האמת שטעינו.

בניגוד לשלושת צבאות ערב, אותנו בספרייה הלאומית – מלחמת ששת הימים לא תפסה בהפתעה. ידענו שהתאריך קרב, שראוי שנציין אותו, שמשהו גדול יהיה חייב ללוות את המאורע ההיסטורי – חמישים שנה למזרח תיכון אחר, בטוח ומסוכן יותר בו זמנית. אלו מאיתנו ששולטים באריתמטיקה (ורובנו, בוגרי ההיסטוריה והמגדר, עריכת הלשון והספרות, בקיצור – אנשי הרוח, לא נכללים בקטגוריה הזו) ידעו שחמישים זה מספר עגול, יפה, בוהק, כזה המחייב חגיגה לא נורמלית.

אז הקמנו אתר ייחודי, הפקנו סרטון, דיברנו וחקרנו וחשפנו זוויות שטרם נחשפו, או חזרנו אל הזוויות המרתקות שנשכחו במרוצת השנים שחלפו.

כמה מביך היה זה, לכן, כשנתקלנו, כמעט במקרה, בספר נשכח בן התקופה ושמו השקם בששת הימים. לא ההתקלות היא מה שהביכה אותנו, הרי בספרים ישנים-חדשים אנחנו נתקלים כל יום, אלא במה שהיה טמון בו –בסיפור שסיפר, בגיבורים האמתיים של אותה מלחמה – אלו ששכחנו.

זה ניסיוננו הצנוע ליישר את ההדורים.

השקם בששת הימים

"לנו, אנשי השקם, היתה המלחמה ארוכה הרבה יותר מששה ימים. כאשר מרבית החיילים התחפרו, התאמנו, העבירו זמנם בהרהור או בכתיבה הביתה, היינו אנו עסוקים בטעינה, בפריקה, במכירה, בקנית מצרכים, בהכנת מלאי ובדאגה מתמדת למילוי כל מחסורו של החייל, בכל מקום. היו כאלה שעמדו על רגליהם 24 שעות ביממה. רבים התרוצצו וגמעו גאלונים של קפה, היו שהתמוטטו מאפיסת כוחות ובכל-זאת החזיקו מעמד וסרבו לעזוב את תפקידם. בזמן הקרבות יש והקדימו את הלוחמים ופרצו קדימה. ידוע כי לשקם ניתנה זכות קדימה מספר שתיים ואל יקל הדבר בעיניכם. מפקדים רבים לא יצאו לקרב מבלי ששקם היה אתם. וזכורה לכולנו הקריאה במדבר, בהרים ועל גדות הירדן "יחי השקם", "יחי השקם"."

(הקדמת מנכ"ל השקם אלוף-משנה חנן גיאור לספרו השקם בששת הימים)

כמו כל דבר אחר בצבא, הכל מתחיל בגיוס: והגיוס ההמוני לקראת המלחמה החל באמצע מאי 1967, וכלל כמובן לא רק את אנשי השקם. הוא הוליד שורת בעיות לוגיסטיות הרות גורל, כיוון ש"עם תחילת הגיוס קפצה תצרוכת הקנטינות". מחסנים הוקמו, ורכבים תרו את הארץ במטרה להעביר אספקה – ממשקאות באדיבות טמפו, דרך סיגריות, נרות, מברשות שיניים "ואפילו… שש-בש". המאמץ לא נסב רק סביב הבאת האספקה לחיילים, אלא גם בהפעלת חנויות שקם עבור האזרחים שנותרו בעורף. היו אלה החנויות היחידות, כמעט, שפעלו בימי הכוננות האיומים.

וזה לא שלא היו קשיים: מנועי שינה, רצוצים מעייפות, מתאמצים לשמור על מורל גבוה עבור החיילים והאזרחים כאחד – כמעט שנשברו עובדות ועובדי השקם באותם ימים טרופים. מה שחיזק אותם, מספרות עובדות השקם "באחת החנויות בתל-אביב", היה המברק ששלח אל"מ חנן גיאור לעובדות ולעובדים. לעובדים הדתיים סייע גם האישור המיוחד מהרבנות לעבוד בשבת.

פרוץ המלחמה ב-5 ביוני הגדיל משמעותית את זירות הפעולה של אנשי השקם. לכל אורכה ורוחבה של הארץ, והשטחים שהתווספו אליה עם ניצחונותיו הסוחפים של צה"ל, עמלו עובדות ועובדי השקם. הם פצחו ב"חינגה על הסיפון" עם וואפלים באזור שרם א-שיך, ישנו בניידות מוחרמות עם החיילים הפורצים לעיר העתיקה בירושלים, סיפקו שקי אורז נחוצים לתושבי הצפון, הפעילו חנויות ממתקים בבאר שבע והרגיעו את הרוחות בתל-אביב.

קל לפטור את פועלם של נשות ואנשי השקם. נדיר שנאלצו לתפקד תחת אש (למרות שמעטים אכן שירתו בשטחי לחימה, ואף בזמן לחימה), אך מי שחוו על בשרם את ימי המצור הירושלמי במלחמת העצמאות, או את הקשיים הלוגיסטיים של מלחמת סיני, ידעו להעריך את תפקודו יוצא הדופן של השקם במלחמה מרובת החזיתות של 67'.

אחד הקטעים היפים ביותר בספר עוסק בפועלו של "הגבור האפור", זה "שאין מרגישים בקיומו. אבל דווקא הוא עובד ללא הרף. ומי שם לב לכך?"

אמת נצחית היא שהדבר הראשון שצריך סופר מתחיל כדי להתחיל להיות סופר, היא למצוא עבודה אחרת.

לא כל עבודה תתאים. ראשית, עליה לאפשר לך לשלם את החשבונות המצטברים. שנית, כי עבודה מכניסה זה המובן מאליו, היא צריכה להשאיר לך מספיק זמן לכתיבה.

לאורך ההיסטוריה של הספרות אנו מוצאים סופרים שונים בשלל עבודות: ברנר מצא את פרנסתו בתור עיתונאי, ז'ורז' פרק חיבר תשבצים, קפקא היה משפטן בחברת ביטוח. סופר העלייה השנייה, לוי אריה אריאלי, היה שומר במטע – עבודה חלומית אם הייתם שואלים אותו. וכמו כל חלום טוב שחולמים, תוך זמן קצר נאלץ אריאלי להתעורר.

"מפועל קרקעות נהפכתי לשומר"

אל ארץ ישראל הגיע אריאלי בשנת 1908. את סיבתו הגעתו קשה לתלות במניע ציוני מובהק, אלא אם אתם מחשיבים בריחה מהכלא האוקראיני, אליו נשלח לאחר משפט צבאי באשמת תמיכה בקבוצות קומוניסטיות, מניע ציוני מובהק.

בארץ ישראל מצא עצמו החייל לשעבר והאסיר הנמלט בהווה בתפקיד פועל קרקעות. חבריו זוכרים שהיה פועל מוצלח וחרוץ. ועדיין, לא מצאה העבודה חן בעיני העולה החדש, היא לא השאירה לו מספיק זמן לאהבתו האמיתית – הכתיבה.

שנה וחצי לאחר מכן, אנו מוצאים את אריאלי בעבודה חדשה, כזו שהייתה יותר לטעמו. במכתב ששלח לסופר יוסף חיים ברנר ב-5 באפריל 1910, הוא מספר לסופר הנערץ כי "מפועל קרקעות נהפכתי לשומר, זאת אומרת – כל העת שלי היא וכל העת לא לי היא. מותר לך לישון בכל זמן ועידן שאתה חפץ, ואסור לך לסגור את אשמורותיך אפילו לששים נשימות. החיים המדודים והשעות הקבועות לכל דבר וחפץ , זרים הם לחיי דהאידנא. ואע"פ כן החיים נעימים ויש להם כמה וכמה יתרונות על פני חיים אחרים".

מהמכתב היפהפייה הזה אנו למדים שאריאלי התקשה לחשוב באותה תקופה על משרה מתאימה יותר לאופיו ותוכניותיו. "עיקר השמירה היא ביום. הנני יושב לי בסוכתי הגבוהה, יכול לקרוא ולכתוב, ולאכול – לא כל שכן, וכשהנני רואה ערבי מתנקש בשלמות השקדים, אזי חובת משרתי דורשת ממני להתעורר ולקרוא בקול את הקריאה: "יללא, אימשי מן הננק!""

אריאל היה מודע היטב לכך שבתור שוחר הקומוניזם אמורים תנאי העבודה לעורר בו אי נחת. ועם זאת, לנוכח עבודה שכזאת, הוא התקשה להשלים מחשבה רציפה אודות מחאה כלשהי שיעורר: "אמנם מצב מגוחך קצת בשביל האיש המטיל לעתים ספק בצדקות קניין הפרט והנוטה לעתים להאמין כי פרי העבודה הוא לעובד, אולם מאי איכא למעבד? עושים אנו בחיינו קומפורומיסים הרבה יותר גדולים".

הוא ממהר לפטור את ברנר מכל מאמץ למצוא לו עבודה חדשה (ועוד בחיפה הרחוקה!), ומספר לו כי "הבדידות היא הנותנת לי את האפשרות לכתוב. ואמנם כותב הנני."

את המכתב הנפעם מאופטימיות ומעשייה ספרותית מסכם אריאלי בקריצה לברנר הדכאוני מטבעו: "היה שלום ומאושר עד כמה שדבר שכזה אפשרי לגבי איש שכמותך".

צחוק הגורל שבתוך זמן לא רב מצא את עצמו השומר השמח בחלקו גם הוא מדוכדך מהדרך בה התגלגלו הדברים.

המכתב ששלח אריאלי לברנר, בתאריך ה-5 באפריל 1910 

החלום ושברו

במכתב נוסף ששלח אריאלי לברנר תוך פחות משנה מזמן שליחת המכתב הקודם מתגלית תמונה שונה לחלוטין – משומר בטלן ושמח בחלקו, הפך אריאלי לאדם נשוי – מתקשה בהיבט של האושר ונכשל לחלוטין בהיבט העושר.

את עבודת השמירה עזב אריאלי לפני נישואיו, כשעבר לחדרה להיות מורה. הייתה זו עבודה שלא אפשרה לו לכתוב במהלכה, אך עבודה שבכל זאת אהב מאוד – עובדה, מרגע זה ועד מותו יהיה איש חינוך.

אם העילה למכתב הראשון הייתה שמחה על מצבו, העילה למכתב השני כבר רשמית יותר – מדובר בהסבר בן שני עמודים לשאלה: מדוע טרם שלח אריאלי סיפור שהבטיח לברנר? "הנה נגזלה מנוחתי על ידי יחסים ביני לבינה", מסביר אריאלי.

הקשיים האיומים שבחיי הנישואים והצורך במשכורת נכבדה יותר הביאו את אריאלי לידיי ייאוש, עד שנאלץ להרהר על לוותר "על היותר טוב שבעתידי הספרותי".

זיכרונותיו של ירח הדבש טרם פגו מראשו הדואג. אך אין מדובר בירח הדבש שלו ושל אשתו הטרייה, אלא ב"ירח-הדבש, כלומר התפעלותי מהשקט האידיאלי של רחובות", העיר בה שימש מורה לפני נישואיו. ולמקרה שנותר איזשהו ספק בליבו של ברנר לגבי מצב הביש של ידידו, מבהיר אריאלי את המצב במילים נוקבות: "אני הייתי המאושר באדם לולא סחבוני עכשיו אל תחת החופה."

בשנת 1923 היגר אריאלי לארצות הברית, כשהוא מותיר את אשתו וארבעת ילדיהם בארץ. את הספרות העברית לא זנח. הוא המשיך לפרסם את סיפוריו בכתבי עת עבריים ומונה למורה לספרות בבית מדרש למורים עבריים בניו יורק. הוא נפטר ב-1943.

השוו את ההבדלים: המכתב השני ששלח אריאלי לברנר כשנה לאחר מכן

פרטים נוספים על חייו ויצירתו של הסופר העברי הנשכח, אך החשוב הזה, תוכלו למצוא בספרה של גילה רמרז-ראוך, "ל"א אריאלי (אורלוף): חייו ויצירתו".

כתבי לוי אריה אריאלי בפרויקט בן-יהודה

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

כתבות נוספות:

לאה גולדברג מתרגזת: "לא ידעתי שאני אדון וממין זכר"

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות