תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר

כזה תוכי מאמין וגדול בתורה לא פגשתם מעולם

התוכי שבתמונה הוא Rose-ringed Parakeet, ובשמו המדעי Psittacula Krameri, אבל אנחנו מכירים אותו בארץ פשוט כ'דררה'. מסתבר שתוכי זה, הנפוץ בכל תת-היבשת ההודית, הוא כשרוני במיוחד בחיקוי בני-אדם, ומשמש כחיית מחמד מתקופות עתיקות. הצילום מויקיפדיה

'קופים ותוכיים' נזכרים בתנ"ך, בספר מלכים א' פרק י, בתור סחורות יוקרתיות שהובאו למלך שלמה. מילים אלו מקורן בסנסקריט עתיקה, וככל הנראה הסחורות האקזוטיות שהגיעו מהודו הגיעו עם שמן ההודי, וכך הוצגו בפני תושבי המזרח התיכון שלא הכירו חיות אלה. כך נכנסו מילים בסנסקריט לתוך התנ"ך.

אלפי שנים לאחר מכן, בקהיר של ראשית המאה ה-12, כתב יצחק בן שמואל הספרדי פירוש לספר מלכים, והיה צריך לפרש גם את המילה 'תוכיים'. בתקופה זו פרח המסחר בין מצרים לבין הודו, דרך תימן, וגם יהודים היו שותפים פעילים במסחר זה – כפי שניתן ללמוד מן הגניזה. גם יצחק בן שמואל הספרדי מוכר מן הגניזה – הוא היה דיין מכובד בקהיר, וחתימתו מתנוססת על תעודות רבות שנתגלו בגניזה. כשביקש יצחק בן שמואל לפרש את המילה 'תוכיים', הוא היה יכול להיעזר לא רק בידע הלשוני שלו, אלא גם בהיכרותו האישית עם סוחרים יהודים שהגיעו מהודו והביאו עימם מוצרי יוקרה וסחורות אקזוטיות.

וכך פירש יצחק בן שמואל את המילה 'תוכי':

"תפסירה אלבבג' (פירושו אלבבג, ببغاء, המילה הערבית לתוכי) אלדי לונה אכ'צ'ר (אשר צבעו ירוק) והו גנס מן אלטאיר (והוא סוג של עוף) יגי מן דיאר אלהנד (המגיע מארצות הודו) אדא עלם אלכלאם תכלם (אשר יודע לדבר)".

 

"תפסירה אלבבג' אלדי לונה אכ'צ'ר", כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים

 

יצחק בן שמואל מסביר לאחר מכן כי משמעות השם 'תוכי' הוא מלשון 'בתווך', כלומר באמצע, אינו יודע לדבר כמו בני האדם, אבל גם אינו חסר דיבור לחלוטין כמו החיות, אלא "לסאנה ישבה לסאן אבן אדם (לשונו מדמה לשון בני אדם) ולהדי' סמי תוכיים, אי מתוסטין (ולכן נקראים תוכיים, כלומר 'אמצעיים')".

לאחר הפירוש הלשוני הוסיף יצחק בן שמואל עדות אישית מקהיר, מביתו של נגיד יהודי מצרים בסוף המאה ה-11 וראשית המאה ה-12, מבורך בן סעדיה:

"פאנא שאהדת בבג'ה במצר (ואני ראיתי תוכי בקהיר) ענד סיידנא אלנגיד מבורך ז"ל (אצל אדוננו הנגיד מבורך ז"ל) אהדאהא לה רג'ל יהודי וצל מן דיאר אלהנד (שהוענק לו על-ידי איש יהודי שהגיע מארצות הודו) וכאן קד עלמהא פואסיק כתירה (ואכן לימד אותו פסוקים רבים) וסמעתהא תקרא שמע כאמל אלי 'אחד', ותטוול פי 'אחד' (ושמעתי אותו קורא קריאת שמע מלאה, עד המילה אחד, ומאריך ב'אחד' – כלומר כמו שנוהגים היהודים), ופסוק ה' הושיעה כאמל (ופסוק ה' הושיעה כולו) ופסוק תהלה לדוד כאמל (ופסוק תהילה לדוד כולו, כלומר מזמור תהלים קמ"ה)".

 

"פאנא שאהדת בבג'ה במצר", כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים

 

כשקוראים את תיאורו של יצחק בן שמואל על תוכי היודע לדקלם את תפילות היהודים, מבינים טוב יותר את דבריו הביקורתיים של בן דורו, רבי יהודה הלוי, על היהודים החוזרים על תפילתם 'כדיבור הזרזיר והתוכי (כנטק אלזרזיר ואלבבגא)'.

 

(הקטע מבוסס על דבריו של מרדכי עקיבא פרידמן בספרו 'הרמב"ם, המשיח בתימן והשמד', עמ' 11-10. הצילומים מתוך כתב-יד 'מדרש אלציאני' בספריה הלאומית בירושלים, מתוך פרויקט רוזטה)

הכתבה פורסמה במקור בדף הפייסבוק ‏גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום‏ 

מדוע לאיש בציור אין ראש ואיך זה קשור לחג הסוכות?

חיפשנו סיפור מעניין לכתבת סוכות וחזרנו עם איש בלי ראש.

הראש הנעלם. חיתוך עץ מתוך הספר "מנהגים", יצא לאור באמשטרדם בשנת 1661 על ידי אורי ווייבש

בשנת 1661 (היא שנת תכ"ב) נדפס באמשטרדם הספר "מנהגים: אין אשכנז דורך דש גנץ יאר". ספר זה הוא חלק ממסורת מבוססת של ספרי מנהגים. למעשה, מדובר במהדורה השלישית של הספר, שהודפסה בשתי מהדורות קודמות בוונציה. כיאה לשמו, סוקר הספר את מנהגי יהודי אשכנז בחגיהם ומועדיהם השונים. ארבעה איורים מוקדשים בספר לסוכות, ובאחד מהם נראה יהודי בונה סוכה.

יהודי בונה סוכה

בשני – שני יהודים בוחנים את ארבעת המינים.

סלינו על כתפנו

בשלישי אנו עדים למנהג זריקת פירות לילדים בזמן שמחת תורה.

בדרך כלל התבצע מנהג זה בבית הכנסת, אך לא באיור זה

האיור הרביעי היה זה שלכד את תשומת ליבנו. באיור זה עומדים שני גברים האחד מול השני, כשלאחד יש ראש ולשני אין.

הציור שהתחיל את הכל

האיור הזה הפתיע אותנו במחלקת התוכן. את המומחים לעניין בספרייה – פחות. אנחנו לא הבנו מדוע אין לאחד מהגברים בתמונה ראש. הם לא הבינו מה הסיפור הגדול. מדובר, אחרי הכל, "במנהג קבלי נושן וידוע."

 

סיפורו של מנהג קבלי נושן וידוע

ליל הושענא רבה. היום השביעי והאחרון של חג סוכות. יום הכיפורים הסתיים לפני מעט יותר משבוע והיהודי המאמין שניצב לא מכבר בפני אלוהיו מבקש דרך להציץ אל עתידו. "האם נרשם שמי בספר החיים או המתים?" שואל עצמו בחשש. "האם אזכה לעבור את השנה החדשה?" ממשיך החשש להציק.

פתיחת הדיון במנהגי סוכות בספר

כיצד יגלה את הסוד הגדול? מסורת קבלית עתיקה, המופיעה בצורה מגובשת כבר אצל הרמב"ן בן המאה ה-13, גורסת שיש פתרון: על האדם לצאת בליל הושענא רבה לבדוק את צלו המשתקף באור הירח. אם מבחין האדם שצלו שלם ומושלם, משמע – הצל משקף את צורתו האמיתית – אזי הוא יכול להסיר כל דאגה מליבו. הוא יזכה ללוות את השנה החדשה עד תומה. אם, לעומת זאת, יתבונן בצלו ויבחין שראשו חסר, יידע כי האל גזר את דינו למיתה, ואת השנה הזו כבר לא יזכה לשרוד.

על פניו, אמורה מסורת זו לעורר תהיה בלב היהודי המאמין, והרי ידוע לכל שביום הכיפורים גוזר אלוהים את דינו של האדם. גם לכך יש למסורת הקבלית תשובה: אף שדינו של אדם נגזר ביום הכיפורים, ליל הושענא רבה הוא מועד "חיתום הדין", ובו ניתן לקבל – ולו לשעות מספר – את התשובה. למעשה, מדגישים המקובלים – יום הכיפורים הוא לא היום בו נגזר גורלו של האדם, אלא בליל הושענא רבה.

 

"דען הוט גישלאגן דער טרופף, דש ער הוט קיין קופף". יידיש של המאה ה-17

כשאשת הנשיא קציר רצתה לשלוח גליונות פלייבוי לחיילים התשושים

רגע אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגברת נינה קציר רצתה להקל על החיילים. אך היוזמה הפכה לשערוריה.

מילואיניקים מביטים בתמונת האמצע של פלייבוי באוהל בתעלת סואץ, 20.2.1974. צילום: משה מילנר, לע"מ.

"לא ידענו במה מדובר, נאמר לנו לאסוף 3,000 גיליונות של פלייבוי ולהכינם למשלוח"

(אחד ממנהלי פלייבוי בשיחה עם "מעריב". 9.1.1974)

 

נינה קציר ז"ל, הייתה אישה יקרה. במרץ רב ביקרה חיילים, חולים ופצועים כפי שמצופה ממנה מתוקף מעמדה כאשת נשיא המדינה קציר. היא בטח לא חשבה שהיוזמה הקטנה שלה לטובת חיילי צה"ל תהפוך לשערורייה לא קטנה.

 

"האגודה למען החייל" מעניקה לנינה קציר תעודת הוקרה על פועלה למען החיילים. 7.9.1977. צילום: רבקה פריוולד, אוסף דן הדני

 

אך למה להקדים את המאוחר.

הכל התחיל בשלהי חודש דצמבר 1973. מדינת ישראל עדיין מנסה ללקק את פצעי מלחמת יום הכיפורים שהסתיימה רק חודשיים קודם לכן. החיילים תשושים; לא רק שהם עברו את המלחמה הכל כך קשה, היה עליהם לבצע פעילות מבצעית הרחק מהבית בשטחים העצומים של מדינת ישראל דאז (שכללה כזכור את סיני, הגולן והגדה המערבית). באותה תקופה נעשה ניסיון להקל כמה שיותר על החיילים: חבילות נשלחו, תרומות נאספו, הכל כדי לסייע כמה שיותר ללובשי המדים.

והנה באותם ימים מתגלה יוזמה חדשה של אשת הנשיא. נינה קציר רצתה להכין הפתעה קטנה לחיילים לכבוד חג החנוכה הממשמש ובא. הגברת קציר פנתה לשגריר ארצות הברית בישראל, קנת קיטינג, והוא הצליח להשיג תרומה של 3,000 גיליונות. "כתב העת הזה יהיה חומר בידורי טוב לחיילים", נימקה קציר את החלטתה לספק את הגליונות כמתנה לחג לחיילים בחזית.

 

הדיווח בעמודו האחורי ב"מעריב", 19.12.1973, שהחל את הסערה

 

מיד לאחר פרסום הידיעה בעיתונות, אשת הנשיא גילתה כי לא כולם שמחים על היוזמה המקורית-משהו שלה. הנושא פתח שיח ציבורי גדול, ומבול של מכתבי קוראים החל לשטוף את העיתונים.

 

מדור "קוראים כותבים". "מעריב",  26.12.1973

 

"חיילי צה"ל הצטיינו תמיד במוסריותם והיא שהבדילה בין חייל צבא הגנה לישראל לבין חייל מצרי או סורי", כתבה הגברת נעמי אריאל. "אסור לגרום להרס הדבר החשוב לנו ביותר בימים אלה – רוח המוסר של צה"ל". ואילו הגברת יהודית רחמני נזפה ממש באשת הנשיא: "אין זאת אלא הוכחה נוספת לטענה, שאם הייתה ירידה מוסרית בעם – חפשו את האשמים במנהיגים. בנטייה להיות ככל הגויים".

הסופר, הפובליציסט ולימים גם חבר הכנסת, משה שמיר, הקדיש גם הוא את טורו ב"מעריב" לפרשה. "אני משער כי הבשורה עברה כאש בין הבחורים: 3,000 בחורות-פגז עם דדים סילוניים, בעירום מלא ללא רשתות הסוואה, מה דרוש יותר לחייל יהודי במלחמה הארוכה הקשה ביותר שניהלו הוא ועמו מעולם?", כתב שמיר והוסיף בתקיפות: "מה שמותר לעשות לבחור מהשק"ם, המחלק צילומי עירום יחד עם הוואפלים – אסור לאשת הנשיא. פשוט מאוד וחד וחלק".

 

משה שמיר נוזף באשת הנשיא

 

בצד המסנגר על אשת הנשיא, התייצבו כמובן החיילים עצמם.

"איננו יודעים מדוע אנשים ונשים בעורף טרחו ודנו על עתונים אלו במקומנו", שלח החייל יצחק שדה בדואר צבאי, את עמדתו ואת עמדת חבריו. "הם ויתרו על המשלוח, אבל אנו איננו רוצים לוותר. אנו רוצים להודות לגב' קציר על יוזמתה ולחזק ידיה… אנו מבקשים: שלחו לנו גיליונות פלייבוי! אנחנו כבר ילדים גדולים!".

 

חיילי צה"ל מחזקים את ידיה של אשת הנשיא. "מעריב",13.1.1974

 

אך הלחץ עשה את שלו. המשלוח אפילו לא זכה להגיע לישראל ונשאר בלונדון כאבן שאין לה הופכין. החיילים המותשים נאלצו למצוא דרכים אחרות להעביר את זמנם בחג החנוכה.

 

לקריאה נוספת בנושא: "פלייבוי, אשת הנשיא וחיילי צה"ל" בבלוג של רפי מן

***

כתבות נוספות:

למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

תיקון היסטורי: גיבורי השקם נחשפים

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

 

***




"רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ": שיר ילדים או שיר קודש?

הדקלום הילדותי גילה פתאום שהוא לא פחות מאשר קינה על גלות ישראל!

איזה הרשקוביץ, איור למקראה 'גן גני', תל אביב: נ' טברסקי, 1947

אם הייתי מספר לכם את הסיפור הבא, הייתם אומרים שהמצאתי אותו כדי ללגלג על חסידים. אז לא. כפי שתיווכחו, הדברים הללו נדפסו שחור על גבי לבן בספר חרדי חדש שיצא לפני כשנה. למידע המופלא שיוצג כאן הגעתי בזכות הפורום החרדי הלמדני 'אוצר החכמה', שבו הובאו הדברים בתערובת אופיינית של השתאות ולגלוג.

 

מי יעמוד בסוד קדושים?

הספר מלכות שלמה, שנדפס בשנת תשע"ו ב'מכון באר התורה', בלייקווד שבארה"ב, בעריכתו של יעקב ישראל ניסן, עניינו בתולדותיו ובמנהגיו של האדמו"ר שלמה טברסקי מהורניסטייפול (1981-1923). אדמו"ר זה, מבית שושלת טברסקי (צ'רנוביל), היה רבם של חסידיו בארצות הברית. הוא גר רוב ימיו בדנוור שבקולורדו, ולא נחשב – ימחלו לי מעריציו – לאדמו"ר מן השורה הראשונה.

 

 

וזה מה שהודפס בספר בעמוד ריז (סימן ג), שם עוסק המחבר במנהגי ליל הסדר של כבוד האדמו"ר זצ"ל, ובמיוחד במה שנהגו הוא והמסובים עמו לשיר אחרי שירת 'חד גדיא'. והנה, כטוב לבם עליהם בארבע כוסות, וכשכרסם כבר התמלאה במעדני החג, כך היו שרים:

אחר 'חד גדיא' היו שרים שירה זו: 'רוח, רוח, רוח, רוח, מן העץ נפל תפוח. הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ. חבל חבל חבל, על התפוח שנפל, שנפל מראש העץ, שנפל והתפוצץ', עד כאן לשונו. והדברים עומדים ברומו של עולם על פי סוד.

 

 

ובהערה סב העיר המהדיר הנבון:

מי יעמוד בסוד קדושים? אך לפי פשוטו יש לומר דהשיר מקונן על גלות ישראל שנמשלו לתפוח, כדאיתא ב[מסכת] שבת (פח ע"א), ונפלו מאגרא רמה לבירא עמיקתא.

 

 

לשפשף את העיניים ולא להאמין!

השיר הקדוש הזה, שעומד 'ברומו של עולם', שיש בו 'סוד' והוא 'קינה על גלות ישראל', אינו אלא דקלום שכל ילד בישראל, שלמד בגן ילדים עברי מאז שנות השלושים של המאה שעברה, הכיר ומכיר.

ולפלא שבנוסח האדמו"ר כתוב בסתמיות 'מן העץ נפל תפוח', בעוד שאליבא דחכמי הפילולוגיה, בנוסח המקורי כתוב 'בפרדס נפל תפוח', שבוודאי אפשר לדרוש על כך תלי תלים של הלכות (פרד"ס!!!)… אבל 'מי יעמוד בסוד קדושים', ובוודאי גם בזה יש סודות עמוקים.

 

'תַּפּוּחַ נָפַל': מי כתב את הדקלום הקדוש?

הדברים הללו הביאו אותי לנסות ולהתחקות אחרי שורשיו של הדקלום וגלגוליו.

השיר, שכותרתו המקורית, כפי שנראה, היא 'תפוח נפל', זכה לתהילת עולם בזכות המקראה המיתולוגית גן גני, שערכו לוין קיפניס וימימה אבידר-טשרנוביץ. במקראה זו נדפס השיר למן המהדורה הראשונה והנדירה (הוצאת נ. טברסקי, תל אביב תש"ז, עמ' 67) ואילך, וכותרתו היא 'חֲבָל, חֲבָל שֶׁנָפַל!'.

 

גן גני, מהדורה ראשונה, תש"ז, עמ' 76

 

אגב, השיר 'תפוח זהב', שהודפס בראש עמוד זה, נכתב על ידי שמואל בַּס והולחן על ידי מנשה רבינא. מעניין אם גם בו יש סודות טמירים…

בדף הקרדיטים של השירים שליקטו קיפניס וטשרנוביץ הופיע תחילה המידע המוטעה הזה המייחס את מקור השיר ל'חֲבֵרֵנוּ':

 

 

מיהו 'חֲבֵרֵנוּ' זה? את מקורה של הטעות נסביר בהמשך, ובכל מקרה במהדורות הבאות תוקן הקרדיט ונרשם שמו של המחבר האמתי, אהרן אשמן.

 

 

זהו כמובן המשורר, המחזאי והמתרגם אהרן אַשְׁמַן (1981-1896), יליד אוקראינה שעלה לארץ בשנת 1921. אשמן, לימים מממייסדי אקו"ם ומראשיה, ראה את עצמו בעיקר כמחזאי (מחזותיו הידועים, 'האדמה הזאת' – על ייסוד חדרה, ו'מיכל בת שאול' הועלו בתיאטרון 'הבימה') ומתרגם (במיוחד ליברית לאופרות).

אשמן חיבר כמה מן השירים שהפכו נכסי צאן ברזל של הזמר העברי, וכך אנו חייבים לו את 'שירת הנודד' ('הי צִיוּניוּנֵי הדרך'), 'עד אור הבוקר', 'ככה כך ולא אחרת', 'עוז ואייל', 'הביתה', וגם לא מעט שירי ילדים, ובהם 'עוגה עוגה' (שיר שנחשב 'עממי', עד שמחברו, א"א, זוהה בידי אליהו הכהן לפני כיובל שנים), או 'כד קטן' לחנוכה. אשמן גם תרגם מיידיש לעברית שירים ידועים כמו 'בין העצים הירקרקים' של ח"נ ביאליק או 'מקום מנוחתי' של מוריס רוזנפלד. אפשר להניח שאשמן עצמו לא היה מונה את הדקלום הקדוש על נפילת התפוח בראש רשימת הישגיו.

 

ומדוע כונה אשמן בדף הקרדיטים של גן גני בשם 'חברנו'? ובכן, אין זה 'חברנו' כי אם 'חברי'.

המקראה חֲבֵרִי: ספר לימוד הקריאה והכתיבה לשנת הלימודים הראשונה, בעריכתם של אהרן אשמן ויצחק פֶלֶר, ראתה אור לראשונה בתל אביב (הוצאת השכלה לעם) בשנת תרצ"ו (1935), עם איוריה של איזה הרשקוביץ, ושם (בעמ' 66) אכן נדפס, כנראה לראשונה, הדקלום 'תפוח נפל'.

 

שער 'חברי'

 

חברי, תל אביב תרצ"ו (1935)

 

 

יצחק פלר (1967-1889), שותפו של אשמן, היה מורה ותיק ומנהל בית הספר 'תל נורדוי' בתל אביב, שהתמחה בהוצאת מקראות לימוד וחוברות עבודה לתלמידים בחופש. המקראה חברי הייתה כנראה מוצלחת במיוחד. בשנים הבאות היא תוקנה ושופרה ויצאה במהדורות נוספות רבות (האחרונה בהן ב-1965).

 

הלחנים של הדקלום הקדוש

לא נדע באיזה לחן שרו האדמו"ר וחסידיו באמריקה את הדקלום. מכל מקום, נותרו בידינו לפליטה כמה ניגונים של הדקלום הקדוש, אף ששמם של המלחינים אינו ידוע.

הנה הזמרת הנשכחת מרים בן-עזרא בהקלטה משנת 1958:

 

 

וכאן הקלטות של לחנים שונים, שנעשו באתר זמרשת: האחת על פי לחן גרמני עממי (שרה נאוה נחמן), והשנייה, לחן לחלק מן המילים (אורי לוי וכוכבה שחר; אמנון בקר).

מרים בן-עזרא שווה בעצמה סיפור. פרופסור אלן נדלר מסר לי מידע רב עליה. מתברר שמדובר בשם הבמה של הרבנית (!) מרים דנבורג (Denburg) ממונטריאול, שנפטרה בשנה שעברה והיא בת תשעים ושלוש.

 

The Canadian Jewish News
10 February 1961

 

חיקויים והשפעות

הדקלום הפשטני של אשמן, שנפוץ בכל הגנים בישראל, זכה לחיקויים ולגרסאות שונות. הנה 'פזמון עצי ההדר' בגרסתו של נחמן רז (2015-1924), איש קיבוץ גבע ולימים חבר כנסת מטעם המערך.

רז, שבין השאר גם כתב לגבעטרון את השיר הנפוץ 'כי אבד אשר עבר', חיבר את גרסתו המבודחת בשנת 1957, לכבוד חגיגות פורים בקיבוצו:

 

מחברות מאיר נוי, 14, עמ' 73 (הספרייה הלאומית)

נחמן רז (אתר הכנסת)

 

נתן זך (ויקיפדיה)

 

השפעה קצת יותר מתוחכמת של הדקלום הופנמה בשירו של נתן זך, 'אני שומע משהו נופל', שנדפס לראשונה בשנת 1960 בקובץ שירים שונים וזכה לפרשנויות רבות ומעניינות:

 

נתן זך, שירים שונים, תל אביב תש"ך, עמ' 59

 

הנה כי כן, ראו כיצד התגלגל לו התפוח מראש העץ אל מקומות שאפילו יוצרו לא יכול היה לחלום עליהם.

 

תעלות השקייה בפרדס בראשון לציון, שנות השלושים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני)

 

תודה לציונה קיפניס ולאליהו הכהן על עזרתם.

 

הכתבה פורסמה במקור בבלוג "עונג שבת (עונ"ש)"