הראש הנעלם. חיתוך עץ מתוך הספר "מנהגים", יצא לאור באמשטרדם בשנת 1661 על ידי אורי ווייבש
בשנת 1661 (היא שנת תכ"ב) נדפס באמשטרדם הספר "מנהגים: אין אשכנז דורך דש גנץ יאר". ספר זה הוא חלק ממסורת מבוססת של ספרי מנהגים. למעשה, מדובר במהדורה השלישית של הספר, שהודפסה בשתי מהדורות קודמות בוונציה. כיאה לשמו, סוקר הספר את מנהגי יהודי אשכנז בחגיהם ומועדיהם השונים. ארבעה איורים מוקדשים בספר לסוכות, ובאחד מהם נראה יהודי בונה סוכה.
בשני – שני יהודים בוחנים את ארבעת המינים.
בשלישי אנו עדים למנהג זריקת פירות לילדים בזמן שמחת תורה.
האיור הרביעי היה זה שלכד את תשומת ליבנו. באיור זה עומדים שני גברים האחד מול השני, כשלאחד יש ראש ולשני אין.
האיור הזה הפתיע אותנו במחלקת התוכן. את המומחים לעניין בספרייה – פחות. אנחנו לא הבנו מדוע אין לאחד מהגברים בתמונה ראש. הם לא הבינו מה הסיפור הגדול. מדובר, אחרי הכל, "במנהג קבלי נושן וידוע."
סיפורו של מנהג קבלי נושן וידוע
ליל הושענא רבה. היום השביעי והאחרון של חג סוכות. יום הכיפורים הסתיים לפני מעט יותר משבוע והיהודי המאמין שניצב לא מכבר בפני אלוהיו מבקש דרך להציץ אל עתידו. "האם נרשם שמי בספר החיים או המתים?" שואל עצמו בחשש. "האם אזכה לעבור את השנה החדשה?" ממשיך החשש להציק.
כיצד יגלה את הסוד הגדול? מסורת קבלית עתיקה, המופיעה בצורה מגובשת כבר אצל הרמב"ן בן המאה ה-13, גורסת שיש פתרון: על האדם לצאת בליל הושענא רבה לבדוק את צלו המשתקף באור הירח. אם מבחין האדם שצלו שלם ומושלם, משמע – הצל משקף את צורתו האמיתית – אזי הוא יכול להסיר כל דאגה מליבו. הוא יזכה ללוות את השנה החדשה עד תומה. אם, לעומת זאת, יתבונן בצלו ויבחין שראשו חסר, יידע כי האל גזר את דינו למיתה, ואת השנה הזו כבר לא יזכה לשרוד.
על פניו, אמורה מסורת זו לעורר תהיה בלב היהודי המאמין, והרי ידוע לכל שביום הכיפורים גוזר אלוהים את דינו של האדם. גם לכך יש למסורת הקבלית תשובה: אף שדינו של אדם נגזר ביום הכיפורים, ליל הושענא רבה הוא מועד "חיתום הדין", ובו ניתן לקבל – ולו לשעות מספר – את התשובה. למעשה, מדגישים המקובלים – יום הכיפורים הוא לא היום בו נגזר גורלו של האדם, אלא בליל הושענא רבה.
"רוּחַ רוּחַ רוּחַ רוּחַ בַּפַּרְדֵּס נָפַל תַּפּוּחַ": שיר ילדים או שיר קודש?
הדקלום הילדותי גילה פתאום שהוא לא פחות מאשר קינה על גלות ישראל!
אם הייתי מספר לכם את הסיפור הבא, הייתם אומרים שהמצאתי אותו כדי ללגלג על חסידים. אז לא. כפי שתיווכחו, הדברים הללו נדפסו שחור על גבי לבן בספר חרדי חדש שיצא לפני כשנה. למידע המופלא שיוצג כאן הגעתי בזכות הפורום החרדי הלמדני 'אוצר החכמה', שבו הובאו הדברים בתערובת אופיינית של השתאות ולגלוג.
מי יעמוד בסוד קדושים?
הספר מלכות שלמה, שנדפס בשנת תשע"ו ב'מכון באר התורה', בלייקווד שבארה"ב, בעריכתו של יעקב ישראל ניסן, עניינו בתולדותיו ובמנהגיו של האדמו"ר שלמה טברסקי מהורניסטייפול (1981-1923). אדמו"ר זה, מבית שושלת טברסקי (צ'רנוביל), היה רבם של חסידיו בארצות הברית. הוא גר רוב ימיו בדנוור שבקולורדו, ולא נחשב – ימחלו לי מעריציו – לאדמו"ר מן השורה הראשונה.
וזה מה שהודפס בספר בעמוד ריז (סימן ג), שם עוסק המחבר במנהגי ליל הסדר של כבוד האדמו"ר זצ"ל, ובמיוחד במה שנהגו הוא והמסובים עמו לשיר אחרי שירת 'חד גדיא'. והנה, כטוב לבם עליהם בארבע כוסות, וכשכרסם כבר התמלאה במעדני החג, כך היו שרים:
אחר 'חד גדיא' היו שרים שירה זו: 'רוח, רוח, רוח, רוח, מן העץ נפל תפוח. הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ. חבל חבל חבל, על התפוח שנפל, שנפל מראש העץ, שנפל והתפוצץ', עד כאן לשונו. והדברים עומדים ברומו של עולם על פי סוד.
ובהערה סב העיר המהדיר הנבון:
מי יעמוד בסוד קדושים? אך לפי פשוטו יש לומר דהשיר מקונן על גלות ישראל שנמשלו לתפוח, כדאיתא ב[מסכת] שבת (פח ע"א), ונפלו מאגרא רמה לבירא עמיקתא.
לשפשף את העיניים ולא להאמין!
השיר הקדוש הזה, שעומד 'ברומו של עולם', שיש בו 'סוד' והוא 'קינה על גלות ישראל', אינו אלא דקלום שכל ילד בישראל, שלמד בגן ילדים עברי מאז שנות השלושים של המאה שעברה, הכיר ומכיר.
ולפלא שבנוסח האדמו"ר כתוב בסתמיות 'מן העץ נפל תפוח', בעוד שאליבא דחכמי הפילולוגיה, בנוסח המקורי כתוב 'בפרדס נפל תפוח', שבוודאי אפשר לדרוש על כך תלי תלים של הלכות (פרד"ס!!!)… אבל 'מי יעמוד בסוד קדושים', ובוודאי גם בזה יש סודות עמוקים.
'תַּפּוּחַ נָפַל': מי כתב את הדקלום הקדוש?
הדברים הללו הביאו אותי לנסות ולהתחקות אחרי שורשיו של הדקלום וגלגוליו.
השיר, שכותרתו המקורית, כפי שנראה, היא 'תפוח נפל', זכה לתהילת עולם בזכות המקראה המיתולוגית גן גני, שערכו לוין קיפניס וימימה אבידר-טשרנוביץ. במקראה זו נדפס השיר למן המהדורה הראשונה והנדירה (הוצאת נ. טברסקי, תל אביב תש"ז, עמ' 67) ואילך, וכותרתו היא 'חֲבָל, חֲבָל שֶׁנָפַל!'.
גן גני, מהדורה ראשונה, תש"ז, עמ' 76
אגב, השיר 'תפוח זהב', שהודפס בראש עמוד זה, נכתב על ידי שמואל בַּס והולחן על ידי מנשה רבינא. מעניין אם גם בו יש סודות טמירים…
בדף הקרדיטים של השירים שליקטו קיפניס וטשרנוביץ הופיע תחילה המידע המוטעה הזה המייחס את מקור השיר ל'חֲבֵרֵנוּ':
מיהו 'חֲבֵרֵנוּ' זה? את מקורה של הטעות נסביר בהמשך, ובכל מקרה במהדורות הבאות תוקן הקרדיט ונרשם שמו של המחבר האמתי, אהרן אשמן.
זהו כמובן המשורר, המחזאי והמתרגם אהרן אַשְׁמַן (1981-1896), יליד אוקראינה שעלה לארץ בשנת 1921. אשמן, לימים מממייסדי אקו"ם ומראשיה, ראה את עצמו בעיקר כמחזאי (מחזותיו הידועים, 'האדמה הזאת' – על ייסוד חדרה, ו'מיכל בת שאול' הועלו בתיאטרון 'הבימה') ומתרגם (במיוחד ליברית לאופרות).
אשמן חיבר כמה מן השירים שהפכו נכסי צאן ברזל של הזמר העברי, וכך אנו חייבים לו את 'שירת הנודד' ('הי צִיוּניוּנֵי הדרך'), 'עד אור הבוקר', 'ככה כך ולא אחרת', 'עוז ואייל', 'הביתה', וגם לא מעט שירי ילדים, ובהם 'עוגה עוגה' (שיר שנחשב 'עממי', עד שמחברו, א"א, זוהה בידי אליהו הכהן לפני כיובל שנים), או 'כד קטן' לחנוכה. אשמן גם תרגם מיידיש לעברית שירים ידועים כמו 'בין העצים הירקרקים' של ח"נ ביאליק או 'מקום מנוחתי' של מוריס רוזנפלד. אפשר להניח שאשמן עצמו לא היה מונה את הדקלום הקדוש על נפילת התפוח בראש רשימת הישגיו.
ומדוע כונה אשמן בדף הקרדיטים של גן גני בשם 'חברנו'? ובכן, אין זה 'חברנו' כי אם 'חברי'.
המקראה חֲבֵרִי: ספר לימוד הקריאה והכתיבה לשנת הלימודים הראשונה, בעריכתם של אהרן אשמן ויצחק פֶלֶר, ראתה אור לראשונה בתל אביב (הוצאת השכלה לעם) בשנת תרצ"ו (1935), עם איוריה של איזה הרשקוביץ, ושם (בעמ' 66) אכן נדפס, כנראה לראשונה, הדקלום 'תפוח נפל'.
שער 'חברי'
חברי, תל אביב תרצ"ו (1935)
יצחק פלר (1967-1889), שותפו של אשמן, היה מורה ותיק ומנהל בית הספר 'תל נורדוי' בתל אביב, שהתמחה בהוצאת מקראות לימוד וחוברות עבודה לתלמידים בחופש. המקראה חברי הייתה כנראה מוצלחת במיוחד. בשנים הבאות היא תוקנה ושופרה ויצאה במהדורות נוספות רבות (האחרונה בהן ב-1965).
הלחנים של הדקלום הקדוש
לא נדע באיזה לחן שרו האדמו"ר וחסידיו באמריקה את הדקלום. מכל מקום, נותרו בידינו לפליטה כמה ניגונים של הדקלום הקדוש, אף ששמם של המלחינים אינו ידוע.
מרים בן-עזרא שווה בעצמה סיפור. פרופסור אלן נדלר מסר לי מידע רב עליה. מתברר שמדובר בשם הבמה של הרבנית (!) מרים דנבורג (Denburg) ממונטריאול, שנפטרה בשנה שעברה והיא בת תשעים ושלוש.
הדקלום הפשטני של אשמן, שנפוץ בכל הגנים בישראל, זכה לחיקויים ולגרסאות שונות. הנה 'פזמון עצי ההדר' בגרסתו של נחמן רז (2015-1924), איש קיבוץ גבע ולימים חבר כנסת מטעם המערך.
רז, שבין השאר גם כתב לגבעטרון את השיר הנפוץ 'כי אבד אשר עבר', חיבר את גרסתו המבודחת בשנת 1957, לכבוד חגיגות פורים בקיבוצו:
השפעה קצת יותר מתוחכמת של הדקלום הופנמה בשירו של נתן זך, 'אני שומע משהו נופל', שנדפס לראשונה בשנת 1960 בקובץ שירים שונים וזכה לפרשנויות רבות ומעניינות:
נתן זך, שירים שונים, תל אביב תש"ך, עמ' 59
הנה כי כן, ראו כיצד התגלגל לו התפוח מראש העץ אל מקומות שאפילו יוצרו לא יכול היה לחלום עליהם.
תעלות השקייה בפרדס בראשון לציון, שנות השלושים (אוסף מטסון, ספריית הקונגרס האמריקני)
ערב אחד הגיע מֻעַלִם, כלומר מלמד, למסיבה כלשהי. שם, כשהוא תחת השפעת אלכוהול (קד אכד מנה אלשראב), הוא התלונן על מצבו, כולל על 'משהו המגיע לו מפלוני'. אותו פלוני, שילדיו למדו אצל המעלם הנ"ל, היה גם הוא במסיבה. ויכוח התגלע ביניהם, המעלם נעלב מתשובת אבי הילדים, ונשבע כי לא ילמד אותם יותר. כאשר התפכח ממשקהו (פלמא פאק מן אל שראב) – התחרט, כיוון שאין לו פרנסה חוץ מן ההוראה, וטען כי לא היה זה אלא דרך צחוק…
איך אנחנו יודעים כל זאת? כי המלמד, או מי מטעמו, התיישב וכתב שאלה בדבר האירוע, שהופנתה ל"רבותינו הדיינים הגדולים החכמים המעולים". השאלה נמצאה בגניזה. ישב וכתב, ואולי קרא שוב, ואולי נעזר באחרים. בשלב מסוים הוא כנראה הבין שניסוח השאלה באופן הזה לא מאיר אותו באופן חיובי במיוחד. בצד השני של אותו דף שעליו כתובה השאלה בנוסחה הראשון, נכתבה השאלה בנוסח שני "מתוקן" – אולי בעצת בית הדין, ואולי בעצת מכרים ותומכים.
בנוסח השני של השאלה דמותו של המעלם חיובית יותר – קודם כל, אין כל זכר למסיבה ולאלכוהול. דבר שני, מופיע פרט חשוב – המורה מלמד בנות קטנות (מעלם צגאר בנאת). ולמה זה חשוב? כי מסתבר שהבנות לא מוכנות להיחשף (לם יפעלו ינכשפו), כלומר להסיר את צעיפיהן המכסים את פניהן, בפני אדם אחר מלבדו. ומכיוון שנשבע שלא ילמדן – הן כעת בטלות מלימודיהן. מכאן (וממקורות אחרים) ניתן ללמוד שנשים יהודיות הלכו בפנים מכוסות ברעלה מחוץ לביתן, בדיוק כמו הנשים המוסלמיות והנוצריות. בנוסף, אף אחד אחר לא מחליף את המורה. והמורה מעוניין לחזור וללמד את הבנות. האם מותר לו להפר את שבועתו, שעליה התחרט?
בנוסח השני של השאלה היא כבר מופנית לרמב"ם עצמו – "מרינו ורבינו הרב הגדול בישראל ירום הודו". הטיוטה הזו כבר היתה הרבה יותר טובה מבחינתו של מלמד הילדות, אך עדיין לא מושלמת, והיא גם כללה טעויות כתיב לא מעטות. היה צורך להעתיקה מחדש, עם תארי הכבוד הנדרשים בפניה לרמב"ם, ועם עוד כמה 'שיפוצים' קטנים בפרטים כדי לשפר את סיכוייו של המורה לקבל אישור להתיר את שבועתו ולחזור לעבודתו.
גם הנוסח השלישי של השאלה התגלה בגניזה, על דף אחר. השאלה כוללת פניה ארוכה ומליצית בעברית לרמב"ם – "הדרת יקרת צפירת תפארת כ(בוד) ג(דולת) ק(דושת) מרינו ורבינו אדוננו גאוננו משה, הרב הגדול, הפטיש החזק, יהי שמו לעולם, אשר שררתו שררת האמת והצדק, מבערת החדק, מחזקת הבדק…" וכו' וכו'. לאחר מכן מופיע הנוסח שבטיוטה השניה של השאלה, עם שתי תוספות חשובות. האחת: "אין תועלת שתלמדנה (אותן) נשים, כי הנשים מלמדות טעות (ומא פי תעלים אלנסא פאידה אד אלנסואן יקרו טעות)". תוספת זו באה כנראה לשלול תשובה אפשרית שטוענת שאם הבנות דואגות לצניעותן, שילמדו עם מורה אשה. התוספת השניה: "ואלמעלם נפסה סגיא נהור" – המלמד עצמו הוא עיוור. כלומר, יש כאן צניעות מהודרת ביותר – גם אם הגבר ירצה, הוא אינו יכול לשלוח מבטי זימה לעבר הבנות. זה גם מסביר מדוע הן הסכימו ללמוד רק איתו, ורק אצלו הסכימו 'לחשוף את עצמן' – רק עם המלמד העיוור הן חשו שלא 'מפשיטים אותן במבטים'…
בסוף השאלה מופיעה עוד תוספת קטנטנה, הנוגעת לתוכן הלימוד – "והוא מבאר להן התפילה בערבית (והו ישרח להם אלצלאה ערבי)" – עדות על הערבית כשפת-האם המובנת של היהודים, והשפה היחידה בדרך כלל לנשים, שכאמור לרוב קיבלו חינוך יהודי בסיסי בלבד.
שלוש העריכות השונות השתלמו – על הנוסח השלישי והעדכני של השאלה מופיעה תשובתו של הרמב"ם, בכתב ידו, בו הוא מתיר למלמד, אם התחרט, להתיר את שבועתו בפני שלושה יהודים ולחזור ללמד את הבנות.
מה למדנו מכאן? למדנו על בנות לומדות, על כיסוי פנים, על מורים מלמדים שלא מקבלים את המגיע להם ומתמרמרים על כך בהשפעת אלכוהול, ועל היחס הרציני לשבועות. ובעיקר למדנו כאן על האופן שבו שאלות חברתיות-הלכתיות נוסחו שוב ושוב, פרטים מביכים הושמטו ואחרים נוספו, כל זאת על-מנת לקבל את התשובה הרצויה מבחינת הפונה.
(הנוסח הראשון והשני של השאלה נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TSG1.21, ופורסמו ע"י מ"ע פרידמן בספר היובל לגויטיין 'מחקרי עדות וגניזה'. הנוסח השלישי ותשובתו של הרמב"ם נמצאים בספריה הבריטית BL5519B1, ופורסמו ע"י בלאו במהדורתו לשו"ת הרמב"ם, סימן רעו)
השקם של צריפין בימי רגיעה, שנת 1951. צולם ע"י רודי ויסנשטין, כל הזכויות שמורות לצלמניה פרי-אור
האמת שטעינו.
בניגוד לשלושת צבאות ערב, אותנו בספרייה הלאומית – מלחמת ששת הימים לא תפסה בהפתעה. ידענו שהתאריך קרב, שראוי שנציין אותו, שמשהו גדול יהיה חייב ללוות את המאורע ההיסטורי – חמישים שנה למזרח תיכון אחר, בטוח ומסוכן יותר בו זמנית. אלו מאיתנו ששולטים באריתמטיקה (ורובנו, בוגרי ההיסטוריה והמגדר, עריכת הלשון והספרות, בקיצור – אנשי הרוח, לא נכללים בקטגוריה הזו) ידעו שחמישים זה מספר עגול, יפה, בוהק, כזה המחייב חגיגה לא נורמלית.
אז הקמנו אתר ייחודי, הפקנו סרטון, דיברנו וחקרנו וחשפנו זוויות שטרם נחשפו, או חזרנו אל הזוויות המרתקות שנשכחו במרוצת השנים שחלפו.
כמה מביך היה זה, לכן, כשנתקלנו, כמעט במקרה, בספר נשכח בן התקופה ושמו השקם בששת הימים. לא ההתקלות היא מה שהביכה אותנו, הרי בספרים ישנים-חדשים אנחנו נתקלים כל יום, אלא במה שהיה טמון בו –בסיפור שסיפר, בגיבורים האמתיים של אותה מלחמה – אלו ששכחנו.
זה ניסיוננו הצנוע ליישר את ההדורים.
השקם בששת הימים
"לנו, אנשי השקם, היתה המלחמה ארוכה הרבה יותר מששה ימים. כאשר מרבית החיילים התחפרו, התאמנו, העבירו זמנם בהרהור או בכתיבה הביתה, היינו אנו עסוקים בטעינה, בפריקה, במכירה, בקנית מצרכים, בהכנת מלאי ובדאגה מתמדת למילוי כל מחסורו של החייל, בכל מקום. היו כאלה שעמדו על רגליהם 24 שעות ביממה. רבים התרוצצו וגמעו גאלונים של קפה, היו שהתמוטטו מאפיסת כוחות ובכל-זאת החזיקו מעמד וסרבו לעזוב את תפקידם. בזמן הקרבות יש והקדימו את הלוחמים ופרצו קדימה. ידוע כי לשקם ניתנה זכות קדימה מספר שתיים ואל יקל הדבר בעיניכם. מפקדים רבים לא יצאו לקרב מבלי ששקם היה אתם. וזכורה לכולנו הקריאה במדבר, בהרים ועל גדות הירדן "יחי השקם", "יחי השקם"."
כמו כל דבר אחר בצבא, הכל מתחיל בגיוס: והגיוס ההמוני לקראת המלחמה החל באמצע מאי 1967, וכלל כמובן לא רק את אנשי השקם. הוא הוליד שורת בעיות לוגיסטיות הרות גורל, כיוון ש"עם תחילת הגיוס קפצה תצרוכת הקנטינות". מחסנים הוקמו, ורכבים תרו את הארץ במטרה להעביר אספקה – ממשקאות באדיבות טמפו, דרך סיגריות, נרות, מברשות שיניים "ואפילו… שש-בש". המאמץ לא נסב רק סביב הבאת האספקה לחיילים, אלא גם בהפעלת חנויות שקם עבור האזרחים שנותרו בעורף. היו אלה החנויות היחידות, כמעט, שפעלו בימי הכוננות האיומים.
וזה לא שלא היו קשיים: מנועי שינה, רצוצים מעייפות, מתאמצים לשמור על מורל גבוה עבור החיילים והאזרחים כאחד – כמעט שנשברו עובדות ועובדי השקם באותם ימים טרופים. מה שחיזק אותם, מספרות עובדות השקם "באחת החנויות בתל-אביב", היה המברק ששלח אל"מ חנן גיאור לעובדות ולעובדים. לעובדים הדתיים סייע גם האישור המיוחד מהרבנות לעבוד בשבת.
פרוץ המלחמה ב-5 ביוני הגדיל משמעותית את זירות הפעולה של אנשי השקם. לכל אורכה ורוחבה של הארץ, והשטחים שהתווספו אליה עם ניצחונותיו הסוחפים של צה"ל, עמלו עובדות ועובדי השקם. הם פצחו ב"חינגה על הסיפון" עם וואפלים באזור שרם א-שיך, ישנו בניידות מוחרמות עם החיילים הפורצים לעיר העתיקה בירושלים, סיפקו שקי אורז נחוצים לתושבי הצפון, הפעילו חנויות ממתקים בבאר שבע והרגיעו את הרוחות בתל-אביב.
קל לפטור את פועלם של נשות ואנשי השקם. נדיר שנאלצו לתפקד תחת אש (למרות שמעטים אכן שירתו בשטחי לחימה, ואף בזמן לחימה), אך מי שחוו על בשרם את ימי המצור הירושלמי במלחמת העצמאות, או את הקשיים הלוגיסטיים של מלחמת סיני, ידעו להעריך את תפקודו יוצא הדופן של השקם במלחמה מרובת החזיתות של 67'.
אחד הקטעים היפים ביותר בספר עוסק בפועלו של "הגבור האפור", זה "שאין מרגישים בקיומו. אבל דווקא הוא עובד ללא הרף. ומי שם לב לכך?"