בשנת 1661 (היא שנת תכ"ב) נדפס באמשטרדם הספר "מנהגים: אין אשכנז דורך דש גנץ יאר". ספר זה הוא חלק ממסורת מבוססת של ספרי מנהגים. למעשה, מדובר במהדורה השלישית של הספר, שהודפסה בשתי מהדורות קודמות בוונציה. כיאה לשמו, סוקר הספר את מנהגי יהודי אשכנז בחגיהם ומועדיהם השונים. ארבעה איורים מוקדשים בספר לסוכות, ובאחד מהם נראה יהודי בונה סוכה.
בשני – שני יהודים בוחנים את ארבעת המינים.
בשלישי אנו עדים למנהג זריקת פירות לילדים בזמן שמחת תורה.
האיור הרביעי היה זה שלכד את תשומת ליבנו. באיור זה עומדים שני גברים האחד מול השני, כשלאחד יש ראש ולשני אין.
האיור הזה הפתיע אותנו במחלקת התוכן. את המומחים לעניין בספרייה – פחות. אנחנו לא הבנו מדוע אין לאחד מהגברים בתמונה ראש. הם לא הבינו מה הסיפור הגדול. מדובר, אחרי הכל, "במנהג קבלי נושן וידוע."
סיפורו של מנהג קבלי נושן וידוע
ליל הושענא רבה. היום השביעי והאחרון של חג סוכות. יום הכיפורים הסתיים לפני מעט יותר משבוע והיהודי המאמין שניצב לא מכבר בפני אלוהיו מבקש דרך להציץ אל עתידו. "האם נרשם שמי בספר החיים או המתים?" שואל עצמו בחשש. "האם אזכה לעבור את השנה החדשה?" ממשיך החשש להציק.
כיצד יגלה את הסוד הגדול? מסורת קבלית עתיקה, המופיעה בצורה מגובשת כבר אצל הרמב"ן בן המאה ה-13, גורסת שיש פתרון: על האדם לצאת בליל הושענא רבה לבדוק את צלו המשתקף באור הירח. אם מבחין האדם שצלו שלם ומושלם, משמע – הצל משקף את צורתו האמיתית – אזי הוא יכול להסיר כל דאגה מליבו. הוא יזכה ללוות את השנה החדשה עד תומה. אם, לעומת זאת, יתבונן בצלו ויבחין שראשו חסר, יידע כי האל גזר את דינו למיתה, ואת השנה הזו כבר לא יזכה לשרוד.
על פניו, אמורה מסורת זו לעורר תהיה בלב היהודי המאמין, והרי ידוע לכל שביום הכיפורים גוזר אלוהים את דינו של האדם. גם לכך יש למסורת הקבלית תשובה: אף שדינו של אדם נגזר ביום הכיפורים, ליל הושענא רבה הוא מועד "חיתום הדין", ובו ניתן לקבל – ולו לשעות מספר – את התשובה. למעשה, מדגישים המקובלים – יום הכיפורים הוא לא היום בו נגזר גורלו של האדם, אלא בליל הושענא רבה.
