ביקורת | מוטי פוגל על "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול" מאת ברונו שולץ

"המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים."

אביבה אורי, ללא כותרת (פרט), 1967

.

המסחר הוא הגאולה / מוטי פוגל

.

"כי ספרים רגילים הם כמו כוכבים נושרים. לכל אחד מהם רק רגע אחד שבו הוא ממריא בצווחה כמו עוף החול, בוער בכל דפיו. בשל הרגע האחד הזה, בשל הרף־העין היחיד, אנחנו אוהבים אותם אחר־כך, אף שבינתיים הפכו לאפר." כך כותב ברונו שולץ בסיפור "הספר", וכך הם ספרים רגילים. אך סיפוריו של ברונו שולץ אינם רגילים ואינם ככוכבים נושרים. בכל רגע הם עשויים להמריא בצווחה, ושלא כמו ספרים רגילים, הם אינם הופכים לאפר. לכן, קשה לקרוא את שולץ, אשר בשונה מסופרים אחרים, אינו מתיר רגע מנוחה. אם רק נרפרף על המילים, לא נבין מה קורה במשפט הבא. היופי העצום בספריו של שולץ הוא יופי התובע תשומת הלב מלאה.

הסיפור "הספר" הוא אחד מ-25 הסיפורים הכלולים בשני הספרים שהספיק ברונו שולץ לפרסם בימי חייו: חנויות קינמון ובית־המרפא בסימן שעון־החול, שתורגמו מחדש מפולנית בידי מירי פז. איני יודע פולנית, ועליי להודות בבושה שאת התרגום הקודם לא קראתי, ובכל זאת הקסם של שולץ ניכר בתרגום החדש.

למראית עין, סיפוריו של שולץ מקיימים קשר רופף, אם בכלל למציאות. לאמיתו של דבר, הם מראים לנו את העולם כפי שהוא באמת, ויותר נכון לומר – סיפוריו תובעים מאיתנו לשנות את מבטנו על העולם ולהביט בו ממש. הוא מראה לנו את הפלאים הגלויים למי שמקדיש את תשומת ליבו המלאה והמוחלטת לסובב אותו.

כך למשל מתאר שולץ את פירורי האבק הנראים בעמוד האור שמטילה השמש: "חלון החדר, מלא שמיים עד גדותיו, גאה באינסוף הנסיקות, שנשפכו אל הווילונות האחוזים בלהבות אשר העלו עשן וגלשו מטה בצללי זהב וברטט ספירלות של אוויר. על השטיח היה מונח מרובע אלכסוני יוקד, נע באדווה זוהרת ואינו מסוגל להינתק מן הרצפה. עמוד האש זיעזע אותי עד עומק נשמתי […] תתעוררו – צעקתי – בוא מהר לעזור לי! איך אני יכול להתמודד עם השיטפון הזה לבדי". זה מראה יומיומי, אך מי שמביט בו באמת רואה שאלו אינם פירורי אבק, אלא עמוד אש, שיטפון של אור.

המספר בכל הסיפורים הוא בן דמותו של ברונו שולץ, והוא מספר על ילדותו ונעוריו כבנו של סוחר אריגים כושל. מנקודת מבטו של הילד והנער שהיה הוא כותב על אביו ומחלותיו, על טבעו הגחמני של הזמן, על ציפורים ועל עונות השנה, אך הגיבור הגדול שלו הוא המסחר. חשיבותו של המסחר מתגלה בסיפור "הספר", הפותח את הקובץ בית־המרפא בסימן שעון־החול. בסיפור זה המספר כותב על חיפושיו אחרי הספר בה"א הידיעה, "בלי תוספת של הגדרות ותארים". זה הספר שהיה מזמן, "אמא טרם היתה אז", והוא מושווה לאלוהים – "הדבר הזה שאין לו מידה, קדושה שאין לה שיעור". הספר הקדוש הזה אבד, ובני משפחת המספר מציעים לילד הכועס ספרים שונים. "אחד מהם היה כרך כבד […] פתחתי אותו. זה היה התנ"ך […] נשאתי עיניים אל אבא ובמבט מאשים קראתי: אתה יודע, אבא, אתה יודע היטב… הספר הזה הסגיר אותך. למה אתה נותן לי את הספר הפגום הזה מהספרים החיצוניים, את הזיוף הכושל, את ההעתקה האלף, לאן העלמת את הספר?" (עמ' 111).

אביו של המספר טוען שהספר הוא מיתוס שמעולם לא התקיים, אבל "למעשה, באותה עת כבר היה בידי בדל של הספר." זו פיסת נייר שאדלה המשרתת הראתה לו. "הבטתי בציור. על הדף הגדול היתה תמונת אשה גוצה ומוצקה, שפניה מעידות על מרץ ועל ניסיון. רעמת שיער ענקית גלשה מראשה של הגברת הזאת, החליקה בכבדות על גבה ונגררה בפקעות עבות על הרצפה […] והטקסט המודפס בצד, שגולל את תולדות הפלא באותיות עבות, נפתח במלים: אני, אנה קסילג, ילידת קרלוביץ במורביה, סבלתי מצמיחת שיער דלילה… ופתאום עלתה בי מחשבה שהכתה אותי בתדהמה, ונעמדתי כולי בלהבות. זה הספר – עמודיו האחרונים, התוספת הבלתי רשמית שלו […] משכתי מידי אדלה את גיליון הנייר ובקול שסירב לציית לי רשפתי: מהיכן לקחת את הספר הזה? טיפש – אמרה ומשכה בכתפיה – הוא הלוא מונח כאן תמיד, וכל יום אנחנו תולשים ממנו דפים כדי לעטוף בשר באטליז, ואת ארוחת הצהריים של אביך."

השרידים האחרונים של הספר, אותו ספר בה"א הידיעה – זה שהיה קיים עוד בטרם הייתה אם, "קדושה שאין לה שיעור", זה שהתנ"ך הוא רק זיוף כושל שלו – הם עשרים עמודים של פרסומות לתכשירים להצמחת שיער, תיבות נגינה, קנריות אמיתיות מהרי הרץ ומדריכים רוחניים מפוקפקים.

בתחילה המספר סבור שכל אלו אינם אלא שאריות עלובות של הטקסט הקדוש, אך מאוחר יותר הוא כבר מבין שהמודעות עצמן הן הטקסט של הספר ואומר, "צללתי בקריאה ושכחתי את ארוחת־הצהריים. התחושה המוקדמת לא הטעתה אותי. זה היה הספר האותנטי, המקור הקדוש, למרות מצבו הירוד ומכמיר־הלב בהווה".

הספר הקדוש הוא פרסומות מסחריות. אך מדוע? מדוע המסחר כה קדוש וחשוב? מהו טבעו של המסחר? כיוון לתשובה נמצא בסיפור "רחוב התנינים", שבו מתואר הרובע התעשייתי־מסחרי של העיר. זהו רובע טפילי, אלדורדו של עריקי המוסר והכבוד העצמי, "שדייריו הם חלאות־אדם, יצורים שטחיים חסרי־אופי, ממש זוהמה מוסרית, זן אנושי פגום". תושבי העיר נמשכים אל הקסם הקלוקל של הרובע, אך מגלים שרחוב התנינים הוא רחוב של אחיזת עיניים. בניסיון לרכוש בגד מתברר שחנות הבגדים אינה אלא חזית לחנות עתיקות המחזיקה אוסף של כתבי עת מפוקפקים. בסוף הסיפור מגיע אופיו החקייני, המתעתע, של הרובע לשיא. "תקוותינו היו אי־הבנה. המראה הדו־משמעי של המקום ושל צוות השירות היה אחיזת עיניים, הקונפקציה היתה קונפקציה אמיתית, ולזבן לא היו כוונות סמויות."

בסיפור "בית־המרפא בסימן שעון־החול" נוסע המספר לבקר את אביו השוהה בבית הבראה משונה, ואומר, "אני מתחיל להתחרט על כל היוזמה. אולי טעינו שהתפתינו למודעה הערמומית והחלטנו לשלוח לכאן את אבא. זמן מוחזר לאחור – זה צילצל נפלא, אך מה קורה בפועל? האם מקבל כאן מישהו זמן במלוא ערכו, זמן אמיתי, זמן שנלקח מגליל אריג חדש, מדיף ניחוח של טריות וצבע? בדיוק להיפך. זה זמן משומש, בלוי מניצולו בידי אנשים אחרים, זמן מהוה מלא חורים כמו מסננת." המסחר מבטיח לנו את החזרת הזמן לאחור, אך זוהי סחורה סוג ב'.

המסחר הוא טפיל, המסחר הוא רמאי המבטיח לנו תענוגות ללא כיסוי. יש בו אשליה של שחיתות, של מין, של חדשנות, אך שיא השחיתות וההונאה היא בהיותו אשליה כפולה, שבעצם אינה מבטיח דבר מכל אלה. הוא מושך אותנו לדמיין תענוגות נפלאים, מציאות פנטסטית שמעבר למציאות היומיומית, אך אחרי שנסחפנו בתעתועיו של המסחר אנו מגלים שגם הדמיון הוא תעתוע, המסחר הטעה אותנו לחשוב שהוא מבטיח לנו פנטזיה, בשעה שכל מה שהובטח לנו הוא המציאות היומיומית. המסחר הוא פשוט מסחר. חנות הבגדים היא חנות בגדים.

אם כן, המסחר אינו אלא מקצוע טפילי, תרמית על גבי תרמית. טפיל כמו מקק, טפיל כמו יהודי. ברונו שולץ היה סופר יהודי, והיהודים מופיעים בסיפוריו במאפייניהם הסטריאוטיפיים: מקקים, טפילים, זן אנושי פגום, סוחרים, נוודים נצחיים שאין להם בית. היום פה מחר שם. אותם צוענים נודדים במודעות הספר. מה הם אם לא יהודים?

בסיפור "ליל מכירת העונה" המספר כותב על "קבוצות של יהודים בגלימות צבעוניות ובכובעי פרווה גדולים. אלה היו אנשי כנסת הגדולה", ועל "אבות העיר, חברי הסנהדרין הגדולה". אלה הופכים לעדת ציפורים משונה, "שבט הציפורים המנוונות", שבט מנודה, וכשהן נופלות אפשר לראות את "כל העליבות של הדור המרושש הזה". כמו המסחר, הן "ריקות מבפנים אך ססגוניות להפליא מבחוץ". בסיפור "מקקים", האב המדוכא הופך למקק ואולי לפוחלץ של קונדור והמספר אומר: "הוא התמזג לחלוטין עם השבט השחור והמוזר. ובכל זאת, אמרתי נבוך, אני בטוח שהוא הקונדור. אמא הביטה בי מבעד לריסים. אל תענה אותי, יקירי, הרי כבר אמרתי לך שאבא הוא סוכן־נוסע שנודד בכל הארץ". האב אינו רק בעל חנות כושל. האב הוא קונדור הוא מקק הוא סוכן נוסע הוא היהודי הנצחי. הוא מת כמה פעמים ושוב ושוב חוזר לחיים, והספר מסתיים באב ש"גרר את עצמו בכוחותיו האחרונים הלאה, לפתוח בנדידה חסרת בית".

המסחר אינו המציאות הכושלת שממנה מנסה המספר לברוח, אלא אמצעי הבריחה וההיחלצות מהעולם, כלי הגאולה. המסחר הוא פנטזיה על עולמות אחרים, ויותר מזה, הוא מה שמעניק קסם לעולם המדורדר והאפור. היהודים הם מי שחולמים על גאולה, כמוהם כסופרים.

ברונו שולץ מאמץ את הסטריאוטיפ האנטישמי והופך אותו לכלי הגאולה. נכון, הוא אומר, היהודים הם סוחרים טפילים, והאל שלנו הוא המסחר. איננו אנשים יצרניים אלא מאחזי עיניים. הספר, אותו ספר נצחי שכל הספרים משתלשלים ממנו הוא אוסף בדיות שנועדו למכור תכשירים מפוקפקים. האב הוא סוכן־נוסע או מקק. אך הפרודיה הזו אינה רק בדיחה על חשבונו של קפקא. אתם רשאים לראות בנו שרצים, אומר שולץ, טפילים מנוונים החיים לצד המציאות. זה מי שאנחנו, וכך אנחנו מצילים את העולם, אנחנו מחדירים בו קסם.

המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים. סופר האמת הוא בן דמותו של הסוחר היהודי. שניהם יוצרים אשליות, שניהם מפזרים הבטחות שאין להם כיסוי. "אין זו אשמתנו אם לפעמים ניראה כאותם מוכרים של בדים בלתי־נראים, הממחישים באמצעות מבחר של תנועות והבעות את סחורת תרמיתם". הטיפש אינו מי שחושב שהוא רואה בד צבעוני, אלא מי שאינו מוכן לראות את הבד הבלתי נראה. מי שרואה את ריבוע האור ואינו רואה את עמוד האש.

.

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה וסיפור פרי עטו הופיעו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

ברונו שולץ, "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול', הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2018. מפולנית: מירי פז.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו