מודל 2018 | "חלום המשכנות האדומים", תרגום עברי לרומן הגדול של הספרות הסינית המסורתית

"כשעמד לשוב ולהיכנס לביתו הופיעו שם שני עוברי אורח, נזיר־בודהה וכוהן־דאו. הנזיר, ראשו מוכה שחין ורגליו יחפות, והכוהן, חיגר ברגלו האחת ושׂערו פרוע, הלכו וקרבו אליו". צאו סו'אה־צ'ין, בתרגום אנדרו פלקס ואמירה כץ

יחזקאל שטרייכמן, ללא כותרת, שנות השבעים

.

קטע מתוך "חלום המשכנות האדומים" / צָאו סוּ'אֶה־צִ'ין

מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ

.

בימים ההם, כשהשתפעה הארץ דרומה מזרחה, ניצבה שם בחלקו הדרומי המזרחי של העולם עיר גדולה, סוּ־ג'וֹ שמה, והעיר נודעה בשער צ'אנג־מֶן שבחומתה ובאזור הסובב אותו, שיצא לו שמו כמרכז מותרות ותענוגות שאין שני לו ברחבי תבל. מחוץ לשער הזה השתרע רחוב עשרת הלִי, שהסתעפה ממנו סמטת החסד והטוהר, ומקדש עתיק יומין ניצב בה, צר מידות כל כך עד שנקרא בפי כול חוּ־לוּ־מְיָאוֹ, "מקדש הקיקיון". סמוך למקדש עמד ביתם של האדון גֶ'ן פֵיי, שתוארו שְׁה־יִין, פקיד בדימוס ממלומדי המקום, ורעייתו, הגברת לבית פֶנג, אישה חסודה ונבונה, בקיאה בקיום הטקסים ובמילוי החובות. אף על פי שלא התברכו בעושר מופלג וברוּם יחש, נשאו אליהם בני המקום את עיניהם.

האדון גֶ'ן שְׁה־יִין, איש שמח בחלקו ומצניע לכת מטבעו — הצלחה ומוניטין היו ממנו והלאה — התמסר כל הימים להנאות של צפייה בפרחים ושתילת חִזרן, לגימת יין ודקלום שירים, ובעצם לא אדם מן השורה היה, אלא מי שיכירנו מקומו בין בני־אלמוות. ואף על פי כן, דבר אחד הֵמַר את נפשו, שכבר היה בן חמישים ולא התברך בבנים, אלא רק בבת יחידה ששם ינקותה יִינג־לְיֵין, "לוטוס מלבלב", ובעת ההיא מלאו לה שלוש שנים.*

יום אחד בעיצומו של קיץ לוהט, כששעות הצהריים כמו התמשכו לאין־קץ, ישב גֶ'ן שְה־יִין באפס מעשה בחדר העבודה שלו, ספרו שמוט מידו התשושה והוא רכון אל מכתבתו ומתנמנם. והנה, נים־ולא־נים, נקלע בהזיותיו אל מקום שלא הכיר וכשהילך שם באו לקראתו שני אנשים שקועים בשיחה, זה נזיר־בודהה והאחר כוהן־דאו. אבל רק כשקרבו אליו דַי שמע משהו משיחתם:

"ולאן בדעתך לקחת את היצור הזה?" שאל איש־הדאו.

"הסר דאגה מלבך," גיחך הנזיר, "לפנינו כעת רק כמה פרשיות אהבים העומדות להסתיים בכל רגע — קומץ נשמות עורגות שעדיין לא הוטלו אל רחם אישה בגלגולן אל העולם הזה. ננצל אפוא את השעה ונדחס את היצור הזה ביניהן, שיטעם משהו מטעם החיים."

"ניחא," אמר איש־הדאו, "בסך־הכול עוד נפש עוגבנית חטאה העומדת להתייסר בייסורי העולם הזה, אבל אמור לי, מניין באה, ומה ייפול בגורלה?"
"סיפור המעשה מגוחך ממש," השיב הנזיר, "ותיווכח בזה מיד כשתשמע אותו:

"האבן, שבימים ההם לא מצאה בה נוּ'־וָה שום חפץ, זכתה לשוט לה בעולם בשלווה, ככל העולה על רוחה, עד שהגיעה יום אחד אל לשכתה של אלת ההתפכחות מאשליות. וזו, שהבינה כי כבר התנסתה האבן בכמה וכמה ניסיונות, השהתה אותה ב'היכל הדמדומים החכליליים' וכינתה אותה: 'נער האבן הקדושה, משרת היכל הדמדומים החכליליים'. אבל אותו משרת שעתותיו היו בידיו רק שוטט לו על גדות הנהרות הקדושים שבפאתי מערב, עד שבא אל סלע 'שלושת העולמות' וראה שם עִשׂבָּה בת־אלמוות, ששמה 'פנינת השני'. יפת תואר היתה וחביבה עד מאוד, והוא השקה אותה יום־יום בטללי בושם, ובכוחם זכתה העשבה 'פנינת השני' והאריכה ימים. אחר כך, כשעוד הושפעה עליה התמצית ההיולית פרי שמים וארץ — והלוא כבר ניזונה מחיוניותם של טללי הבושם — עלה בידה לפשוט את צורתה הצמחית וללבוש צורת אדם. ואף על פי שלבשה רק צורת אישה, שוטטה כל ימיה מעבר ל'שמי הפרידה מצער', וכשהציק לה הרעב סעדה את לבה ב'פירות האהבה הסודית', והרוותה את צימאונה ב'מימי השקיית התוגה'. אבל דבר אחד העיק על לבה, שעדיין לא עלה בידה לגמול על החסד שעשה עמה זה שהרווה אותה. והמועקה הזאת נתחשרה בחדרי לבה והיתה לפקעת רגשות שלא יכלה להתירה, ועל כך אמרה לא פעם בינה לבינה:

"'אני עצמי התברכתי בחסד גשמיו, אך אין לי מקור מים חיים לגמול לו כגמולו. אם אך יֵרד אל העולם בצלם אדם, אתלווה אליו זמן־מה ואשיב לו את כל דמעות חיי. כך אוּכל סוף־סוף להחזיר את חובי.'

"בעקבות סיפור המעשה הזה," הוסיף הנזיר, "ביקשו כל הנפשות העורגות שנבחרו — וכמה היו שם מי יֵדע — לרדת אל העולם הזה ולהתנסות בהבלי הקַרמה, ואותה עִשׂבּה 'פנינת השני' היתה בתוכן גם היא. והנה, היום בדיוק הגיע תורה של האבן לרדת אל העולם, ובאתי לכאן במיוחד לשם כך, להוליכה אל לשכתה של אלת ההתפכחות מאשליות, לרשום אותה שם כדי שתוכל לרדת אל העולם הזה עם יתר מוכות האהבה, ובזה ייסגר התיק וחסל."

"אכן, משעשע בהחלט," אמר איש־הדאו, "'גמול דמעות'? מימַי לא שמעתי על דבר שכזה. ומדוע לא ננצל את השעה, אתה ואני, ונרד אל העולם לגאול כמה נפשות מהבליהן? הלוא יהיה בזה קיום מצווה שייזקף לזכותנו."

"לכך בדיוק כיוונתי," אמר הנזיר. "נצא אפוא לשעה קלה אל היכלה של אלת ההתפכחות מאשליות, נמסור את הכסיל הזה לידיה, ונגמור את העסקה חד וחלק. אחר כך, כשתרד החבורה הזאת של חוטאים מכורי אהבה אל העולם הזה, נרד אחריהם גם אנחנו. לפי שעה כבר התגלגלו מחציתם אל הארץ, אבל המלאכה עדיין לא נשלמה."

"טוב ויפה," אמר איש־הדאו, "מאחר שכך הם הדברים, אלך אחריך."

אבל הבה נשוב אל סיפורנו. גֶ'ן שְה־יִין הקשיב לדבריהם רב־קשב, ולא יכול עוד להתאפק, ניגש אליהם וקד: "ברוכים הבאים, מורי הנעלים," פתח ואמר בחיוך, והנזיר ואיש־הדאו חשו גם הם להשיב לו ברכה ושאלו לרצונו.

"הדברים ששמעתי זה עתה מפיכם, מורַי, על מעשי אדם וגמולם, רק נדירות הם מזדמנים לאוזניו של בן אנוש. אבל אני הקטן נבער מדעת וגס רוח, ונבצר ממני לרדת לסופם. אם תואילו להאיר את רוחי הטרופה והעקשנית, ולהבהיר לי אי־אלו מפרטי הסיפור, אקשיב לכם, אני עבדכם, באוזניים כרויות, ואולי אוכל לקחת מפיכם תוכחה ומוסר ואף להיחלץ מייסורי השקיעה ביוון המצולה."

"הלוא מרָזי העולם הם, שאין לגלותם טרם עת," חייכו אליו שני החכמים חיוך רחמני, "אבל אם לא תשכח אותנו בבוא היום, תוכל להיחלץ מלהבות התופת."

הקשיב שְה־יִין לדבריהם וחשש להוסיף ולשאול, ורק כעבור זמן־מה חייך אליהם במבוכה:

"את רזי העולם אמנם אסור לגלות, ובכל זאת, אותו 'כסיל' שהזכרתם כרגע, מה טיבו? האם אוכל לראות אותו?"

"מאחר ששאלת עליו, אות הוא שנועדת לפגוש אותו ולו רק פעם אחת בחייך," אמר הנזיר והוציא את האבן ומסרה לשְה־יִין.

נטל גֶ'ן שְה־יִין את האבן ובחן אותה, והנה לפניו ספיר יפהפה ומבריק, וסימני כתב חרוטים בו בכתב ברור: "אבן משׂכית — בינתה נוקבת". ועוד נחרטו בה מאחור שורות אחדות של סימנים זעירים. מיד ביקש לבחון אותה בחון היטב, אבל הנזיר הקדים ואמר: "כבר הגענו לארץ האשליות," וחטף אותה מידו ופנה משם עם איש־הדאו, ויחד עשו דרכם מתחת לשער זיכרון בנוי אבנים גדולות, שרשומים עליו ארבעה סימנים גדולים: "מחוז אשליות הריק העליון". ועוד נכתבו על מזוזות השער שני טורים מקבילים:

שָׁעָה שֶׁהַכָּזבָ נַעֲשֶׂה לֶאֱמֶת, גַּם הָאֱמֶת נִכְזבֶֶת
מָקוֹם שֶׁהָאַיִן נִהְיֶה לְיֵשׁ, שָׁם יָשׁוּב הַיֵּשׁ לְאַיִן.

ביקש גֶ'ן שְה־יִין ללכת אחריהם, אבל עוד לא הרחיב צעד וכבר נשמע געש רעמים כמו התמוטטו ההרים וקרסה הארץ, וצעקה נמלטה מפיו. והנה, כשחידד את מבטו, לא ראה שם כלום לבד מהשמש הקופחת, להט אש, ועלי המוז המרפרפים רכרכות, ומה שראה בחלומו נשתכח מלבו רובו ככולו.

ועוד ראה את המינקת באה לקראתו ובתו יִינג־לְיֵין חבוקה בזרועותיה, וגם זאת עלתה אז על דעתו, כמה גדלה הילדה ויפתה, פניה קורנות וגופה מחוטב כאבן חן, והיא פיקחית וחיננית להרנין לב. שְה־יִין הושיט את ידיו לשאת אותה ולשעשעה מעט, ואף הוציא אותה אל הרחוב לִצפות בהמולת העוברים והשבים. כשעמד לשוב ולהיכנס לביתו הופיעו שם שני עוברי אורח, נזיר־בודהה וכוהן־דאו. הנזיר, ראשו מוכה שחין ורגליו יחפות, והכוהן, חיגר ברגלו האחת ושׂערו פרוע, הלכו וקרבו אליו כשהם משוחחים וצוחקים, מפזזים כאחוזי שיגעון. כשהגיעו אל שער הבית והבחינו בשְה־יִין ויִינג־לְיֵין חבוקה בחיקו, פרץ הנזיר בבכי גדול:

"אדוני הנדבן רחב הלב," פנה אל שְׁה־יִין, "למה תאחז בזרועותיך את הברייה רעת הגורל הזאת? הלוא היא עתידה לסבך את חייהם של אביה ואמה!"
שְה־יִין אמנם שמע את הדברים, אבל הם היו בעיניו דברי הבאי והבל, ושוב לא נתן את דעתו על האיש. אף על פי כן הוסיף האיש והתעקש. "וַתר עליה! תן לי אותה!" חזר ואמר.

שְה־ייִן, פקעה סבלנותו והוא סב לאחור כשבתו בזרועותיו. אבל כשביקש להיכנס פנימה, הצביע עליו הנזיר ובצחוק פרוע דקלם באוזניו ארבעה טורי שיר:

מְפַנֵּק בַּת טִפּוּחִים, נִלְעָג שִׁגיְוֹנְךָ,
לַשָּׁוְא יֵאָבֵק עַרְמוֹן הַמַּיִם בְּסַחַף שְׁלָגיִם.
מוּטָב תֵּן לִבְּךָ לְחַג־הַפָּנָסִים מָחָר,
אָז תִּשְׁכַּךְ הָאֵשׁ, יִתְפַּזּרֵ הֶעָשָׁן.

המילים היו ברורות, ואף על פי כן עוררו בלבו של שְה־יִין איזו אי־ודאות, וכשביקש לשאול לְמה הן מרמזות, שמע את איש־הדאו אומר רק זאת:

"ניפרד כאן אתה ואני, שוב איננו חייבים לחלוק אותה הדרך. ילך איש־איש וינהל את ענייניו, ובעוד שלושה עידני בריאה אמתין לך בהר יֵּבי־מאנג־שאן, וּמִשנשוּב וניפגש נלך יחדיו אל 'מחוז אשליות הריק העליון' ושם נפרוש מתפקידנו."

"נפלא, נפלא!" חתם הנזיר, וכהרף עין נעלמו השניים כלא היו. שְה־יִין נותר שם לבדו ותהה בינו לבינו: השניים הללו לא אמרו מה שאמרו סתם כך, ואני, טוב הייתי עושה לו חקרתי אותם קצת. מילא, איחרתי את השעה, ומה תועיל עכשיו החרטה?

.

_________________________

*ג׳ין־לינג הוא שמה העתיק של העיר נאנג'ינג, עיר הבירה של סין בעת כינון שושלת מינג, וכאן גם רמז למכורתו של מחבר "חלום המשכנות האדומים".

.

.

"חלום המשכנות האדומים" (הנודע גם בשם "חלום החדר האדום" או "המעשה באבן"), ספרו של צָאוֹ סוּ'אֶה־צִ'ין בן המאה השמונה־עשרה, ראה אור במלואו ב-1791, ומאז ועד היום נחשב לגדול הרומנים הסיניים. הרומן מגולל את מעלליו של נער מפונק המבלה את ימיו בסעודות, משחקים ועינוגים עם דודניותיו בגן נעול באחוזת משפחתו העשירה, ואת קורות משפחתו המיוחסת, המידרדרת אט־אט בשחיתותה מרום מעמדה לשפל המדרגה. לעיני הקורא נפרשׂת תמונה עשירה ומפורטת של החברה הסינית המסורתית – דמויותיה, מנהגיה, אמונותיה, הנאותיה ומצוקותיה. ומבעד לתמונת חיי היום־יום הססגוניים מתגלה שוב ושוב הנהייה אל עולם רוחני שמעֵבֶר, אל הפרישה הבודהיסטית מעולם ההבל.

.

צאו סו'אה־צ'ין, "חלום המשכנות האדומים", הוצאת מוסד ביאליק. מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ. מבוא מאת אנדרו פלקס.

.

.

» במדור 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מתוך "דג המחשבה", מאת הילית חמו־מאיר

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

אורי אבנרי: ללא מורא וללא משוא פנים

"לפעמים, כשאני נוסע ברחובות הערים, אני סופר את הרחובות הנקראים על שם אנשים שהכרתי בחייהם. בנסיעה ממוצעת בתל אביב אני מגיע לתריסר".

אורי אבנרי. שנת 1979. צילום: רובין פאולה. אוסף דן הדני

אל הכנסת השישית, שהחלה את פעילותה ב-22 בנובמבר 1965, הצטרפה דמות מיוחדת במינה, חתרנית עד העצם, עיתונאי ועורך "העולם הזה" אורי אבנרי. בארכיון של אבנרי, שחלקים ממנו נתרמו לספרייה הלאומית בשנים האחרונות, נמצאים עשרות אלפי מסמכים ותמונות מחיי האיש שנפטר ב-20 באוגוסט 2018, בגיל 94. בין שנסכים עם חלק מדעותיו ובין שלא (היו לו יותר מדי מכדי שנצליח להגיב לכולן), אפשר להסכים שאיש גדול עזב אותנו.

עטיפת הספר "1 מול 119" מאת אמנון זכרוני. שנת 1969

איך נוכל לסכם את חייו של האיש שהיה ועשה כל כך הרבה ובכל כך הרבה תחומים? בחרנו לעשות זאת באמצעות מילותיו, הלקוחות כולן מהאוטוביוגרפיה בשני חלקים שפרסם בשנותיו האחרונות. סיכום חיים של איש שהיה ואיננו עוד, אוטוביוגרפיה שלה העניק את השם הכל-כך מתאים 'אופטימי'.

חיים במילים ובתמונות

"קשה לתאר את האושר שמילא אותי ברגע שהאנייה יצאה מנמל מרסיי, בדרכה לארץ ישראל. השארתי אחרי, בלי צער, עשר שנים של חיי. עולם חדש. חיים חדשים, המתינו לי בסוף המסע".

אבנרי בן ה-10 לפני העלייה לארץ. תמונת הילדות האחרונה של אבנרי שצולמה בבית המשפחה ברחוב ברנדס 16 בהנובר לפני העלייה ארצה. תמונה מתוך ארכיונו של אורי אבנרי בספרייה הלאומית

אל ארץ ישראל עלתה משפחת אוסטרמן בשנת 1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המשפחה אמנם ירדה מנכסיה אך, לפי עדותו המאוחרת של צעיר ילדי המשפחה, הלמוט אוסטרמן שהיה בן 10 באותם הימים, היא נשארה מלוכדת ומאושרת. "היינו עניים מרודים," סיפר הילד הלמוט שלימים ייקרא אורי אבנרי, "אבל כמעט כל מכרינו לא היו הרבה יותר עשירים. לא הייתה בושה להיות עני".

מצבה הכלכלי של המשפחה הוביל את אבנרי להחלטה, ארבע שנים מאוחר יותר והוא כמעט בן 14, לעזוב את לימודיו: "פשוט לא יכולתי להמשיך, ראיתי את הורי עובדים בפרך, ומצפוני לא הניח לי להמשיך ולחיות על חשבונם". אבנרי התחיל לעבוד כשוליית עורך דין במשרדו של סיילס בנג'מין ששון, ואהב את התפקיד. למען התפקיד הזה למד אנגלית על בורייה, ובזכותו הכיר את עולם החוק והמשפט שאליו יהיה קשור כל חייו – הן כמבקר, והן, לימים, כמחוקק. דרך עבודה זו אבנרי התוודע לפעילות האצ"ל – שלה הקדיש עתה הנער עוד ועוד מזמנו.

"ב-29 ביוני 1938, שלושה חודשים לפני יום הולדתי ה-15, תלו הבריטים את שלמה בן יוסף… תליית בן-יוסף הגדישה אצלי את הסאה. הוא היה עולה מפולין שחי ב'פלוגת בית"ר' בראש פינה. הוא ביקש לנקום על פיגוע בכביש עכו-צפת, שבמהלכו התנפלו בני הכפרים הערביים הסמוכים על נוסעי מונית, הרגו אותם בסכינים ובחרבות והתעללו בגופותיהם. נוסעת שהייתה איתם נאנסה לפני שנהרגה. בתגובה ביצעו בן-יוסף ושני חבריו פיגוע כושל באוטובוס של נוסעים ערבים. היריות לא פגעו, והפצצה שניסו להפעיל לא התפוצצה… הייתי נסער. מה הם חושבים לעצמם, המנוולים האלה, שאנחנו יהודי גטו, יהודים גלותיים שאפשר להפחיד אותם? הרגשתי שאני לא יכול לשבת עוד בחיבוק ידיים".

את מחתרת האצ"ל אבנרי עזב בזמן מלחמת העולם השנייה בעקבות הפיצול בתוך שורות האצ"ל – הפיצול שהוליד את הלח"י. לאחר שעזב, החל אבנרי בכתיבת מאמרים פולמוסיים עבור "החברה – ביטאון למחשבה לאומית" – שם הופיע לימים בשמו החדש: אריאל אבנרי.

"הייתה לכך סיבה פרוזאית: באותו הגיליון הופיע גם מאמר של יוסף אוסטרמן (את הלמוט שינה ליוסף כשעלה ארצה), והרי לא היה אפשר שבחוברת אחת יופיעו שני מאמרים מתחת לאותה חתימה. אבנרי נולד כשם עט".

עם פרוץ מלחמת העצמאות אנו מוצאים את אבנרי במקום אחר בחייו – לוחם בגדוד שועלי שמשון של יחידת גבעתי. אבנרי, שלחם בקרבות לטרון ובחזית המצרית, המשיך לגבש את תפיסת עולמו, שבה שיחקה המלחמה (כל מלחמה) גורם מרכזי: " לאחר המלחמה נוצרו הרבה מיתוסים, ובין השאר התלקח בין ההיסטוריונים ויכוח לוהט על השאלה אם אכן הייתה קיימת סכנה קיומית או לא, מי היה הצד החזק ומי הצד החלש. זה ויכוח סרק. השאלה האמיתית היא מה חשבנו אנחנו אז, מה הרגשנו, מה הריץ אותנו. לנו לא היה שום ספק שזאת אכן היתה מלחמת 'אין ברירה'. היינו בטוחים לגמרי שזוהי מלחמה לחיים ולמוות, במובן הכי פשוט. אם כן, מדוע היינו כל-כך עליזים? הרי זו סתירה: אם היינו בטוחים שהמלחמה היא על עצם חיינו, מדוע היינו עליזים? ואינני מתכוון לעליצות המעושה, שבה הסתרנו את פחדינו לפני הקרב הראשון. נתקלתי בתופעה זו גם במלחמות הבאות: כשפורצת מלחמה, החיילים שמחים."

גדוד "שועלי שמשון" בזמן מלחמת העצמאות. אבנרי יושב מאחורי עם כובע לראשו. צלם לא ידוע. תמונה מתוך ארכיונו של אורי אבנרי בספרייה הלאומית

בתום המלחמה הצטרף אבנרי ל"הארץ" בתור עיתונאי. לאחר שעשה לעצמו שם במקצוע, הוא קיבל פנייה מאורי קיסרי, עורך "העולם הזה". קיסרי ביקש מאבנרי לסייע לו במלאכת עריכת השבועון "העולם הזה" יום בשבוע. אבנרי נענה. בשנת 1950 פנה קיסרי לאבנרי עם הצעה אחרת, מפתה בהרבה.

"המפנה הגדול בחיי התחיל כאשר שאל אותי אורי קיסרי אם אני מעוניין לקנות ממנו את השבועון. פשוט נמאס לו. הוא הפנה אותה הצעה גם לשני מועמדים אחרים: גרשום שוקן מ'הארץ' ועזריאל קרליבך, עורך 'מעריב'. הרעיון קסם לי. יחסי עם שוקן הגיעו עד משבר, והבנתי שאין לי עתיד שם. אנשים רבים היו בוודאי מאושרים לקבל משכורת טובה מבלי לעבוד, וליהנות באותה עת מהמעמד והיוקרה של חבר מערכת 'הארץ'. אותי זה לא משך. הצעת קיסרי באה לי בדיוק ברגע הנכון.

כך נרכש 'העולם הזה' על ידי חברה של ארבעה בעלי מניות. בתום העסקה נותרו בידי 600 לירות למימון המהפכה הגדולה בעיתונות הישראלית. זה היה סכום מגוחך. התחלנו את דרכנו כעיתון עני, וכך נשאר 'העולם הזה' במשך ארבעים השנים הבאות. בסופו של דבר, זה היה בעוכריו."

בזמן שירותו ב"שועלי שמשון" הכיר אבנרי את שלום כהן. עתה פנה אבנרי לכהן וביקש ממנו להצטרף למהפכה העיתונאית שתכנן עם "העולם הזה".

חיילים קוראים את השבועון, "העולם הזה", במועדון החייל בתל אביב, שנת 1948. צילום: האנס פין, לע"מ

כל מי שדפדף אי פעם בשבועון במתכונתו האבנרית הבחין עד מהרה בטון החדש – לא רק בהשוואה ל"העולם הזה" בגלגולו הקודם, אלא בעיקר בהשוואה לעיתונות הישראלית של אותם הימים. "ללא מורא וללא מושא פנים" הייתה הסיסמה שאבנרי וכהן בחרו לעיתונם החדש, ואם לשפוט לפי תגובות הקוראים וביקורות הממסד (שפתח בשנת 1965 מגזין מתחרה בשם "רימון" אך ורק כדי להכשיל את "העולם הזה") – הייתה זו סיסמה ראויה ומדויקת.

בעשרות שנות פעילותו נעשה אבנרי לדמות מפתח בציבוריות הישראלית ולאחד מסמניה הרדיקליים – לפחות כך הוכתר שוב ושוב, כתר שענד בגאווה. כשהרגיש שחופש הביטוי של עיתונו, שמאז ומתמיד ניסה הממשל לצמצם, עומד בסכנה, נכנס לפוליטיקה. בשנת 1965 אבנרי וכהן נבחרו לכנסת השישית.

אורי אבנרי ביום הראשון בכנסת השישית, נובמבר 1965. צילום: יעקב אגור. תמונה מתוך ארכיונו של אורי אבנרי בספרייה הלאומית

"אני זוכר את הרגע המדויק. זה היה בקיץ 1965. ישבתי בסלון דירתי עם ידידי דב זכין, איש קיבוץ להבות הבשן ועסקן מפ"ם. הסתכלנו בים הכחול והשטוח שהשתרע מולנו, וגלגלנו לשיחה על המצב הפוליטי. דב שלף רדיו קטן כדי לשמוע את החדשות. הקשבתי בהיסח הדעת, ולפתע התעוררתי לגמרי.

הקריין הודיע שזה עתה קיבלה הכנסת בקריאה סופית את 'חוק לשון הרע'. מבלי להסס לרגע אמרתי: 'זהו! אני הולך לבחירות!'"

הכנסת האחרונה שבה שירת הייתה הכנסת התשיעית: "במשך שמונה שנים מילאה פעולתי בכנסת חלק חשוב בחיי. יומיים וחצי בשבוע חייתי בירושלים, עיר שאהבתי. חייתי שם כרווק בבתי מלון טובים והסתובבתי בה רבות. המאבק הפרלמנטרי ריתק אותי לגמרי, ומוחי שפע רעיונות לפעולה."

מתוך הכנסת ומחוצה לה אבנרי ביקש לא רק להגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות, אלא גם לקדם נושא אחר הקרוב לליבו – השלום היהודי-ערבי. הוא תמך בהסכם שלום עם מצרים עשרות שנים לפני שהדבר נראה היה אפשרי, וכאשר סאדאת ביקר בארץ בשנת 1977, נכח אבנרי בביקור. בתמונות אנו רואים אותו לוחץ את ידו של נשיא מצרים אנואר סאדאת.

"כאשר הושג בסוף הסכם השלום עם מצרים, היה ברור לי שזהו אכן השלום שהזהרתי מפניו, השלום הנפרד, שלום בלי הפלסטינים. חודש לפני כן חזרתי לכנסת, הפעם בשם של"י, והיה עלינו להחליט איך להצביע על הסכם השלום. טענתי שיש להצביע בעדו, על כל פגמיו, מכיוון ש'טוב שלום גרוע ממלחמה טובה'. חבריי בשל"י הסכימו איתי. ההסכם אושר על ידי הכנסת בעזרת קולי וקולות שאר סיעות האופוזיציה, בעוד שרבים מאנשי הליכוד הסתייגו ממנו. כמה ח"כים, ובראשם גאולה כהן, אף פרשו מהליכוד".

ביקור סאדאת בארץ, אבנרי בגבו למצלמה. צילום: גילה רזין. תמונה מתוך ארכיונו של אורי אבנרי בספרייה הלאומית

אבנרי לא חשש להושיט יד של שלום גם לאויביה המוצהרים של ישראל. עם פלישת צה"ל ללבנון בשנת 1982, הגיע אל ביירות הנצורה לפגישה עם מנהיג הפת"ח וראש אש"ף יאסר ערפאת.

"הוא נכנס במהירות וחיבק אחדים מאנשיו. ואז פנה אליי, חיוך רחב על פניו, חיבק אותי ונשק לי על שתיים הלחיים – מחווה שעדיין מביכה אותי במקצת.

הוא נראה בדיוק כפי שראיתי אותו פעמים רבות בטלוויזיה, אבל גם שונה, שונה מאוד.

ראיתי בחיי הרבה מנהיגים פוליטיים ואישים בינלאומיים, אבל לא היה בהם אחד שתדמיתו הציבורית כה שונה מדמותו האמיתית, כמו יאסר ערפאת."

פגישה עם ערפאת בביירות. הפגישה התקיימה ב-3 ביולי 1982. צילום: ענת סרגוסטי. התמונה מתוך ארכיונו של אורי אבנרי בספרייה הלאומית

עשור לאחר מכן, אבנרי תמך במאמצי השלום של יצחק רבין, אותו הכיר שנים ארוכות קודם-לכן במסגרת עבודתו בתקשורת ובכנסת.

"ביולי 1992 נבחר יצחק רבין בפעם השנייה לראשות הממשלה, אחרי שקודם לכן ניצח בהתמודדות לראשות הממשלה, אחרי שקודם לכן ניצח בהתמודדות הפנימית במפלגת העבודה. בחגיגת הניצחון הכריז 'אני אחליט! אני אנווט!' – רמז לסכסוך המתמשך בינו לבין שמעון פרס, שהרס את כהונתו הראשונה.

שמחתי. תמיד חיבבתי אותו. במערכת הבחירות הבטיח להשיג שלום תוך תשעה חודשים. בשיחות פרטיות רבות איתי במשך השנים – בעיקר על כוסות ויסקי במסיבות – הוא אמנם גילה התנגדות חריפה לשלום עם אש"ף של יאסר ערפאת, אך סמכתי על ההיגיון שלו."

חגיגות יום הבסטיליה בארץ. אבנרי לצד יצחק ולאה רבין, שנת 1978. צילום: גוטפריד דני. תמונה מתוך אוסף דן הדני

השלום בין ישראל לעם הפלסטיני שלו ייחל אבנרי לא התממש, אך, כשם האוטוביוגרפיה שחיבר, נותר "אופטימי" עד ימיו האחרונים. עד סוף חייו, גם לאחר שעזב את משרת עורך "העולם הזה" בראשית שנות התשעים, המשיך להקדיש את זמנו לקידום מטרה זו.

פרופ' בגמלאות ושמו הלמוט אוסטרמן

אם האדם הוא אכן "תבנית נוף מולדתו" ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת למה שכתב אבנרי בזיכרונותיו על ילדותו. את שנותיו הראשונות העביר אבנרי בארץ מולדתו גרמניה, ממנה עלה כאמור בשנת 1933 יחד עם משפחתו.

על תקופת חיים זו כתב בזיכרונותיו:

"האיש החשוב ברחוב היה 'המשורר'. גבר זקן, צחור זקן. מתהלך היה ברחוב לאורכו, שקוע במחשבותיו, ואני הנחתי שהוא מחפש חרוז מתאים. אינני יודע מה היה שמו ומה – אם בכלל – כתב, אך תושבי השכונה התייחסו אליו ביראת כבוד, כנאה ל'עם המשוררים והוגי הדעות'. "

כאשר אבנרי מספר על עזיבת משפחתו, משפחת אוסטרמן, את גרמניה, הוא שואל את עצמו שאלה שנשאלה בידי יהודים רבים מאז ועד היום: "איך היו נראים חיי, אלמלא נולד אדולף היטלר? או אילו נהרג בניסיון ההפיכה הכושל שהוא חולל בנובמבר 1923, חודשיים אחרי לידתי?

האם היה עכשיו ד"ר הלמוט אוסטרמן פרופסור לפילוסופיה בגמלאות באיזושהי אוניברסיטה בגרמניה? או חבר לשעבר בבונדסטאג? ואולי בנקאי, כמו אביו?

האיש אדולף היטלר שינה את חיי ללא היכר. כשאני חושב על כך מדי פעם, אני אומר לעצמי בלחש  'תודה לאל' (שבו אינני מאמין…)."

פרופ' הלמוט אוסטרמן משחק שח, שנת 1969. צילום: טל שלום. מתוך אוסף דן הדני

אדם בן לביא (פישי הגדול) חושף את הסיפור מאחורי "עוד אח אחד"

"לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה."

עוד אח אחד ירד אל הקבר 
ומאמא בוכה היא בצעקות שבר 
עוד אח אחד ירד אל הקבר 
את זעקות אבא שומעים מכל עבר 

השיר עוד אח אחד הוקלט בשנת 1996. הוא אחד משירי הדאנסהול הראשונים שהופקו בישראל ואחד השירי מחאה/פשע שכונות הראשון שנעשה נכתב והופק בישראל.

ההשראה לשיר הגיעה מביני מאן, גדול זמרי הדאנסהול, וספציפית משיר בשם Man Berry yuh ded now. השיר עוד אח אחד הוא מעין עיברות לשיר של ביני מאן (אגב ביני מאן מאד התגאה בשיר עוד אח אחד – והוא ידוע כאוהב ישראל).

הפלייבק של השיר, "רידים" (riddim), שנקרא "Mud Up" – הוא סגנון שנחשב לקלאסיקה עממית ג'מייקנית, עליו למעשה הוקלטו שירים רבים של אמנים שונים שהופקו בג'מייקה החל משנות ה80 ואילך . השיר יצא לראשונה ב1999 באוסף של לבונטיני, חברת ההפקה של קובי אוז, ובאלבום הרשמי שלי "הסנדק". בהתחלה היה הלם מהתעוזה ומזה שהשיר הופק כדאנסהול רקיד – אבל למרות ההלם השיר נגע בליבם של רבים ונחשב להמנון בקרב עבריינים ושכונות פשע.

https://www.youtube.com/watch?v=qZdAX5j5FaY

השיר נכתב לזכרו של סהר אזולאי ז"ל. סהר היה בן 21 במותו. הוא היה חבר בכנופיית פרדס כץ, שהייתה מעורבת בשנות ה-90 בסכסוך דמים רצחני עם משפחת הררי מכנופיית רמת עמידר.

בתקופה שלפני הפייסבוק, ובכלל האינטרנט (גוגל הומצאה בשנה בה נכתב השיר), התקשורת בישראל נמנעה לחלוטין מלפרסם את מה שקורה בשכונות: הפשע, והמצוקות השונות שנבעו מגזענות ופערים עדתיים בישראל.

בשנים אלה, שנות ה-90, התמקדה העיתונות בתהליך השלום עם הפלסטינים ובפיגועי הטרור (אגב תושבי פרדס כץ דרשו מהמדינה להיות מוכרים כנפגעי טרור – מלחמת הכנופייה גבתה עשרות נרצחים בנשק חם וסהר עצמו נהרג מפיצוץ מטען חבלה). כך יצא שהשיר עוד אח אחד היה שופר מחאתי ראשון מסוגו. בהרבה משיריי אני עוסק בעבריינים וזכיתי ללמד את הילדים של משפחת חדיף, ראשי כנופיית פרדס כץ, כמדריך נוער בסיכון.

בשנה שבה התפרסם השיר, שנת 1999, עיתון הארץ קבע בסיכום השנתי כי השיר הזה הוא אחד מהשירים הטובים והחשובים שנעשו פה. השיר העניק לי מעמד חברתי מיוחד בקרב משפחות פשע ושוטרים בשכונות. אני בעיקר שמח על כך שהשיר עזר להמון נערים לעזוב את הפשע.

הדרך שבה הגיעו חברי הדג נחש לשיר מלמד שלצערנו, לא הרבה השתנה. בשנת 2008 סולן הדג נחש שאנן סטריט חשב לבצע שיר קליל שלי – קאבר לסמל מיני. באותו הקיץ בוצע לינץ' איום באדם שהגן על ביתו מפני נערים שיכורים ונרצח באכזריות שזעזעה את המדינה כולה. מה שמעניין בגרסת הקאבר היא שהיא הופקה מחדש באופן שיישמע כאילו מדובר בשיר המקור, ושהגרסה המקורית שלי היא גרסת הקאבר. בהתחלה לא ממש התחברתי גם לתוספת המילים של שאנן, אך זיהיתי מיד את הפוטנציאל הגלום בגרסה להפוך ללהיט. הגרסה שלי חדה יותר בטקסט והיא רקידה ולהיטית. גרסת הדג נחש היא מלודית יותר עם מילים מפייסות יותר והופקה כשיר שקט.

לפעמים זה מצער אותי שאני מתפרנס מהשיר בימי זיכרון. הלוואי שלא הייתה סיבה לכתוב שיר מדכא שכזה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית




גבורתם של עצורי לטרון: סיפורו של אליעזר גיל

כאשר פתח אבי גיל את חוברת ספר השירים שקיבל אביו אליעזר לפני 66 שנים, הוא גם פתח צוהר אל חייו הסוערים: המלחמות, המבצעים, המעצרים, ניסיון ההתאבדות והחברות העמוקה והמיוחדת שבין החברים לתא במחנה המעצר הבריטי בלטרון

הכורח לרוקן מגירות עמוסות בחומר ישן מזמן לעיתים מסמכים מרגשים.

כך חשתי כאשר ידי אחזו בחוברת "משירי לטרון" שאבי אליעזר ז"ל הניח במגירה לפני 66 שנה. אלה שירים שחוברו במחנה לטרון, שבו נהגו הבריטים לכלוא את לוחמי המחתרות. כותרתה של החוברת – שאותה מסרתי לאוספי הספרייה הלאומית – מספרת על האירוע שלשמו רוכזו השירים: "הכנס החגיגי הראשון של עצורי הצריפים 7,8,9 מחנה 4 לטרון… 8.6.1952".

 

חוברת השירים של עצירי לטרון
חוברת השירים של עצירי לטרון

 

לפני שאספר מעט על עלילותיו של אבי אליעזר, ומדוע נכלא בלטרון, אי אפשר שלא להתייחס לרוחם של שירי החוברת: כיסופים לחירות, געגועים למשפחה ולאישה אהובה, רוח איתנה והומור. אפילו פח השירותים שמשמש את האסירים זוכה לשיר משלו: "שיר הקרדל".

 

פתיחתו של "שיר הקרדל"

 

על כריכת החוברת מופיע המוטו מלא התקווה של העצורים: "אַךְ מָחָר עִם אוֹר הַשַּׁחַר הַזָּרוּעַ, עַל אַפְּכֶם, לֵילוֹת, אֶהְיֶה חָפְשִׁי!". שורה שנשלפה מהשיר "לילות לטרון", שחיבר לוחם האצ"ל שלמה סקולסקי בעת מעצרו.

 

דפדפו בחוברת המלאה:

 

אליעזר גיל (גולדברג) התגייס לחיל האוויר הבריטי ביולי 1940 ושירת כנהג תובלה במדבר המערבי ובמצרים. במקביל, פעל במסגרת יחידת הרכש של ההגנה, ותפקידו היה להוביל בחשאי לארץ משלוחי נשק עבור המחתרת. בתחילת 1945 העביר ישראל גלילי, בכיר ההגנה, מסר חד-משמעי ללוי אברהמי, שעמד בראש פעולות הרכש במצרים: לפנינו ימים קשים ולכן כוחות ההגנה זקוקים לתחמושת כאוויר לנשימה.

 

גלויה "מאליעזר החייל" בצבא הבריטי לאחיו הצעיר (מרס, 1941)

 

עד מהרה רוכזו בשדה תעופה עזוב באזור תעלת סואץ כ-30 טון תחמושת. אליעזר וחבריו העבירו משלוח אחד בנסיעה ארצה בהצלחה. נותרו 15 טון. אז יזמו אליעזר ושלום לוין (עוזרו של אברהמי) תוכנית נועזת, להעביר את המשלוח הבא כשהם מצטרפים לשיירה של מכוניות משא נהוגות על ידי אנגלים מחיל האוויר הבריטי, שיצאה אחת לשבוע לשדה תעופה בארץ.

בהצטרפות כזאת היה הגיון, משום ששיירות כאלה כמעט לא נבדקו. אנשי ההגנה הכינו ניירות מסע, והשיירה יצאה לדרכה מאלכסנדריה. אלא שסמוך לאבו עגילה התלקחה והתפוצצה התחמושת במשאית שאותה נהג אליעזר, ואחד הארגזים התפרק וחשף את המשלוח.

 

אליעזר גיל במדי הצבא הבריטי

אליעזר נעצר ונלקח לחקירות בקהיר שבמהלכן עבר עינויים קשים. על חקירתו הופקדו אנשי המשטרה החוקרת הבריטית (SIB). החוקרים דרשו לדעת מה מקור התחמושת ולאן היא מיועדת.

אליעזר (שכינוי החיבה שלו היה "דיב") לא פצה פה.

בהפוגות שבין סדרות העינויים ניסו החוקרים לשכנעו שישתף פעולה בדרכים שונות. הם אמרו לו שמנהיגי היישוב מתעלמים מסבלו ואינם דואגים לו. "כתוב בעיתון שהנציב העליון הזמין את בן גוריון לארוחת צהרים. בן גוריון יושב ואוכל להנאתו ואתה כאן סובל. מדוע? והרי הוא צריך לשבת במקומך, והוא אף אינו דואג לך"; הם טענו שאנשי ההגנה יהרגו אותו, לאחר שהבריטים יפיצו את השמועה שסיפר להם את כול הסודות; הם ניסו לפתות אותו בהבטחה שיקבל נתינות בריטית וג'וב קורץ מטעם האימפריה.

אליעזר שתק. המענים, שביקשו לשבור את רוחו, אף אמרו לו שאסרו את הוריו בתל אביב.

 

עלילותיו של אליעזר גולדברג מתוארות בהרחבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות (30 אפריל 1959).
עלילותיו של אליעזר גולדברג מתוארות בהרחבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות (30 אפריל 1959).

העינויים הפיזיים והנפשיים עוררו אצלו תחושת חוסר מוצא וחשש שיישבר. הוא החליט לשים קץ לחייו.

בשעת גילוח החל לחתוך את בטנו, תוך שהוא מתגבר על השומר שניסה להיאבק עמו. חבריו של השומר שהוזעקו כדי לסייע לו הצליחו להתגבר על העציר שותת הדם והוא נלקח לבית חולים צבאי. לאחר שהחלים, הועבר לכלא צבאי "רגיל" במצרים, ומשם, כעבור חודש הוטס כבול (עם עצירים ישראלים נוספים) מהליופוליס ללוד.

אליעזר הועמד למשפט צבאי ברמלה באשמת גניבת נשק והברחתו ארצה. הוא זוכה מחוסר הוכחות, וקיבל תעודת שחרור מן הצבא הבריטי שבה נאמר: "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים".

 

תעודת שחרור של אליעזר גולדברג מן הצבא הבריטי (11 אוגוסט 1945. "סיבת השחרור - שירותיו כבר אינם נחוצים...."
תעודת שחרור של אליעזר גולדברג מן הצבא הבריטי (11 אוגוסט 1945. "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים….")

 

אחר כך נלקח ללטרון כאזרח העצור לפי חוקי שעת חירום לזמן בלתי מוגבל. בפיקוד העליון של ההגנה נתקבלה החלטה לנקום ב-2 הבריטים שעינו אותו, ששמם היה ידוע. למשימה גובש צוות לוחמים. אך הבריטים, שחששו מנקמה, הקדימו והעבירו את המענים בסודיות להודו.

מנהיגי היישוב, שנעצרו בלטרון בשבת השחורה (29 ביוני 1946), שמעו על עלילותיו של העציר הוותיק אליעזר, שפעו חיבה כלפיו וטרם שחרורם ביטאו את הערכתם כאשר והעניקו לו למזכרת את ספרו של נלסון גליק, "הירדן", עם הקדשה "על חברות טובה במעצרנו המשותף" וצרפו את חתימותיהם.

 

"על חברות טובה במעצרנו המשותף". הספר שהעניקו מנהיגי הישוב לאליעזר. בחותמים: יצחק גרינבוים, דוד רמז, משה שרתוק (שרת), ברנרד (דב) יוסף, מרדכי שטנר, דוד הכהן, דוד שינקרבסקי.
"על חברות טובה במעצרנו המשותף". הספר שהעניקו מנהיגי הישוב לאליעזר. בחותמים: יצחק גרינבוים, דוד רמז, משה שרתוק (שרת), ברנרד (דב) יוסף, מרדכי שטנר, דוד הכהן, דוד שינקרבסקי.

 

לאחר שחרורו ממעצרו בדצמבר 1946, המשיך אליעזר לשרת בהגנה.

ערב יציאת האנגלים מהארץ השתתף במבצע גניבתם של שני טנקים בריטים – הקרומוולים – (29 ביוני, 1948) שהיו הגרעין להקמת חיל השריון. במבצע זה פיקד על חוליית האבטחה, שהובילה את הטנקים השועטים מבסיסם סמוך לשדה התעופה בחיפה, דרך ואדי מילק, ועד לנקודת המסתור שהוכנה ליד תל אביב. רצה הגורל, ולטרון – המקום שבו הבריטים עצרו את אליעזר, הוא כיום ביתו של המוזיאון לתולדות חיל השריון, המקום שבו מצאו את משכנם שני הטנקים שאליעזר היה שותף במבצע הנועז של גניבתם.

 

טנק הקרומוול במוזיאון לתולדות חיל השריון
טנק הקרומוול במוזיאון לתולדות חיל השריון

 

עם הקמת צה"ל שירת אליעזר כקצין בחיל השריון, ובמבצע סיני לחם עם חטיבה 7 שכבשה במסעה גם את אבו עגילה, המקום שבו נעצר עשור שנים קודם לכן על ידי הבריטים.

אליעזר נישא לאביבה, הצטרף כנהג ל"אגד" והיה אב לבת ולבן. הוא נפטר בתשעה באב, תש"ל (11 באוגוסט 1970), בן 48 שנים, במהלך טיפוס על הר סיני.

 

אליעזר גיל מאושר עם רעייתו אביבה

 

אליעזר גיל בשנותיו האחרונות

 

נ.ב. לקראת יום העצמאות תשפ"א-2021 יצר עימי קשר רן אברהמי והציג עצמו כבנו של מי שעמד בראש פעולות הרכש של "ההגנה" במצרים – לוי אברהמי. ביקשתי להיפגש עמו והוא נעתר בשמחה. בידיו היה ספר תנ"ך שדפיו מצהיבים כבר. הוא קיבל את הספר כמתנת בר-מצווה משלושה חבריו של אביו למחתרת שהיו עצורים בלטרון. הם גילפו על כריכת העץ של הספר את ברכתם מבית המעצר אל הנער הצעיר ר.א. והוסיפו את האות הראשונה של שמם: ג – גרשון ריטוב, ש – שלום לוין, ואבי שלי: א – אליעזר גיל. במפגשנו המרגש רן סיפר: "התנ"ך הזה הולך איתי לכל מקום".

הכריכה המגולפת של מתנת התנ"ך מלטרון