מודל 2018 | "חלום המשכנות האדומים", תרגום עברי לרומן הגדול של הספרות הסינית המסורתית

"כשעמד לשוב ולהיכנס לביתו הופיעו שם שני עוברי אורח, נזיר־בודהה וכוהן־דאו. הנזיר, ראשו מוכה שחין ורגליו יחפות, והכוהן, חיגר ברגלו האחת ושׂערו פרוע, הלכו וקרבו אליו". צאו סו'אה־צ'ין, בתרגום אנדרו פלקס ואמירה כץ

יחזקאל שטרייכמן, ללא כותרת, שנות השבעים

.

קטע מתוך "חלום המשכנות האדומים" / צָאו סוּ'אֶה־צִ'ין

מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ

.

בימים ההם, כשהשתפעה הארץ דרומה מזרחה, ניצבה שם בחלקו הדרומי המזרחי של העולם עיר גדולה, סוּ־ג'וֹ שמה, והעיר נודעה בשער צ'אנג־מֶן שבחומתה ובאזור הסובב אותו, שיצא לו שמו כמרכז מותרות ותענוגות שאין שני לו ברחבי תבל. מחוץ לשער הזה השתרע רחוב עשרת הלִי, שהסתעפה ממנו סמטת החסד והטוהר, ומקדש עתיק יומין ניצב בה, צר מידות כל כך עד שנקרא בפי כול חוּ־לוּ־מְיָאוֹ, "מקדש הקיקיון". סמוך למקדש עמד ביתם של האדון גֶ'ן פֵיי, שתוארו שְׁה־יִין, פקיד בדימוס ממלומדי המקום, ורעייתו, הגברת לבית פֶנג, אישה חסודה ונבונה, בקיאה בקיום הטקסים ובמילוי החובות. אף על פי שלא התברכו בעושר מופלג וברוּם יחש, נשאו אליהם בני המקום את עיניהם.

האדון גֶ'ן שְׁה־יִין, איש שמח בחלקו ומצניע לכת מטבעו — הצלחה ומוניטין היו ממנו והלאה — התמסר כל הימים להנאות של צפייה בפרחים ושתילת חִזרן, לגימת יין ודקלום שירים, ובעצם לא אדם מן השורה היה, אלא מי שיכירנו מקומו בין בני־אלמוות. ואף על פי כן, דבר אחד הֵמַר את נפשו, שכבר היה בן חמישים ולא התברך בבנים, אלא רק בבת יחידה ששם ינקותה יִינג־לְיֵין, "לוטוס מלבלב", ובעת ההיא מלאו לה שלוש שנים.*

יום אחד בעיצומו של קיץ לוהט, כששעות הצהריים כמו התמשכו לאין־קץ, ישב גֶ'ן שְה־יִין באפס מעשה בחדר העבודה שלו, ספרו שמוט מידו התשושה והוא רכון אל מכתבתו ומתנמנם. והנה, נים־ולא־נים, נקלע בהזיותיו אל מקום שלא הכיר וכשהילך שם באו לקראתו שני אנשים שקועים בשיחה, זה נזיר־בודהה והאחר כוהן־דאו. אבל רק כשקרבו אליו דַי שמע משהו משיחתם:

"ולאן בדעתך לקחת את היצור הזה?" שאל איש־הדאו.

"הסר דאגה מלבך," גיחך הנזיר, "לפנינו כעת רק כמה פרשיות אהבים העומדות להסתיים בכל רגע — קומץ נשמות עורגות שעדיין לא הוטלו אל רחם אישה בגלגולן אל העולם הזה. ננצל אפוא את השעה ונדחס את היצור הזה ביניהן, שיטעם משהו מטעם החיים."

"ניחא," אמר איש־הדאו, "בסך־הכול עוד נפש עוגבנית חטאה העומדת להתייסר בייסורי העולם הזה, אבל אמור לי, מניין באה, ומה ייפול בגורלה?"
"סיפור המעשה מגוחך ממש," השיב הנזיר, "ותיווכח בזה מיד כשתשמע אותו:

"האבן, שבימים ההם לא מצאה בה נוּ'־וָה שום חפץ, זכתה לשוט לה בעולם בשלווה, ככל העולה על רוחה, עד שהגיעה יום אחד אל לשכתה של אלת ההתפכחות מאשליות. וזו, שהבינה כי כבר התנסתה האבן בכמה וכמה ניסיונות, השהתה אותה ב'היכל הדמדומים החכליליים' וכינתה אותה: 'נער האבן הקדושה, משרת היכל הדמדומים החכליליים'. אבל אותו משרת שעתותיו היו בידיו רק שוטט לו על גדות הנהרות הקדושים שבפאתי מערב, עד שבא אל סלע 'שלושת העולמות' וראה שם עִשׂבָּה בת־אלמוות, ששמה 'פנינת השני'. יפת תואר היתה וחביבה עד מאוד, והוא השקה אותה יום־יום בטללי בושם, ובכוחם זכתה העשבה 'פנינת השני' והאריכה ימים. אחר כך, כשעוד הושפעה עליה התמצית ההיולית פרי שמים וארץ — והלוא כבר ניזונה מחיוניותם של טללי הבושם — עלה בידה לפשוט את צורתה הצמחית וללבוש צורת אדם. ואף על פי שלבשה רק צורת אישה, שוטטה כל ימיה מעבר ל'שמי הפרידה מצער', וכשהציק לה הרעב סעדה את לבה ב'פירות האהבה הסודית', והרוותה את צימאונה ב'מימי השקיית התוגה'. אבל דבר אחד העיק על לבה, שעדיין לא עלה בידה לגמול על החסד שעשה עמה זה שהרווה אותה. והמועקה הזאת נתחשרה בחדרי לבה והיתה לפקעת רגשות שלא יכלה להתירה, ועל כך אמרה לא פעם בינה לבינה:

"'אני עצמי התברכתי בחסד גשמיו, אך אין לי מקור מים חיים לגמול לו כגמולו. אם אך יֵרד אל העולם בצלם אדם, אתלווה אליו זמן־מה ואשיב לו את כל דמעות חיי. כך אוּכל סוף־סוף להחזיר את חובי.'

"בעקבות סיפור המעשה הזה," הוסיף הנזיר, "ביקשו כל הנפשות העורגות שנבחרו — וכמה היו שם מי יֵדע — לרדת אל העולם הזה ולהתנסות בהבלי הקַרמה, ואותה עִשׂבּה 'פנינת השני' היתה בתוכן גם היא. והנה, היום בדיוק הגיע תורה של האבן לרדת אל העולם, ובאתי לכאן במיוחד לשם כך, להוליכה אל לשכתה של אלת ההתפכחות מאשליות, לרשום אותה שם כדי שתוכל לרדת אל העולם הזה עם יתר מוכות האהבה, ובזה ייסגר התיק וחסל."

"אכן, משעשע בהחלט," אמר איש־הדאו, "'גמול דמעות'? מימַי לא שמעתי על דבר שכזה. ומדוע לא ננצל את השעה, אתה ואני, ונרד אל העולם לגאול כמה נפשות מהבליהן? הלוא יהיה בזה קיום מצווה שייזקף לזכותנו."

"לכך בדיוק כיוונתי," אמר הנזיר. "נצא אפוא לשעה קלה אל היכלה של אלת ההתפכחות מאשליות, נמסור את הכסיל הזה לידיה, ונגמור את העסקה חד וחלק. אחר כך, כשתרד החבורה הזאת של חוטאים מכורי אהבה אל העולם הזה, נרד אחריהם גם אנחנו. לפי שעה כבר התגלגלו מחציתם אל הארץ, אבל המלאכה עדיין לא נשלמה."

"טוב ויפה," אמר איש־הדאו, "מאחר שכך הם הדברים, אלך אחריך."

אבל הבה נשוב אל סיפורנו. גֶ'ן שְה־יִין הקשיב לדבריהם רב־קשב, ולא יכול עוד להתאפק, ניגש אליהם וקד: "ברוכים הבאים, מורי הנעלים," פתח ואמר בחיוך, והנזיר ואיש־הדאו חשו גם הם להשיב לו ברכה ושאלו לרצונו.

"הדברים ששמעתי זה עתה מפיכם, מורַי, על מעשי אדם וגמולם, רק נדירות הם מזדמנים לאוזניו של בן אנוש. אבל אני הקטן נבער מדעת וגס רוח, ונבצר ממני לרדת לסופם. אם תואילו להאיר את רוחי הטרופה והעקשנית, ולהבהיר לי אי־אלו מפרטי הסיפור, אקשיב לכם, אני עבדכם, באוזניים כרויות, ואולי אוכל לקחת מפיכם תוכחה ומוסר ואף להיחלץ מייסורי השקיעה ביוון המצולה."

"הלוא מרָזי העולם הם, שאין לגלותם טרם עת," חייכו אליו שני החכמים חיוך רחמני, "אבל אם לא תשכח אותנו בבוא היום, תוכל להיחלץ מלהבות התופת."

הקשיב שְה־יִין לדבריהם וחשש להוסיף ולשאול, ורק כעבור זמן־מה חייך אליהם במבוכה:

"את רזי העולם אמנם אסור לגלות, ובכל זאת, אותו 'כסיל' שהזכרתם כרגע, מה טיבו? האם אוכל לראות אותו?"

"מאחר ששאלת עליו, אות הוא שנועדת לפגוש אותו ולו רק פעם אחת בחייך," אמר הנזיר והוציא את האבן ומסרה לשְה־יִין.

נטל גֶ'ן שְה־יִין את האבן ובחן אותה, והנה לפניו ספיר יפהפה ומבריק, וסימני כתב חרוטים בו בכתב ברור: "אבן משׂכית — בינתה נוקבת". ועוד נחרטו בה מאחור שורות אחדות של סימנים זעירים. מיד ביקש לבחון אותה בחון היטב, אבל הנזיר הקדים ואמר: "כבר הגענו לארץ האשליות," וחטף אותה מידו ופנה משם עם איש־הדאו, ויחד עשו דרכם מתחת לשער זיכרון בנוי אבנים גדולות, שרשומים עליו ארבעה סימנים גדולים: "מחוז אשליות הריק העליון". ועוד נכתבו על מזוזות השער שני טורים מקבילים:

שָׁעָה שֶׁהַכָּזבָ נַעֲשֶׂה לֶאֱמֶת, גַּם הָאֱמֶת נִכְזבֶֶת
מָקוֹם שֶׁהָאַיִן נִהְיֶה לְיֵשׁ, שָׁם יָשׁוּב הַיֵּשׁ לְאַיִן.

ביקש גֶ'ן שְה־יִין ללכת אחריהם, אבל עוד לא הרחיב צעד וכבר נשמע געש רעמים כמו התמוטטו ההרים וקרסה הארץ, וצעקה נמלטה מפיו. והנה, כשחידד את מבטו, לא ראה שם כלום לבד מהשמש הקופחת, להט אש, ועלי המוז המרפרפים רכרכות, ומה שראה בחלומו נשתכח מלבו רובו ככולו.

ועוד ראה את המינקת באה לקראתו ובתו יִינג־לְיֵין חבוקה בזרועותיה, וגם זאת עלתה אז על דעתו, כמה גדלה הילדה ויפתה, פניה קורנות וגופה מחוטב כאבן חן, והיא פיקחית וחיננית להרנין לב. שְה־יִין הושיט את ידיו לשאת אותה ולשעשעה מעט, ואף הוציא אותה אל הרחוב לִצפות בהמולת העוברים והשבים. כשעמד לשוב ולהיכנס לביתו הופיעו שם שני עוברי אורח, נזיר־בודהה וכוהן־דאו. הנזיר, ראשו מוכה שחין ורגליו יחפות, והכוהן, חיגר ברגלו האחת ושׂערו פרוע, הלכו וקרבו אליו כשהם משוחחים וצוחקים, מפזזים כאחוזי שיגעון. כשהגיעו אל שער הבית והבחינו בשְה־יִין ויִינג־לְיֵין חבוקה בחיקו, פרץ הנזיר בבכי גדול:

"אדוני הנדבן רחב הלב," פנה אל שְׁה־יִין, "למה תאחז בזרועותיך את הברייה רעת הגורל הזאת? הלוא היא עתידה לסבך את חייהם של אביה ואמה!"
שְה־יִין אמנם שמע את הדברים, אבל הם היו בעיניו דברי הבאי והבל, ושוב לא נתן את דעתו על האיש. אף על פי כן הוסיף האיש והתעקש. "וַתר עליה! תן לי אותה!" חזר ואמר.

שְה־ייִן, פקעה סבלנותו והוא סב לאחור כשבתו בזרועותיו. אבל כשביקש להיכנס פנימה, הצביע עליו הנזיר ובצחוק פרוע דקלם באוזניו ארבעה טורי שיר:

מְפַנֵּק בַּת טִפּוּחִים, נִלְעָג שִׁגיְוֹנְךָ,
לַשָּׁוְא יֵאָבֵק עַרְמוֹן הַמַּיִם בְּסַחַף שְׁלָגיִם.
מוּטָב תֵּן לִבְּךָ לְחַג־הַפָּנָסִים מָחָר,
אָז תִּשְׁכַּךְ הָאֵשׁ, יִתְפַּזּרֵ הֶעָשָׁן.

המילים היו ברורות, ואף על פי כן עוררו בלבו של שְה־יִין איזו אי־ודאות, וכשביקש לשאול לְמה הן מרמזות, שמע את איש־הדאו אומר רק זאת:

"ניפרד כאן אתה ואני, שוב איננו חייבים לחלוק אותה הדרך. ילך איש־איש וינהל את ענייניו, ובעוד שלושה עידני בריאה אמתין לך בהר יֵּבי־מאנג־שאן, וּמִשנשוּב וניפגש נלך יחדיו אל 'מחוז אשליות הריק העליון' ושם נפרוש מתפקידנו."

"נפלא, נפלא!" חתם הנזיר, וכהרף עין נעלמו השניים כלא היו. שְה־יִין נותר שם לבדו ותהה בינו לבינו: השניים הללו לא אמרו מה שאמרו סתם כך, ואני, טוב הייתי עושה לו חקרתי אותם קצת. מילא, איחרתי את השעה, ומה תועיל עכשיו החרטה?

.

*ג׳ין־לינג הוא שמה העתיק של העיר נאנג'ינג, עיר הבירה של סין בעת כינון שושלת מינג, וכאן גם רמז למכורתו של מחבר "חלום המשכנות האדומים".

 

.

"חלום המשכנות האדומים" (הנודע גם בשם "חלום החדר האדום" או "המעשה באבן"), ספרו של צָאוֹ סוּ'אֶה־צִ'ין בן המאה השמונה־עשרה, ראה אור במלואו ב-1791, ומאז ועד היום נחשב לגדול הרומנים הסיניים. הרומן מגולל את מעלליו של נער מפונק המבלה את ימיו בסעודות, משחקים ועינוגים עם דודניותיו בגן נעול באחוזת משפחתו העשירה, ואת קורות משפחתו המיוחסת, המידרדרת אט־אט בשחיתותה מרום מעמדה לשפל המדרגה. לעיני הקורא נפרשׂת תמונה עשירה ומפורטת של החברה הסינית המסורתית – דמויותיה, מנהגיה, אמונותיה, הנאותיה ומצוקותיה. ומבעד לתמונת חיי היום־יום הססגוניים מתגלה שוב ושוב הנהייה אל עולם רוחני שמעֵבֶר, אל הפרישה הבודהיסטית מעולם ההבל.

.

צאו סו'אה־צ'ין, "חלום המשכנות האדומים", הוצאת מוסד ביאליק. מסינית: אנדרו פלקס ואמירה כץ. מבוא מאת אנדרו פלקס.

.

.

» במדור 2018 בגיליון הקודם של המוסך: פואמה מתוך "דג המחשבה", מאת הילית חמו־מאיר

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו