אל הכנסת השישית, שהחלה את פעילותה ב-22 בנובמבר 1965, הצטרפה דמות מיוחדת במינה, חתרנית עד העצם, עיתונאי ועורך "העולם הזה" אורי אבנרי. בארכיון של אבנרי, שחלקים ממנו נתרמו לספרייה הלאומית בשנים האחרונות, נמצאים עשרות אלפי מסמכים ותמונות מחיי האיש שנפטר ב-20 באוגוסט 2018, בגיל 94. בין שנסכים עם חלק מדעותיו ובין שלא (היו לו יותר מדי מכדי שנצליח להגיב לכולן), אפשר להסכים שאיש גדול עזב אותנו.

איך נוכל לסכם את חייו של האיש שהיה ועשה כל כך הרבה ובכל כך הרבה תחומים? בחרנו לעשות זאת באמצעות מילותיו, הלקוחות כולן מהאוטוביוגרפיה בשני חלקים שפרסם בשנותיו האחרונות. סיכום חיים של איש שהיה ואיננו עוד, אוטוביוגרפיה שלה העניק את השם הכל-כך מתאים 'אופטימי'.

חיים במילים ובתמונות

"קשה לתאר את האושר שמילא אותי ברגע שהאנייה יצאה מנמל מרסיי, בדרכה לארץ ישראל. השארתי אחרי, בלי צער, עשר שנים של חיי. עולם חדש. חיים חדשים, המתינו לי בסוף המסע".

אל ארץ ישראל עלתה משפחת אוסטרמן בשנת 1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המשפחה אמנם ירדה מנכסיה אך, לפי עדותו המאוחרת של צעיר ילדי המשפחה, הלמוט אוסטרמן שהיה בן 10 באותם הימים, היא נשארה מלוכדת ומאושרת. "היינו עניים מרודים," סיפר הילד הלמוט שלימים ייקרא אורי אבנרי, "אבל כמעט כל מכרינו לא היו הרבה יותר עשירים. לא הייתה בושה להיות עני".

מצבה הכלכלי של המשפחה הוביל את אבנרי להחלטה, ארבע שנים מאוחר יותר והוא כמעט בן 14, לעזוב את לימודיו: "פשוט לא יכולתי להמשיך, ראיתי את הורי עובדים בפרך, ומצפוני לא הניח לי להמשיך ולחיות על חשבונם". אבנרי התחיל לעבוד כשוליית עורך דין במשרדו של סיילס בנג'מין ששון, ואהב את התפקיד. למען התפקיד הזה למד אנגלית על בורייה, ובזכותו הכיר את עולם החוק והמשפט שאליו יהיה קשור כל חייו – הן כמבקר, והן, לימים, כמחוקק. דרך עבודה זו אבנרי התוודע לפעילות האצ"ל – שלה הקדיש עתה הנער עוד ועוד מזמנו.

"ב-29 ביוני 1938, שלושה חודשים לפני יום הולדתי ה-15, תלו הבריטים את שלמה בן יוסף… תליית בן-יוסף הגדישה אצלי את הסאה. הוא היה עולה מפולין שחי ב'פלוגת בית"ר' בראש פינה. הוא ביקש לנקום על פיגוע בכביש עכו-צפת, שבמהלכו התנפלו בני הכפרים הערביים הסמוכים על נוסעי מונית, הרגו אותם בסכינים ובחרבות והתעללו בגופותיהם. נוסעת שהייתה איתם נאנסה לפני שנהרגה. בתגובה ביצעו בן-יוסף ושני חבריו פיגוע כושל באוטובוס של נוסעים ערבים. היריות לא פגעו, והפצצה שניסו להפעיל לא התפוצצה… הייתי נסער. מה הם חושבים לעצמם, המנוולים האלה, שאנחנו יהודי גטו, יהודים גלותיים שאפשר להפחיד אותם? הרגשתי שאני לא יכול לשבת עוד בחיבוק ידיים".

את מחתרת האצ"ל אבנרי עזב בזמן מלחמת העולם השנייה בעקבות הפיצול בתוך שורות האצ"ל – הפיצול שהוליד את הלח"י. לאחר שעזב, החל אבנרי בכתיבת מאמרים פולמוסיים עבור "החברה – ביטאון למחשבה לאומית" – שם הופיע לימים בשמו החדש: אריאל אבנרי.

"הייתה לכך סיבה פרוזאית: באותו הגיליון הופיע גם מאמר של יוסף אוסטרמן (את הלמוט שינה ליוסף כשעלה ארצה), והרי לא היה אפשר שבחוברת אחת יופיעו שני מאמרים מתחת לאותה חתימה. אבנרי נולד כשם עט".

עם פרוץ מלחמת העצמאות אנו מוצאים את אבנרי במקום אחר בחייו – לוחם בגדוד שועלי שמשון של יחידת גבעתי. אבנרי, שלחם בקרבות לטרון ובחזית המצרית, המשיך לגבש את תפיסת עולמו, שבה שיחקה המלחמה (כל מלחמה) גורם מרכזי: " לאחר המלחמה נוצרו הרבה מיתוסים, ובין השאר התלקח בין ההיסטוריונים ויכוח לוהט על השאלה אם אכן הייתה קיימת סכנה קיומית או לא, מי היה הצד החזק ומי הצד החלש. זה ויכוח סרק. השאלה האמיתית היא מה חשבנו אנחנו אז, מה הרגשנו, מה הריץ אותנו. לנו לא היה שום ספק שזאת אכן היתה מלחמת 'אין ברירה'. היינו בטוחים לגמרי שזוהי מלחמה לחיים ולמוות, במובן הכי פשוט. אם כן, מדוע היינו כל-כך עליזים? הרי זו סתירה: אם היינו בטוחים שהמלחמה היא על עצם חיינו, מדוע היינו עליזים? ואינני מתכוון לעליצות המעושה, שבה הסתרנו את פחדינו לפני הקרב הראשון. נתקלתי בתופעה זו גם במלחמות הבאות: כשפורצת מלחמה, החיילים שמחים."

בתום המלחמה הצטרף אבנרי ל"הארץ" בתור עיתונאי. לאחר שעשה לעצמו שם במקצוע, הוא קיבל פנייה מאורי קיסרי, עורך "העולם הזה". קיסרי ביקש מאבנרי לסייע לו במלאכת עריכת השבועון "העולם הזה" יום בשבוע. אבנרי נענה. בשנת 1950 פנה קיסרי לאבנרי עם הצעה אחרת, מפתה בהרבה.

"המפנה הגדול בחיי התחיל כאשר שאל אותי אורי קיסרי אם אני מעוניין לקנות ממנו את השבועון. פשוט נמאס לו. הוא הפנה אותה הצעה גם לשני מועמדים אחרים: גרשום שוקן מ'הארץ' ועזריאל קרליבך, עורך 'מעריב'. הרעיון קסם לי. יחסי עם שוקן הגיעו עד משבר, והבנתי שאין לי עתיד שם. אנשים רבים היו בוודאי מאושרים לקבל משכורת טובה מבלי לעבוד, וליהנות באותה עת מהמעמד והיוקרה של חבר מערכת 'הארץ'. אותי זה לא משך. הצעת קיסרי באה לי בדיוק ברגע הנכון.

כך נרכש 'העולם הזה' על ידי חברה של ארבעה בעלי מניות. בתום העסקה נותרו בידי 600 לירות למימון המהפכה הגדולה בעיתונות הישראלית. זה היה סכום מגוחך. התחלנו את דרכנו כעיתון עני, וכך נשאר 'העולם הזה' במשך ארבעים השנים הבאות. בסופו של דבר, זה היה בעוכריו."

בזמן שירותו ב"שועלי שמשון" הכיר אבנרי את שלום כהן. עתה פנה אבנרי לכהן וביקש ממנו להצטרף למהפכה העיתונאית שתכנן עם "העולם הזה".

כל מי שדפדף אי פעם בשבועון במתכונתו האבנרית הבחין עד מהרה בטון החדש – לא רק בהשוואה ל"העולם הזה" בגלגולו הקודם, אלא בעיקר בהשוואה לעיתונות הישראלית של אותם הימים. "ללא מורא וללא מושא פנים" הייתה הסיסמה שאבנרי וכהן בחרו לעיתונם החדש, ואם לשפוט לפי תגובות הקוראים וביקורות הממסד (שפתח בשנת 1965 מגזין מתחרה בשם "רימון" אך ורק כדי להכשיל את "העולם הזה") – הייתה זו סיסמה ראויה ומדויקת.

בעשרות שנות פעילותו נעשה אבנרי לדמות מפתח בציבוריות הישראלית ולאחד מסמניה הרדיקליים – לפחות כך הוכתר שוב ושוב, כתר שענד בגאווה. כשהרגיש שחופש הביטוי של עיתונו, שמאז ומתמיד ניסה הממשל לצמצם, עומד בסכנה, נכנס לפוליטיקה. בשנת 1965 אבנרי וכהן נבחרו לכנסת השישית.

"אני זוכר את הרגע המדויק. זה היה בקיץ 1965. ישבתי בסלון דירתי עם ידידי דב זכין, איש קיבוץ להבות הבשן ועסקן מפ"ם. הסתכלנו בים הכחול והשטוח שהשתרע מולנו, וגלגלנו לשיחה על המצב הפוליטי. דב שלף רדיו קטן כדי לשמוע את החדשות. הקשבתי בהיסח הדעת, ולפתע התעוררתי לגמרי.

הקריין הודיע שזה עתה קיבלה הכנסת בקריאה סופית את 'חוק לשון הרע'. מבלי להסס לרגע אמרתי: 'זהו! אני הולך לבחירות!'"

הכנסת האחרונה שבה שירת הייתה הכנסת התשיעית: "במשך שמונה שנים מילאה פעולתי בכנסת חלק חשוב בחיי. יומיים וחצי בשבוע חייתי בירושלים, עיר שאהבתי. חייתי שם כרווק בבתי מלון טובים והסתובבתי בה רבות. המאבק הפרלמנטרי ריתק אותי לגמרי, ומוחי שפע רעיונות לפעולה."

מתוך הכנסת ומחוצה לה אבנרי ביקש לא רק להגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות, אלא גם לקדם נושא אחר הקרוב לליבו – השלום היהודי-ערבי. הוא תמך בהסכם שלום עם מצרים עשרות שנים לפני שהדבר נראה היה אפשרי, וכאשר סאדאת ביקר בארץ בשנת 1977, נכח אבנרי בביקור. בתמונות אנו רואים אותו לוחץ את ידו של נשיא מצרים אנואר סאדאת.

"כאשר הושג בסוף הסכם השלום עם מצרים, היה ברור לי שזהו אכן השלום שהזהרתי מפניו, השלום הנפרד, שלום בלי הפלסטינים. חודש לפני כן חזרתי לכנסת, הפעם בשם של"י, והיה עלינו להחליט איך להצביע על הסכם השלום. טענתי שיש להצביע בעדו, על כל פגמיו, מכיוון ש'טוב שלום גרוע ממלחמה טובה'. חבריי בשל"י הסכימו איתי. ההסכם אושר על ידי הכנסת בעזרת קולי וקולות שאר סיעות האופוזיציה, בעוד שרבים מאנשי הליכוד הסתייגו ממנו. כמה ח"כים, ובראשם גאולה כהן, אף פרשו מהליכוד".

אבנרי לא חשש להושיט יד של שלום גם לאויביה המוצהרים של ישראל. עם פלישת צה"ל ללבנון בשנת 1982, הגיע אל ביירות הנצורה לפגישה עם מנהיג הפת"ח וראש אש"ף יאסר ערפאת.

"הוא נכנס במהירות וחיבק אחדים מאנשיו. ואז פנה אליי, חיוך רחב על פניו, חיבק אותי ונשק לי על שתיים הלחיים – מחווה שעדיין מביכה אותי במקצת.

הוא נראה בדיוק כפי שראיתי אותו פעמים רבות בטלוויזיה, אבל גם שונה, שונה מאוד.

ראיתי בחיי הרבה מנהיגים פוליטיים ואישים בינלאומיים, אבל לא היה בהם אחד שתדמיתו הציבורית כה שונה מדמותו האמיתית, כמו יאסר ערפאת."

עשור לאחר מכן, אבנרי תמך במאמצי השלום של יצחק רבין, אותו הכיר שנים ארוכות קודם-לכן במסגרת עבודתו בתקשורת ובכנסת.

"ביולי 1992 נבחר יצחק רבין בפעם השנייה לראשות הממשלה, אחרי שקודם לכן ניצח בהתמודדות לראשות הממשלה, אחרי שקודם לכן ניצח בהתמודדות הפנימית במפלגת העבודה. בחגיגת הניצחון הכריז 'אני אחליט! אני אנווט!' – רמז לסכסוך המתמשך בינו לבין שמעון פרס, שהרס את כהונתו הראשונה.

שמחתי. תמיד חיבבתי אותו. במערכת הבחירות הבטיח להשיג שלום תוך תשעה חודשים. בשיחות פרטיות רבות איתי במשך השנים – בעיקר על כוסות ויסקי במסיבות – הוא אמנם גילה התנגדות חריפה לשלום עם אש"ף של יאסר ערפאת, אך סמכתי על ההיגיון שלו."

השלום בין ישראל לעם הפלסטיני שלו ייחל אבנרי לא התממש, אך, כשם האוטוביוגרפיה שחיבר, נותר "אופטימי" עד ימיו האחרונים. עד סוף חייו, גם לאחר שעזב את משרת עורך "העולם הזה" בראשית שנות התשעים, המשיך להקדיש את זמנו לקידום מטרה זו.

פרופ' בגמלאות ושמו הלמוט אוסטרמן

אם האדם הוא אכן "תבנית נוף מולדתו" ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת למה שכתב אבנרי בזיכרונותיו על ילדותו. את שנותיו הראשונות העביר אבנרי בארץ מולדתו גרמניה, ממנה עלה כאמור בשנת 1933 יחד עם משפחתו.

על תקופת חיים זו כתב בזיכרונותיו:

"האיש החשוב ברחוב היה 'המשורר'. גבר זקן, צחור זקן. מתהלך היה ברחוב לאורכו, שקוע במחשבותיו, ואני הנחתי שהוא מחפש חרוז מתאים. אינני יודע מה היה שמו ומה – אם בכלל – כתב, אך תושבי השכונה התייחסו אליו ביראת כבוד, כנאה ל'עם המשוררים והוגי הדעות'. "

כאשר אבנרי מספר על עזיבת משפחתו, משפחת אוסטרמן, את גרמניה, הוא שואל את עצמו שאלה שנשאלה בידי יהודים רבים מאז ועד היום: "איך היו נראים חיי, אלמלא נולד אדולף היטלר? או אילו נהרג בניסיון ההפיכה הכושל שהוא חולל בנובמבר 1923, חודשיים אחרי לידתי?

האם היה עכשיו ד"ר הלמוט אוסטרמן פרופסור לפילוסופיה בגמלאות באיזושהי אוניברסיטה בגרמניה? או חבר לשעבר בבונדסטאג? ואולי בנקאי, כמו אביו?

האיש אדולף היטלר שינה את חיי ללא היכר. כשאני חושב על כך מדי פעם, אני אומר לעצמי בלחש  'תודה לאל' (שבו אינני מאמין…)."

הכורח לרוקן מגירות עמוסות בחומר ישן מזמן לעיתים מסמכים מרגשים.

כך חשתי כאשר ידי אחזו בחוברת "משירי לטרון" שאבי אליעזר ז"ל הניח במגירה לפני 66 שנה. אלה שירים שחוברו במחנה לטרון, שבו נהגו הבריטים לכלוא את לוחמי המחתרות. כותרתה של החוברת – שאותה מסרתי לאוספי הספרייה הלאומית – מספרת על האירוע שלשמו רוכזו השירים: "הכנס החגיגי הראשון של עצורי הצריפים 7,8,9 מחנה 4 לטרון… 8.6.1952".

לפני שאספר מעט על עלילותיו של אבי אליעזר, ומדוע נכלא בלטרון, אי אפשר שלא להתייחס לרוחם של שירי החוברת: כיסופים לחירות, געגועים למשפחה ולאישה אהובה, רוח איתנה והומור. אפילו פח השירותים שמשמש את האסירים זוכה לשיר משלו: "שיר הקרדל".

על כריכת החוברת מופיע המוטו מלא התקווה של העצורים: "אַךְ מָחָר עִם אוֹר הַשַּׁחַר הַזָּרוּעַ, עַל אַפְּכֶם, לֵילוֹת, אֶהְיֶה חָפְשִׁי!". שורה שנשלפה מהשיר "לילות לטרון", שחיבר לוחם האצ"ל שלמה סקולסקי בעת מעצרו.

דפדפו בחוברת המלאה:

אליעזר גיל (גולדברג) התגייס לחיל האוויר הבריטי ביולי 1940 ושירת כנהג תובלה במדבר המערבי ובמצרים. במקביל, פעל במסגרת יחידת הרכש של ההגנה, ותפקידו היה להוביל בחשאי לארץ משלוחי נשק עבור המחתרת. בתחילת 1945 העביר ישראל גלילי, בכיר ההגנה, מסר חד-משמעי ללוי אברהמי, שעמד בראש פעולות הרכש במצרים: לפנינו ימים קשים ולכן כוחות ההגנה זקוקים לתחמושת כאוויר לנשימה.

עד מהרה רוכזו בשדה תעופה עזוב באזור תעלת סואץ כ-30 טון תחמושת. אליעזר וחבריו העבירו משלוח אחד בנסיעה ארצה בהצלחה. נותרו 15 טון. אז יזמו אליעזר ושלום לוין (עוזרו של אברהמי) תוכנית נועזת, להעביר את המשלוח הבא כשהם מצטרפים לשיירה של מכוניות משא נהוגות על ידי אנגלים מחיל האוויר הבריטי, שיצאה אחת לשבוע לשדה תעופה בארץ.

בהצטרפות כזאת היה הגיון, משום ששיירות כאלה כמעט לא נבדקו. אנשי ההגנה הכינו ניירות מסע, והשיירה יצאה לדרכה מאלכסנדריה. אלא שסמוך לאבו עגילה התלקחה והתפוצצה התחמושת במשאית שאותה נהג אליעזר, ואחד הארגזים התפרק וחשף את המשלוח.

אליעזר נעצר ונלקח לחקירות בקהיר שבמהלכן עבר עינויים קשים. על חקירתו הופקדו אנשי המשטרה החוקרת הבריטית (SIB). החוקרים דרשו לדעת מה מקור התחמושת ולאן היא מיועדת.

אליעזר (שכינוי החיבה שלו היה "דיב") לא פצה פה.

בהפוגות שבין סדרות העינויים ניסו החוקרים לשכנעו שישתף פעולה בדרכים שונות. הם אמרו לו שמנהיגי היישוב מתעלמים מסבלו ואינם דואגים לו. "כתוב בעיתון שהנציב העליון הזמין את בן גוריון לארוחת צהרים. בן גוריון יושב ואוכל להנאתו ואתה כאן סובל. מדוע? והרי הוא צריך לשבת במקומך, והוא אף אינו דואג לך"; הם טענו שאנשי ההגנה יהרגו אותו, לאחר שהבריטים יפיצו את השמועה שסיפר להם את כול הסודות; הם ניסו לפתות אותו בהבטחה שיקבל נתינות בריטית וג'וב קורץ מטעם האימפריה.

אליעזר שתק. המענים, שביקשו לשבור את רוחו, אף אמרו לו שאסרו את הוריו בתל אביב.

העינויים הפיזיים והנפשיים עוררו אצלו תחושת חוסר מוצא וחשש שיישבר. הוא החליט לשים קץ לחייו.

בשעת גילוח החל לחתוך את בטנו, תוך שהוא מתגבר על השומר שניסה להיאבק עמו. חבריו של השומר שהוזעקו כדי לסייע לו הצליחו להתגבר על העציר שותת הדם והוא נלקח לבית חולים צבאי. לאחר שהחלים, הועבר לכלא צבאי "רגיל" במצרים, ומשם, כעבור חודש הוטס כבול (עם עצירים ישראלים נוספים) מהליופוליס ללוד.

אליעזר הועמד למשפט צבאי ברמלה באשמת גניבת נשק והברחתו ארצה. הוא זוכה מחוסר הוכחות, וקיבל תעודת שחרור מן הצבא הבריטי שבה נאמר: "סיבת השחרור – שירותיו כבר אינם נחוצים".

אחר כך נלקח ללטרון כאזרח העצור לפי חוקי שעת חירום לזמן בלתי מוגבל. בפיקוד העליון של ההגנה נתקבלה החלטה לנקום ב-2 הבריטים שעינו אותו, ששמם היה ידוע. למשימה גובש צוות לוחמים. אך הבריטים, שחששו מנקמה, הקדימו והעבירו את המענים בסודיות להודו.

מנהיגי היישוב, שנעצרו בלטרון בשבת השחורה (29 ביוני 1946), שמעו על עלילותיו של העציר הוותיק אליעזר, שפעו חיבה כלפיו וטרם שחרורם ביטאו את הערכתם כאשר והעניקו לו למזכרת את ספרו של נלסון גליק, "הירדן", עם הקדשה "על חברות טובה במעצרנו המשותף" וצרפו את חתימותיהם.

לאחר שחרורו ממעצרו בדצמבר 1946, המשיך אליעזר לשרת בהגנה.

ערב יציאת האנגלים מהארץ השתתף במבצע גניבתם של שני טנקים בריטים – הקרומוולים – (29 ביוני, 1948) שהיו הגרעין להקמת חיל השריון. במבצע זה פיקד על חוליית האבטחה, שהובילה את הטנקים השועטים מבסיסם סמוך לשדה התעופה בחיפה, דרך ואדי מילק, ועד לנקודת המסתור שהוכנה ליד תל אביב. רצה הגורל, ולטרון – המקום שבו הבריטים עצרו את אליעזר, הוא כיום ביתו של המוזיאון לתולדות חיל השריון, המקום שבו מצאו את משכנם שני הטנקים שאליעזר היה שותף במבצע הנועז של גניבתם.

עם הקמת צה"ל שירת אליעזר כקצין בחיל השריון, ובמבצע סיני לחם עם חטיבה 7 שכבשה במסעה גם את אבו עגילה, המקום שבו נעצר עשור שנים קודם לכן על ידי הבריטים.

אליעזר נישא לאביבה, הצטרף כנהג ל"אגד" והיה אב לבת ולבן. הוא נפטר בתשעה באב, תש"ל (11 באוגוסט 1970), בן 48 שנים, במהלך טיפוס על הר סיני.

נ.ב. לקראת יום העצמאות תשפ"א-2021 יצר עימי קשר רן אברהמי והציג עצמו כבנו של מי שעמד בראש פעולות הרכש של "ההגנה" במצרים – לוי אברהמי. ביקשתי להיפגש עמו והוא נעתר בשמחה. בידיו היה ספר תנ"ך שדפיו מצהיבים כבר. הוא קיבל את הספר כמתנת בר-מצווה משלושה חבריו של אביו למחתרת שהיו עצורים בלטרון. הם גילפו על כריכת העץ של הספר את ברכתם מבית המעצר אל הנער הצעיר ר.א. והוסיפו את האות הראשונה של שמם: ג – גרשון ריטוב, ש – שלום לוין, ואבי שלי: א – אליעזר גיל. במפגשנו המרגש רן סיפר: "התנ"ך הזה הולך איתי לכל מקום".