שירה | שירים חדשים מאת אסף דבורי, מאיה ויינברג וערן צלגוב

יָעִידוּ עָלַי / שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי / בִּגְלַל אֲגַם.

The last rays of the sun. A lake. Isaac Levitan

אסף דבורי

הדרך השתים-עשרה מתוך אחת-עשרה דרכים לצעוק

לאנטון שמאס

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת עִיר הַמֵּתִים הַזּוֹ:
עוֹמֵד בְּעֵמֶק רְפָאִים וּמִתְבּוֹנֵן בָּעוֹבְרִים
חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מִבְּלִי שֶׁאַצְלִיחַ לְזַהוֹת אֶת מִשְׁקָפֶיךָ
עֲגֻלִּים וּסְדוּקִים,
בָּאִים לִקְרָאתִי.
בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית אֶבֶן.

אוֹ עוֹלֶה, מִתְנַשֵּׁף, הַמֶּלֶךְ ג׳וֹרְג׳ 32,
לוֹחֵץ עַל כַּפְתּוֹר הַמַּעֲלִית
וּמַמְתִּין לָאַיָּל שֶׁקָּשַׁרְתָּ,
שֶׁיֵּרֵד.
כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת לִבִּי מִתְרוֹקֵן מֵהַדָּם.

אַחַר-כָּךְ, בְּאַגְרוֹן,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַבָּבּוּשְׁקוֹת שֶׁלְּךָ בַּהֲרִיסוֹת שֶׁל פאלאס,
שְׂפַת אִמִּי בּוֹקַעַת מבֵית הַקְּבָרוֹת מִמּוּל
וּמִלְּפָנַי אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

לְאַט אֲנִי מַשְׁחִית אֶת הַמֶּרְחָק
מַנִּיחַ לְעַצְמִי כְּנֵסִיַּת קֶבֶר
רוֹאֶה וְרָץ וְנוֹגֵעַ בַּכְּתֵפַיִם –
רַק כְּדֵי לְהִתְבַּדּוֹת בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ הַפָּנִים
נִפְנוֹת לְעֶבְרִי,
חֲצִי סִיבוּב לְאָחוֹר,
מֻפְתָּעוֹת.

אֲנִי עוֹמֵד בְּהִלֵּל, פָּנַי כְּנֶגֶד שַׁמַּאי.

 

כארון מתבונן בהיסטוריה

1
כְּבָר שָׁנִים הוּא מְנַסֶּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מוֹפָעֶיהָ בְּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
עוֹקֵב, כְּכֶלֶב צַיִד עָיֵף, אַחַר מעוֹף הַיַּנְשׁוּף
מְשַׁנֵּן אֶת תְּנוּעַת הַכְּנָפַיִם.

אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהִיא מְשַׁטָּה בּוֹ,
מְנִיחָה לוֹ לִבְכּוֹת בְּכָל עֶרֶב
עַל מָה שֶׁאָבַד בֵּין הַגָּדוֹת

אֲבָל זֶה יִהְיֶה לֹא מְדֻיָּק, כמותה.

2
הִיא מַפְצִירָה בּוֹ לַחְקֹר שִׁגְיוֹנוֹת קֵיסָרִיִּים
טוֹעֶנֶת שֶׁעָלָיו לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּהַשְׁפָּעוֹתָיו שֶׁל אינקיטטוס עַל הַסֶּנָט
בַּכִּנִּים בִּשְׂפָמוֹ שֶׁל סטאלין
מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ בְּחֻמְרַת סֵבֶר שֶׁל מְחַנֶּכֶת
שׁוּב שׁוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה עַל כֹּל הַסְּפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא.

לְעִתִּים הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת.
פְּקִידֶיהָ, שׁוֹמְרֶיהָ
הֵם-הֵם אֵימָה גְּדוֹלָה
וְשֶׁקֶט.

 

אסף דבורי, יליד 1979. ממקימי פרויקט ההרצאות ״12 דקות״. ערך את גליונות 14–15 של המגזין האינטרנטי "החוטם".

 

מאיה ויינברג

תקנה

אִם נָפַל דָּבָר –
יִפֹּל.
כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה
יִתְנַפֵּץ .
כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף –
לֹא יְאַסֵף.
כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁחָלַף
כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם
יוֹפִיעַ חַד אֶחָד
לְהִינָּעֵץ בַּבָּשָׂר הַיָּחֵף.
הַחֶדֶר לֹא יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה
גַּם לֹא זְּמַן
אֵין לָזֶה מַרְפֵּא.

 

בית

אוֹמְרִים
כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בּוֹ אֲהוּבָתִי
כָּל מָקוֹם שֶׁכָּל יְלָדַי שָׁם יַחַד
הוּא בַּיִת.
אֲבָל מָה אִם הַהֶפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָלְפָה יַלְדוּתִי
מִטָּה לְצַד הַחַלּוֹן
רָאשִׁי הַמֻּנָּח בִּמְנוּחָה
בִּשְׁתִיקָה עַל סַף הַהַזְנָחָה
כָּל יּוֹם.

דָּבָר לֹא תָּבַע אוֹתִי לְעַצְמוֹ.

לְשָׁם אֲנִי חוֹזֶרֶת
בַּחֲלוֹם.

 

Mindelsee

יָעִידוּ עָלַי
שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי
בִּגְלַל אֲגַם.
קָטָן עַד כִּי שְׁמוֹ
נִבְצָר מִן הַמַּפָּה
וְהָרָשׁוּיּוֹת לֹא חָפְצוּ
לְמַסּוֹת, גַּם לֹא לָשִׁים גָּדֵר.
גָּדוֹל דָיוֹ לִהְיוֹת בֵּיתָם הַטּוֹב
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵי-מַיִם שֶׁל
שַׁפִּירִיוֹת עֲנָק שֶׁל
לַהַק אַוְוזֵי בָּר וְדָגִים
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם.
בְּקֶשֶׁר שֶׁבִּשְׁתִיקָה נָתְנוּ לְגוּפִי הֶעָיֵף לָבוֹא.
לְהִשָּׁאֵר – כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ.

 

אֲנִי עֵץ פִיטְנָה זָּקֵן.
מוּכָנָה לְפִתּוּלִים מַרְחִיקֵי לֶכֶת בַּגֶּזַע
כְּדֵי לִשְׂרֹד, כְּדֵי לָשֵׂאת חֵן.
שִׁשִּׁים שָׁנָה בַּכְּנִיסָה לַגִּנָּה
בִּפְרִיחָה חֲלָבִית צְהֻבָּה לְבָנָה
רֵיחָנִית.
כָּל הָאֲהוּבִים עָזְבוּ,
גַּם הַיְּלָדִים.
עֲנָפִים חֲרִיגִים כְּמֵעֵין גְּדָמִים
לֹא כּוֹאֲבִים וְלֹא מְדַמְּמִים,
וּמְעַט עָלִים
וְחֶבְרַת עַצְמִי.

 

מאיה ויינברג היא וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77. כלת פרס 'כליל' לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, שירה המנסה לתת קול לַמקום על החי והצומח בו. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד באביב הקרוב.

 

ערן צלגוב

זיקיות וגודזילה בְּיֵאוּשָׁלַיִם

הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי בַּחֲדָשׁוֹת
עַל שַׂר הַבִּטָּחוֹן הֶחָדָש
וְעַל הַמִּלְחָמָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁלֹּא נִמְנְעָה וּמַשֶּׁהוּ
(אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי)
הִתְרַסֵּק בְּתוֹכִי.

שְׁמַע לִי בְּנִי,
בִּטְחוֹנִי שֶׁלִּי אָבַד –
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבַּסְּרָטִים
אֵין רַחֲמִים: גּוֹדְזִילָה
מְרַסֶּקֶת כִּי הִיא יְכוֹלָה.
וּבַחַיִּים? הַקַּיִץ נַחֲזֹר הַבַּיְתָה, בְּנִי שֶׁלִּי,
וְאַתָּה – הַבְטֵחַ לִי:
אִם נִּגְמָרִים הָרַחֲמִים וְלִבִּי מֵת,
מְצָא לְךָ בַּיִת אַחֵר הַרְחֵק
מִגּוֹדְזִילָה.

בַּיִת לֹא צָרִיךְ גְּבוּרָה: בַּיִת זָקוּק
לְזִיקִיוֹת זוֹהֲרוֹת,
לְמֵכָנִיקָה זְהִירָה וַעֲצוּבָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת וּמְצִיאוּת
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַחֲזֹר, לָגַעַת בַּלָּשׁוֹן
בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הַמִּלִּים, בַּחֵךְ הַיְּרוּשַׁלְמִי,
וְלִישֹׁן בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וּבְלֵב עֵר לְאַהֲבָה.

 

כבר לא

סוף דצמבר, 2014

פַּעַם, כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה,
לְהִתְנַגֵּד כְּלוֹמַר, הַצִּפּוֹר
נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא
הַקַּיִץ הַשּׂוֹרֵף, הַמִּלְחָמָה כְּלוֹמַר,
וּמוֹת הַצִּפּוֹר הָיָה בִּלְתִּי נִמְנָע
הֵרַמְתְּ יָדַיִם וַאֲנִי
גַּם. עַכְשָׁו יֵשׁ צַעַר בְּקֵן הַצִּפּוֹר,
בַּלֵּב כְּלוֹמַר, וְהַתִּקְוָה,
כְּלוֹמַר מָה שֶׁנִּשְׁאַר, כְּבָר
לֹא.

 

צֵיד ציפורים

כְּמוֹ בֶּאֱמוּנָה, זְכוֹר:
אֵין מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר
בְּצֵיד צִפּוֹרִים.
אַתָּה מֵרִים קָנֶה שָׁחֹר
וּפוֹעֵר פֶּצַע בַּבְּרִיאָה.
עַכְשָׁיו, אַתָּה חַיָּב לְהַאֲמִין –
דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁנִּקַּבְתָּ
לֹא תָּבוֹא כָּל גְּאֻלָּה.

 

נקמה

2.7.2014

הַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת
כְּמוֹ אֲשָׁכִים שֶׁל
יֶלֶד בֵּן שְׁמוֹנָה יָמִים
שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה
מְצַפֶּה לוֹ. וְאָז
הַסַּכִּין

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת 'דקה' (2007–2012), ומייסד-חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגומו למחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), עתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים בקיץ 2018. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר-בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – פרוזה | להתל בקוראים בחן רב

"ברידג' ניחנה ביכולת לראות ולתאר בעדינות את הפרטים הקטנים, התסכולים, המאוויים ותחושות ההתקוממות של יחידים הנאלצים לבחור בין חיי רגש אותנטיים למילוי ציפיות החברה." דפנה לוי על הספר 'אביב באיליריה'

Lady in pink, Olga Rozanova

מאת דפנה לוי

 

בשנת 1936, כשאירופה כבר החלה לרחרח את אבק השריפה של מלחמת העולם השנייה, יצאו מלך בריטניה הטרי אדוארד השמיני ואהובתו האמריקנית ווליס סימפסון למסע נופש בארצות הים התיכון והבלקן. זקני הממלכה זוכרים את המסע הזה בעיקר בגלל הסערה שהתחוללה שנים לאחר מכן, כשהתברר שסוכנות הביון הבריטית שלחה סוכנים לעקוב אחרי בני הזוג ללא ידיעתם, הקליטה, צילמה והטתה אוזן בעיקר, כך אומרים, מחשש להסתבכויות כתוצאה מקשריו של המלך עם גורמים פשיסטיים. זקני הממלכה החובבים רומנים מעודנים ותיאורי טבע מרהיבים זוכרים את הנופש המלכותי מסיבה אחרת – משום שראשיתו הייתה, כנראה, בקריאת אביב באיליריה מאת אן ברידג'.

אנקדוטות כאלה הן מבחינתי (אנגלופילית המאבדת את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון ברגע שנשמעים פעמוני הביג בן) המלצה חד-משמעית לקריאת הספר. ולא הצטערתי. כי אביב באיליריה הוא רומן המהתל בקוראים, אך עושה זאת בחן רב. לכאורה מדובר בצ'יק-ליט של שנות השלושים, שבו נשים עדיין חיות בתפאורה עתירת מלמלות ותחרות והאהבה מיוסרת כראוי, אבל האמת היא שהדמות הראשית, ליידי גרייס קרמייקל, והטרנספורמציה שהיא עוברת במהלך הספר מאשת חברה מוקפדת אך מתוסכלת לאישה הפורעת-כול כדי למצוא לעצמה פיסת עולם שיש בה עניין ותשוקה, לא הייתה מביישת את מרילין ג'ורדן, גיבורת הסרט מונטנגרו של דושאן מקבייב, שנולדה וניפצה את כל החוקים חמישים שנה אחריה.

אם נדמה לכם שהגזמתי, אני מוכנה להתפשר של שירלי ולנטיין, אבל לא פחות. כי גרייס קילמייקל הגיעה לאיליריה מונעת בכוחה של אותה אכזבה מהחיים הלכאורה מושלמים: בעל (מצליח אך בוגד) שלושה ילדים (מוצלחים אך בעייתיים למדי) ומעמד חברתי (נוצץ אך סתמי). היא בורחת בחשאי מביתה ומנגבת דמעה של געגוע מעיניה, שאותן היא ממהרת להסתיר בעיתון בעודה מתרחקת מלונדון בקרון של האוריינט אקספרס. היא נוסעת כדי לצייר, כי הליידי היא גם ציירת (ואפילו מצליחה בזכות עצמה), מה שמרמז על פוטנציאל לסערות רגש המוחנקות מתחת לחזות האנגלית הצוננת. והסערות אכן מתפרצות כשלתמונה נכנס ניקולס, צעיר רהבתן שגם הוא רוצה לצייר, וגם לו היו סיבות לברוח מהבית, והן מתפרצות לאו דווקא בגלל איזו תשוקה חסרת שליטה, אלא בעיקר כי לראשונה בחיי שניהם יש מי שמקשיב להם, מי שהם יכולים לספר לו הכול ואולי אפילו להבין באמצעות השיחות האלה את עצמם.

הנוף הוא גיבור לא פחות חשוב בספר, ואין ספק שהזוג המלכותי הבריטי לא היה היחיד שקרא ומיד ארז אמתחת, מטרייה וכובע ויצא לחפש את איליריה, השוכנת לחופי הים הבלטי. אן ברידג' – ששמה האמיתי היה מרי אומאלי – כתבה ארבעה-עשר רומנים, שאביב באיליריה הוא השלישי שבהם (והראשון שתורגם לעברית, בידיה המצוינות של רנה ורבין), סדרת ספרי מתח בכיכובה של אישה, סיפורים קצרים וכמה ספרי עיון. תיאורי הנופים שלה כל כך ספוגי אנושיות ורגש, שברור מיד כי אומאלי/ברידג' ראתה עולם. היא הייתה בתו של סוחר מתכות מצליח, ובילדותה התלוותה להוריה במסעותיהם ברחבי אירופה ואף הצטרפה למועדון מטפסי ההרים האלפיני. לימים היא נישאה לדיפלומט בריטי ששירת בין השאר בסין, אלבניה, תורכיה ופורטוגל, ואף התגוררה שנה בארצות הברית. חיבתה לטיולים וההיכרות הבלתי אמצעית שלה עם תרבויות זרות באו לידי ביטוי ברור בכתיבתה. כך למשל המרגלת שלה בסדרת ספרי המתח, ג'וליה פרובין, פועלת במגוון מדינות, וגיבורי הרומנים שלה נודדים הרחק מגבולות המולדת הבריטית. בחירות אלה אפשרו לה לתאר נופים, מבנים וניחוחות של תרבויות זרות.

ברידג' הייתה, כאמור, סופרת פורייה וגם מצליחה. הרומן הראשון שלה, Pecking Picnic, שראה אור ב-1932, זיכה אותה מיד בפרס בסך עשרת אלפים דולר. כבר ברומן הזה ברידג' עוסקת באישה המתוסכלת עמוקות מנישואיה, ואם להאמין לעיתונות הבריטית – היא כתבה מניסיונה האישי. נישואיה שלה נמשכו אמנם שישים שנה, אבל היו מאוד לא מאושרים. הצצה בביוגרפיה שלה מגלה עוד פרט מתסכל להפליא: היא התקבלה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד, אבל נאלצה לוותר עליהם כדי להישאר בבית ולסייע לאמהּ שסבלה ממשבר נפשי.

כך או כך, ברידג' ניחנה ביכולת לראות ולתאר בעדינות את הפרטים הקטנים, התסכולים, המאוויים ותחושות ההתקוממות של יחידים – במקרה זה גרייס וניקולס – הנאלצים לבחור בין חיי רגש אותנטיים למילוי ציפיות החברה, בין הצורך בביטוי עצמי, למשל באמצעות אמנות, לבין הרצון להימנע מעימותים עם משפחה וסביבה הרואות בצורך הזה לא יותר מגחמה משעשעת. קונפליקטים כאלה עמדו ויעמדו בליבם של אינספור רומנים, וברידג' מוסיפה את ההתבוננות שלה בכישרון רב. כמתחייב מן התקופה, גרייס אמנם חורגת מהתחום שהוקצה לה, אבל המרד שלה שקט, מתחשב אפילו, והפמיניזם שלה, שכמובן אינו נושא את השם המפורש, מיוסר אבל עולה מתוכה כדחף טבעי, חיוני ובהול. הבשלות הרגשית שברידג' מעניקה לה, והכוחות ההולכים ומתגבשים בתוכה – בעיקר ככל שמערכת היחסים שלה עם ניקולס, הצעיר והבשל הרבה פחות, מתקדמת – אינה רק מדויקת וכתובה יפה, אלא מעוררת מחשבה אפילו היום, בעידן שהוא לכאורה משוחרר בהרבה.

ברידג' הייתה מפורסמת ואהובה בימיה, ומוזר שקשה כל כך להיתקל בספריה גם בעולם הדובר אנגלית. אין לי אלא להניח שכמו אביב באיליריה גם הרומנים האחרים שלה נראו למבקרים נשואי פנים ושפם כספרות לנערות פותות, ואולי זה משום שמבעד למונוקל התקשו הללו לקרוא בין השורות.

 

אן ברידג', 'אביב באיליריה', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.
דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. 

 

הספר ראה אור בהוצאת ערבי נחל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

פנים אחרות | "השנאה היא הנשק הסודי"

שיחה נוקבת עם חיים גורי – פרסום ראשון בכתב לריאיון שערכו עימו ענת שרון-בלייס ושירי לב-ארי

חיים גורי

העיתונאיות והשדרניות ענת שרון-בלייס ושירי לב-ארי הקליטו אשתקד ראיון עומק פוליטי חשוב עם המשורר חיים גורי בעקבות סירובו לקבל את פרס הציונות. "מישהו זיהה אותי מהטלוויזיה, בדרום תל אביב. הוא לא קרא שורה שלי. ואני שומע, 'אתם הסופרים, אתם השמאלנים, אתם הקיבוצניקים, בגללכם שוחטים את הבנים שלנו!' זה בזמן צוק איתן. רציתי לענות לו, אבל אחת מנכדותיי תפסה אותי ואמרה לי, 'אתה לא יודע איך זה ייגמר'. פתאום תפסתי את עומק השנאה למחנה שלנו".

 

אתה יודע שבסירוב שלך לקבל את פרס הציונות הבעת אמירה שלהרבה אנשים היא אמירה משמעותית?

"לא העליתי בדעתי מה שיתרחש אחר כך. הם בחרו בספר האחרון, שהוא מאוד יקר לי. הפרס נקלה בעיניי ממש, מה זה נקרא פרס היצירה הציונית? מה לא ציוני פה? היצירה הציונית זה פרס עוקף פרס ישראל. השרה הקודמת, לימור לבנת, יצרה אותו, ואני מראש לא אהבתי אותו. גם לא אהבתי אותו משום שבכל זאת עשרים אחוז מתושבי הארץ הם ערבים, אתה לא יכול מראש ליצור פרס שמדיר אותם מהפרס הזה. כל השלטון הזה שנוא עליי, אבל העם בחר, העם בחר. אבל ברגע שבוחרים בי, לא חסרים לי פרסים. קיבלתי את פרס ישראל, פרס ביאליק, חמישה-עשר פרסים. הסרט הראשון שכתבתי היה מועמד לאוסקר.

נולדתי ציוני, כל חיי לחמתי כציוני ואמות כציוני, הציונות היא נשמת אפי, אני בן הדור של 48', אני גם בן הדור שהגיע מרחוק, שראה איך העם הנבחר הפך לעם הנכחד. חייתי עם ניצולי השואה באירופה אחרי המלחמה. לי צריך להסביר מה זה ציונות? מגוחך.

 

אתה חושב שאדם צעיר יותר ואולי לא למוד פרסים היה מעז לוותר על הפרס?

לא. כתבתי מכתב לשופטים, לא רציתי לפגוע בהם. שניים מהם מכרים שלי, אמרתי להם שאני מציע לתת את הפרס למשורר צעיר. קיבלתי את הפרס הראשון בחיי בשנות העשרים לחיי, על הספר פרחי אש. זו דחיפה והכרה לאיש צעיר. מה שלא העליתי בדעתי זו התגובה הציבורית שהייתה כל כך עצומה.

 

איך אתה מסביר את זה? אתה נגעת במשהו.

קשה לתאר, מאות טלפונים, עיתונות, טלוויזיה, כולם התקשרו אליי. כבוד הוא לא דבר זר לי, אבל לא העליתי בדעתי שהסיפור האישי שלי יהפך להיות אירוע פוליטי כזה, רוחני ופוליטי. זו הייתה זעקת מחאה של דור שאני חלק ממנו, שיצר בארץ הזאת, עוד מהביל"ויים, דור של עבודה קשה, קיבוצים, תרבות ואוניברסיטאות. הוא היה חלק מהסיפור הזה ונפל לתקופה איומה. זו תקופה איומה; כשהלכתי עם אחת מנכדותיי לבקר בדרום ת"א, מישהו זיהה אותי מהטלוויזיה. הוא לא קרא שורה שלי. ואני שומע, 'אתם הסופרים, אתם השמאלנים, אתם הקיבוצניקים, בגללכם שוחטים את הבנים שלנו!' זה בזמן צוק איתן. רציתי לענות לו, אבל אחת מנכדותיי תפסה אותי ואמרה לי, 'אתה לא יודע איך זה ייגמר'. פתאום תפסתי את עומק השנאה למחנה שלנו. הוא לא ידע שהתנועה הקיבוצית בסך כל המלחמות איבדה פי שלושה אנשים מכל מגזר אחר. הוא לא ידע על נגבה, על יד מרדכי, על אנשי הפלמ"ח שלחמו.

 

https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/videos/2099751150244400/

 

כשאתה מסתכל על החברה הישראלית ואתה אומר שאנחנו נמצאים בתקופה לא טובה, יש הרבה דברים לעשות, מה הדבר הראשון?

אני לא נותן עצות, זה מסובך נורא. הכול מסובך. המזל הגדול היה לאלה שהגיעו הנה, יהודי גרמניה שהצליחו להגיע ארצה והיה להם קשה. לראות את גדול מבקרי הספרות של אירופה עומד בשדרות מוגרבי ומוכר נקניקיות. והיה לו חוש הומור ללבוש פראק. רופאים, עורכי דין, הפכו להיות פועלים. יהודי ארצות ערב, אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה עכשיו, יש לי מה להגיד בעניין של ערס-פואטיקה. אבל מי שהגיע ארצה ניצל! אחרי שהיו שוחטים אותם, מי היה יכול להישאר? בתוך הטרור האיום הזה שבמלחמת האחים האיומה שלהם, דבר ראשון היו גומרים את היהודים. היה קשה נורא, אבל חמולות שלמות הגיעו. ומיהודי אירופה – השרידים הגיעו הנה, אני הייתי באירופה וראיתי את זה, אחרונים עם משפחות. יש פי אי-הבנה איומה בין השבטים בעם, מאין זה בא, אחרי כל כך הרבה שנים של יחד, של צה"ל. למה המקום הזה הוא כל כך… זה בצילו של בן גוריון, הוא קרא אל המדבר. שאלתי פעם אנשים בדימונה, אתם הראשונים שבאתם אל המדבר הזה, כלום לא היה פה, אתם גאלתם אותו. לפני דימונה נפש חיה לא הייתה עשרות קילומטרים אחרי באר שבע. למה אתם כל כך כועסים עד היום על אנשי דגניה? למה אתם לא מעבירים את הגאווה לבנים שלכם, לנכדים שלכם. הייתה תשובה מדהימה: "כי אנשי דגניה בחרו להיות שם, רצו להיות שם, אותנו הורידו מהמשאיות בלילה. אמרו לנו דרומה לבאר שבע, נסענו בלב המדבר, ואמרו לנו לרדת מהמשאית, אמרנו, זה לא יכול להיות, זה הזוי. קראנו למקום דמיונה, מלשון דמיון. בבוקר עמדה השמש, והעירה אותנו בלב המדבר, התחלנו לבכות, ואז קראנו למקום דמעונה". איך אפשר בתוך כל השבטים ליצור מכנה משותף, בזמן שבכל מערכות הבחירות השנאה היא הנשק הסודי? הזוועה הזו של בנימין נתניהו, ששינתה את כל מהלך הבחירות ונתנה לו ארבעה מנדטים, כשאמר שרבבות ערבים נוהרים במכוניות של השמאל – איך אפשר לסלוח לדבר כזה? אני בתור אדם מבוגר זוכר מלחמות אחים בארץ, המכות שהיו ברחובות בזמן הבריטים בין פלוגות האגרוף של בית"ר לפלוגות הפועל, אין דבר כזה היום, היו מכים מכות רצח. אני גם זוכר את ההפגנה של בגין נגד השילומים מגרמניה, לא היה חיזיון כזה אז, אנשי אצ"ל נאספו בכיכר ציון ובגין דיבר אליהם. אני בתור עיתונאי עמדתי שם לשמוע את הנאום. באמצע הנאום, במתח נורא – המשטרה הייתה ערוכה במעלה הרחוב עד כיכר הכנסת – מסרו לו פתק, הוא פתח את הפתק, ובלחש קרא – אני קורא לזה "הלחש הצעוּק" – 'אחיי ואחיותיי, ברגע זה נודע לי שבידי כוחות המשטרה הערוכים מולכם יש פצצות גז מדמיע תוצרת אִי גֶה פארבּן, החברה שיצרה את הגז שהרעיל את אחיותינו ואמותינו'. והתחיל לבכות. ואז הוא אגרף את הפתק הזה, ואמר, 'לכו בניי, וכל העומד מולכם ינופץ כזכוכית אל הסלע'. והם עלו במעלה הרחוב ונפנפו את המשטרה, נתנו מכות רצח ליד הכנסת. לימים קיבלתי מכתב מבן גוריון, אחרי שהגנתי על חברי חֵרות בכנסת מפני משפט – הוא שלח לי מכתב מאוד פוגעני שבו הוא משווה שבע פעמים את בגין להיטלר. אחר כך הייתה סולחה ביניהם. כי בגין הציע שבן גוריון יהיה ראש ממשלה ערב מלחמת ששת הימים. לא המצאנו את השנאה, אבל זה היה באיזה תחום של הגינות.

הארץ מלאה שנאה. זה דבר שמפחיד אותי. למה אני אופטימי? נפגשתי עם חבורה שלמה של צעירים ואמרתי שהחיים הפוליטיים על הפנים, יש משברים קשים נורא, אבל יש גם אליטות נהדרות. הם שמעו את המילה "אליטות" ורצו לרצוח אותי, פה בארץ שונאים את המושג "אליטה", הם חושבים שזה רמת אביב ג', האשכנזים, המיליונרים. אז אמרתי להם, תראו, אין עם בלי אליטות. אז התחילו קולות, אז תגיד מה זה אליטה, אמרתי להם, יש ספר של 720 עמוד, אבל אין לכם זמן לקרוא אותו, אז תוציאו נייר ועיפרון ואני אומר לכם מה זה אליטה, ותרשמו מילה במילה. אליטה היא מגדל שתורם לעוצמה לאומית בתרבות לאומית ואוניברסלית וחי במועקה מוסרית מתמדת כלפי החברה שבתוכה הוא פועל ויוצר. אליטה זה גם פרופסורים, וגם מורים ורופאים ונהגים ולוחמים. כל דבר שתורם לעוצמה לאומית, אבל לא לשוביניזם. ופתאום התשובה העניינית הזו מאוד כיבדה אותם בעיני עצמם, הם ראו שאני לא מתחכם ונורא הודו לי על כך. אני רוצה להאמין שגם במשבר הזה העם הזה בן אלפי השנים יעלה מתוכו אליטה אחראית שתוכל להתמודד עם אזור פרוע ומדמם כמו האזור הזה. כך, כמו שזה עכשיו, זה לא יכול להימשך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

"קולי בקולך", אהרן אפלפלד בעיניה ובליבה של מתרגמת ספריו

"אני תיאו המשתוקק לעשן ולצעוד חזרה הביתה בלי לדעת מה ימצא שם אחרי המלחמה. אני מדלן שיכולתה לחוש בנוכחותו של מרטין גוברת על כל מצוקות המחנה, כי לאהבה עוצמה בלתי נראית." ולרי זֶנאטי, מתרגמת ספריו של אפלפלד לצרפתית, ברשימה אינטימית ועזה על ספרים, רעיונות וחברות

ולרי זנאטי ואהרן אפלפלד בעת צילומי הסרט 'קדיש יתום'

מאת ולרי זנאטי

מצרפתית: דורית שילה

.

והיה הערב ההוא בשטרסבורג ב-2004 שבו תרגמתי אותך לראשונה לפני אנשים. לשאלה הראשונה ענית כפי שתענה עוד עשרות פעמים: "אני נולדתי בצ'רנוביץ באלף תשע מאות שלושים ושתיים".

קולי בקע ותרגם אותך לצרפתית: Je suis né à Czernowitz en 1932

ומשהו בתוכי לחש "גם אני נולדתי בצ'רנוביץ באלף תשע מאות שלושים ושתיים".

מאותו הרגע קולותינו נשזרו זה בזה. שלי הותאם לשלך, לקצב שלו, להיסוסים, לרכות, לשאיפה לדיוק, לאירוניה, שפה חדשה נולדה בתוכי, השפה שלך. עוד אגלה שאני נושאת אותה, והיא שנשאה אותי אל מה שראו עיניך, אל הרי הקרפטים, לבית שהיה שלך, למחנה, ליער. שפה שנפרשה על פני כל אירופה, מרומניה ועד חופי איטליה, חצתה את הים התיכון ואת הזמן, דיברה את הנער האילם שהיית בגיל שלוש-עשרה וחצי (הגיל שבו הגעת לפלשתינה-א"י), שפה שלתוכה החלקתי את הנערה האילמת בת השלוש-עשרה וחצי שהייתי (הגיל שבו הגעתי לישראל).

עשרות מפגשים, יחד. אני אוהבת לרכון אל אוזנך ולתרגם את השאלות, הכל-כך צרפתיות – כך תאמר – שהתחביר שלהן מקפץ באוויר ויורד בסלטה משולשת. שאלות שבהן העיתונאי פורש תיאוריה שלמה הקושרת את הספר שלך לברונו שולץ, מצטטת את לוינס ועוטפת את הכול בהגיג על הספרות הישראלית העכשווית. כעת אתה רוכן ולוחש לאוזני, "זה מאוד יפה כל זה, אבל תגידי, מה בדיוק השאלה?", ואני ממציאה משהו שאפשר להסיק ממנו את כל מה שנאמר עכשיו. אבל ידעתי שכך או כך הייתה לך הדרך שלך לענות אם הרגשת שגוררים אותך למקום שאינו שלך או שאין לך שום רצון להיות בו. לא מתוך כוונה רעה, אלא שאת המילים היוצאות מפיך הזמן והמחשבה צריכים ללטש, הן חייבות לעבור את מבחן ההתבוננות; כך גם כתבי היד שלך היו נחים במגירה במשך ארבע או חמש שנים לפני שהוצאת אותם משם, חתכת, שיפרת, תיקנת, עד שהמוזיקה העולה מהם השביעה את רצונך, הגיעה קרוב ככל האפשר למה שעמד מול עיניך, קרוב ככל האפשר למנגינה שלך. אתה איש נדיב המדבר באריכות, אבל בעודי כותבת את השורות אלה אני מבינה שכשהיינו על הבמה מעולם לא נתת לאף מילה לחמוק ממך, מעולם לא אמרת משהו שהיית עלול להתחרט עליו אחר כך, והשליטה המוחלטת הזאת במילים היוצאות ממך מדהימה אותי.

כשאנו יורדים מהבמה אני אוהבת שאומרים לי, כמה רכות יש בלחישות האלה באוזן, כל כך יפה לראות אתכם יחד. אתה אוהב לבוא לצרפת, אתה אוהב את חנויות הספרים שלנו, שאינן דומות לסופרמרקטים, את תוכניות הרדיו שלנו, המקדישות זמן להאזין לך, מקום שבו אתה מרגיש שקראו אותך. אהבת את המפגשים עם קוראיך הנלהבים, הרצים לקראתך בשמחה כמו היית קדוש חילוני, דמעות בעיניהם, חיוכים ושברי סיפורים בפיהם. הם הפקידו אצלך מעט מסיפור חייהם, את הדבר הזה בתוכם שקושר אותם אליך, אסירי תודה. נהגתי לאיית בשבילך את שמותיהם עבור ההקדשות. ואתה היית מישיר אליהם את מבטך, אוסף את ידם בידך באהדה ובסקרנות, ולפעמים שואל ישירות: Are you Jewish?i

וכאן זומנו לשיחה סבא שיהדותו התגלתה אחרי מותו, סבתא שלא פצתה פיה על מה שהתרחש לפני 1945, בני משפחה שנולדו כמוך בצ'רנוביץ, יהודים נודדים מסלוניקי, מבוהמיה, מאודסה, מקזבלנקה, מלודג' או מאלג'יר. והייתה גם המבוכה של מי שאינם יהודים. לא, ממש לא. אני חושדת בך ששאלת את השאלה הזאת כדי לזמן את הרעד הזה, את המבט המופתע, המתנצל, כי בשאלות שהתחבטת בהן שוב ושוב, לצד השאלה "איך להיות יהודי?" התקיימה גם השאלה כיצד לעמוד מול אי-יהדות.

היום אני יודעת. אני יודעת מדוע שמרת מרחק מהקלחת. מדוע לא אהבת מחלוקות ומריבות, מדוע מעולם לא ביקשת לשכנע או להיות משוכנע, מדוע סגרת את הדלת, כדבריך, בפני הרעש שעושה העולם. כששאלו אותך עיתונאים מה לדעתך ישראל צריכה לעשות, ענית – "אתם יודעים, אני עצמי לא ממש יודע מה אני צריך לעשות בכל בוקר". פערת עיניים או צחקת כאחד שיודע, והשתתקת.

השתיקה הזאת. השתיקה הזאת היא מקלטי היחיד מאז שהשתתקת אתה. הדפים הלבנים האלה שאני משחירה עכשיו. רק בה אפשר להתקיים, ואתה הבנת יום אחד שבה אתה רוצה לגור. לא רצית יותר להיאבק במי שאתה, והד הזוועות היה כה גדול עד שהיה זקוק לארבעים וחמישה ספרים וחיים שלמים – מוקדשים לשתיקה הזאת – כדי לחפש בתוכך את העולם החבוי הזה ולתת לו נוכחות, צורה, פנים, קול, חיים.

ביקשת להרחיב את גבולות הזמן של חייך, של אותן שנים שהיו מנת חלקך. נהגת לומר, "צריך להצליח להתכנס בתוך עצמך כדי להגיע לשלוחה של עצמך". זעזועים רבים ועמוקים עברו עליך מיום הולדתך ועד שנתך הארבע-עשרה, וגם לאחר מכן כמובן. זעזועים ראשונים שעליהם בנית חיים שלמים המהרהרים ב"מראות החיים שבתוכך". תרתָ אחר שפה בת שלושת אלפים שנה; היית זקוק למוזיקה הראשונית הזאת, הארכאית, לקולם של אנשי התנ"ך. מתוך השפה היהודית הזאת שקולה מעולם לא נדם גם כשלא דיברו בה עוד – כך אמרתָ – יכולת לחזור לאדמת אירופה שניסתה להשתיק אותה. אולי זאת הסיבה שמי שהקשיב לקולך הרגיש כאילו הוא מגיע ממרחקים. היית בן שמונה, היית בן שלושת אלפים שנה. באורח פלא הצלחת למצוא את הפרוזודיה המתמשכת על אף הקטיעות הגלויות לעין. מצאת את קולך בשפה שלחשה הרבה לפניך ושרצית לקוות שתמשיך אחריך.

הימים במחיצתך שלחו אותי לנפתולי הזמן שחלף משנת 1932 ועד שנת לידתי. הזמן הזה שלפני קיומי. ימים שלא הכרנו, ימים שהענקת לנו כמתנה יקרת ערך, והם רעשו בעוצמה רבה בשנות ילדותנו. אבל היות שהספרות, כדבריך, "הינה מתקיימת בעצמה ואינה כאן כדי להדגים את ההיסטוריה, כי אין לה יומרה תיאורטית והיא נשענת על הסובייקטיביות שלה", לימדת אותנו שהחירות הגדולה ביותר היא הסירוב להסתגר במרחבים הבוערים שקבעו התליינים. צריך לחיות ולצלוח את החיים באותו אופן שבו כתבת את ספריך: ראשית דבר להתעניין באנשים, במצבם, בשפלותם, באמביוולנטיות שלהם, בתקוותיהם. כשכתבת את ייסוריו של ארנסט בלומנפלד הנאבק בשפה המלאכותית שטבעו בו הקומוניסטים, כשנלחמת עם ברונו ברומהארט כדי להציע לניצולים להקשיב לתנ"ך ולבאך, כשבכית בגופה של עמליה החרדה מפני חשכת החורף, עמדה לפניך שאלה אחת – "על מנת להכיר איש או אישה, צריך לדעת איך הוא או היא אהבו את הוריהם".

משום מה (אחד הצירופים החביבים עליך) כשאני כותבת את ספריי שלי, אני חיה במשך כמה חודשים עם מה שמכונה הדמויות שלי, וכשאני מסיימת את הכתיבה הן עוזבות אותי ואני מקווה שאחרים מלבדי יאהבו אותן. כשאני מתרגמת את ספריך, הדמויות שלך נכנסות לתוכי, צעד אחר צעד, וכאשר המלאכה מסתיימת הן לא עוזבות אותי עוד, ונעשות חלק ממני. אני אירנה המקלפת לארנסט תפוח ומתבוננת בו כותב. דמעות בעיניה כשהוא משפץ כל משפט, מעתיק אותו, ממלמל, מזמם לעצמו. אני ארנסט המבין שיוכל לכתוב רק אם יביט אל הבאר השחורה של ילדותו. אני עמליה המהרהרת בצבעי האש העזים המתפשטים עד קצהו האפל של העמק, ושדיה כבדי הנעורים מבקשים ליטוף. אני גד האוחז בידו כוס יי"ש סליבוביץ ומטביע את יגונו ב"שיקוי האלוהי". אני ברונו ברומהארט, שהגדם שלו פועם ורוחש, קושר אותו לאהוביו, זעמו לא שותק לעולם, מיואש מפני שהזוועות לא שינו דבר. אני ריטה שקיוותה שבנה לא ידמה כל כך לאביו, שחולמת על שמש, חולות וקלילות, שבפונדק חשבו שהיא זונה. אני ארווין הבורח לשינה, שנולד מחדש באיטליה והולך לאיבוד תחת השמש הישראלית, נודד בתוך שפה שאינה שפתו ושואל את עצמו, "מדוע אני כאן?". אני אדם שאמו הבטיחה לו לבוא לאספו בערב מהיער, אתה תומאס שאמו הבטיחה לו את אותו הדבר, אנחנו הילדים האלה הנשענים זה על זה כדי לטפס על העצים ולשרוד בקן שהם בונים לעצמם. אני אדמונד מוכה האשם על שנטש את הוריו ברציף התחנה, אל מול רכבת הגירוש, ונס על נפשו. אני קמיל, הפרטיזן בעל המבט הלוהט והמילים המסתוריות, ש"הדממה האדומה" שלו מתפרשת אחרי מותו ורודפת אותי עוד היום. אני יאנק הנודד עם סרגיי העיוור ומלמד את עצמי לנצח את הפחד. אני תיאו המשתוקק לעשן ולצעוד חזרה הביתה בלי לדעת מה ימצא שם אחרי המלחמה. אני מדלן שיכולתה לחוש בנוכחותו של מרטין גוברת על כל מצוקות המחנה, כי לאהבה עוצמה בלתי נראית. אני מרינה הגורבת את גרבוני המשי, צוחקת ושותה, ויותר מכולם, אני הוגו בחדרה של מרינה.

איתך, ועוד.
ולרי זנאטי

 

ולרי זֶנאטי, סופרת, תסריטאית ומתרגמת ישראלית-צרפתייה. פרסמה עד היום ספרים רבים לבני נוער ופרוזה למבוגרים. ספרה האחרון, 'ז'קובּ ז'קובּ', היה לרב-מכר בצרפת, זכה לשבחי הביקורת, זכה בפרסים וראה אור בעברית ב-2017 (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מצרפתית: רמה איילון). ולרי זנאטי תרגמה אחד-עשר מספריו של אהרן אפלפלד לצרפתית והייתה עימו בקשרי חברות אמיצים. בשנת 2015 צולם הסרט התיעודי 'קדיש יתום', הסוקר את עבודתו, חייו, והגותו של אפלפלד ואת יחסיהם המיוחדים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך