אסף דבורי
הדרך השתים-עשרה מתוך אחת-עשרה דרכים לצעוק
לאנטון שמאס
אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת עִיר הַמֵּתִים הַזּוֹ:
עוֹמֵד בְּעֵמֶק רְפָאִים וּמִתְבּוֹנֵן בָּעוֹבְרִים
חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מִבְּלִי שֶׁאַצְלִיחַ לְזַהוֹת אֶת מִשְׁקָפֶיךָ
עֲגֻלִּים וּסְדוּקִים,
בָּאִים לִקְרָאתִי.
בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית אֶבֶן.
אוֹ עוֹלֶה, מִתְנַשֵּׁף, הַמֶּלֶךְ ג׳וֹרְג׳ 32,
לוֹחֵץ עַל כַּפְתּוֹר הַמַּעֲלִית
וּמַמְתִּין לָאַיָּל שֶׁקָּשַׁרְתָּ,
שֶׁיֵּרֵד.
כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת לִבִּי מִתְרוֹקֵן מֵהַדָּם.
אַחַר-כָּךְ, בְּאַגְרוֹן,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַבָּבּוּשְׁקוֹת שֶׁלְּךָ בַּהֲרִיסוֹת שֶׁל פאלאס,
שְׂפַת אִמִּי בּוֹקַעַת מבֵית הַקְּבָרוֹת מִמּוּל
וּמִלְּפָנַי אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.
לְאַט אֲנִי מַשְׁחִית אֶת הַמֶּרְחָק
מַנִּיחַ לְעַצְמִי כְּנֵסִיַּת קֶבֶר
רוֹאֶה וְרָץ וְנוֹגֵעַ בַּכְּתֵפַיִם –
רַק כְּדֵי לְהִתְבַּדּוֹת בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ הַפָּנִים
נִפְנוֹת לְעֶבְרִי,
חֲצִי סִיבוּב לְאָחוֹר,
מֻפְתָּעוֹת.
אֲנִי עוֹמֵד בְּהִלֵּל, פָּנַי כְּנֶגֶד שַׁמַּאי.
כארון מתבונן בהיסטוריה
1
כְּבָר שָׁנִים הוּא מְנַסֶּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מוֹפָעֶיהָ בְּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
עוֹקֵב, כְּכֶלֶב צַיִד עָיֵף, אַחַר מעוֹף הַיַּנְשׁוּף
מְשַׁנֵּן אֶת תְּנוּעַת הַכְּנָפַיִם.
אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהִיא מְשַׁטָּה בּוֹ,
מְנִיחָה לוֹ לִבְכּוֹת בְּכָל עֶרֶב
עַל מָה שֶׁאָבַד בֵּין הַגָּדוֹת
אֲבָל זֶה יִהְיֶה לֹא מְדֻיָּק, כמותה.
2
הִיא מַפְצִירָה בּוֹ לַחְקֹר שִׁגְיוֹנוֹת קֵיסָרִיִּים
טוֹעֶנֶת שֶׁעָלָיו לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּהַשְׁפָּעוֹתָיו שֶׁל אינקיטטוס עַל הַסֶּנָט
בַּכִּנִּים בִּשְׂפָמוֹ שֶׁל סטאלין
מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ בְּחֻמְרַת סֵבֶר שֶׁל מְחַנֶּכֶת
שׁוּב שׁוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה עַל כֹּל הַסְּפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא.
לְעִתִּים הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת.
פְּקִידֶיהָ, שׁוֹמְרֶיהָ
הֵם-הֵם אֵימָה גְּדוֹלָה
וְשֶׁקֶט.
אסף דבורי, יליד 1979. ממקימי פרויקט ההרצאות ״12 דקות״. ערך את גליונות 14–15 של המגזין האינטרנטי "החוטם".
מאיה ויינברג
תקנה
אִם נָפַל דָּבָר –
יִפֹּל.
כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה
יִתְנַפֵּץ .
כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף –
לֹא יְאַסֵף.
כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁחָלַף
כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם
יוֹפִיעַ חַד אֶחָד
לְהִינָּעֵץ בַּבָּשָׂר הַיָּחֵף.
הַחֶדֶר לֹא יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה
גַּם לֹא זְּמַן
אֵין לָזֶה מַרְפֵּא.
בית
אוֹמְרִים
כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בּוֹ אֲהוּבָתִי
כָּל מָקוֹם שֶׁכָּל יְלָדַי שָׁם יַחַד
הוּא בַּיִת.
אֲבָל מָה אִם הַהֶפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָלְפָה יַלְדוּתִי
מִטָּה לְצַד הַחַלּוֹן
רָאשִׁי הַמֻּנָּח בִּמְנוּחָה
בִּשְׁתִיקָה עַל סַף הַהַזְנָחָה
כָּל יּוֹם.
דָּבָר לֹא תָּבַע אוֹתִי לְעַצְמוֹ.
לְשָׁם אֲנִי חוֹזֶרֶת
בַּחֲלוֹם.
Mindelsee
יָעִידוּ עָלַי
שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי
בִּגְלַל אֲגַם.
קָטָן עַד כִּי שְׁמוֹ
נִבְצָר מִן הַמַּפָּה
וְהָרָשׁוּיּוֹת לֹא חָפְצוּ
לְמַסּוֹת, גַּם לֹא לָשִׁים גָּדֵר.
גָּדוֹל דָיוֹ לִהְיוֹת בֵּיתָם הַטּוֹב
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵי-מַיִם שֶׁל
שַׁפִּירִיוֹת עֲנָק שֶׁל
לַהַק אַוְוזֵי בָּר וְדָגִים
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם.
בְּקֶשֶׁר שֶׁבִּשְׁתִיקָה נָתְנוּ לְגוּפִי הֶעָיֵף לָבוֹא.
לְהִשָּׁאֵר – כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ.
•
אֲנִי עֵץ פִיטְנָה זָּקֵן.
מוּכָנָה לְפִתּוּלִים מַרְחִיקֵי לֶכֶת בַּגֶּזַע
כְּדֵי לִשְׂרֹד, כְּדֵי לָשֵׂאת חֵן.
שִׁשִּׁים שָׁנָה בַּכְּנִיסָה לַגִּנָּה
בִּפְרִיחָה חֲלָבִית צְהֻבָּה לְבָנָה
רֵיחָנִית.
כָּל הָאֲהוּבִים עָזְבוּ,
גַּם הַיְּלָדִים.
עֲנָפִים חֲרִיגִים כְּמֵעֵין גְּדָמִים
לֹא כּוֹאֲבִים וְלֹא מְדַמְּמִים,
וּמְעַט עָלִים
וְחֶבְרַת עַצְמִי.
מאיה ויינברג היא וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77. כלת פרס 'כליל' לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, שירה המנסה לתת קול לַמקום על החי והצומח בו. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד באביב הקרוב.
ערן צלגוב
זיקיות וגודזילה בְּיֵאוּשָׁלַיִם
הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי בַּחֲדָשׁוֹת
עַל שַׂר הַבִּטָּחוֹן הֶחָדָש
וְעַל הַמִּלְחָמָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁלֹּא נִמְנְעָה וּמַשֶּׁהוּ
(אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי)
הִתְרַסֵּק בְּתוֹכִי.
שְׁמַע לִי בְּנִי,
בִּטְחוֹנִי שֶׁלִּי אָבַד –
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבַּסְּרָטִים
אֵין רַחֲמִים: גּוֹדְזִילָה
מְרַסֶּקֶת כִּי הִיא יְכוֹלָה.
וּבַחַיִּים? הַקַּיִץ נַחֲזֹר הַבַּיְתָה, בְּנִי שֶׁלִּי,
וְאַתָּה – הַבְטֵחַ לִי:
אִם נִּגְמָרִים הָרַחֲמִים וְלִבִּי מֵת,
מְצָא לְךָ בַּיִת אַחֵר הַרְחֵק
מִגּוֹדְזִילָה.
בַּיִת לֹא צָרִיךְ גְּבוּרָה: בַּיִת זָקוּק
לְזִיקִיוֹת זוֹהֲרוֹת,
לְמֵכָנִיקָה זְהִירָה וַעֲצוּבָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת וּמְצִיאוּת
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַחֲזֹר, לָגַעַת בַּלָּשׁוֹן
בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הַמִּלִּים, בַּחֵךְ הַיְּרוּשַׁלְמִי,
וְלִישֹׁן בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וּבְלֵב עֵר לְאַהֲבָה.
כבר לא
סוף דצמבר, 2014
פַּעַם, כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה,
לְהִתְנַגֵּד כְּלוֹמַר, הַצִּפּוֹר
נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא
הַקַּיִץ הַשּׂוֹרֵף, הַמִּלְחָמָה כְּלוֹמַר,
וּמוֹת הַצִּפּוֹר הָיָה בִּלְתִּי נִמְנָע
הֵרַמְתְּ יָדַיִם וַאֲנִי
גַּם. עַכְשָׁו יֵשׁ צַעַר בְּקֵן הַצִּפּוֹר,
בַּלֵּב כְּלוֹמַר, וְהַתִּקְוָה,
כְּלוֹמַר מָה שֶׁנִּשְׁאַר, כְּבָר
לֹא.
צֵיד ציפורים
כְּמוֹ בֶּאֱמוּנָה, זְכוֹר:
אֵין מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר
בְּצֵיד צִפּוֹרִים.
אַתָּה מֵרִים קָנֶה שָׁחֹר
וּפוֹעֵר פֶּצַע בַּבְּרִיאָה.
עַכְשָׁיו, אַתָּה חַיָּב לְהַאֲמִין –
דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁנִּקַּבְתָּ
לֹא תָּבוֹא כָּל גְּאֻלָּה.
נקמה
2.7.2014
הַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת
כְּמוֹ אֲשָׁכִים שֶׁל
יֶלֶד בֵּן שְׁמוֹנָה יָמִים
שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה
מְצַפֶּה לוֹ. וְאָז
הַסַּכִּין
ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת 'דקה' (2007–2012), ומייסד-חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגומו למחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), עתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים בקיץ 2018. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר-בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:
