"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

"השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית... כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו... זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם... אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר."

המלחין נועם שריף, 1980. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

"יש תרבות ישראלית, יש תרבות יהודית,
התרבות היהודית שייכת לכאן בגדול.
אני רואה את עצמי קודם כל כמוזיקאי יהודי
ואחר כך יש לי כמובן את ההגדרה של מוזיקאי ישראלי"
("תיעוד יוצרים של מפעל הפיס" עם יואב קוטנר)

 

"אני לא אוהב את המילה מלחין", אמר בראיון ליואב קוטנר המוזיקאי, המלחין, המעבד והמנצח נועם שריף שהלך לעולמו באלול תשע"ח. "'מלחין' זה לחן, 'קומפוזיטור' זה to compose, זה משהו אחר".
נועם שריף, חתן פרס ישראל בתחום המוזיקה לשנת תשע"א, נולד ב-ג' בשבט תרצ"ה, ה-7 בינואר 1935 ברמת-גן בשם זיסל שריף. שריף סיפר למבקר המוזיקה חגי חיטרון כי נקרא בשם "זיסל" על שם סבו מצד אמו. אהרון שכטמן (לימים שמיר) אמר להוריו של שריף "מה אתם עושים? למה שלא תקראו לו פשוט נועם?" ומאז הפך שמו הרשמי ל"נועם זיסל שריף".
בין השנים 1952-1948, למד הנער נועם בגימנסיה הרצליה. שנותיו בגימנסיה ששכנה אז במיקומה הוותיק ברחוב אחד העם בתל-אביב היו לדבריו "הימים המאושרים ביותר שלי". שריף נודע במבטא "יקה" ייחודי, משל הייתה גרמנית שפת אמו. לימים סיפר כי סיגל לעצמו את המבטא מתוך רצון לחקות את מוריו היקיים פאול בן-חיים וזאב פריאל (פרידלנדר). בשירותו הצבאי שימש נגן קרן יער בתזמורת צה"ל. בין השנים 1959-1955 למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה, אז גם ייסד את תזמורת האוניברסיטה העברית בירושלים ושימש כמנצחה.

 

נועם שריף בביתו. צילום: יעל רוזן. כל הזכויות שמורות

 

נועם שריף נודע כמלחין יצירות מוזיקליות-קונצרטנטיות. בין יצירותיו הרבות בולטת הטרילוגיה: "מחייה המתים", "פסיון ספרדי" ו"תהלים של ירושלים", ששריף התבטא עליה כי "אסור לי להגיד שזו היצירה הטובה ביותר, אבל אולי המסכמת ביותר שאני כתבתי".
בשונה ממלחינים אחרים בתחום המוזיקה האמנותית-קונצרטנטית, שריף גם היה מעורב ביצירה ובעיבוד של זמר ישראלי פופולרי. במסגרת זו עיבד שירים ישראליים רבים, כתב מוזיקה לסרטים, ערך והגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה שונות ואף יזם את הופעתם המשותפת והנועזת של התזמורת הפילהרמונית ולהקת הצ'רצ'ילים בשנת 1970.

שיר מוכר של שריף הוא "הנך יפה רעייתי" שהלחין למילים מתוך "שיר השירים" ושנודע בביצועה של הזמרת אסתר עופרים.

 

 

"אני נוכחתי לדעת לדבר בגובה העיניים תמיד. מי שלא יורד אל העם גם לא עולה ממנו", אמר, "אבל השאלה היא מה זה נקרא 'לרדת אל העם'? מה זה 'מוזיקה אליטיסטית'? איינשטיין הוא פיזיקאי אליטיסטי, אבל כל אחד יודע שהיה איינשטיין, וזה חשוב. אנשים אוהבים שתעלה אותם, אנשים לא רוצים שאתה תרד ותגיד להם 'עכשיו אני עושה מוזיקה שתהיה פופולרית', לא. אנשים אוהבים דברים טובים…".

 

קטעי קישור לתוכנית "פגישה עם נועם שריף", ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

 

נועם שריף, הוא אחד מתוך מאות יוצרים, מלחינים ומוזיקאים ישראלים ויהודיים שארכיוניהם שמורים בספרייה הלאומית. על דמותו ואישיותו מספרת ד"ר גילה פלם מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית: "פגשתי את נועם שריף בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, כאשר הייתי עוזרת המחקר של פרופ' יהואש הירשברג אשר חקר את המלחין פאול בן חיים שנועם היה אחד מתלמידיו ומוקיריו, ואחר כך כחוקרת עצמאית, לעבודת המסטר שלי שהתמקדה בזמרת והמוזיקאית ברכה צפירה אשר נועם הכיר היטב וכתב לה מספר עיבודים. במשך השנים נפגשנו ושוחחנו על נושאים שונים הקשורים למוזיקה יהודית ומוזיקה בכלל.
נועם תמיד סיפר סיפורים מופלאים, דבריו הרציניים היו משולבים באנקדוטות ובבדיחות והשיחות נמשכו שעות רבות, ועוררו מחשבות על המוזיקה ותפקידה בחיים שלנו בארץ ובכלל. לפני יותר מעשר שנים נועם נענה לבקשתי להעביר את הארכיון שלו לספרייה הלאומית. הוא העביר למחלקת המוזיקה את כתבי היד של יצירותיו וכן מכתבים וגזרי עיתונות, היה ידיד מחלקת המוזיקה וביקר בה.
נועם ידע לשמור על קשר עם חבריו וחברי קהילת המוזיקה, חוקרים בתחומים מגוונים בתחום המוזיקולוגיה, מוזיקאים, מנצחים, מבצעים ומחנכים – תמיד עשה זאת בשמחה ותמיד גילה סקרנות למתרחש בתחום. המלחין והמוזיקאי מיכאל וולפה כינה אותו 'ליאונרד ברנשטיין הישראלי'. נועם נפטר בתאריך לידתו של ליאונרד ברנשטיין ואכן שילב בעשייתו את כל המגוון שברנשטיין פעל והיה אולי החלוץ בשילוב התחומים".

 

נועם שריף עם ליאונרד ברנשטיין (משמאל), לאחר “אקדמות למועד”, 1957, צילום: יצחק ברז

 

בין שני המלחינים ליאונרד ברנשטיין ונועם שריף התקיים קשר מיוחד. "ליאונרד ברנשטיין", סיפר שריף ליואב קוטנר "לימד אותי מה זה להיות מוזיקאי: אני נדרתי לעצמי אז, כשבא מישהו צעיר, בא תלמיד צעיר, אני תמיד אומר לו: 'תשמע, אתה תלמיד שלי היום, בעוד כמה חודשים אתה תהיה קולגה שלי'. ואני אוהב אותם ואני אוהב ללמד. את זה לקחתי מברנשטיין, שתמיד אמר: 'נועם, אני אוהב ללמד. צריך להיות רב. עשה לך רב וקנה לך חבר'". שריף גם שיתף את ברנשטיין בתיאוריות שונות על הימצאות תכונות מוזיקליות חוזרות בסגנונות מוזיקליים יהודיים של עדות שונות. ברנשטיין בתגובה אמר "נוֹעַם, אָיי נוֹו יוֹר סְטוֹרִי" ("אני מכיר את הסיפור שלך…").

 

כתב היד של היצירה "אשרי" מאת נועם שריף, ארכיון נועם שריף, מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית

 

שריף ייחס חשיבות מיוחדת למקורות היהודיים ולשפה העברית: "הרצף היחידי שישנו זה לא המנגינה, הרצף היחידי זה המילים… מה שמשותף זאת השפה, לא המנגינה… כל עדה ועדה אצלנו שרה מוזיקה שמושפעת ממקומות אחרים, אני מסתכל אל המוזיקה שטמונה בשפה… השפה שלנו היא הדבר שנוצר בבית הכנסת, שם שרנו את המוזיקה הליטורגית… כאשר אתה שר את ההפטרה ואת פרשת השבוע, אתה שר את התנ"ך, זה מאחד אותנו… זה מה שמחבר את כל עם ישראל ואת הזמרים כמובן לדורותיהם… אתה מוצא הרבה משותף בין סשה ארגוב, נעמי שמר, שלום חנוך ואפרים שמיר. כי זה קשור איך אנחנו שרים את השפה העברית שלנו, ללוש את השפה, זה המשפט האחד והיחידי שאני יכול לומר בביטחון שאני לא מתחרט עליו אף פעם".

נועם שריף הלך לעולמו והוא בן 83. הוא הותיר אחריו את רעייתו המלחינה אלה מילך-שריף, ילדים ונכד.

"מיליון דברים שאפשר להגיד ואולי בעצם לא צריך להגיד כלום. צריך לשמוע את המוזיקה וליהנות ממנה. מוזיקה זה לא הכול. אבל הכול זה מוזיקה".

 

 

כתבות נוספות

יום הולדת שמח, מר וגברת עממי!

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו: על המלחין חיים צור ז"ל

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

 




פרוזה | תרנגולות והמין האנושי

"היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל." סיפור מאת אילנה רודשבסקי

ישראל פלדי, ציפורים בין פרחים (פרט), שנות הארבעים

.

תרנגולות והמין האנושי / אילנה רודשבסקי

.

1.
ריבי שוכבת מתחת לטנדר ישן במגרש החנייה, בין שתי שלוליות. בתי אבן ישנים, ענני גשם כבדים וברושים משתקפים בהן, וברקים וגחוני מכוניות. מצאתי אותך, היא אומרת לתרנגולת, ששמחה הרבה פחות ממנה על הגילוי, ומתכווצת לאחור כדי לצאת מטווח הנגיעה של האצבעות המושטות.
נו, בואי הביתה, יבוא כלב או תן ויקרע אותך לחתיכות פה, ריבי משדלת אותה, מנסה לא לחשוב על האפשרות שאחד השכנים יעבור פתאום. היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל. בכל אופן אי אפשר להסתכל על שתיהן יחד.
מקרוב ערמת הנוצות מתפרקת להמוני פיקסלים שריבי בוחנת בסקרנות, עיניים אפלות קטנות זזות במהירות מצד לצד, הכרבולת, שמגובה המרפסת היא מרשימה ויפה מאוד, נראית מקרוב כמו פרוסת פרי נבולה על מגש פלסטיק בסוף ישיבה, ומתחת למקור, בין הכנפיים, נוצות בהירות ורכות, כמו קשקשים של יצור קדום מהזמן שבו דברים לא היו חייבים להחליט אם הם דג או ציפור.
חיה מוזרה. בעצם אף פעם לא הייתי כל כך קרוב אלייך, היא חושבת.

2.
כמה חדשים אחרי שריבי ואיליה קנו את הבית, הם נסעו והביאו את שתי התרנגולות. הם התכוונו להתיידד איתן ונתנו להן שמות, אבל כמו שקורה הרבה פעמים, ודי מהר זה קרה, הם התחילו לזרוק להן את השאריות של האוכל מהמרפסת, אספו ביצים מדי פעם, ובשאר הזמן התנהלו במסלולים נפרדים לגמרי.
עכשיו, בגשם, החולצה שריבי לובשת רטובה מההתפלשות באספלט וריבי מצטמררת כשהבד נוגע בגוף שלה. זיכרון מוזר נדחף פתאום לתוך התמונה ונעמד בינה לבין התרנגולת. היא עומדת בחזית הכפר של סילואן, בין שני עורכי דין, ומחזיקה מפה. במרחק קטן מהם עומד מאבטח. אובך מטשטש את קווי המתאר של החלונות, הדלתות והבניינים והופך אותם לגוש אפרורי ושומם, חסר פנים. הייתה שאלה של עוול שנעשה או לא נעשה לתושבי הכפר, ריבי חשבה שנעשה, ועורכי הדין התווכחו וניסו למצוא סימנים שתומכים בעמדות שלהם במפה שהיא החזיקה. הם הניפו ידיים והתהלכו הלוך וחזור לאורך הרחוב השומם בשמש הצהריים של אמצע אוגוסט. כל הזמן הזה המאבטח עמד בשקט ולא זז. המבט שלו היה נעוץ בנקודה רחוקה בעומק הכפר וריבי חשבה שאולי הוא נרדם, אבל אז הוא הסתובב אליהם, בנחת אבל בהפתעה שגרמה לשלושתם להירתע ועוד לפני שהם ייצבו את עצמם מחדש, גשם של אבנים קטנות נחת במקום שבו הם עמדו קודם. כמה מהאבנים הגיעו קרוב מאוד לכפות הרגליים של ריבי. אבק חמים עלה מהאדמה והלבין באוויר ועבר נצח קטן עד שהיא הבינה שאלה אבנים ושמישהו זרק אותן עליה.
גם אז היא חשבה, אבל באתי לעזור, וגם אז היה מרחק קטן מאוד בין קצה אחד לאחר ואי אפשר היה לחבר ביניהם. הזיכרון נעלם וחוץ מהגשם, רק הנשימות הכבדות שלה נשמעות בין הגלגלים, הופכות בהדרגה לנהמות של ים סוער. התרנגולת מתרחקת עוד קצת. כאילו אני האויב, ולא הכלב או התן, ריבי חושבת.
וגם, אני לא יכולה לתפוס אותה.

3.
איליה, הבעל של ריבי, יכול, אבל אבא שלו חלה פתאום והוא נסע. כבר שלשה ימים הוא לא כאן.
אולי פתאום זאת לא המילה, אבא שלו מבוגר, וכבר היו נסיעות כאלה ועוד יהיו.
בשבת הצלילים המוזרים של הסקייפ התעוררו ומלאו את הבית. איליה ענה, כי רק אבא שלו מתקשר בסקייפ, יצא והסתובב שעה ארוכה עם הטלפון בגינה. ריבי שמעה הבלחות מהשיחה בכל פעם שהוא עבר ליד הדלת yes, yes, I see, yah, sure. אחר כך הוא נכנס ואמר, אבא שלי חולה, אבל ריבי כבר הבינה לבד ואמרה, לא בלי לשבח את עצמה על מה שנראה לה מופע איכותי ומספק של גדלות, סע אליו.
איליה אמר, כמו שהוא אומר תמיד, אני לא יודע, איך אני יכול עכשיו וגם איך תסתדרי.
וריבי, שכשהילדים היו קטנים הנשימה שלה הייתה נעצרת ברגעים כאלה, ענתה, שטויות, אתה יכול להרשות לעצמך שבוע. שבוע הוא מחיר קטן בשביל כמה חולצות חדשות שאיליה בטח יביא כשיחזור.
איליה אמר, נראה מחר, אבל כבר שקל וחישב את ההיעדרות מהעבודה וגם מהבית. אחר כך כופף את הגוף הגדול שלו מעל המקלדת, התקרב למסך, כיווץ את העיניים והתחיל לחפש. אחרי חצי שעה הוא התיישר ואמר בקול רם, טוב, יש טיסה מחר. מצוין, ריבי אמרה, איליה הסתובב לכיוונה ושאל, את בטוחה, ואחר כך התכופף בחזרה והקליד פנימה את פרטי כרטיס האשראי שלו.

4.
בלילה הוא טס ובבוקר ריבי יצאה לסידורים. בדרך הביתה היא החזירה את התאומים מבית ספר, טיגנה שניצלים ושלושתם ראו יחד טלוויזיה. שלווה עמדה בבית והערב ירד במהירות. הימים טסים כשרוצים שהם יימשכו לנצח, היא חשבה, למרות שחורף וגם בלי קשר הם נגמרים מוקדם.
אחרי ארוחת הערב היא יצאה למרפסת לתלות כביסה. ירד גשם, אבל השטח מתחת לאלנטוס שמכסה כמעט את כל החצר האחורית, וגם את המרפסת שמעליה ואת מעקה הברזל שעליו תולים את הכביסה, היה יבש. ריבי התכופפה, משכה מהסל את הבדים הרטובים ופרשה על המעקה. סילוני עשן עלו מארובות תנורי העץ והעיר ריצדה מרחוק באור הדועך כמו לוח בקרה ענק. היא כבר הגיעה לבגדים שבתחתית הסל והתחילה לצופף את אלה שנתלו כדי לפנות מקום לחדשים, ופתאום ראתה שעל הענף שהתרנגולות עולות לישון עליו בלילה הייתה רק תרנגולת אחת.

5.
איליה תחם וגידר חלק מהחצר האחורית בשביל התרנגולות, אבל הפשפש פתוח תמיד והן באות והולכות כרצונן. רוב הזמן הן מטיילות בשקט מסביב לבית, מחטטות ומנקרות באדמה וכל החתולים של השכונה הולכים אחריהן. לפעמים אחת מהן לא רואה פתאום את השנייה, ואז היא מזדקפת, פורצת בצווחות, ונרגעת רק כשהשנייה מגיעה בריצה. בפעמים הראשונות ריבי פחדה שהשכנים יתקשרו לעירייה, אבל הצווחות כנראה נחלשות עד שהן מגיעות לגדר, אולי העצים בולעים אותן ואולי הן לא צווחות ממש, אלא, כמו שאיליה אומר הרבה פעמים, יש דברים שרק את שומעת. בכל אופן, אף שכן לא אמר שום דבר.

6.
ריבי גלגלה גומייה מפרק כף היד שחלק מהכביסה עוד היה תלוי עליה, הרכינה את הראש ואספה את השיער, כאילו שיער אסוף יתקן את השיבוש, או שבשיער אסוף העולם ייראה אחרת, הרימה את הראש, הסתכלה מסביב ואחר כך שוב על העץ. אולי הן הצטופפו כדי להתחמם ורק נראה שאחת חסרה ואולי השתנו הסדרי השינה, אבל גם הענפים האחרים היו ריקים. השנייה לא הייתה גם מתחת לעץ, לא על המחסן ולא בשום חלק של הגינה שאפשר היה לראות מהמרפסת. טוב, נראה בבוקר, ריבי חשבה, דברים תמיד מסתדרים עד הבוקר.
אבל גם בבוקר, אחרי שריבי התקלחה ויצאה לגינה, רק תרנגולת אחת התהלכה שם והפכה ערמות של עלים רטובים ולא צווחה אפילו שהייתה לבד. התאומים משכו בכתפיים וריבי חיפשה את הנעדרת על הטרסה ובין השיחים, במחסן ומעל המחסן ולא מצאה. אולי היא תמיד במקום שלא בו אני מסתכלת, היא חשבה, אני בטח אראה אותה מחר וגם למחרת היא חשבה שמחר. אבל ביום השלישי, בבוקר, התעטפה בצעיף שקיבלה מאימא של בעלה, שעשוי מזקנים של תיישים, ובאמת קצת מביך לחשוב על מה שהצעיף עשוי ממנו כשלובשים אותו, אבל הצעיף נארג לפני שנים רבות ובארץ אחרת, הרבה לפני שריבי או איליה נולדו ואם כבר, אז עדיף ללבוש, כי הוא באמת מחמם מאוד. עטופה בצעיף, היא יצאה לחפש בגינה ומשם ירדה במדרגות שמובילות למגרש החנייה.

7.
קר מתחת לטנדר, ובניגוד לתרנגולת, ריבי חוזרת הביתה. בבית היא מפעילה את הקומקום, ואת המחשב ואחר כך צוללת לתוך בליל העניינים שעומדים בפתחו של היום וכבר מתחילים באיחור.
אחר הצהריים היא מעיפה מבט חטוף בגינה. אין שינוי. אולי, אם נתרחק לזמן ארוך מספיק, היא פשוט תהיה בבית כשנחזור, היא חושבת. כשהתאומים חוזרים מבית ספר, היא אומרת, ניסע לדוג?
לדוג, לדוג, מתרגשים התאומים. גם ריבי מתרגשת. גם כי נוסעים, גם כי עדיין אפשר לנסוע איתם, אבל גם ובעיקר מהמחשבה על התרנגולת שתהיה במקום שלה כשהם יחזרו. קחו מעילים, היא אומרת. יהיה קר.
הם חוזרים מאוחר, מתקלחים, מכינים סלט וחביתות וריבי משהה את היציאה למרפסת, כאילו העניין לגמרי נשכח. כאילו אין עניין בכלל. היא מביאה בולי עץ מהגינה ומכניסה לתנור. בדרך כלל רק איליה מצליח להדליק את האש, אבל היא מתעקשת שעה ארוכה עד שהאש נדלקת. אחר כך, מעודדת מההצלחה, היא פותחת את הדלת של המרפסת ומסתכלת על הענף.
אוף. רק אחת.
היא מתקשרת לבכור שלה, שכבר בקושי נמצא בבית. הטלפון מעביר למענה הקולי. בוא הביתה, היא כותבת.

8.
הגיע הזמן להתחיל את החופש. תיכף הוא כבר נגמר. ריבי מתקשרת לסינמטק ומזמינה שני כרטיסים לסרט. אחר כך היא מתקשרת ומתקנת, סליחה, כרטיס אחד. כשהיא יורדת לחנייה, היא מוצאת את הבת של השכן והחבר שלה מתחת לטנדר. ראית שיש שם תרנגולת? הם שואלים בעיניים מבריקות כשהם יוצאים משם. ריבי נבהלת ורוצה להגיד לא. קל לשקר כשאת מסתכלת על אנשים מלמעלה, אבל פתאום היא מוצאת את עצמה מספרת להם על איליה שנסע ושהתרנגולת תקועה שם מאז.
הם לא ידעו שאפשר לגדל תרנגולות בעיר, הם אומרים ומנערים בוץ ואבנים קטנות מהבגדים שלהם. בטח שאפשר, היא אומרת, זאת לא בעיה בכלל, ובעודה אומרת היא מבינה שזה לא הזמן להגיד את זה, כי זאת לגמרי כן בעיה עכשיו, והאמת שהיא, ריבי, פשוט לא יודעת מה לעשות.
הבת של השכן והחבר שלה מציעים לעזור. הם מריצים את התרנגולת במגרש החנייה איזה זמן, אבל בסוף הם צריכים ללכת. הם מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים והם כבר מאחרים. התרנגולת חוזרת למקום שלה וריבי מתיישבת על אבן השפה, מתחת לברז כיבוי האש הצהוב שנראה בחושך כמו איש קטן עצבני ואפילו לא שמה לב ששוב מתחיל לטפטף. הודעה מגיעה למכשיר הנייד. אני אבוא מחר, הבכור כותב. ריבי קוראת וטיפות גשם מתרסקות על המסך. זה טוב, היא עונה.

9.
בלילה ריבי חולמת שהיא עומדת בכניסה למגרש החנייה עם קלשון. שועלים ותנים עולים מהוואדי והיא מגרשת אותם עד שעולה הבוקר. כשהיא מתעוררת היא חושבת, בנסיבות אחרות התרנגולת הייתה יכולה להיות מרק, אבל עכשיו היא בת משפחה גולה בצרה, ואחר כך היא חושבת, בערב הילד יגיע. הכול יהיה בסדר.

10.
בדיוק כששוב מתחיל לרדת גשם, הוא בא. המעיל שלו קר וריבי מחבקת אותו חזק. כמעט חושך כשהם יורדים לחנייה. התרנגולת עדיין שם, אדישה לגמרי לנוכחות של האורח או של משהו בכלל. ריבי שומרת מלפנים והילד מתגנב מאחור. התרנגולת מתעוררת פתאום ומחליקה ביניהם. עכשיו היא מתחת לסוזוקי לבנה, שהגחון שלה הרבה יותר נמוך מזה של הטנדר. הילד מביא מטאטא ומגרש אותה מהמקום החדש שלה, אבל היא מתחפרת מתחת למכונית אחרת.

11.
הלילה יורד ושלושתם שקועים במרדף. פעם הילד ופעם ריבי מחזיקים את המטאטא, רטובים לגמרי בגשם שהולך ומתגבר. קודם אמרו ברדיו שסערה מתקרבת, ריבי צועקת, יהיה קר נורא, יכול להיות שיהיה שלג.
כבר ברור שהם לא יתפסו את התרנגולת. הם רצים בין המכוניות, צועקים וצוחקים בלי להסתכל, והתרנגולת חולפת ביניהם, הלוך ושוב כמו ארנבון מצויר, חורש תעלולים וזומם מזימות.
נראה שהמרדף יימשך לנצח ולריבי ממש לא אכפת שהוא יימשך לנצח, אבל אז התרנגולת פורשת כנפיים ומתרוממת, עוצרת באוויר ודואה אל אחת החצרות שמתחת למגרש החנייה. הם קופאים ובוהים בה מתנשפים כשהיא צונחת, מתחככת בצמרות ובמטפסים, מפילה איתה שברי ענפים ומפולות מים. ברק זורח לרגע ומאיר את העולם כשהיא נוגעת באדמה, אחריו רעם ואחר כך דממה.
מתחת לשורת הבתים שמעבר למגרש החנייה נמצא הוואדי שממנו באים התנים והשועלים. טוב, ריבי צועקת לתוך האוויר המתגעש, אם זה מה שאת רוצה, לכי לעזאזל ותודה על הביצים. אף אחד לא יכול להגיד שלא השתדלתי.

12.
הבכור מוריד את המעיל ומתיישב על התנור, וריבי לא אומרת אל תשב על התנור. היא מחממת מרק והתאומים מגיחים מפינות הבית. אמרו בבוקר שגילו כוכב דומה לכדור הארץ, הבכור מספר, אחת־עשרה שנות אור מאיתנו. כבר יש מלא, התאומים אומרים וריבי חושבת, אבל מה אם מה שנמצא בסוף יהיה כוכב מלא בתרנגולות. זה בהחלט יכול להיגמר ככה, וזה יהיה סוג מוזר מאוד של הצלחה. המין האנושי צריך להיות מדויק במשאלה שלו ולהבהיר באופן ברור, אנחנו מחפשים מישהו לדבר איתו, בשום פנים ואופן לא תרנגולות.
אחר כך הבכור שוב לובש את המעיל ויוצא. בלילה הרעמים מתפוצצים בתוך החדרים ברעש מחריד והבית רועד כאילו הוא קופסה של קורנפלקס ולא בית. ריבי מכניסה בול עץ גדול לתנור שעובד בלי הפסקה כבר שלושים שעות, סוגרת את התריסים ומתחפרת עם התאומים מתחת לשמיכה הגדולה של איליה ושלה. כאילו יש מלחמה, היא אומרת, וכולנו במִקלט.

13.
בבוקר עדיין קר אבל השמש זורחת. הגינה מבריקה ויפה והציפורים רועשות. ריבי לובשת את צעיף התיישים ויוצאת לגינה. היא שותה את הקפה שלה בלגימות איטיות ומתכננת את היום. בלילה הודיעו שלא יהיו לימודים, התאומים יישנו עד מאוחר והיא תתחיל להכין את השיעורים שלה לסמסטר הבא, שמתקרב בצעדי ענק. היא שותה והעיניים שלה עוקבות אחרי התרנגולת, זאת שלא עזבה אף פעם, מתהלכת בחצר, מחטטת בתוך קונכיות של שבלולים חסרי מזל בבוץ. טוב, את לבד עכשיו, היא אומרת ומסתובבת כדי לחזור. כשהגב שלה אל הגינה, והפנים אל הבית, הגינה מתהפכת ומשתקפת בדלת הכניסה של הבית, שכולה מזכוכית.
זה יפה, ריבי חושבת, ופתאום, בתוך התמונה ההפוכה, היא רואה את התרנגולת השנייה, זאת שעפה לעזאזל, מתקדמת בשביל שמגיע מהחצר האחורית.

14.
דברים גדולים קורים בעולם וקשה להגיד שזה מה שחשוב, אבל ריבי לא מפסיקה לחשוב על התרנגולת.
למה היא ברחה?
אולי הן רבו. נניח שאחת מהן הלכה ולא חזרה בריצה כשהשנייה קראה לה. את לא יכולה פשוט להסתלק, השנייה אמרה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אמרה הראשונה. והשנייה אמרה, תמיד את נעלמת כשצריך אותך, והראשונה, כן, ומי ניקה וסידר את הקש כל הקיץ, והשנייה ענתה, אפשר לחשוב שרק את עושה הכול. הראשונה אמרה נכון, רק אני עושה הכול ואחר כך היא אמרה, והקול שלה היה ממש גבוה, נמאס לי, והשנייה אמרה, אם נמאס לך, את יכולה ללכת, והראשונה אמרה, כן? מי את שתגידי לי ללכת. בעצם את יודעת מה, את צודקת. אולי באמת אני צריכה ללכת.
ואחר כך אף אחד לא אמר שום דבר, הן פשוט עמדו אחת מול השנייה, העבירו משקל מרגל לרגל, בטשו קצת בעפר ובקליפות ישנות של תפוזים. החתולים התפזרו כשהטונים רק התחילו לעלות, ולא הייתה אפילו קצת רוח שתזיז את הענפים ותמלא את האוויר במשהו. זאת שנמאס לה התחילה להתרחק לכיוון הגדר, והשנייה אמרה, נו מה את הולכת עכשיו, אין שם כלום, התנים יטרפו אותך, טוב, אז אולי עדיף לי שתנים יטרפו אותי, אמרה הראשונה.
ואז היא קפצה מעל הגדר ונחתה בחנייה, ולא קרה שום דבר, כי תרנגולת היא בכל זאת גם ציפור.
זאת שנשארה מאחור עוד אולי צעקה משהו אבל זאת שנחתה כבר הייתה עסוקה בכלבה הקטנה המגעילה שגרה בקצה החנייה והתקרבה אליה במהירות.

15.
בצהריים התחיל לרדת שלג. כל היום הוא ירד, יפה וצלול ולא נערם. ובלילה איליה חזר והביא מתנות.
אחר כך היה אביב.
אבא של איליה החלים ויבוא בקיץ.
באחת השבתות, בגינה, ריבי הקריאה לאיליה את הסיפור על התרנגולת.
אחר כך איליה התהלך בגינה ובדק את השתילים וחזר. הסיפור יפה, הוא אמר, אבל התרנגולת צריכה לחזור רק אחרי שהבעל חוזר. כאילו הוא חוזר ורק אז הכול מסתדר, את מבינה.
אני מבינה, ריבי אמרה, ומשהו לא מוכר עמד פתאום באוויר. אולי באמת. נראה.
היא גמרה את הקפה ושפכה את מה שנשאר בתחתית הכוס על שיחי הרוזמרין ופנתה אל הבית כדי להעיר את התאומים ואולי באמת רק אז התרנגולת האובדת השתקפה בדלת הכניסה השקופה של הבית.

 

אילנה רודשבסקי היא אדריכלית, מתכננת אורבנית ומרצה בבצלאל, מתגוררת בירושלים. סיפורה "קפה" זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "לינה", מאת לילך וולך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | מוטי פוגל על "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול" מאת ברונו שולץ

"המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים."

אביבה אורי, ללא כותרת (פרט), 1967

.

המסחר הוא הגאולה / מוטי פוגל

.

"כי ספרים רגילים הם כמו כוכבים נושרים. לכל אחד מהם רק רגע אחד שבו הוא ממריא בצווחה כמו עוף החול, בוער בכל דפיו. בשל הרגע האחד הזה, בשל הרף־העין היחיד, אנחנו אוהבים אותם אחר־כך, אף שבינתיים הפכו לאפר." כך כותב ברונו שולץ בסיפור "הספר", וכך הם ספרים רגילים. אך סיפוריו של ברונו שולץ אינם רגילים ואינם ככוכבים נושרים. בכל רגע הם עשויים להמריא בצווחה, ושלא כמו ספרים רגילים, הם אינם הופכים לאפר. לכן, קשה לקרוא את שולץ, אשר בשונה מסופרים אחרים, אינו מתיר רגע מנוחה. אם רק נרפרף על המילים, לא נבין מה קורה במשפט הבא. היופי העצום בספריו של שולץ הוא יופי התובע תשומת הלב מלאה.

הסיפור "הספר" הוא אחד מעשרים וחמישה הסיפורים הכלולים בשני הספרים שהספיק ברונו שולץ לפרסם בימי חייו: חנויות קינמון ובית־המרפא בסימן שעון־החול, שתורגמו מחדש מפולנית בידי מירי פז. איני יודע פולנית, ועליי להודות בבושה שאת התרגום הקודם לא קראתי, ובכל זאת הקסם של שולץ ניכר בתרגום החדש.

למראית עין, סיפוריו של שולץ מקיימים קשר רופף, אם בכלל למציאות. לאמיתו של דבר, הם מראים לנו את העולם כפי שהוא באמת, ויותר נכון לומר – סיפוריו תובעים מאיתנו לשנות את מבטנו על העולם ולהביט בו ממש. הוא מראה לנו את הפלאים הגלויים למי שמקדיש את תשומת ליבו המלאה והמוחלטת לסובב אותו.

כך למשל מתאר שולץ את פירורי האבק הנראים בעמוד האור שמטילה השמש: "חלון החדר, מלא שמיים עד גדותיו, גאה באינסוף הנסיקות, שנשפכו אל הווילונות האחוזים בלהבות אשר העלו עשן וגלשו מטה בצללי זהב וברטט ספירלות של אוויר. על השטיח היה מונח מרובע אלכסוני יוקד, נע באדווה זוהרת ואינו מסוגל להינתק מן הרצפה. עמוד האש זיעזע אותי עד עומק נשמתי … תתעוררו – צעקתי – בוא מהר לעזור לי! איך אני יכול להתמודד עם השיטפון הזה לבדי". זה מראה יומיומי, אך מי שמביט בו באמת רואה שאלו אינם פירורי אבק, אלא עמוד אש, שיטפון של אור.

המספר בכל הסיפורים הוא בן דמותו של ברונו שולץ, והוא מספר על ילדותו ונעוריו כבנו של סוחר אריגים כושל. מנקודת מבטו של הילד והנער שהיה הוא כותב על אביו ומחלותיו, על טבעו הגחמני של הזמן, על ציפורים ועל עונות השנה, אך הגיבור הגדול שלו הוא המסחר. חשיבותו של המסחר מתגלה בסיפור "הספר", הפותח את הקובץ בית־המרפא בסימן שעון־החול. בסיפור זה המספר כותב על חיפושיו אחרי הספר בה"א הידיעה, "בלי תוספת של הגדרות ותארים". זה הספר שהיה מזמן, "אמא טרם היתה אז", והוא מושווה לאלוהים – "הדבר הזה שאין לו מידה, קדושה שאין לה שיעור". הספר הקדוש הזה אבד, ובני משפחת המספר מציעים לילד הכועס ספרים שונים. "אחד מהם היה כרך כבד … פתחתי אותו. זה היה התנ"ך … נשאתי עיניים אל אבא ובמבט מאשים קראתי: אתה יודע, אבא, אתה יודע היטב… הספר הזה הסגיר אותך. למה אתה נותן לי את הספר הפגום הזה מהספרים החיצוניים, את הזיוף הכושל, את ההעתקה האלף, לאן העלמת את הספר?" (עמ' 111).

אביו של המספר טוען שהספר הוא מיתוס שמעולם לא התקיים, אבל "למעשה, באותה עת כבר היה בידי בדל של הספר." זו פיסת נייר שאדלה המשרתת הראתה לו. "הבטתי בציור. על הדף הגדול היתה תמונת אשה גוצה ומוצקה, שפניה מעידות על מרץ ועל ניסיון. רעמת שיער ענקית גלשה מראשה של הגברת הזאת, החליקה בכבדות על גבה ונגררה בפקעות עבות על הרצפה … והטקסט המודפס בצד, שגולל את תולדות הפלא באותיות עבות, נפתח במלים: אני, אנה קסילג, ילידת קרלוביץ במורביה, סבלתי מצמיחת שיער דלילה… ופתאום עלתה בי מחשבה שהכתה אותי בתדהמה, ונעמדתי כולי בלהבות. זה הספר – עמודיו האחרונים, התוספת הבלתי רשמית שלו … משכתי מידי אדלה את גיליון הנייר ובקול שסירב לציית לי רשפתי: מהיכן לקחת את הספר הזה? טיפש – אמרה ומשכה בכתפיה – הוא הלוא מונח כאן תמיד, וכל יום אנחנו תולשים ממנו דפים כדי לעטוף בשר באטליז, ואת ארוחת הצהריים של אביך."

השרידים האחרונים של הספר, אותו ספר בה"א הידיעה – זה שהיה קיים עוד בטרם הייתה אם, "קדושה שאין לה שיעור", זה שהתנ"ך הוא רק זיוף כושל שלו – הם עשרים עמודים של פרסומות לתכשירים להצמחת שיער, תיבות נגינה, קנריות אמיתיות מהרי הרץ ומדריכים רוחניים מפוקפקים.

בתחילה המספר סבור שכל אלו אינם אלא שאריות עלובות של הטקסט הקדוש, אך מאוחר יותר הוא כבר מבין שהמודעות עצמן הן הטקסט של הספר ואומר, "צללתי בקריאה ושכחתי את ארוחת־הצהריים. התחושה המוקדמת לא הטעתה אותי. זה היה הספר האותנטי, המקור הקדוש, למרות מצבו הירוד ומכמיר־הלב בהווה".

הספר הקדוש הוא פרסומות מסחריות. אך מדוע? מדוע המסחר כה קדוש וחשוב? מהו טבעו של המסחר? כיוון לתשובה נמצא בסיפור "רחוב התנינים", שבו מתואר הרובע התעשייתי־מסחרי של העיר. זהו רובע טפילי, אלדורדו של עריקי המוסר והכבוד העצמי, "שדייריו הם חלאות־אדם, יצורים שטחיים חסרי־אופי, ממש זוהמה מוסרית, זן אנושי פגום". תושבי העיר נמשכים אל הקסם הקלוקל של הרובע, אך מגלים שרחוב התנינים הוא רחוב של אחיזת עיניים. בניסיון לרכוש בגד מתברר שחנות הבגדים אינה אלא חזית לחנות עתיקות המחזיקה אוסף של כתבי עת מפוקפקים. בסוף הסיפור מגיע אופיו החקייני, המתעתע, של הרובע לשיא. "תקוותינו היו אי־הבנה. המראה הדו־משמעי של המקום ושל צוות השירות היה אחיזת עיניים, הקונפקציה היתה קונפקציה אמיתית, ולזבן לא היו כוונות סמויות."

בסיפור "בית־המרפא בסימן שעון־החול" נוסע המספר לבקר את אביו השוהה בבית הבראה משונה, ואומר, "אני מתחיל להתחרט על כל היוזמה. אולי טעינו שהתפתינו למודעה הערמומית והחלטנו לשלוח לכאן את אבא. זמן מוחזר לאחור – זה צילצל נפלא, אך מה קורה בפועל? האם מקבל כאן מישהו זמן במלוא ערכו, זמן אמיתי, זמן שנלקח מגליל אריג חדש, מדיף ניחוח של טריות וצבע? בדיוק להיפך. זה זמן משומש, בלוי מניצולו בידי אנשים אחרים, זמן מהוה מלא חורים כמו מסננת." המסחר מבטיח לנו את החזרת הזמן לאחור, אך זוהי סחורה סוג ב'.

המסחר הוא טפיל, המסחר הוא רמאי המבטיח לנו תענוגות ללא כיסוי. יש בו אשליה של שחיתות, של מין, של חדשנות, אך שיא השחיתות וההונאה היא בהיותו אשליה כפולה, שבעצם אינה מבטיח דבר מכל אלה. הוא מושך אותנו לדמיין תענוגות נפלאים, מציאות פנטסטית שמעבר למציאות היומיומית, אך אחרי שנסחפנו בתעתועיו של המסחר אנו מגלים שגם הדמיון הוא תעתוע, המסחר הטעה אותנו לחשוב שהוא מבטיח לנו פנטזיה, בשעה שכל מה שהובטח לנו הוא המציאות היומיומית. המסחר הוא פשוט מסחר. חנות הבגדים היא חנות בגדים.

אם כן, המסחר אינו אלא מקצוע טפילי, תרמית על גבי תרמית. טפיל כמו מקק, טפיל כמו יהודי. ברונו שולץ היה סופר יהודי, והיהודים מופיעים בסיפוריו במאפייניהם הסטריאוטיפיים: מקקים, טפילים, זן אנושי פגום, סוחרים, נוודים נצחיים שאין להם בית. היום פה מחר שם. אותם צוענים נודדים במודעות הספר. מה הם אם לא יהודים?

בסיפור "ליל מכירת העונה" המספר כותב על "קבוצות של יהודים בגלימות צבעוניות ובכובעי פרווה גדולים. אלה היו אנשי כנסת הגדולה", ועל "אבות העיר, חברי הסנהדרין הגדולה". אלה הופכים לעדת ציפורים משונה, "שבט הציפורים המנוונות", שבט מנודה, וכשהן נופלות אפשר לראות את "כל העליבות של הדור המרושש הזה". כמו המסחר, הן "ריקות מבפנים אך ססגוניות להפליא מבחוץ". בסיפור "מקקים", האב המדוכא הופך למקק ואולי לפוחלץ של קונדור והמספר אומר: "הוא התמזג לחלוטין עם השבט השחור והמוזר. ובכל זאת, אמרתי נבוך, אני בטוח שהוא הקונדור. אמא הביטה בי מבעד לריסים. אל תענה אותי, יקירי, הרי כבר אמרתי לך שאבא הוא סוכן־נוסע שנודד בכל הארץ". האב אינו רק בעל חנות כושל. האב הוא קונדור הוא מקק הוא סוכן נוסע הוא היהודי הנצחי. הוא מת כמה פעמים ושוב ושוב חוזר לחיים, והספר מסתיים באב ש"גרר את עצמו בכוחותיו האחרונים הלאה, לפתוח בנדידה חסרת בית".

המסחר אינו המציאות הכושלת שממנה מנסה המספר לברוח, אלא אמצעי הבריחה וההיחלצות מהעולם, כלי הגאולה. המסחר הוא פנטזיה על עולמות אחרים, ויותר מזה, הוא מה שמעניק קסם לעולם המדורדר והאפור. היהודים הם מי שחולמים על גאולה, כמוהם כסופרים.

ברונו שולץ מאמץ את הסטריאוטיפ האנטישמי והופך אותו לכלי הגאולה. נכון, הוא אומר, היהודים הם סוחרים טפילים, והאל שלנו הוא המסחר. איננו אנשים יצרניים אלא מאחזי עיניים. הספר, אותו ספר נצחי שכל הספרים משתלשלים ממנו הוא אוסף בדיות שנועדו למכור תכשירים מפוקפקים. האב הוא סוכן־נוסע או מקק. אך הפרודיה הזו אינה רק בדיחה על חשבונו של קפקא. אתם רשאים לראות בנו שרצים, אומר שולץ, טפילים מנוונים החיים לצד המציאות. זה מי שאנחנו, וכך אנחנו מצילים את העולם, אנחנו מחדירים בו קסם.

המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים. סופר האמת הוא בן דמותו של הסוחר היהודי. שניהם יוצרים אשליות, שניהם מפזרים הבטחות שאין להם כיסוי. "אין זו אשמתנו אם לפעמים ניראה כאותם מוכרים של בדים בלתי־נראים, הממחישים באמצעות מבחר של תנועות והבעות את סחורת תרמיתם". הטיפש אינו מי שחושב שהוא רואה בד צבעוני, אלא מי שאינו מוכן לראות את הבד הבלתי נראה. מי שרואה את ריבוע האור ואינו רואה את עמוד האש.

.

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה וסיפור פרי עטו הופיעו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

ברונו שולץ, "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול', הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2018. מפולנית: מירי פז.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ובעברית | במלאת 82 שנה לרצח פדריקו גרסייה־לורקה, תמונה מ"חתונת דמים" בתרגום טל ניצן

"נום ילדי, עצום עיניים, / אספר לך על סוס / שהיה צמא למים / אך סירב לשתות / כי שחורים היו המים / וסביבם ירוק." פרסום ראשון לתרגום חדש

אהרן גלעדי, דמויות (פרט), שנות החמישים/שישים

.

מתוך "חתונת דמים" (1932) / פדריקו גרסייה־לורקה

מספרדית: טל ניצן

 

מערכה ראשונה, תמונה שנייה

חדר צבוע ורוד, עם כלי נחושת וזרי פרחים. במרכז שולחן מכוסה מפה. שעת בוקר. החותנת של ליאונרדו מנענעת ילד בזרועותיה. אשתו, בפינה השנייה, סורגת גרב.

 

החותנת: נום ילדי, עצום עיניים,
אספר לך על סוס
שהיה צמא למים
אך סירב לשתות
כי שחורים היו המים
וסביבם ירוק.
נום ילדי, זימרו המים
תחת גשר בין גדות
אך תוכם נסתר מעין
וזנבם ארוך.

האישה: (בלחש) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.
כי קפאה רעמתו
ורגליו פצועות,
ופגיון דקיק כסוף
בעיניו נעוץ.
אז ירדו אל הנהר,
אַי, כיצד ירדו!
והדם שתת, ניגר,
עַז מִמֵי נהר.

האישה: ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

האישה: לא רצה הסוס לגשת
לגדה הרטובה,
עַט נחיל זבובים של כסף
על חוטמו החם.
אל הרים קשים כאבן
ערירי נשא קולו,
והנחל, נחל מוות,
על גרונו הכביד עוּלו.
אַי, סירב הסוס לשתות
ממי נהר שחורים!
אַי, כאֵב של שלג לו,
לסוס השחרית!

החותנת: אל תיגש לכאן, עצור!
סגור את החלון
בחלום על ענפים,
בענף־חלום.

האישה: נרדם כבר ילדי.

החותנת: שותק כבר ילדי.

האישה: ראה־נא, הסוס,
יש כר לילדי.

החותנת: וערש פלדה.

האישה: ושמיכה רקומה.

החותנת: נום ילדי, עצום עיניים.

האישה: אַי, הסוס צמא למים
אך סירב לשתות.

החותנת: אל תבוא לכאן, עצור!
בְּרח להר עם ערב.
אל העמק האפור,
שם סוסה דוהרת.

האישה: (מביטה) נרדם כבר ילדי.

החותנת: נח כבר ילדי.

האישה: (בלחש) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: (קמה, חרש) ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

(יוצאת עם הילד. נכנס ליאונרדו.)

ליאונרדו: מה עם הילד?

האישה: נרדם.

ליאונרדו: אתמול לא הרגיש טוב. בלילה בכה.

האישה: (בעליזות) היום הוא פורח. ואתה? הלכת אל הנפח?

ליאונרדו: משם אני בא. היית מאמינה? כבר יותר מחודשיים אני מרכיב לסוס פרסות חדשות, וכל פעם הן נופלות. נראה כאילו הוא עוקר אותן בָאבנים.

האישה: אולי אתה פשוט רוכב עליו הרבה?

ליאונרדו: לא. אני כמעט לא משתמש בו.

האישה: אתמול אמרו לי השכנות שראו אותך בקצה המישור.

ליאונרדו: מי אמר?

האישה: הנשים שקוטפות צלפים. באמת התפלאתי. זה היית אתה?

ליאונרדו: לא. מה יש לי לחפש בשממה ההיא?

האישה: זה מה שאמרתי. אבל הסוס היה מכוסה זיעה כולו.

ליאונרדו: את ראית אותו?

האישה: לא. אמא שלי ראתה.

ליאונרדו: היא עם הילד?

האישה: כן. אתה רוצה לימונדה?

ליאונרדו: עם מים קרים מאוד.

האישה: איך לא באת לארוחה!…

ליאונרדו: הייתי עם שוקלי התבואה, זה תמיד נמשך הרבה זמן.

האישה: (מכינה את המשקה. בעדינות רבה) והם משלמים טוב?

ליאונרדו: הם משלמים כמה שצריך.

האישה: אני צריכה שמלה והילד – כובע עם סרטי קשירה.

ליאונרדו: (קם) אני הולך לראות אותו.

האישה: זהירות, הוא ישן.

החותנת: (נכנסת) מי מדהיר סוס בצורה כזאת? הוא שוכב שם למטה והעיניים שלו יוצאות מהחורים כאילו הגיע מקצה העולם.

ליאונרדו: (בחמיצות) אני.

החותנת: סליחה, זה הסוס שלך.

האישה: (במבוכה) הוא היה עם שוקלי התבואה.

החותנת: מצדי, שיתפגר. (מתיישבת. שהייה)

האישה: הלימונדה קרה?

ליאונרדו: כן.

האישה: שמעת שעומדים לבקש את ידה של בת דודתי?

ליאונרדו: מתי?

האישה: מחר. החתונה תיערך בעוד חודש. אני מקווה שיזמינו אותנו.

ליאונרדו: (מרצין) אני לא יודע.

החותנת: נדמה לי שאמו של החתן לא מאוד מרוצה מהשידוך הזה.

ליאונרדו: ואולי היא צודקת. זו בחורה שצריך להיזהר איתה.

האישה: לא יפה בעיניי להשמיץ בחורה טובה.

החותנת: (בהדגשה) אבל הוא אומר את זה כי הוא מכיר אותה. את לא זוכרת שהיה מאורס לה שלוש שנים?

ליאונרדו: אבל עזבתי אותה. (לאשתו) עכשיו תתחילי לבכות? די, נו! (מסיר בכוח את ידיה מעל פניה) בואי נלך לראות את הילד.

(יוצאים מחובקים. נערה נכנסת בריצה, שמחה.)

הנערה: גברת.

החותנת: מה קרה?

הנערה: החתן בא לחנות וקנה את הדברים הכי טובים.

החותנת: בא לבדו?

הנערה: לא, עם אמא שלו. אישה רצינית, גבוהה. (מחקה אותה) איזה פאר!

החותנת: לא חסר להם כסף.

הנערה: ואיזה גרבי תחרה הם קנו! אַי, איזה גרביים! חלום של כל אישה! תראי, גברת: כאן סנונית (מצביעה על הקרסול), כאן ספינה (מצביעה על השוק), וכאן ורד (מצביעה על הירך).

החותנת: ילדה!

הנערה: ורד עם זרעים ועם גבעול! אַי! והכול מִמֶשי!

החותנת: כסף נדבק לכסף.

(מופיעים ליאונרדו ואשתו.)

נערה: באתי לספר לכם מה הם קנו.

ליאונרדו: (בקול קשה) זה לא מעניין אותנו.

האישה: תן לה לספר.

החותנת: ליאונרדו, לא צריך להתרגז.

הנערה: סליחה. (יוצאת בבכי)

החותנת: למה אתה חייב לריב עם כולם?

ליאונרדו: לא שאלתי לדעתך. (מתיישב)

החותנת: בסדר. (שהייה)

האישה: (לליאונרדו) מה מטריד אותך? מה מנקר לך בראש? אל תסתיר ממני…

ליאונרדו: עזבי.

האישה: לא. אני רוצה שתביט בי ותענה לי.

ליאונרדו: עזבי אותי בשקט. (קם)

האישה: לאן זה?

ליאונרדו: את מוכנה לשתוק?

החותנת: (לבתה, בתקיפות) שתקי! (ליאונרדו יוצא) הילד!

(יוצאת וחוזרת עם הילד בזרועותיה. האישה נשארה קפואה על עומדה.)

החותנת: כי קפאה רעמתו
ורגליו פצועות,
ופגיון דקיק כסוף
בעיניו נעוץ.
אז ירדו אל הנהר,
אַי, כיצד ירדו!
והדם שתת, ניגר,
עַז מִמֵי נהר.

האישה: (מסתובבת לאט, כמו מתוך חלום) ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

החותנת: ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

האישה: נום ילדי, עצום עיניים.

החותנת: אַי, הסוס צמא למים
אך סירב לשתות.

האישה: (בנימה דרמטית) אל תבוא לכאן, עצור!
בְּרח אל ההרים.
אַי, כאֵב של שלג לו,
לסוס השחרית!

החותנת: (בבכי) נרדם כבר ילדי…

האישה: (בבכי, מתקרבת לאט) נח כבר ילדי…

החותנת: ילד־פרח, נומה־נום,
לא ישתה הסוס.

האישה: (בבכי, נשענת על השולחן) ילד־ורד, נומה־נום,
כי בוכה הסוס.

 

מסך

 

קטע מתוך תרגום חדש עבור הפקת התיאטרון "הלוואי שהייתָ אישה" בבימוי עירא אבנרי. הצגת הבכורה תהיה בתיאטרון תמונע ב-5 בדצמבר 2018.
תודה לד"ר בלהה בלום על הייעוץ.

 

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שבעה שירים מאת מרגרט אטווד, בתרגום הילה אהרן בריק

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך