אפסות הקיום מול הנצח של יפו: הסיפור מאחורי 'פה ביפו'

"המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London."

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

לְתָמִי הַזּוֹנָה יֵשׁ חֶדֶר בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

הִיא מְגַדֶּלֶת לְבַד אֶת הַיַּלְדָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין קְלִיֶנְטִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

הִיא מְנַדְנֶדֶת אוֹתָהּ בַּנַּדְנֵדָה.

 

פֹּה בְּיָפוֹ כֻּלָּם מְכֻבָּדִים

פֹּה בְּיָפוֹ אֲפִלּוּ הַיְלָדִים

שֶׁבֵּינֵינוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת,

פֹּה בְּיָפוֹ הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.

 

אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד…

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

יָפוֹ הָעַתִּיקָה הִיא רָאֲתָה הַכֹּל כְּבָר בְּחַיֶּיהָ,

פֹּה יוֹנָה הַנָּבִיא הִבְרִיז לֵאלֹהִים,

מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ שָׁרִים עָלֶיהָ,

נוֹגְעִים בַּנֶּצַח וּמִתְפּוֹרְרִים.

 

פֹּה בְּיָפוֹ, עִם יוֹנֶה הַנָּבִיא, פֹּה בְּיָפוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁנָּבִין עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים וַאֲחָיוֹת

פֹּה בְּיָפוֹ, הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת…

 

הכל חוזר ליפו. גרתי ביפו בסוף שנות התשעים עם ננסי אשתי הראשונה, לימדתי אנגלית בתיכון סוקולוב לאור, וחלמתי חלומות על הקמת להקה. את התואר עשיתי בתל-אביב, למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ו-B.A כללי.

הייתי ואני עדיין באהבה אמנותית לבני אדם. לציורים ולסיפורים של אנשים. תמיד הייתי יושב ותוהה מה הסיפור של זה ומה העניין של זאת. זה עניין שמלווה אותי מגיל צעיר. אני זוכר שבאותה התקופה ראיתי ציור של ואן גוך, ציור שנקרא 'אוכלי תפוחי האדמה'. התחברתי למה שוואן גוך ניסה להעביר בציור, לרצון של הצייר לספר את הסיפור של המשפחה הכפרית האבודה והעצובה הזאת.

אוכלי תפוחי האדמה (De Aardappeleters), וינסנט ואן גוך. שנת 1885

יצירה נוספת שהתקשרה לסיפור היא שיר שנקרא Streets of London, הייתי שר אותו לפעמים בהליכה לבית הספר שבו לימדתי וחושב על כמה זה יהיה מעניין לכתוב שיר דומה על האנשים של יפו. המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London. וככה השכן שלי, משת"ף משוקם ששכחתי את שמו (לא קראו לו חיים וגם לא אחמד), כתב את עצמו לתוך המנגינה.

 

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.

 

 

כתבתי על הדמויות שהיו מסביבי. אפילו הקריאה "אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד" ("כל הכבוד פאהד"). פאהד היה הבן של המשת"ף,  אני זוכר את אימא שלו צועקת לו בחדר המדרגות. שתי מראות נוספים שפגשתי כל הזמן והכנסתי לשיר הם: נשים כמו תמי הזונה, והמוני פועלים זרים (אולג, לב וסשה מהשיר) שהיו שותים בחבורות עד שהיו מתעלפים בשעות הצהריים, סביבות השעה שחזרתי מיום עבודה בבית הספר.

 

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.

 

השיר הזה נובע מעניין שחזר שוב ושוב בשירים של שוטי הנבואה – ההתפעמות היהודית התנ"כית ממרחק שלושת אלפים שנה. הרגשתי שאני חולייה נוספת בשרשרת האנשים ששרים שירים ביפו, שמנסים לגעת בנצח, אבל גם אני כמו אלה שבאו לפני ועוד יבואו אחריי בדרך להתפורר. אפסות הקיום מול הנצח של יפו, שראתה הרבה מלבד רואי לוי בשנות התשעים המאוחרות.

את המנגינה הקיימת מצאתי בחיבור עם אברהם טל. אבל הייתי תקוע בפזמון, הייתה לי התחלה של שורה, "פה ביפו…", ננסי הוסיפה את "כולם מכובדים". את ההמשך אני כתבתי.

 

 

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

שירה | שירים חדשים מאת מרב פיטון, רבקה איילון, ערן צלגוב ואורית נוימאיר פוטשניק

שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ / וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים. / אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם / בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.

לאה ניקל, ללא כותרת, 1956

.

מרב פּיטוּן

קיץ

1.
שֶׁמֶשׁ הַבֹּקֶר טוֹבָה לִכְבִיסָה.
סְדִינִים גְּדוֹלִים נָעִים, מוֹסְרִים כְּתָמִים
לָאוֹר הַמִּסְתַּנֵּן בֵּין פַּסֵּי מִתְקַן הַמַּתֶּכֶת.
בְּיֶתֶר הַזְּמַן הַקַּיִץ מְלַבֶּה אֲוִיר לְעָשָׁן
וְרֵיחַ מִלְחָמָה נָפוֹץ מִמֶּנּוּ
כְּמוֹ זְרָעִים נוֹרִים מִתַּרְמִיל.

יְרִיעוֹת הַכְּבִישִׁים שְׁחֹרוֹת וּמַעֲלוֹת אֵדִים
וְעַל הַמִּדְרָכָה הַמַּמְתִּינָה לְהִדָּרֵךְ
קִרְעֵי הַצֵּל קְטַנִּים וּמוּעָטִים.

בָּעֶרֶב מֻכְנָסוֹת הַיְּלָדוֹת הַבַּיְתָה.
חִפּוּשִׁיּוֹת הַלַּיְלָה מְחַפְּשׂוֹת מַחֲסֶה
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם. אֲנַחְנוּ מוֹרִידִים תְּרִיסִים,
מַחְשִׁיכִים מַקְלְטִים בִּפְנֵי הַמִּבְזָקִים.

2.
לְמָחֳרָת עוֹלָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲרַכִּים
הַצָּרִים שֶׁל עַפְעַפֵּינוּ.
לִבֵּנוּ תָּפֵל וְרַק יָדֵינוּ מְלֵאוֹת
בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָם.

הַיְּלָדוֹת וַאֲנִי שׁוֹמְטוֹת כָּל אַחַת
שִׁכְחָה מִשֶּׁלָּהּ מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת הַנִּנְעֶלֶת –
סֵפֶר מוֹלֶדֶת, צַעֲצוּעַ, פְּרִי בְּשַׂקִּית.
מְנִיעוֹת דְּלָתוֹת וּמְנוֹעִים
לְהַשִּׂיג רַמְזוֹר קָצָר, אוֹפַנּוֹעַ חוֹצֶה, פְּקָק.
בִּשְׁמוֹנֶה יַחְרִידוּ אוֹתָנוּ
צִלְצוּל בֵּית הַסֵּפֶר,
צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְמַעֵט הָאוֹר וְנוֹפֵל.
הַפְּרִי הֶעָזוּב עַל הַשַּׁיִשׁ נִמְתָּק עַד בְּחִילָה.
בְּסֵפֶר הַלִּמּוּד נִטָּשִׁים עֲדַיִן
קְרָבוֹת רַבִּים עַל אֲדָמָה אַחַת.

3.
עַל שְׂפַת מִטָּתָן בָּעֶרֶב
הַיְּלָדוֹת מְשַׁרְבְּבוֹת רַגְלַיִם וּמְחַכּוֹת לַקַּיִץ,
שָׁם הַקָּרוּסֵלוֹת מוּאָרוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
וּבְרֵכוֹת מְמַלְּאוֹת יַמִּים מְתוּקִים.

אֲבָל בַּבֹּקֶר מַסּוֹקִים חָגִים סְבִיב רַקּוֹת הַשָּׁמַיִם
בְּסַכִּינֵי מַדְחֵף שְׁלוּפוֹת.
סְחַרְחֹרֶת מִלְחָמָה מְאִיצָה
אֶת סִימָנֵי הָעוֹנָה:
פְּעִימוֹת לֵב בְּהוּלוֹת,
כְּאֵב חַד בְּצִדֵּי הַגּוּף, אָבְדַן
נְשִׁימָה.

קַרְקַע הַיּוֹם יַצִּיבָה
לְעֵת עַתָּה.

.

מרב פּיטוּן, ילידת 1981, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. קובץ שיריה זכה במקום הראשון בתחרות ע"ש הרי הרשון בשנת 2006. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"כתובת" ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "מלכה עירומה". חיה בירושלים.

.

.

רבקה איילון

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג בָּא מֵהַשּׁוֹאָה
קָנָה בְּדִָמִים דּוּנָם אֲדָמָה
לַעֲשׂות לוֹ בַּיִת עִם מִדָּה.
זָרַע תִּירָס, פֶּטְרוֹזִילְיָה.
אוּלַי יִהְיֶה כְּאַחֵינוּ
בְּנֵי הָעֲלִיָּה הַשְּׁנִיָּה?
לֹא הָיָה.
הָלַךְ לִהְיוֹת נַגָּר.
הָלַךְ, הָלַךְ.
בַּבֹּקֶר לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ
הָלַךְ.
בֶָּעֶרֶב אַחֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ
חָזַר.
עִגּוּל נְסוֹרֶת עַל מִצְחוֹ
פַּטִּיש עַל מַסְמְרוֹ –
עָשָׂה אָרוֹן.

אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג לֹא רָצָה
שֶׁיִּצְחַק (בְּנוֹ) יִהְיֶה נַגָּר.
גַּם אַבָּא שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
(גַּם כֵּן יִצְחַק), לֹא רָצָה שֶׁבְּנוֹ
יִהְיֶה נַגָּר, וְלֹא שָׁמַר הַשֵּׁם
עַל אַבָּא שֶׁל אָדוֹן,
וְלָקַח אוֹתוֹ אֵלָיו
אֶל הַמָּקוֹם שָׁם־שָׁם
וְאָמַר לוֹ הַשֵּׁם: לֹא כִּי בִּנְךָ.
וּבְנוֹ בָּא בָּאֳנִיָּה
לִהְיוֹת לוֹ נַגָּר בְּאֶרֶץ צִיּוֹן.
עָמַד בְּנוֹ שֶׁל אֲדוֹן זִילְבֶּרְבֶּרְג
עַל דַּעְתּוֹ וְלֹא נִהְיָה נַגָּר.
הִנֵּה מַגַּשׁ הָעֵץ עָלָיו נִקְדַּח
מִי לְהַשָּׁם וּמִי לְהַכָּאן
מִי יְבֹרָא לוֹ וּמִי יִבְרָא לוֹ.

.

רבקה איילון עסקה שנים רבות בהוראה. פרסמה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וספר עיון, "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 27 של המוסך.

.

.

ערן צלגוב

היסטוריה

לדרק וולקוט שהפליג לבלי שוב

וְהֵיכָן הֵן הַהִיסְטוֹרִיּוֹת שֶׁלָּכֶם?

הַיָּם, הַשְּׁחָפִים, אוֹתָם אֵלִים שֶׁנִּפַּצְתֶּם אֶל הַסְּלָעִים
מֵאֵיפֹה בָּאתֶם כָּל כָּךְ צוֹדְקִים
בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת?

הָיוּ שֶׁרָקְדוּ לִצְלִילִים אֲחֵרִים
שֶׁהַיָּם לִיחֵךְ אֶת רַגְלֵיהֶם
וְהַקּוֹנְכִיּוֹת גִּלּוּ לָהֶם בַּשְּׁרִיקוֹת הָעֲמוּמוֹת
סוֹדוֹת שֶׁל עֲנָוָה וְעָלִים —
הַרְבֵּה עָלִים.

זֶה לֹא נָכוֹן: הַכֹּל שֶׁקֶר
אֲפִלּוּ הַיָּם. אֲנִי הוֹלֵךְ וּמַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת עֲמֻקּוֹת
בַּחוֹף, מַבִּיט לְאָחוֹר וְהֵן אֵינָן.
כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי הוּא שֶׁקֶר.
גַּם זֶה.

הַהִיסְטוֹרְיָה נִבְלַעַת
כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ בַּיָּם
שֶׁאַחֲרֵי סְעָרָה
יִפְלֹט דָּגִים מֵתִים, חֲתִיכוֹת פְּלַסְטִיק שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
וְשִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים שֶׁיַּחְזִירוּ אוֹר כּוֹכָב
רַק אִם הָעַרְפִּיחַ דָּלִיל
בֶּאֱמֶת.

הַהִיסְטוֹרְיָה שָׁם –
בָּאוֹר הַמֻּחְזָר
שָׁם בַּנִּיצוֹץ שֶׁהָיָה
וְאֵינֶנּוּ כְּבָר.

אֵין דֶּרֶךְ לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר
וְאֵין גַּם סִבָּה. בֵּינְתַיִם
קַר לִי, אֲנִי מַדְלִיק אֵשׁ.
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם לִי יִקְרְאוּ לַחֲזֹר
מָתַיְשֶׁהוּ גַּם אֲנִי אֶהְיֶה
רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ.

 

איזה אור הוא היה

נִכְנַסְתָּ לַסִּיפּוּר הַזֶּה
כִּמְעַט בְּכֹחַ וְגָדַלְתָּ
וְגָדַל בְּךָ הַיֵּצֶר,
סְבַךְ הַגֶּפֶן,
וְרָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ,
כִּי כָּכָה מְגַדְּלִים כֻּלָּם:
'תִּהְיֶה חָזָק, תַּחֲזֹר בָּרִיא, תַּרְאֶה לָהֶם וְתִשָּׁמֵר'
והִתְאַמַּנְתָּ מִגִּיל צָעִיר
בֶּאֱמֶת לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ
עִם הַתְּנוּעוֹת, הַצְּעָקוֹת, הָאֱמוּנָה בַּדֶּרֶךְ
עִם הָרַעַד בַּיָּרֵךְ, הַזַּעַם בְּזָוִית הַפֶּה, וְהַבָּרָק
כֵּן, רָצִיתָ לִהְיוֹת כּוֹבֵשׁ.
וְאָז שָׁבַרְתָּ צֶלַע, אוּלַי שָׁבְרוּ לְךָ, יָרֵחַ אוֹ יָרֵךְ,
דַּוְקָא לֵב, בְּטֶרֶם אוֹרִאשׁוֹן
וְנִשְׁאַרְתָּ אִתָּהּ וְגִדַּלְתֶּם יֶלֶד
יְפֵה עֵינַיִים וְיָצָאתָ
מֵהַסִּיפּוּר
צוֹלֵעַ וְחוֹמֵל,
גִּבּוֹר.

בְּסִפּוּר אַחֵר, נִבְהַלְתָּ
מִתִּיעוּב דּוֹרוֹת
וְהַסִּפּוּרִים וְהָאֵימוֹת
שֶׁחִלְחֲלוּ כְּמוֹ אֶרֶס עַד לַיָּד שֶׁעַל הַהֶדֶק
וְהָיָה שָׁם
אִישׁ כָּמוֹךָ
וְהַלֵּב שֶׁלְּךָ קָפָא, דּוֹפֵק שִׂנְאָה יוֹקֶדֶת
וְהוּא כָּמוֹךָ
לֹא כּוֹבֵשׁ אֶת הַשִּׂנְאָה, רַק הוֹלִיךְ אוֹתָה אֵלֶיךָ
וְהוּא כָּמוֹךָ
עִם שִׂנְאָה לוֹהֶבֶת בַּסַּכִּין וְזַעַם בַּיָּרֵךְ,
בֶּטַח לֵב שָׁבוּר הָיָה לוֹ גַּם, בֶּן אָדָם,
אֲבָל לֹא כָּמוֹךָ
הוּא שָׁכַב כְּבָר
וְאַתָּה שָׁכַחְתָּ, לֹא כָּבַשְׁתָּ אֶת הַיֵּצֶר,
שֶׁלֻפַּף יָרֹק גּפָנִים סְבִיב הַצַּוָּאר, מִתְלֵה הַנֶּשֶׁק,
וְיָרִיתָ וְהָיִיתָ
רַק כּוֹבֵשׁ,
פַּחְדָן.

.

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת "דקה" (2007–2012), ומייסד־חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגם את מחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), שעתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים השנה. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר־בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 20 של המוסך.

.

.

אורית נוימאיר פוטשניק

כך

יָשַׁבְתִּי בַּצַּד לְבַדִּי בַּכִּתָּה,
הַשָּׁעוֹת מַחְלִיקוֹת עַל פָּנַי וְעוֹבְרוֹת
בִּדְמָמָה מְפֹהֶקֶת אֶל תּוֹךְ מַחְבָּרוֹת
וּסְפָרִים מַשְׁמִימִים, כָּךְ הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ.

כִּתָּה מְזַמְזֶמֶת, מוֹרָה עֲיֵפָה,
הַמִּלִּים הִתְנַפְּלוּ אֶל תּוֹכִי מִן הַדַּף
וְיָשַׁבְתִּי שְׁקֵטָה, הֲלוּמָה כְּשֶׁנֶּחְשַׂף
סוֹד הַפַּחַד, סוֹדָהּ שֶׁל אֱמֶת חֲרוּפָה.

כִּי הָיְתָה שָׁם תָּמִיד בְּתוֹךְ אֹבֶךְ אִלֵּם
חֲרָדָה מְחַלְחֶלֶת, אֵימָה לְלֹא שֵׁם.
הָאֱמֶת נִנְעֲצָה כְּסַכִּין מְלֻבֶּנֶת

וּפִלְּחָה עַרְפִלִּים וּבְאוֹר סַנְוֵרִים
זָהֲרוּ אֲיֻמִּים וּפְשׁוּטִים הַשְּׁבָרִים.
פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ, בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת.

 

עקרון העונג

חָמַקְתִּי עִם עֹפֶר מִתּוֹךְ הַמְּסִבָּה אֶל הָרְחוֹב וּבְטֶרֶם
חָלְפָה לָהּ דַּקָּה נִכְרְכָה כְּבָר יָדוֹ עַל כְּתֵפִי וּמִקֵּץ
עוֹד אַחַת רִפְרְפוּ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁדַי שֶׁנֵּעוֹרוּ אֶל זֶרֶם
שֶׁל עֹנֶג שׁוֹטֵף. הִתְמַסַּרְתִּי. הִשְׁתַּקְתִּי זִמְזוּם מְעַקְצֵץ
בְּאָזְנַי: שִׁמְרִי עַל כְּבוֹדֵךְ. בָּחַרְתִּי בָּעֹנֶג, בָּאֵלֶם.
עֵינַיִם בּוֹלְשׁוֹת חִישׁ גָּלְשׁוּ בִּלְחִישׁוֹת מִצַּמֶּרֶת הָעֵץ.
כִּתָּה ח' שְׁנִיָּה צָעֲקָה, אַתְּ זוֹנָה וְהִכְרִיזָה עַל חֵרֶם.
הָלַכְתִּי מֻקֶּפֶת שְׁרִיקוֹת, לַהֲקַת הָעוֹרְבִים שֶׁל הַסֶּקְס.

הָלַכְתִּי מִשָּׁם וְהָלַכְתִּי בַּדֶּרֶךְ לְלֹא חֲזָרָה,
שְׁרִיקוֹת הָעוֹרְבִים בְּאָזְנַי, אַךְ עוֹרִי הַסַּמּוּר מַאֲזִין
לְשֶׁטֶף הָעֹנֶג הַהוּא, לִמְשִׁיכַת הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי,
לַגּוּף הָרָעֵב לְמַגָּע וְלַקּוֹל הַחוֹזֵר וְסוֹנֵט בִּי:
תְּמוּרַת הַלִּטּוּף הַחוֹלֵף מִשָּׁדַי עַד עַמּוּד הַשִּׁדְרָה,
אֶשָּׂא אֶת מַשָּׂא הַשְּׁרִיקוֹת. אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב, 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים, תרגומים ורשימות פרי עטה התפרסמו בגיליונות כתבי העת הו!, מאזניים והמוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת משה אבידן, ענת לויט, עמרי משורר הרים ורוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | תרנגולות והמין האנושי

"היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל." סיפור מאת אילנה רודשבסקי

ישראל פלדי, ציפורים בין פרחים (פרט), שנות הארבעים

.

תרנגולות והמין האנושי / אילנה רודשבסקי

.

1.
ריבי שוכבת מתחת לטנדר ישן במגרש החנייה, בין שתי שלוליות. בתי אבן ישנים, ענני גשם כבדים וברושים משתקפים בהן, וברקים וגחוני מכוניות. מצאתי אותך, היא אומרת לתרנגולת, ששמחה הרבה פחות ממנה על הגילוי, ומתכווצת לאחור כדי לצאת מטווח הנגיעה של האצבעות המושטות.
נו, בואי הביתה, יבוא כלב או תן ויקרע אותך לחתיכות פה, ריבי משדלת אותה, מנסה לא לחשוב על האפשרות שאחד השכנים יעבור פתאום. היא מסתכלת לתוך העיניים של התרנגולת, אבל העיניים מביטות על חלקים אחרים בעולם ואולי על עולמות אחרים בכלל. בכל אופן אי אפשר להסתכל על שתיהן יחד.
מקרוב ערמת הנוצות מתפרקת להמוני פיקסלים שריבי בוחנת בסקרנות, עיניים אפלות קטנות זזות במהירות מצד לצד, הכרבולת, שמגובה המרפסת היא מרשימה ויפה מאוד, נראית מקרוב כמו פרוסת פרי נבולה על מגש פלסטיק בסוף ישיבה, ומתחת למקור, בין הכנפיים, נוצות בהירות ורכות, כמו קשקשים של יצור קדום מהזמן שבו דברים לא היו חייבים להחליט אם הם דג או ציפור.
חיה מוזרה. בעצם אף פעם לא הייתי כל כך קרוב אלייך, היא חושבת.

2.
כמה חדשים אחרי שריבי ואיליה קנו את הבית, הם נסעו והביאו את שתי התרנגולות. הם התכוונו להתיידד איתן ונתנו להן שמות, אבל כמו שקורה הרבה פעמים, ודי מהר זה קרה, הם התחילו לזרוק להן את השאריות של האוכל מהמרפסת, אספו ביצים מדי פעם, ובשאר הזמן התנהלו במסלולים נפרדים לגמרי.
עכשיו, בגשם, החולצה שריבי לובשת רטובה מההתפלשות באספלט וריבי מצטמררת כשהבד נוגע בגוף שלה. זיכרון מוזר נדחף פתאום לתוך התמונה ונעמד בינה לבין התרנגולת. היא עומדת בחזית הכפר של סילואן, בין שני עורכי דין, ומחזיקה מפה. במרחק קטן מהם עומד מאבטח. אובך מטשטש את קווי המתאר של החלונות, הדלתות והבניינים והופך אותם לגוש אפרורי ושומם, חסר פנים. הייתה שאלה של עוול שנעשה או לא נעשה לתושבי הכפר, ריבי חשבה שנעשה, ועורכי הדין התווכחו וניסו למצוא סימנים שתומכים בעמדות שלהם במפה שהיא החזיקה. הם הניפו ידיים והתהלכו הלוך וחזור לאורך הרחוב השומם בשמש הצהריים של אמצע אוגוסט. כל הזמן הזה המאבטח עמד בשקט ולא זז. המבט שלו היה נעוץ בנקודה רחוקה בעומק הכפר וריבי חשבה שאולי הוא נרדם, אבל אז הוא הסתובב אליהם, בנחת אבל בהפתעה שגרמה לשלושתם להירתע ועוד לפני שהם ייצבו את עצמם מחדש, גשם של אבנים קטנות נחת במקום שבו הם עמדו קודם. כמה מהאבנים הגיעו קרוב מאוד לכפות הרגליים של ריבי. אבק חמים עלה מהאדמה והלבין באוויר ועבר נצח קטן עד שהיא הבינה שאלה אבנים ושמישהו זרק אותן עליה.
גם אז היא חשבה, אבל באתי לעזור, וגם אז היה מרחק קטן מאוד בין קצה אחד לאחר ואי אפשר היה לחבר ביניהם. הזיכרון נעלם וחוץ מהגשם, רק הנשימות הכבדות שלה נשמעות בין הגלגלים, הופכות בהדרגה לנהמות של ים סוער. התרנגולת מתרחקת עוד קצת. כאילו אני האויב, ולא הכלב או התן, ריבי חושבת.
וגם, אני לא יכולה לתפוס אותה.

3.
איליה, הבעל של ריבי, יכול, אבל אבא שלו חלה פתאום והוא נסע. כבר שלשה ימים הוא לא כאן.
אולי פתאום זאת לא המילה, אבא שלו מבוגר, וכבר היו נסיעות כאלה ועוד יהיו.
בשבת הצלילים המוזרים של הסקייפ התעוררו ומלאו את הבית. איליה ענה, כי רק אבא שלו מתקשר בסקייפ, יצא והסתובב שעה ארוכה עם הטלפון בגינה. ריבי שמעה הבלחות מהשיחה בכל פעם שהוא עבר ליד הדלת yes, yes, I see, yah, sure. אחר כך הוא נכנס ואמר, אבא שלי חולה, אבל ריבי כבר הבינה לבד ואמרה, לא בלי לשבח את עצמה על מה שנראה לה מופע איכותי ומספק של גדלות, סע אליו.
איליה אמר, כמו שהוא אומר תמיד, אני לא יודע, איך אני יכול עכשיו וגם איך תסתדרי.
וריבי, שכשהילדים היו קטנים הנשימה שלה הייתה נעצרת ברגעים כאלה, ענתה, שטויות, אתה יכול להרשות לעצמך שבוע. שבוע הוא מחיר קטן בשביל כמה חולצות חדשות שאיליה בטח יביא כשיחזור.
איליה אמר, נראה מחר, אבל כבר שקל וחישב את ההיעדרות מהעבודה וגם מהבית. אחר כך כופף את הגוף הגדול שלו מעל המקלדת, התקרב למסך, כיווץ את העיניים והתחיל לחפש. אחרי חצי שעה הוא התיישר ואמר בקול רם, טוב, יש טיסה מחר. מצוין, ריבי אמרה, איליה הסתובב לכיוונה ושאל, את בטוחה, ואחר כך התכופף בחזרה והקליד פנימה את פרטי כרטיס האשראי שלו.

4.
בלילה הוא טס ובבוקר ריבי יצאה לסידורים. בדרך הביתה היא החזירה את התאומים מבית ספר, טיגנה שניצלים ושלושתם ראו יחד טלוויזיה. שלווה עמדה בבית והערב ירד במהירות. הימים טסים כשרוצים שהם יימשכו לנצח, היא חשבה, למרות שחורף וגם בלי קשר הם נגמרים מוקדם.
אחרי ארוחת הערב היא יצאה למרפסת לתלות כביסה. ירד גשם, אבל השטח מתחת לאלנטוס שמכסה כמעט את כל החצר האחורית, וגם את המרפסת שמעליה ואת מעקה הברזל שעליו תולים את הכביסה, היה יבש. ריבי התכופפה, משכה מהסל את הבדים הרטובים ופרשה על המעקה. סילוני עשן עלו מארובות תנורי העץ והעיר ריצדה מרחוק באור הדועך כמו לוח בקרה ענק. היא כבר הגיעה לבגדים שבתחתית הסל והתחילה לצופף את אלה שנתלו כדי לפנות מקום לחדשים, ופתאום ראתה שעל הענף שהתרנגולות עולות לישון עליו בלילה הייתה רק תרנגולת אחת.

5.
איליה תחם וגידר חלק מהחצר האחורית בשביל התרנגולות, אבל הפשפש פתוח תמיד והן באות והולכות כרצונן. רוב הזמן הן מטיילות בשקט מסביב לבית, מחטטות ומנקרות באדמה וכל החתולים של השכונה הולכים אחריהן. לפעמים אחת מהן לא רואה פתאום את השנייה, ואז היא מזדקפת, פורצת בצווחות, ונרגעת רק כשהשנייה מגיעה בריצה. בפעמים הראשונות ריבי פחדה שהשכנים יתקשרו לעירייה, אבל הצווחות כנראה נחלשות עד שהן מגיעות לגדר, אולי העצים בולעים אותן ואולי הן לא צווחות ממש, אלא, כמו שאיליה אומר הרבה פעמים, יש דברים שרק את שומעת. בכל אופן, אף שכן לא אמר שום דבר.

6.
ריבי גלגלה גומייה מפרק כף היד שחלק מהכביסה עוד היה תלוי עליה, הרכינה את הראש ואספה את השיער, כאילו שיער אסוף יתקן את השיבוש, או שבשיער אסוף העולם ייראה אחרת, הרימה את הראש, הסתכלה מסביב ואחר כך שוב על העץ. אולי הן הצטופפו כדי להתחמם ורק נראה שאחת חסרה ואולי השתנו הסדרי השינה, אבל גם הענפים האחרים היו ריקים. השנייה לא הייתה גם מתחת לעץ, לא על המחסן ולא בשום חלק של הגינה שאפשר היה לראות מהמרפסת. טוב, נראה בבוקר, ריבי חשבה, דברים תמיד מסתדרים עד הבוקר.
אבל גם בבוקר, אחרי שריבי התקלחה ויצאה לגינה, רק תרנגולת אחת התהלכה שם והפכה ערמות של עלים רטובים ולא צווחה אפילו שהייתה לבד. התאומים משכו בכתפיים וריבי חיפשה את הנעדרת על הטרסה ובין השיחים, במחסן ומעל המחסן ולא מצאה. אולי היא תמיד במקום שלא בו אני מסתכלת, היא חשבה, אני בטח אראה אותה מחר וגם למחרת היא חשבה שמחר. אבל ביום השלישי, בבוקר, התעטפה בצעיף שקיבלה מאימא של בעלה, שעשוי מזקנים של תיישים, ובאמת קצת מביך לחשוב על מה שהצעיף עשוי ממנו כשלובשים אותו, אבל הצעיף נארג לפני שנים רבות ובארץ אחרת, הרבה לפני שריבי או איליה נולדו ואם כבר, אז עדיף ללבוש, כי הוא באמת מחמם מאוד. עטופה בצעיף, היא יצאה לחפש בגינה ומשם ירדה במדרגות שמובילות למגרש החנייה.

7.
קר מתחת לטנדר, ובניגוד לתרנגולת, ריבי חוזרת הביתה. בבית היא מפעילה את הקומקום, ואת המחשב ואחר כך צוללת לתוך בליל העניינים שעומדים בפתחו של היום וכבר מתחילים באיחור.
אחר הצהריים היא מעיפה מבט חטוף בגינה. אין שינוי. אולי, אם נתרחק לזמן ארוך מספיק, היא פשוט תהיה בבית כשנחזור, היא חושבת. כשהתאומים חוזרים מבית ספר, היא אומרת, ניסע לדוג?
לדוג, לדוג, מתרגשים התאומים. גם ריבי מתרגשת. גם כי נוסעים, גם כי עדיין אפשר לנסוע איתם, אבל גם ובעיקר מהמחשבה על התרנגולת שתהיה במקום שלה כשהם יחזרו. קחו מעילים, היא אומרת. יהיה קר.
הם חוזרים מאוחר, מתקלחים, מכינים סלט וחביתות וריבי משהה את היציאה למרפסת, כאילו העניין לגמרי נשכח. כאילו אין עניין בכלל. היא מביאה בולי עץ מהגינה ומכניסה לתנור. בדרך כלל רק איליה מצליח להדליק את האש, אבל היא מתעקשת שעה ארוכה עד שהאש נדלקת. אחר כך, מעודדת מההצלחה, היא פותחת את הדלת של המרפסת ומסתכלת על הענף.
אוף. רק אחת.
היא מתקשרת לבכור שלה, שכבר בקושי נמצא בבית. הטלפון מעביר למענה הקולי. בוא הביתה, היא כותבת.

8.
הגיע הזמן להתחיל את החופש. תיכף הוא כבר נגמר. ריבי מתקשרת לסינמטק ומזמינה שני כרטיסים לסרט. אחר כך היא מתקשרת ומתקנת, סליחה, כרטיס אחד. כשהיא יורדת לחנייה, היא מוצאת את הבת של השכן והחבר שלה מתחת לטנדר. ראית שיש שם תרנגולת? הם שואלים בעיניים מבריקות כשהם יוצאים משם. ריבי נבהלת ורוצה להגיד לא. קל לשקר כשאת מסתכלת על אנשים מלמעלה, אבל פתאום היא מוצאת את עצמה מספרת להם על איליה שנסע ושהתרנגולת תקועה שם מאז.
הם לא ידעו שאפשר לגדל תרנגולות בעיר, הם אומרים ומנערים בוץ ואבנים קטנות מהבגדים שלהם. בטח שאפשר, היא אומרת, זאת לא בעיה בכלל, ובעודה אומרת היא מבינה שזה לא הזמן להגיד את זה, כי זאת לגמרי כן בעיה עכשיו, והאמת שהיא, ריבי, פשוט לא יודעת מה לעשות.
הבת של השכן והחבר שלה מציעים לעזור. הם מריצים את התרנגולת במגרש החנייה איזה זמן, אבל בסוף הם צריכים ללכת. הם מוזמנים לארוחת ערב אצל חברים והם כבר מאחרים. התרנגולת חוזרת למקום שלה וריבי מתיישבת על אבן השפה, מתחת לברז כיבוי האש הצהוב שנראה בחושך כמו איש קטן עצבני ואפילו לא שמה לב ששוב מתחיל לטפטף. הודעה מגיעה למכשיר הנייד. אני אבוא מחר, הבכור כותב. ריבי קוראת וטיפות גשם מתרסקות על המסך. זה טוב, היא עונה.

9.
בלילה ריבי חולמת שהיא עומדת בכניסה למגרש החנייה עם קלשון. שועלים ותנים עולים מהוואדי והיא מגרשת אותם עד שעולה הבוקר. כשהיא מתעוררת היא חושבת, בנסיבות אחרות התרנגולת הייתה יכולה להיות מרק, אבל עכשיו היא בת משפחה גולה בצרה, ואחר כך היא חושבת, בערב הילד יגיע. הכול יהיה בסדר.

10.
בדיוק כששוב מתחיל לרדת גשם, הוא בא. המעיל שלו קר וריבי מחבקת אותו חזק. כמעט חושך כשהם יורדים לחנייה. התרנגולת עדיין שם, אדישה לגמרי לנוכחות של האורח או של משהו בכלל. ריבי שומרת מלפנים והילד מתגנב מאחור. התרנגולת מתעוררת פתאום ומחליקה ביניהם. עכשיו היא מתחת לסוזוקי לבנה, שהגחון שלה הרבה יותר נמוך מזה של הטנדר. הילד מביא מטאטא ומגרש אותה מהמקום החדש שלה, אבל היא מתחפרת מתחת למכונית אחרת.

11.
הלילה יורד ושלושתם שקועים במרדף. פעם הילד ופעם ריבי מחזיקים את המטאטא, רטובים לגמרי בגשם שהולך ומתגבר. קודם אמרו ברדיו שסערה מתקרבת, ריבי צועקת, יהיה קר נורא, יכול להיות שיהיה שלג.
כבר ברור שהם לא יתפסו את התרנגולת. הם רצים בין המכוניות, צועקים וצוחקים בלי להסתכל, והתרנגולת חולפת ביניהם, הלוך ושוב כמו ארנבון מצויר, חורש תעלולים וזומם מזימות.
נראה שהמרדף יימשך לנצח ולריבי ממש לא אכפת שהוא יימשך לנצח, אבל אז התרנגולת פורשת כנפיים ומתרוממת, עוצרת באוויר ודואה אל אחת החצרות שמתחת למגרש החנייה. הם קופאים ובוהים בה מתנשפים כשהיא צונחת, מתחככת בצמרות ובמטפסים, מפילה איתה שברי ענפים ומפולות מים. ברק זורח לרגע ומאיר את העולם כשהיא נוגעת באדמה, אחריו רעם ואחר כך דממה.
מתחת לשורת הבתים שמעבר למגרש החנייה נמצא הוואדי שממנו באים התנים והשועלים. טוב, ריבי צועקת לתוך האוויר המתגעש, אם זה מה שאת רוצה, לכי לעזאזל ותודה על הביצים. אף אחד לא יכול להגיד שלא השתדלתי.

12.
הבכור מוריד את המעיל ומתיישב על התנור, וריבי לא אומרת אל תשב על התנור. היא מחממת מרק והתאומים מגיחים מפינות הבית. אמרו בבוקר שגילו כוכב דומה לכדור הארץ, הבכור מספר, אחת־עשרה שנות אור מאיתנו. כבר יש מלא, התאומים אומרים וריבי חושבת, אבל מה אם מה שנמצא בסוף יהיה כוכב מלא בתרנגולות. זה בהחלט יכול להיגמר ככה, וזה יהיה סוג מוזר מאוד של הצלחה. המין האנושי צריך להיות מדויק במשאלה שלו ולהבהיר באופן ברור, אנחנו מחפשים מישהו לדבר איתו, בשום פנים ואופן לא תרנגולות.
אחר כך הבכור שוב לובש את המעיל ויוצא. בלילה הרעמים מתפוצצים בתוך החדרים ברעש מחריד והבית רועד כאילו הוא קופסה של קורנפלקס ולא בית. ריבי מכניסה בול עץ גדול לתנור שעובד בלי הפסקה כבר שלושים שעות, סוגרת את התריסים ומתחפרת עם התאומים מתחת לשמיכה הגדולה של איליה ושלה. כאילו יש מלחמה, היא אומרת, וכולנו במִקלט.

13.
בבוקר עדיין קר אבל השמש זורחת. הגינה מבריקה ויפה והציפורים רועשות. ריבי לובשת את צעיף התיישים ויוצאת לגינה. היא שותה את הקפה שלה בלגימות איטיות ומתכננת את היום. בלילה הודיעו שלא יהיו לימודים, התאומים יישנו עד מאוחר והיא תתחיל להכין את השיעורים שלה לסמסטר הבא, שמתקרב בצעדי ענק. היא שותה והעיניים שלה עוקבות אחרי התרנגולת, זאת שלא עזבה אף פעם, מתהלכת בחצר, מחטטת בתוך קונכיות של שבלולים חסרי מזל בבוץ. טוב, את לבד עכשיו, היא אומרת ומסתובבת כדי לחזור. כשהגב שלה אל הגינה, והפנים אל הבית, הגינה מתהפכת ומשתקפת בדלת הכניסה של הבית, שכולה מזכוכית.
זה יפה, ריבי חושבת, ופתאום, בתוך התמונה ההפוכה, היא רואה את התרנגולת השנייה, זאת שעפה לעזאזל, מתקדמת בשביל שמגיע מהחצר האחורית.

14.
דברים גדולים קורים בעולם וקשה להגיד שזה מה שחשוב, אבל ריבי לא מפסיקה לחשוב על התרנגולת.
למה היא ברחה?
אולי הן רבו. נניח שאחת מהן הלכה ולא חזרה בריצה כשהשנייה קראה לה. את לא יכולה פשוט להסתלק, השנייה אמרה. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אמרה הראשונה. והשנייה אמרה, תמיד את נעלמת כשצריך אותך, והראשונה, כן, ומי ניקה וסידר את הקש כל הקיץ, והשנייה ענתה, אפשר לחשוב שרק את עושה הכול. הראשונה אמרה נכון, רק אני עושה הכול ואחר כך היא אמרה, והקול שלה היה ממש גבוה, נמאס לי, והשנייה אמרה, אם נמאס לך, את יכולה ללכת, והראשונה אמרה, כן? מי את שתגידי לי ללכת. בעצם את יודעת מה, את צודקת. אולי באמת אני צריכה ללכת.
ואחר כך אף אחד לא אמר שום דבר, הן פשוט עמדו אחת מול השנייה, העבירו משקל מרגל לרגל, בטשו קצת בעפר ובקליפות ישנות של תפוזים. החתולים התפזרו כשהטונים רק התחילו לעלות, ולא הייתה אפילו קצת רוח שתזיז את הענפים ותמלא את האוויר במשהו. זאת שנמאס לה התחילה להתרחק לכיוון הגדר, והשנייה אמרה, נו מה את הולכת עכשיו, אין שם כלום, התנים יטרפו אותך, טוב, אז אולי עדיף לי שתנים יטרפו אותי, אמרה הראשונה.
ואז היא קפצה מעל הגדר ונחתה בחנייה, ולא קרה שום דבר, כי תרנגולת היא בכל זאת גם ציפור.
זאת שנשארה מאחור עוד אולי צעקה משהו אבל זאת שנחתה כבר הייתה עסוקה בכלבה הקטנה המגעילה שגרה בקצה החנייה והתקרבה אליה במהירות.

15.
בצהריים התחיל לרדת שלג. כל היום הוא ירד, יפה וצלול ולא נערם. ובלילה איליה חזר והביא מתנות.
אחר כך היה אביב.
אבא של איליה החלים ויבוא בקיץ.
באחת השבתות, בגינה, ריבי הקריאה לאיליה את הסיפור על התרנגולת.
אחר כך איליה התהלך בגינה ובדק את השתילים וחזר. הסיפור יפה, הוא אמר, אבל התרנגולת צריכה לחזור רק אחרי שהבעל חוזר. כאילו הוא חוזר ורק אז הכול מסתדר, את מבינה.
אני מבינה, ריבי אמרה, ומשהו לא מוכר עמד פתאום באוויר. אולי באמת. נראה.
היא גמרה את הקפה ושפכה את מה שנשאר בתחתית הכוס על שיחי הרוזמרין ופנתה אל הבית כדי להעיר את התאומים ואולי באמת רק אז התרנגולת האובדת השתקפה בדלת הכניסה השקופה של הבית.

 

אילנה רודשבסקי היא אדריכלית, מתכננת אורבנית ומרצה בבצלאל, מתגוררת בירושלים. סיפורה "קפה" זכה לאחרונה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר.

 

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "לינה", מאת לילך וולך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

ביקורת | מוטי פוגל על "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול" מאת ברונו שולץ

"המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים."

אביבה אורי, ללא כותרת (פרט), 1967

.

המסחר הוא הגאולה / מוטי פוגל

.

"כי ספרים רגילים הם כמו כוכבים נושרים. לכל אחד מהם רק רגע אחד שבו הוא ממריא בצווחה כמו עוף החול, בוער בכל דפיו. בשל הרגע האחד הזה, בשל הרף־העין היחיד, אנחנו אוהבים אותם אחר־כך, אף שבינתיים הפכו לאפר." כך כותב ברונו שולץ בסיפור "הספר", וכך הם ספרים רגילים. אך סיפוריו של ברונו שולץ אינם רגילים ואינם ככוכבים נושרים. בכל רגע הם עשויים להמריא בצווחה, ושלא כמו ספרים רגילים, הם אינם הופכים לאפר. לכן, קשה לקרוא את שולץ, אשר בשונה מסופרים אחרים, אינו מתיר רגע מנוחה. אם רק נרפרף על המילים, לא נבין מה קורה במשפט הבא. היופי העצום בספריו של שולץ הוא יופי התובע תשומת הלב מלאה.

הסיפור "הספר" הוא אחד מעשרים וחמישה הסיפורים הכלולים בשני הספרים שהספיק ברונו שולץ לפרסם בימי חייו: חנויות קינמון ובית־המרפא בסימן שעון־החול, שתורגמו מחדש מפולנית בידי מירי פז. איני יודע פולנית, ועליי להודות בבושה שאת התרגום הקודם לא קראתי, ובכל זאת הקסם של שולץ ניכר בתרגום החדש.

למראית עין, סיפוריו של שולץ מקיימים קשר רופף, אם בכלל למציאות. לאמיתו של דבר, הם מראים לנו את העולם כפי שהוא באמת, ויותר נכון לומר – סיפוריו תובעים מאיתנו לשנות את מבטנו על העולם ולהביט בו ממש. הוא מראה לנו את הפלאים הגלויים למי שמקדיש את תשומת ליבו המלאה והמוחלטת לסובב אותו.

כך למשל מתאר שולץ את פירורי האבק הנראים בעמוד האור שמטילה השמש: "חלון החדר, מלא שמיים עד גדותיו, גאה באינסוף הנסיקות, שנשפכו אל הווילונות האחוזים בלהבות אשר העלו עשן וגלשו מטה בצללי זהב וברטט ספירלות של אוויר. על השטיח היה מונח מרובע אלכסוני יוקד, נע באדווה זוהרת ואינו מסוגל להינתק מן הרצפה. עמוד האש זיעזע אותי עד עומק נשמתי … תתעוררו – צעקתי – בוא מהר לעזור לי! איך אני יכול להתמודד עם השיטפון הזה לבדי". זה מראה יומיומי, אך מי שמביט בו באמת רואה שאלו אינם פירורי אבק, אלא עמוד אש, שיטפון של אור.

המספר בכל הסיפורים הוא בן דמותו של ברונו שולץ, והוא מספר על ילדותו ונעוריו כבנו של סוחר אריגים כושל. מנקודת מבטו של הילד והנער שהיה הוא כותב על אביו ומחלותיו, על טבעו הגחמני של הזמן, על ציפורים ועל עונות השנה, אך הגיבור הגדול שלו הוא המסחר. חשיבותו של המסחר מתגלה בסיפור "הספר", הפותח את הקובץ בית־המרפא בסימן שעון־החול. בסיפור זה המספר כותב על חיפושיו אחרי הספר בה"א הידיעה, "בלי תוספת של הגדרות ותארים". זה הספר שהיה מזמן, "אמא טרם היתה אז", והוא מושווה לאלוהים – "הדבר הזה שאין לו מידה, קדושה שאין לה שיעור". הספר הקדוש הזה אבד, ובני משפחת המספר מציעים לילד הכועס ספרים שונים. "אחד מהם היה כרך כבד … פתחתי אותו. זה היה התנ"ך … נשאתי עיניים אל אבא ובמבט מאשים קראתי: אתה יודע, אבא, אתה יודע היטב… הספר הזה הסגיר אותך. למה אתה נותן לי את הספר הפגום הזה מהספרים החיצוניים, את הזיוף הכושל, את ההעתקה האלף, לאן העלמת את הספר?" (עמ' 111).

אביו של המספר טוען שהספר הוא מיתוס שמעולם לא התקיים, אבל "למעשה, באותה עת כבר היה בידי בדל של הספר." זו פיסת נייר שאדלה המשרתת הראתה לו. "הבטתי בציור. על הדף הגדול היתה תמונת אשה גוצה ומוצקה, שפניה מעידות על מרץ ועל ניסיון. רעמת שיער ענקית גלשה מראשה של הגברת הזאת, החליקה בכבדות על גבה ונגררה בפקעות עבות על הרצפה … והטקסט המודפס בצד, שגולל את תולדות הפלא באותיות עבות, נפתח במלים: אני, אנה קסילג, ילידת קרלוביץ במורביה, סבלתי מצמיחת שיער דלילה… ופתאום עלתה בי מחשבה שהכתה אותי בתדהמה, ונעמדתי כולי בלהבות. זה הספר – עמודיו האחרונים, התוספת הבלתי רשמית שלו … משכתי מידי אדלה את גיליון הנייר ובקול שסירב לציית לי רשפתי: מהיכן לקחת את הספר הזה? טיפש – אמרה ומשכה בכתפיה – הוא הלוא מונח כאן תמיד, וכל יום אנחנו תולשים ממנו דפים כדי לעטוף בשר באטליז, ואת ארוחת הצהריים של אביך."

השרידים האחרונים של הספר, אותו ספר בה"א הידיעה – זה שהיה קיים עוד בטרם הייתה אם, "קדושה שאין לה שיעור", זה שהתנ"ך הוא רק זיוף כושל שלו – הם עשרים עמודים של פרסומות לתכשירים להצמחת שיער, תיבות נגינה, קנריות אמיתיות מהרי הרץ ומדריכים רוחניים מפוקפקים.

בתחילה המספר סבור שכל אלו אינם אלא שאריות עלובות של הטקסט הקדוש, אך מאוחר יותר הוא כבר מבין שהמודעות עצמן הן הטקסט של הספר ואומר, "צללתי בקריאה ושכחתי את ארוחת־הצהריים. התחושה המוקדמת לא הטעתה אותי. זה היה הספר האותנטי, המקור הקדוש, למרות מצבו הירוד ומכמיר־הלב בהווה".

הספר הקדוש הוא פרסומות מסחריות. אך מדוע? מדוע המסחר כה קדוש וחשוב? מהו טבעו של המסחר? כיוון לתשובה נמצא בסיפור "רחוב התנינים", שבו מתואר הרובע התעשייתי־מסחרי של העיר. זהו רובע טפילי, אלדורדו של עריקי המוסר והכבוד העצמי, "שדייריו הם חלאות־אדם, יצורים שטחיים חסרי־אופי, ממש זוהמה מוסרית, זן אנושי פגום". תושבי העיר נמשכים אל הקסם הקלוקל של הרובע, אך מגלים שרחוב התנינים הוא רחוב של אחיזת עיניים. בניסיון לרכוש בגד מתברר שחנות הבגדים אינה אלא חזית לחנות עתיקות המחזיקה אוסף של כתבי עת מפוקפקים. בסוף הסיפור מגיע אופיו החקייני, המתעתע, של הרובע לשיא. "תקוותינו היו אי־הבנה. המראה הדו־משמעי של המקום ושל צוות השירות היה אחיזת עיניים, הקונפקציה היתה קונפקציה אמיתית, ולזבן לא היו כוונות סמויות."

בסיפור "בית־המרפא בסימן שעון־החול" נוסע המספר לבקר את אביו השוהה בבית הבראה משונה, ואומר, "אני מתחיל להתחרט על כל היוזמה. אולי טעינו שהתפתינו למודעה הערמומית והחלטנו לשלוח לכאן את אבא. זמן מוחזר לאחור – זה צילצל נפלא, אך מה קורה בפועל? האם מקבל כאן מישהו זמן במלוא ערכו, זמן אמיתי, זמן שנלקח מגליל אריג חדש, מדיף ניחוח של טריות וצבע? בדיוק להיפך. זה זמן משומש, בלוי מניצולו בידי אנשים אחרים, זמן מהוה מלא חורים כמו מסננת." המסחר מבטיח לנו את החזרת הזמן לאחור, אך זוהי סחורה סוג ב'.

המסחר הוא טפיל, המסחר הוא רמאי המבטיח לנו תענוגות ללא כיסוי. יש בו אשליה של שחיתות, של מין, של חדשנות, אך שיא השחיתות וההונאה היא בהיותו אשליה כפולה, שבעצם אינה מבטיח דבר מכל אלה. הוא מושך אותנו לדמיין תענוגות נפלאים, מציאות פנטסטית שמעבר למציאות היומיומית, אך אחרי שנסחפנו בתעתועיו של המסחר אנו מגלים שגם הדמיון הוא תעתוע, המסחר הטעה אותנו לחשוב שהוא מבטיח לנו פנטזיה, בשעה שכל מה שהובטח לנו הוא המציאות היומיומית. המסחר הוא פשוט מסחר. חנות הבגדים היא חנות בגדים.

אם כן, המסחר אינו אלא מקצוע טפילי, תרמית על גבי תרמית. טפיל כמו מקק, טפיל כמו יהודי. ברונו שולץ היה סופר יהודי, והיהודים מופיעים בסיפוריו במאפייניהם הסטריאוטיפיים: מקקים, טפילים, זן אנושי פגום, סוחרים, נוודים נצחיים שאין להם בית. היום פה מחר שם. אותם צוענים נודדים במודעות הספר. מה הם אם לא יהודים?

בסיפור "ליל מכירת העונה" המספר כותב על "קבוצות של יהודים בגלימות צבעוניות ובכובעי פרווה גדולים. אלה היו אנשי כנסת הגדולה", ועל "אבות העיר, חברי הסנהדרין הגדולה". אלה הופכים לעדת ציפורים משונה, "שבט הציפורים המנוונות", שבט מנודה, וכשהן נופלות אפשר לראות את "כל העליבות של הדור המרושש הזה". כמו המסחר, הן "ריקות מבפנים אך ססגוניות להפליא מבחוץ". בסיפור "מקקים", האב המדוכא הופך למקק ואולי לפוחלץ של קונדור והמספר אומר: "הוא התמזג לחלוטין עם השבט השחור והמוזר. ובכל זאת, אמרתי נבוך, אני בטוח שהוא הקונדור. אמא הביטה בי מבעד לריסים. אל תענה אותי, יקירי, הרי כבר אמרתי לך שאבא הוא סוכן־נוסע שנודד בכל הארץ". האב אינו רק בעל חנות כושל. האב הוא קונדור הוא מקק הוא סוכן נוסע הוא היהודי הנצחי. הוא מת כמה פעמים ושוב ושוב חוזר לחיים, והספר מסתיים באב ש"גרר את עצמו בכוחותיו האחרונים הלאה, לפתוח בנדידה חסרת בית".

המסחר אינו המציאות הכושלת שממנה מנסה המספר לברוח, אלא אמצעי הבריחה וההיחלצות מהעולם, כלי הגאולה. המסחר הוא פנטזיה על עולמות אחרים, ויותר מזה, הוא מה שמעניק קסם לעולם המדורדר והאפור. היהודים הם מי שחולמים על גאולה, כמוהם כסופרים.

ברונו שולץ מאמץ את הסטריאוטיפ האנטישמי והופך אותו לכלי הגאולה. נכון, הוא אומר, היהודים הם סוחרים טפילים, והאל שלנו הוא המסחר. איננו אנשים יצרניים אלא מאחזי עיניים. הספר, אותו ספר נצחי שכל הספרים משתלשלים ממנו הוא אוסף בדיות שנועדו למכור תכשירים מפוקפקים. האב הוא סוכן־נוסע או מקק. אך הפרודיה הזו אינה רק בדיחה על חשבונו של קפקא. אתם רשאים לראות בנו שרצים, אומר שולץ, טפילים מנוונים החיים לצד המציאות. זה מי שאנחנו, וכך אנחנו מצילים את העולם, אנחנו מחדירים בו קסם.

המסחר הוא הטרנסצנדנטי, הבלתי נתפס. המסחר מבטיח לנו חיים אחרים, חיים בלתי אפשריים, הצמחת שיער ללא גבול, נדודים אינסופיים וציפורים יפהפיות המזמרות שירי כיסופים. סופר האמת הוא בן דמותו של הסוחר היהודי. שניהם יוצרים אשליות, שניהם מפזרים הבטחות שאין להם כיסוי. "אין זו אשמתנו אם לפעמים ניראה כאותם מוכרים של בדים בלתי־נראים, הממחישים באמצעות מבחר של תנועות והבעות את סחורת תרמיתם". הטיפש אינו מי שחושב שהוא רואה בד צבעוני, אלא מי שאינו מוכן לראות את הבד הבלתי נראה. מי שרואה את ריבוע האור ואינו רואה את עמוד האש.

.

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה. רשימה וסיפור פרי עטו הופיעו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

ברונו שולץ, "חנויות קינמון / בית־המרפא בסימן שעון־החול', הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2018. מפולנית: מירי פז.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך