אפסות הקיום מול הנצח של יפו: הסיפור מאחורי 'פה ביפו'

"המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London."

רואי לוי
28.08.2018

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.  

לְתָמִי הַזּוֹנָה יֵשׁ חֶדֶר בִּשְׂדֵרוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

הִיא מְגַדֶּלֶת לְבַד אֶת הַיַּלְדָּה.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֵין קְלִיֶנְטִים אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם,

הִיא מְנַדְנֶדֶת אוֹתָהּ בַּנַּדְנֵדָה.  

פֹּה בְּיָפוֹ כֻּלָּם מְכֻבָּדִים

פֹּה בְּיָפוֹ אֲפִלּוּ הַיְלָדִים

שֶׁבֵּינֵינוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת,

פֹּה בְּיָפוֹ הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת.  

אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד…  

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.  

יָפוֹ הָעַתִּיקָה הִיא רָאֲתָה הַכֹּל כְּבָר בְּחַיֶּיהָ,

פֹּה יוֹנָה הַנָּבִיא הִבְרִיז לֵאלֹהִים,

מִדּוֹרֵי דּוֹרוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהּ שָׁרִים עָלֶיהָ,

נוֹגְעִים בַּנֶּצַח וּמִתְפּוֹרְרִים.  

פֹּה בְּיָפוֹ, עִם יוֹנֶה הַנָּבִיא, פֹּה בְּיָפוֹ,

וְכָל מַה שֶּׁנָּבִין עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים וַאֲחָיוֹת

פֹּה בְּיָפוֹ, הַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת…  

הכל חוזר ליפו. גרתי ביפו בסוף שנות התשעים עם ננסי אשתי הראשונה, לימדתי אנגלית בתיכון סוקולוב לאור, וחלמתי חלומות על הקמת להקה. את התואר עשיתי בתל-אביב, למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ו-B.A כללי.

הייתי ואני עדיין באהבה אמנותית לבני אדם. לציורים ולסיפורים של אנשים. תמיד הייתי יושב ותוהה מה הסיפור של זה ומה העניין של זאת. זה עניין שמלווה אותי מגיל צעיר. אני זוכר שבאותה התקופה ראיתי ציור של ואן גוך, ציור שנקרא 'אוכלי תפוחי האדמה'. התחברתי למה שוואן גוך ניסה להעביר בציור, לרצון של הצייר לספר את הסיפור של המשפחה הכפרית האבודה והעצובה הזאת.

אוכלי תפוחי האדמה (De Aardappeleters), וינסנט ואן גוך. שנת 1885

יצירה נוספת שהתקשרה לסיפור היא שיר שנקרא Streets of London, הייתי שר אותו לפעמים בהליכה לבית הספר שבו לימדתי וחושב על כמה זה יהיה מעניין לכתוב שיר דומה על האנשים של יפו. המילים שהתחילו להיכתב בראש שלי התאימו את עצמם למנגינה של Streets of London. וככה השכן שלי, משת"ף משוקם ששכחתי את שמו (לא קראו לו חיים וגם לא אחמד), כתב את עצמו לתוך המנגינה.  

חַיִּים הַמַּשְׁתַּ"פּ שָׁכַח מִזְּמַן כְּבָר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אַחְמֵד,

כְּשֶׁהוּא עָזַר לִתְפֹּס מְבֻקָּשִׁים,

וְהַיּוֹם הוּא חַי בְּיָפוֹ בְּלִי שָׂפָם אֲבָל עִם פַּחַד,

שֶׁיִּפְגְּעוּ בּוֹ אֲנָשִׁים קָשִׁים.    

כתבתי על הדמויות שהיו מסביבי. אפילו הקריאה "אַיְוָה עָלֵק, פַאהֵד" ("כל הכבוד פאהד"). פאהד היה הבן של המשת"ף,  אני זוכר את אימא שלו צועקת לו בחדר המדרגות. שתי מראות נוספים שפגשתי כל הזמן והכנסתי לשיר הם: נשים כמו תמי הזונה, והמוני פועלים זרים (אולג, לב וסשה מהשיר) שהיו שותים בחבורות עד שהיו מתעלפים בשעות הצהריים, סביבות השעה שחזרתי מיום עבודה בבית הספר.  

אוֹלֵג, לֵב וְסָשָׁה מְחַסְּלִים בַּקְבּוּק חָדָשׁ שֶׁל ווֹדְקָה,

וּמְגָרְשִׁים לְאַט אֶת הַזְּבוּבִים,

כְּבָר עָבְרָה שָׁנָה מֵאָז שֶׁהֵם הִגִּיעוּ לַעֲבֹד כָּאן,

וּבֵינְתַיִם הֵם מִסְתּוֹבְבִים.  

השיר הזה נובע מעניין שחזר שוב ושוב בשירים של שוטי הנבואה – ההתפעמות היהודית התנ"כית ממרחק שלושת אלפים שנה. הרגשתי שאני חולייה נוספת בשרשרת האנשים ששרים שירים ביפו, שמנסים לגעת בנצח, אבל גם אני כמו אלה שבאו לפני ועוד יבואו אחריי בדרך להתפורר. אפסות הקיום מול הנצח של יפו, שראתה הרבה מלבד רואי לוי בשנות התשעים המאוחרות.

את המנגינה הקיימת מצאתי בחיבור עם אברהם טל. אבל הייתי תקוע בפזמון, הייתה לי התחלה של שורה, "פה ביפו…", ננסי הוסיפה את "כולם מכובדים". את ההמשך אני כתבתי.    

כתבות נוספות

רואי לוי משוטי הנבואה חושף את הסיפור מאחורי "ידיעה"

מאיר גולדברג חושף: הסיפור מאחורי 'אימפריות נופלות לאט'

כשיונה וולך הרגישה "הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר"

מאיר אריאל כותב מהחזית

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation