מאחורי מנעול, שמור בארון זכוכית, שעליו מופיע השלט "ספריית רבקה ש"ץ…" נחה חוברת ירוקה, מעט דהויה, שנראה שהודפסה – אם לא ממש בחופזה – אז לפחות שלא בהידור רב.
שער החוברת הפשוטה למראה מבהיר את תוכנה: "קונטרס בני מחשבה טובה, מאת כבוד קדושה אדוננו מורנו ורבינו… קלונימוס קלמיש". בתחתית עמוד השער מצוינת השנה והעיר שבה ראתה החוברת אור: שנת תש"ל בירושלים, היא ירושלים של שנת 1970.
אנו לא נוטים לחלק ציונים לספרים, אך אם היינו, היינו קובעים בבטחה שמדובר באחד הספרים הנדירים ביותר השמורים לא רק באוסף שלום (על עשרות אלפי הספרים המרכיבים אותו), אלא בספרייה הלאומית כולה, שבה הוא העותק היחיד. כדי להבין את ייחודה של החוברת נצטרך להציג מעט פרטים על מחברה, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, ועל יצירותיו שהתגלו לאחר השואה.
רבי קלונימוס קלמיש שפירא נולד בשנת 1889 בפולין לאביו האדמו"ר מברודזיסק (רבי אלימלך שפירא) ולאימו (חנה ברכה), בת האדמו"ר מחנצין. אביו, שהיה בן 65 בעת הולדת בנו קלונימוס, נפטר כשהגיע הבן לגיל 3. למרות עובדה מצערת זו, חוסו של קלונימוס הצעיר ויכולותיו האינטלקטואליות יוצאות הדופן הבטיחו לו השכלה תורנית ענפה. בשנת 1909 כשהיה רק בן 20 הוא החל לכהן כאדמו"ר בעיירה פיאסצנה הסמוכה לוורשה, ובשנת 1913, והוא בן 24 בלבד, מונה לרבה של העיירה. בסיום מלחמת העולם הראשונה העתיק את מגוריו לוורשה, ובה הקים את ישיבת 'דעת משה' על שם חתנו (אבי אשתו) הרב ירחמיאל משה הפשטיין מקוזינץ.
את הדאגה לתלמידיו, שאותה הפגין ביתר שאת ובצורה הירואית בזמן מלחמת העולם השנייה כשסירב להתפנות מוורשה עם כניסת הנאצים, הפגין הרב קלונימוס שפירא גם בימים שבין שתי המלחמות. הרב שפירא נודע כרבי לא שגרתי, בעל נטיות דמוקרטיות מובהקות, תומך נלהב בהתיישבות הציונית בארץ ישראל שרכש ברבות השנים לא רק שליטה מופלגת בספרות היהודית, אלא גם ידע רפואי עשיר. את רגעי הפנאי שלו הקדיש לעיתים להלחנת 'ניגונים' בכינור, שבאמצעותם היה מנעים את מוצאי השבת שלו ושל יושבי ביתו – מנהג שהפסיק לאחר מות אשתו בשנת 1937.
את החוברת 'בני מחשבה טובה' חיבר האדמו"ר בשנות העשרים של המאה הקודמת. החוברת, שאותה לא רצה הרב להפיץ ברבים, שואבת השראה רבה מספרות הקבלה שאליה נמשך ואותה עמל להפיץ ברבים. מדוע אם כך נמנע האדמו"ר מלהפיץ חוברת זו? והרי אחרי פרסום החוברת דחף הדפסתם של חיבורים אחרים שלו? התשובות לשאלות אלה נעוצות בתוכן החוברת, וגם – בקהל היעד שלה.
החוברת 'בני מחשבה טובה' תוכננה לשמש מסגרת לקבוצות סודיות שיוקמו בוורשה. מטרת הקבוצות? בין השאר, לחדש בימינו אנו – תחילת המאה העשרים – את מעיין הנבואה האלוהית שיבש לפני אלפי שנים. לשם כך מילא האדמו"ר את החוברת בתרגילי התכווננות המזכירים תרגילי מדיטציה שונים, ובשאר הוראות על סוגי תפילות שונות ומהותן. אפשר שהוא נמנע מהפצת החוברת ברבים בגלל שהבין היטב עד כמה נחשבו רעיונותיו לנועזים. דוגמה בולטת היא המלצתו (אות ז, עמ' 18) לאברך צעיר בתחילת דרכו הרוחנית לדמיין את האל בזמן התפילה על מנת להגיע להתכוונות יתר, דבר שלכאורה סותר את פסיקתו המפורשת של הרמב"ם נגד ה"הגשמה" בהלכות תשובה, כמו שהאדמו"ר מציין שם בעצמו.
אנו יודעים מעט מאוד על פעילות החוברות הסודיות שהקים האדמו"ר, וגם גורל כתב היד של החוברת לוט בערפל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הציעו חסידי הרבי להוציאו מוורשה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו. הרב סירב לעזוב את הגטו בטענה שדווחה בעיתון הניו יורקי פארווערטס במרץ 1940, כי "לא אפקיר את חסידי בזמן כה קשה." הוא נרצח ככל הנראה ב-ד' בחשוון תש"ד (2 בנובמבר 1943).
כמה מיצירות הרב התגלו לאחר המלחמה. הן הוחבאו עם אלפי מסמכים המתעדים את חיי הגטו כחלק מפעילותיו של הארכיון היהודי המחתרתי הידוע בשם 'עונג שבת'. המחתרת עמלה לתעד בשיטתיות את החיים היהודיים תחת הכיבוש הנאצי בפולין ופעלה בראשותו של ההיסטוריון ופעיל הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. אולם, החוברת 'בני מחשבה טובה' לא נמצאה במסמכים שהתגלו.
עותק החוברת 'בני מחשבה טובה' שנמצא בספריית גרשם שלום נדפס כאמור בשנת 1970. הוא הגיע לידיה של החוקרת רבקה ש"ץ-אופנהיימר, תלמידתו של גרשם שלום, והיא שהעבירה אותו לספריית שלום. מדפיסיה האנונימיים של החוברת טענו בשער החוברת כי החוברת מבוססת על כתב יד שנמצא ברשותם. היות שבחרו המדפיסים לשמור את זהותם בעילום שם אין לחוקרים יכולת לאשר טענה זו. אך היות שההדפסה רווחת שגיאות שיערו החוקרים כי היא מבוססת על פענוח (שגוי לעיתים) של כתב ידו המקורי של המחבר, שכתב ידו קשה מאד לקריאה, ושמקום הימצאו לא ידוע.
שלוש שנים מהוצאת החוברת "המחתרתית" יצאה לאור חוברת נוספת, פרסום רשמי מאת צאצאי אחיו של האדמו"ר שנרצח בשואה. אחיו של הרב קלונימוס שפירא הוא הרב ישעיהו שפירא הידוע בכינויו האדמו"ר חלוץ (כיוון שבחר לעלות ארצה ולסייע בהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל תוך שהוא וחסידיו שומרים על זיקתם האדוקה לדת ישראל).
פרסום החוברת "הרשמית" נועד לסלק את השגיאות הרבות שנפלו בחוברת הקודמת. בפתיחת החוברת כתבו המוציאים לאור: "הסננו בדבר […] עד שרבו המעתיקים לעצמם את הקונטרס בלי רשות ובלי השגחה ובשיבושים רבים ויש דברים ששונו בגלל חוסר ידיעה מצד המעתיקים, ואחד מאנשי ירושלים פרץ גדר ועשה העתקות רבות בלי רשות והפיצם בעולם על מנת לקבל פרס, וגם בצורה משובשת, למרות שידע שיש דין ירושה בזה וכו', לכן החלטנו להוציא את הקונטרס באופן רשמי וללא שיבושים." החוברת השנייה מבוססת על כתב יד השמור בספריית חב"ד שבניו יורק, או כתב יד אחר הדומה לו. בכתב יד חב"ד (שנמצא גם בעותק מיקרופילם בספרייה הלאומית) 26 עמודים כש-23 מתוכם הודפסו במכונת כתיבה, ורק שער הקונטרס ושני עמודים נוספים נכתבו בכתב יד שאיננו כתב ידו של האדמו"ר.
בחוברת הרשמית ציינו המדפיסים כי כתב היד המקורי נשלח לארץ ישראל לפני השואה בבקשה שיודפס במספר עותקים ויוחזר לפולין לרשות מחברו, שהתעתד להעביר מספר עותקים לתלמידיו, "כי רצונו של מרן המחבר היה שהקונטרסים יודפסו בעיר הקודש ירושלים."
*ליותר מדע על קונטרס בני מחשבה טובה והדפסתו ראו דניאל רייזר, "דרשות משנות הזעם", ירושלים תשע"ז, עמ' 38-41.
הכתבה הוכנה בעזרת ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף גרשם שלום
כתבות נוספות
הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה
