סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה

"אין לזה עתיד, קח את זה מפה ותשמור עליו" הפציר הרב ממוסקבה ברופא היהודי משיקגו. "אבל תיזהר כי עוקבים אחרינו" - כך הגיעו אלינו עשרות קמעות שנכתבו במטרה להגן על בעליהם מסכנות טבעיות ועל-טבעיות

אנחנו יודעים מעט מאוד על הנסיעה של ד"ר מקס לאופולד ברודני לברית המועצות בשנת 1959, נסיעה שממנה חזר לשיקגו עיר מגוריו כשברשותו מזוודה אחת יותר ממה שנשא איתו למוסקבה. הייתה זו מזוודה שחורה, קטנה ומרופטת. ד"ר ברודני, מנתח ואורולוג יהודי ידוע, הבין שקיבל לידיו משהו חשוב ומשמעותי ושמר אותה היטב באחד מהארונות שבביתו. שם היא נשארה עד מותו בשנת 1979. בחלוקת הרכוש היא הועברה לרשות ביתו. אלינור, כמו אביה לפניה, שמרה גם היא את המזוודה בביתה.

ד"ר מקס לאופולד ברודני. התמונה באדיבות המשפחה

פעמיים פנתה אלינור לחוקרי יודאיקה בשיקגו, אך הם לא הביעו עניין רב בתכולת המזוודה. היה זה רק כשפנתה אלינור לסטייסי דרבי, ביוגרפית וסופרת המסייעת למשפחות להעלות את קורותיהן על הכתב, שחזרה המזוודה לשחק תפקיד בחייה. אלינור הראתה את המזוודה לסטייסי וסיפרה לה את הנסיבות שבמסגרתן הגיעה המזוודה לידיה.

תמונת בתו של ד"ר ברודני, אלינור. התמונה באדיבות המשפחה

סיפורה של המזוודה

ועכשיו נחזור לנסיעה שערך ד"ר מקס לאופלד לברית המועצות בשנת 1959.

באותה נסיעה ביקר מקס גם בבית כנסת במוסקבה. הרב שניהל את בית הכנסת משך אותו לחדר צדדי ושם דחף לידיו מזוודת עור שחורה. "אין לזה עתיד, קח את זה מפה ותשמור עליו", הפציר ברופא היהודי משיקגו, "אבל תיזהר כי עוקבים אחרינו".

מקס נענה לבקשת הרב והוציא את המזוודה מברית המועצות. תכולת המזוודה וסיפור הרקע סיקרנו את סטייסי. היא פנתה למרצה שלה לשעבר, פרופסור רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהפנתה אותה לגורמים בספרייה הלאומית בישראל שיוכלו, בתקווה, לתת מושג ברור יותר לגבי המסתתר בתוכה.

המזוודה שתרמה אלינור לספרייה הלאומית

תכולת המזוודה וסיפור הרקע סיקרנו גם את ד"ר צבי לשם, מנהל אוסף גרשם שלום המתמחה בקבלה ובמיסטיקה יהודית, שאליו הגיעה הפנייה. הוא סיפר על כך לד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף יהדות בספרייה הלאומית.

צוות הספרייה מצא 85 פריטים שונים בתוך המזוודה, מרביתם (76 מהם) קמעות קטנים ופשוטים שנכתבו ביד. כמעט כולם נכתבו בצפון אפריקה בסוף המאה התשע-עשרה או בתחילת המאה העשרים, והשאר חוברו בארץ ישראל ואחדים אולי במקומות אחרים. זאת נקבע בהתבסס על סגנון הכתיבה, השמות המצוינים בקמעות דוגמת סלאם אבן גדאל או שולטנא בת איסטרילייה, ובמקרה אחד או שניים כתוצאה מציון מקום כתיבה מפורש ("פה בארץ ישראל").

כל הקמעות נכתבו במטרה לזמן מלאכים וכוחות שמימיים אחרים כדי להגן על בעליהם מסכנות טבעיות ועל-טבעיות. חלק מהקמעות נכתבו לסגולה לבריאות, חלק להגנת היולדת והוולד, ואחרים לשמירת הבית.

76 הקמעות הקטנים נכתבו על גבי קלף או נייר בצורת מגילה ובגדלים משתנים – הארוכים ביותר מגיעים עד לאורך של קרוב למטר שלם. הם גולגלו לצינור (מעטים אחרים קופלו) כדי לאפשר לבעליהם לשאת אותם בקלות בכיס או בארנק. 11 קמעות נצבעו בצבע ורוד, בעוד אחרים נצבעו בצבעים כהים יותר.

שבע קמעות נוספים נכתבו בפירוט ובמיומנות גדולה יותר, בייחוד אלו המתארים אילני ספירות – מפות של מבנה האלוהות לפי הקבלה.

פריט מרתק נוסף שתוארך למאה התשע-עשרה ושויך לצפון אפריקה הוא כתב יד מנייר המכיל מתכונים מאגיים ומדריכים לחיבור קמעות. זהו גם אחד מהפריטים שניזוקו ביותר מפגעי הזמן, ככל הנראה כתוצאה משימוש תכוף. עוד על כך בכתבה עתידית.

מספר דפים מתוך מחברת הלחשים, עליה נכתוב בפירוט בהמשך

בהנחה (סבירה) שלא יצוץ מידע חדש לגבי הפרשה המסתורית, אין כל דרך לדעת כיצד הגיע אוסף עשיר זה לידיו של הרב במוסקבה. מיעוט הקמעות מאירופה מלמד שככל הנראה לא מדובר באוסף של מיסטיקן רוסי/ מזרח אירופאי שהיה פעיל בתקופה. ייתכן שהאוסף היה שייך בעבר לחוקר או אספן שחי במוסקבה, ובמותו ירש בית הכנסת במוסקבה את האוסף. אך, כמאמר האמריקנים, הניחוש שלכם טוב כשלנו.

גם אם לא תתגלה זהות האספן שהרכיב את האוסף, המרחקים שבהם נדד האוסף עצמו (מאפריקה וארץ ישראל, דרך רוסיה וארצות הברית עד שהגיע לבסוף לירושלים) מוכיחים מה שידוע היום לחוקרים רבים – מאגיה יהודית איננה עסק שולי ונסתר. הסיפור שהצגנו בפניכם אומנם מכיל חורים עובדתיים רבים, אך העיסוק של יהודים במאגיה הוא עיסוק יומיומי, היסטורי כמו גם עכשווי. "לאורך כל ההיסטוריה, קהילות יהודיות עסקו במאגיקה ובשדים", סיפר פינקלמן.

לאחר התלבטות, ועם עזרתו הנדיבה של חוקר יודאיקה נדירה דוד ווכטל מניו-יורק, החליטה אלינור לתרום את האוסף לספרייה הלאומית בירושלים, כולל המזוודה הקטנה שבה הוחזק. שבועיים לאחר שיצאה המזוודה ארצה, התפוצץ בביתה של אלינור צינור חימום במיקום שהיה הורס לבטח את הקמעות. ד"ר פינקלמן התלוצץ שייתכן שהדבר קרה במקרה, אך "גם יכול שלא".

לא בכל יום מגיע אוסף משמעותי שכזה התורם תרומה של ממש לאוסף הקמעות וכתבי היד שבספרייה הלאומית. בימים אלה עובר האוסף, שנתרם לזכר ד"ר מקס לאופולד ברודני, תהליך קטלוג. לאחר מכן ייסרק ויעלה לרשת כדי לאפשר לציבור הרחב ולחוקרות ולחוקרי המאגיה היהודית – תחום מחקר הנמצא מזה למעלה מעשור בפריחה – גישה לאוסף עשיר ומרתק זה.

"בזכות התרומה של האוסף לספרייה הלאומית של ישראל", סיכמה אלינור, "הגשמנו במלואה את משאלת הרב ממוסקבה."

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד

נוסח גנרי לעילוי נשמת אדם אהוב, או דרך לציין את הנורא מכל? למי הוקדש כתב היד?

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

 

מוֹדֶה אֲנִי 
לְפָנֶיךָ וּלְךָ 
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה 
שֶׁעָשׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי 
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי 
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ.

בַּלָּאט, חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ 
אַט אַט, טוֹפְפוֹת 
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ, 
וְאַתְּ מְחַיֶּיֶכת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה. 
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב, טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאֹד, 
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר 
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי 
מִתּוֹךְ, מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

("מודה אני", מילים ולחן: מאיר אריאל)

 

הימים היו תחילת שנות התשעים, אחרי מלחמת המפרץ, במהלך הקלטת האלבום "זרעי קיץ", ואחריו. תהליך התחזקות האמונה אצל אבא היה בעיצומו. חוג "פרשת השבוע" כבר התנהל בימי רביעי, ולראשונה, אבא החליט להפסיק להופיע בשבתות. לא שמירת שבת על פי שולחן ערוך אבל להופיע – לא!

קידוש בערב שבת תמיד היה, ועכשיו, כבר לא היה צריך למהר ולצאת מיד אחרי ארוחת שבת להופיע. אבא היה מאושר מהמהלך, אימא קצת פחות. היות שחוג החברים של אבא ואימא היה חלק מהדור שכל האירועים, המסיבות והמפגשים, היו נקבעים לערב שבת, האפשרות שאימא תגיע למפגשים האלה ללא מאיר, שהעדיף לא לנסוע בשבת, הייתה בעייתית.

באותו זמן אבא נהג לדבר אתנו על התורה כעל ישות חיה ומרגישה, "התורה לא אוהבת שמעליבים בשמה אנשים", "זה משמח את התורה". משפטים מהסוג הזה היינו שומעים הרבה ממנו, ככה למדנו על התורה דרכו, דרך הנהגותיו.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

אני לא בטוח שהפוסקים היו מאשרים לו את ההגדרות שלו לעונג שבת, שכללו למשל סרט טוב של האמפרי בוגרט, בילוי שהיה נחשב "עונג שבת ראוי" כלשונו, כך גם לשמוע תקליט שלם מהתחלה עד הסוף. מזל שהוא לא שאל אף פוסק בעניין.

והנה, ערב שבת אחד, הייתה מסיבת יום הולדת לאחת החברות הטובות של אימא, וסוגיית הנסיעה בשבת מיד בתום הסעודה, עמדה על הפרק. להפתעתי אבא היה רגוע מאוד. כשעשינו את הדרך למכונית הוא סיפר לי ש"התורה לא תאהב שאימא תבוא לבד למסיבה וכולם יאשימו אותה (את התורה) בעוגמת הנפש שתיגרם לאימא ולכולם". אני הייתי אמור להסיע את הוריי למסיבה ולהמשיך משם לחברים, וכך, כשנכנסנו למכונית, הוא עצר אותי לפני שהתנעתי, ואמר " הריני מצהיר, קבל שמיים וארץ, שמכוניתי היא חצרי, היא אדמתי, וכל זמן שאני בתוכה, אינני זז מביתי." כשסיים הוא הסתכל עליי ואמר, "סע!". התנעתי ונסענו. אהבתי את התורה הזאת של אבא.

אז מה הקשר ל"מודה אני"?

שמח ששאלתם.

הטקסט המקראי תמיד היה חלק מהכתיבה של אבא, עוד לפני תהליך ההתקרבות שלו למקורות, הוא כבר היה קרוב. עד "מודה אני" התורה הייתה נוכחת בשירים אבל לא מקדימה, בתוך, מאחורה. "אז עכשיו הוא יצחק אותה", למשל, מתוך השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו", יצחק מגיע מפרשת לך לך אברהם, יצחק שרה וישמעאל… ויש עוד דוגמאות רבות. ואילו ב"מודה אני" אבא שם את תפילת הבוקר השגורה בפי כל יהודי ירא שמיים, כשיר, הנושא, העיקר, אלא שכדרכו, הפך את תפילת "מודה אני" של הסידור, למשהו ישראלי, חי, נושם, כמו התורה, כמו העברית שלו.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו

 

כתבות נוספות

מאיר אריאל כותב מהחזית

חיית המתכת חיית הברזל: מאיר אריאל פוגש את הנביא דניאל

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

נדיר: האיש שהצליח לדחוס את כל התלמוד לכרך אחד!

צפו בהישג יוצא הדופן של שלמה בן שמשון: 37 מסכתות התלמוד, 1154 עמודים, והכל בכרך אחד

בין השנים 1343-1342 העתיק שלמה בן שמשון בכתב ידו את כל התלמוד הבבלי בכרך אחד המכיל 577 דפים שהם 1154 עמודים (דף גמרא=שני עמודים). סוג הכתיבה שבה השתמש שלמה בן שמשון לא הייתה הכתיבה המרובעת ההדורה שהייתה מקובלת לכתיבת החיבורים הקנוניים, אלא כתיבה בינונית – שמאפשרת כתיבה צפופה ומאסיבית יותר, אשר באמצעותה יכול היה המעתיק לצרף את כל 37 מסכתות התלמוד ונוסף על כך את המשנה בכרך אחד. ככל הידוע, הישגו של שלמה בן שמשון הוא חסר תקדים – לא רק בהיותו הכרך היחיד של התלמוד הבבלי שהשתמר בכתב יד, אלא בעיקר בהיותו היחיד שידוע לנו שנוצר מלכתחילה בכרך אחד ויחיד.

 

קולופון היצירה

עם חלוף השנים והדורות, התגלגל כתב היד ברחבי אירופה, ועבר בין בעלים שונים שהשאירו את חתימותיהם בגוף כתב היד. איננו יודעים את שם הבעלים המקורי של כתב היד היות ששמו נמחק על ידי מי מבעליו המאוחרים של כתב היד. השערות שונות הועלו לגבי מיקומו במהלך המאות שחלפו, אך מה שבטוח הוא שאי שם במהלך המאה ה-19 נאסף הכרך יחד עם כתבי קודש אחרים מכנסייה גרמנית והועבר לספרייה הממלכתית של מינכן, ועל כן שמו – כתב יד מינכן.

מתוך כתב היד

בשנת 1862, מאות שנים לאחר המצאת הדפוס, זכה רבי רפאל נתן רבינוביץ' לחזות במו עיניו בכתב יד מינכן לשלמה בן שמשון בספרייה הממלכתית של מינכן. מאותו הרגע החליט להקדיש את שנותיו להשוואת כתב היד המפורסם עם הדפסות מאוחרות של התלמוד בניסיון להרחיב את הידע של הלומד באשר לגרסאות השונות של נוסח התלמוד. מאחורי פרויקט זה, לו הקדיש מעל עשרים שנה מחייו ופורסם תחת השם "דקדוקי סופרים", עמדה מטרת על: לחזור ולהציג לקוראי וחוקרי התלמוד את השינויים, העיבודים הקיימים וההשמטות שבכתבי היד העתיקים, אותו אוצר אבוד שהדפוס – בנטייתו להאחדה טקסטואלית – זנח עם הדורות.

 

"תם ונשלם" סיום העתקת התלמוד

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

גלגוליו של ש"ס יעבץ

הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

`;