השופר הוא כלי הנגינה המרכזי בתפילות הימים הנוראים וכן הוא מופיע בעוד מספר אירועים היסטוריים בחיי העם ובחיי האדם היהודי – עד היום נוהגים לתקוע בשופר בלוויות בקרב עדות המזרח בישראל – כמו אצל התימנים.
השופר מופיע במקרא לראשונה בפרשת יִתְרוֹ הפרשה החמישית בספר שמות ובה מסופר על מעמד הר סיני, אשר קול השופר נשמע בתחילתו ובסופו.

בהתחלה:

טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל…

ובסוף מופיע השופר שוב לאחר מתן עשרת הדיברות –

יד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק…

מה לשופר ולימים הנוראים? מה לשופר ול"מוזיקה" היהודית והאם השופר הוא בכלל כלי מוזיקלי?

הפסיכואנליטיקאי והאנתרופולוג תיאודור רייק כתב ספר שלם בשנת 1919 שכותרתו "השופר" (הוא כתב את הספר בגרמנית ותרגום עברי לספר יצא לאור בשנת 2005). בספרו טוען רייך שקול השופר הוא קולו של האל.

הייתכן שכל מה שיש בשופר הוא מה שאין בו, כלומר שיתרונו וייחודו כתשמיש קדושה ווקאלי באים לו רק מכך שאין הוא בעצם כלי נגינה, אלא רק כלי הרעשה פרימיטיבי, וכן אולי מהנטייה הדתית המסורתית להתרפק בחדווה על כל מה שישן נושן? רייק, יהודי וינאי מתלמידיו של פרויד, היה בטוח שלא, ויצא להסביר לעצמו ולאחרים, במחקר מקורי ונועז, את סוד הקסם הקדוש של אחד הסמלים המרכזיים ביהדות.

רייק חש, במידה רבה של היגיון, שההסברים של המסורת היהודית באשר למשמעותה של תקיעת השופר במועדי תשרי אינם מספקים. המסורת, החל בתלמוד, קושרת את תרועת השופר לעקידת יצחק, שהרי השופר עשוי מקרן של אייל, והיה זה אייל שתפס שם ברגע האחרון את מקומו של הבן האהוב על המזבח, ובכך אישר את עמידתו של אברהם בניסיון האכזרי ואת הברית העמוקה שבינו לבין האל. אך האם כל מה שחולף במוחו ובליבו של המאמין השומע את קול השופר הוא זיכרון הברית? האם אין לשופר אפקט מעורר יראה, השראה ואפילו הזמנה לחזרה לנקודה בסיסית מאוד, היולית ועמוקה, של הרגש הדתי? אין לשכוח שבתקופת המקרא הייתה אמורה תרועת שופר גם להתריע על סכנה, לפתוח מלחמה, ללוות משיחת מלך ולחגוג גאולה – האם מדובר אכן רק בעזר לזיכרון האישי והלאומי?

רייק קובע שלא. כדי להתחקות אחר מקורותיו של השופר הוא פונה לספר שמות, אל פרק יט, ומפרש פסוקים אחדים בצורה אחרת. בפסוק יט, למשל, כתוב: "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול". האם משה והקב"ה ניהלו שיחה, שברקע לה מתריע השופר? רייק טוען שכן. רייק מראה גם שאבי המוסיקה על פי התנ"ך, יובל (בראשית, ד, כא) קשור לעניין (שהרי יובל פירושו אייל), והמוסיקה הלא שימשה תמיד בתקופות קדומות לצרכים דתיים-ליטורגיים, וקשורה בראשיתה לחיקוי קולה של חיית הטוטם. השופר, אם כן, הוא קולו של האל. מה הדבר אומר, אם כך, על הטקס הקדום הזה?

רייק נכנס להסברים פסיכואנליטיים העוקבים בדקדקנות אחר תיאוריית הטוטם של פרויד, כפי שפורסמה רק שבע שנים לפני פרסום מחקרו של רייק, בספר "טוטם וטאבו" (1912). הטוטמיזם בשביל פרויד היא הצורה הפרימיטיבית של הדת (דרכה עברה האנושות בצעירותה), שבה חיה מסוימת נבחרת על ידי קהילה להיות לה ל"טוטם", כלומר לנוכחות של העוצמה הכוללת שלה. החיה היא תחליף לאב האלים של השבט, "זכר אלפא" שניכס אליו את הנקבות בכוח הזרוע (כולל האימהות, שהבנים כמובן, על-פי פרויד, עורגים אליהן). "זכר אלפא" זה נרצח על ידי הזכרים האחרים, והם, כשגאו בהם רגשות האשמה על רצח האב, בחרו בחיה לממש כלפיה את יחסי הכניעה והציות. מאוחר יותר בשלבי התפתחות הדת, הוחלפה לדעת פרויד החיה בדמות מואנשת, שגם הועלתה אחר כבוד אל השמים ונהפכה לאלוהים האב. הדת, כידוע, אינה לדידו יותר מאשר אשליה הנובעת מרגשות מציקים של אשמה אדיפלית.

חיית הטוטם של העבריים הקדמונים, שרייק מהסס אם היא אייל או פר (שכן קול השופר דומה לגעייה), ותקיעת השופר שנשתמרה דווקא בתקופת הכפרות של היהודים, מלמדת על הצורך התת-מודע להיזכר בחטא רצח האב הקדמון כדי לבקש עליו סליחה.

אבל גם ללא המטען הפרודיאני שנראה כבד מנשוא, מחקרו של רייק מעלה נקודות מרתקות: האם אכן קולו של האל בתנ"ך הוא השופר? אם כן, הרי זה משליך אור חדש על מאורעות תנ"כיים ידועים, שכן יש לזכור שבתקופה העתיקה היה האובייקט הדתי הנכחה מלאה של מושאו, ולא יצוג שלו: כלומר, קול השופר לא סימל את קולו של האל, אלא היה קולו ממש. רק בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הדת נוצר המרחק בין הדבר לבין המשמעות שלו, ואובייקטים נהפכו להיות סמלים. אי לכך ברור, למשל, שקול האלוהים הוא שהפיל את חומות יריחו, ולא הסמליות שבתקיעת השופר, כפי שאנחנו עלולים לחשוב בקריאה אנכרוניסטית של הטקסט.

וכשם שהאובייקט הוטען במשמעות סמלית, כך הטקס הוטען במשמעות מיתית, כלומר זכה לפרשנות סיפורית והיסטורית. וכך בימינו, כאשר אנו שומעים את קול השופר, אנחנו רק יודעים שאנו אמורים להיזכר בסיפור עקידת יצחק ובברית עם האל שהוריש לנו אבינו הקדמון אברהם. כל תחושה נוספת שמעלים בנו הצלילים הקוראים ומשתברים מגיעה ממקום אחר, חבוי, המחזיק באמת שייתכן ואין לנו אליה גישה מודעת.

המוזיקולוגית רות הכהן פינצ'ובר מתייחסת בספרה על "עלילת הרעש" נגד היהודים לתפיסה הנוצרית אשר פירשה את הצלילים של בית הכנסת כרעש, קול התפילה ללא כלי נגינה וללא הרמוניה מערבית מקובלת, נשמעה דיסהרמונית מבחינה מוסיקלית. גם "כלי הנגינה" השופר שמשתתף בתפילה ומשמיע קולות לא מוגדרים, נשמע כרעש ועל כן ייחסה הנצרות האנטישמית ליהודים כוחות מגיים שליליים שמטרתם להזיק לאחר.

השופר הנשמע בבתי הכנסת בימים הנוראים, מאחד את הקולות הפנימיים והחיצוניים של המאזינים לו, השופר נשמע כ"מוזיקה" לאוזני המתפללים וכרעש לאוזני הזרים – ועדיין מקומו בתרבות היהודית הוא רם ונישא מכל שאר כלי הנגינה.

איך להיות "בעל תוקע"? איך צריכות להישמע תקיעות ראש השנה?
גילה פלם מראיינת את קלמן פיינברג, "בעל תוקע" כבר למעלה מ-39 שנה, והאיש שטוען שהוא היחיד שיודע לעשות את זה נכון !

מוזמנים להאזין גם לאוסף תקיעות שופר

מקורות לכתבה: רייק, תיאודור, השופר מחקר פסיכואנליטי של הריטואל היהודי, רסלינג 2005

HaCohen, Ruth The Music Libel Against the Jews , Yale University Press, 2011

כתבות נוספות

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

משנים את כיוון התווים

("מודה אני", מילים ולחן: מאיר אריאל)

הימים היו תחילת שנות התשעים, אחרי מלחמת המפרץ, במהלך הקלטת האלבום "זרעי קיץ", ואחריו. תהליך התחזקות האמונה אצל אבא היה בעיצומו. חוג "פרשת השבוע" כבר התנהל בימי רביעי, ולראשונה, אבא החליט להפסיק להופיע בשבתות. לא שמירת שבת על פי שולחן ערוך אבל להופיע – לא!

קידוש בערב שבת תמיד היה, ועכשיו, כבר לא היה צריך למהר ולצאת מיד אחרי ארוחת שבת להופיע. אבא היה מאושר מהמהלך, אימא קצת פחות. היות שחוג החברים של אבא ואימא היה חלק מהדור שכל האירועים, המסיבות והמפגשים, היו נקבעים לערב שבת, האפשרות שאימא תגיע למפגשים האלה ללא מאיר, שהעדיף לא לנסוע בשבת, הייתה בעייתית.

באותו זמן אבא נהג לדבר אתנו על התורה כעל ישות חיה ומרגישה, "התורה לא אוהבת שמעליבים בשמה אנשים", "זה משמח את התורה". משפטים מהסוג הזה היינו שומעים הרבה ממנו, ככה למדנו על התורה דרכו, דרך הנהגותיו.

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

אני לא בטוח שהפוסקים היו מאשרים לו את ההגדרות שלו לעונג שבת, שכללו למשל סרט טוב של האמפרי בוגרט, בילוי שהיה נחשב "עונג שבת ראוי" כלשונו, כך גם לשמוע תקליט שלם מהתחלה עד הסוף. מזל שהוא לא שאל אף פוסק בעניין.

והנה, ערב שבת אחד, הייתה מסיבת יום הולדת לאחת החברות הטובות של אימא, וסוגיית הנסיעה בשבת מיד בתום הסעודה, עמדה על הפרק. להפתעתי אבא היה רגוע מאוד. כשעשינו את הדרך למכונית הוא סיפר לי ש"התורה לא תאהב שאימא תבוא לבד למסיבה וכולם יאשימו אותה (את התורה) בעוגמת הנפש שתיגרם לאימא ולכולם". אני הייתי אמור להסיע את הוריי למסיבה ולהמשיך משם לחברים, וכך, כשנכנסנו למכונית, הוא עצר אותי לפני שהתנעתי, ואמר " הריני מצהיר, קבל שמיים וארץ, שמכוניתי היא חצרי, היא אדמתי, וכל זמן שאני בתוכה, אינני זז מביתי." כשסיים הוא הסתכל עליי ואמר, "סע!". התנעתי ונסענו. אהבתי את התורה הזאת של אבא.

אז מה הקשר ל"מודה אני"?

שמח ששאלתם.

הטקסט המקראי תמיד היה חלק מהכתיבה של אבא, עוד לפני תהליך ההתקרבות שלו למקורות, הוא כבר היה קרוב. עד "מודה אני" התורה הייתה נוכחת בשירים אבל לא מקדימה, בתוך, מאחורה. "אז עכשיו הוא יצחק אותה", למשל, מתוך השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו", יצחק מגיע מפרשת לך לך אברהם, יצחק שרה וישמעאל… ויש עוד דוגמאות רבות. ואילו ב"מודה אני" אבא שם את תפילת הבוקר השגורה בפי כל יהודי ירא שמיים, כשיר, הנושא, העיקר, אלא שכדרכו, הפך את תפילת "מודה אני" של הסידור, למשהו ישראלי, חי, נושם, כמו התורה, כמו העברית שלו.

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

מאיר אריאל כותב מהחזית

חיית המתכת חיית הברזל: מאיר אריאל פוגש את הנביא דניאל

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים