חיית המתכת חיית הברזל: מאיר אריאל פוגש את הנביא דניאל

"דָּם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה": חזון אחרית הימים ב"חיית הברזל"

אליי קורנצקי
06.08.2018
מאיר אריאל בהופעה. צילום: רפי גולדמן

ב-1995 הוציא מאיר אריאל את אלבומו החמישי, רישומי פחם. האלבום יצא כשנתיים לאחר אלבומו הקודם, זרעי קיץ, ובמובנים רבים הוא מהווה את היפוכו הגמור. בעוד שב-זרעי קיץ ניסה אריאל לפנות לקהל רחב דרך שירים קצרים, קליטים ונגישים יותר מן הרגיל, ובעזרת ההפקה המוזיקלית השופעת של שלום חנוך, רישומי פחם מאופיין בשירים ארוכים וקודרים, ומופק בצורה מינימליסטית וכמעט חובבנית על ידי אריאל עצמו. כבר בכותרת האלבום – שמפנה את ליבנו בו־זמנית גם אל העולם המודרני של תחנות כוח פחמיות וגם אל העולם הקמאי של ציורי מערות – ניתן לזהות תמה שנשזרת לאורך היצירה כולה: חיבור בין עבר קדמון לעתיד קודר ודיסטופי. החיבור הזה מאפשר את הבניית חלק משירי האלבום כחזיונות נבואה שצופות לעתיד אבל מעוגנות במסורת היהודית. כזה הוא גם השיר הראשון והמוכר ביותר באלבום, "חיית הברזל".

השיר נפתח בפתאומיות, ללא שום הקדמה מוזיקלית או אפילו רגע של דממה לפני שקולו של מאיר אריאל בוקע – "תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל, / מַזְכִּיר לִי חַיָּה מֵחֲזוֹן דָּנִיֵּאל". בכך אנחנו נזרקים היישר לתוך העימות שבין העבר המקראי והעתיד הטכנולוגי – ניגוד שמובלט על ידי המילים "תקופה" ו"עידן" שמכוונים את המאזין להתמקד במרחב הזמן. בהקשר זה, ראוי גם לשים לב לשפה שאריאל משתמש בה, שמערבבת משלב ספרותי "גבוה" במשלב דיבורי "נמוך", ובין הרובד המקראי לעכשווי. כך אנחנו מוצאים צירופים כגון "מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים / פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה, / לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים", או:  

 חַיַּת הַמַּתֶּכֶת, חַיַּת הַבַּרְזֶל, לְכָל מָקוֹם יַגִּיעוּ יוֹנְקוֹתֶיהָ. שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת, מַלְכוֹת הַבַּרְזֶל, בְּנֵי־אָדָם טִפּוֹת שֶׁל דָּם בְּקַשְקַשּׂיהָ…  

המילה המקראית "יונקותיה" מעניינת במיוחד לא רק מכיוון שהיא ארכאית, אלא גם בגלל הצירוף בינה לבין ה"מתכת" וה"ברזל". משמעות המילה "יוֹנֶקֶת" היא ענף רך וצעיר, וצירופה למפלצת הדורסנית והמודרנית יוצר ניגוד נוסף (שקיים כבר בעצם השם "חיית הברזל") בין החי לטכנולוגי. בנוסף, המילה עשויה לעורר בקרב המאזין הישראלי אסוציאציות של יניקה, ובעזרת החרוז נוצר ניגוד נוסף, בין חלב ויניקה לבין "דם" ו"קשקשים". השילוב הלשוני הזה אינו ייחודי לשיר, אלא מאפיין את כלל יצירתו של מאיר אריאל, אבל כאן הוא מנוצל בצורה מוגברת, שמבליטה את החיבור שאריאל עושה בין המקרא לעתיד.

לחן השיר פשוט מאוד ונוטה למונוטוניות מסוימת. הפזמון מורכב מארבעה אקורדים, בעוד שהבתים מורכבים משני אקורדים בלבד: דו מז'ור ולה מינור (אקורדים דומים מאוד מבחינת המבנה, עם הבדל של תו אחד ביניהם), והם מתחלפים ביניהם הלוך ושוב. ההפקה המחוספסת והמינימליסטית שמאפיינת את האלבום כולו מוקצנת כאן. הכלי העיקרי הוא הגיטרה של אריאל עצמו, והוא פורט על המיתרים בצורה גסה ולא אחידה מבחינת קצב או רמת הקול. האקורדיון של דורון פיקר מצטרף בפזמון, בנגינה רכה בהרבה לעומת הגיטרה, ונמוג כל פעם מחדש. התוצאה היא שהמנגינה לא תמיד נעימה לאוזן, אך מאלצת אותנו להקשיב בתשומת לב רבה יותר למילים.

מאיר אריאל בחדר העבודה. צילום: תרצה אריאל

השירה של מאיר אריאל היא דיבורית מלכתחילה, כהרגלו, ונעשית פחות ופחות מלודית ככל שהשיר מתפתח, עד לקטע המסיים. דווקא שם, כאשר אריאל מצטט היישר מתוך הארמית של ספר דניאל – שפה שאיננה מובנת למאזין הממוצע – אריאל בוחר לשיר את המילים בצורה מוזיקלית יותר. ייתכן שמאחר והמילים הללו אינן מובנות, אריאל אינו מרגיש צורך להנכיח אותן כפי שהוא עושה במילים העבריות – אך נראה שיש כאן גם רצון לתת דווקא לשפה הארכאית, הדתית, והלא מובנת, מעמד אסתטי מיוחד. לאורך השיר כולו, הגיטרה מעגנת את הטקסט בקצב מסוים, כאשר כמעט כל שורה מחולקת לשני חצאים (בדומה לשירה מקראית, אבל גם בדומה לשירה של אלתרמן, שהשפיעה רבות על אריאל) שמותאמים פחות או יותר למעבר בין האקורדים. בעזרת המקצב הקבוע הזה, לצד היבטים מוזיקליים של הטקסט עצמו (חריזה ומצלול) אריאל מציב מסגרת, רופפת ככל שתהיה, סביב הטקסט ה"דיבורי" שטומן בתוכו חזון מבהיל של אחרית הימים – אך כמובן שגם המסגרת הזאת לפעמים קורסת תחת ההתפרצות הנבואית של המילים.

השיר מבוסס בעיקרו על החזון שמופיע בפרק ז של ספר דניאל, אבל מאיר אריאל מלביש את החזון המקראי על המציאות העכשווית. הבית הראשון הוא למעשה רק תיאור מתומצת של החזון מדניאל, ומעניין שאריאל מתאר את החזון רק עד מות החיה הרביעית ("סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב") ומתעלם מתמונת הגאולה שמופיעה בסוף החלום המקורי.  

בִּשְׁנַת אַחַת לְבֵלְטְשַׁאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל  חָזוֹן בַּחֲלוֹם רָאָה דָּנִיּאֵל  וַתַּעֲלֶינָה אַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַיָּם  וְכָל חַיָּה מְסַמֶּלֶת מַלְכוּת בָּעוֹלָם  וְהָרְבִיעִית שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה מִקּוֹדְמוֹתֶיהָ  מַפְחִידָה וְאֵימְתָנִית וְתַקִּיפָה בִּתְנוּעוֹתֶיהָ  עִם שֵׁנִי בַּרְזֶל גְּדוֹלוֹת אוֹכֶלֶת וְגוֹרֶסֶת  וְהַשְּׁאָר בְּצִפָּרְנֵי נְחֹשֶׁת דּוֹרֶסֶת  וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם לָהּ וְהַקְּטַנָּה מִתּוֹכָן צוֹמַחַת וּגְדֵלָה  וְצָצוֹת בָּהּ כְּעֵינַי בְּנִי אָדָם  וּפֶה מִדְבָּר גְּדוֹלוֹת מִתְרַבְרֵב  סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב   

הבית השני בשיר מתאר את העולם המודרני: תמונה של עולם קפיטליסטי, עירוני, וטכנולוגי עד כדי ניכור הגוף – "כָּל הַמַּחְשְׁבִים הָאֵלֶּה, / הַמַּרְדִּימִים הָאֵלֶּה, / הָעוֹקְרִים הָאֵלֶּה אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ / מֵעוֹלָמֵנוּ". בבית הזה הקשר לחיה מספר דניאל ברור, אבל הוא לא מצוין מפורשות – התמונה שאריאל מצייר עולה כרצף אסוציאציות שהיחסים בינן אינם תמיד ברורים. החלום הנבואי של דניאל מתערבב בתת־מודע של הדובר בשיר, ונוצרת נבואה חדשה.  

כָּל הַמִּגְדָּלִים הַמְשֻׁנָּנִים הָאֵלֶּה הַנּוֹגְסִים בַּתְּכֵלֶת  כָּל הַשְּׁפִּיצִים הָאֵלֶּה בֵּגְּרָפִים  בַּרְזֶל כְּתַנִּין, מַתֶּכֶת כְּפֶרֶד  בַּרְזֶל כְּצִפּוֹר, מַתֶּכֶת גִ'ירָפָה  בַּרְזֶל מְצֻפֶּה מַתֶּכֶת עַרְמוּמִית  מֻזְרֶמֶת אֵלֶקְטְרוֹנִיקָה, מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים  פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה, לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים  עִם הָרֶשֶׁת הֲכִי גְּדוֹלָה שֶׁל סוֹכְנִים כְּפוּלִים  כָּל הַמַּחְשֵׁבִים הָאֵלֶּה  הַמַּרְדִּימִים הָאֵלֶּה, הָעוֹקְרִים הָאֵלֶּה  אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ…מֵעוֹלָמֵנוּ…   

 הבית השלישי מתאר את חיית הברזל עצמה, והקווים שבין סמל למסומל מתמסמסים: בעוד שבחזון המקראי ברור כי כל חיה "מסמלת מלכות בעולם" כדברי אריאל, כאן נראה שחיית הברזל אינה מסמלת מלכות ממשית אלה היא מלכות בפני עצמה – שוב, " שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת, מַלְכוֹת הַבַּרְזֶל, / בְּנֵי־אָדָם טִפּוֹת שֶׁל דָּם בְּקַשְקַשּׂיהָ".  

גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת,  וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר  מוֹצֶצֶת וְיוֹרֶקֶת, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת וְזוֹרֶקֶת  עֶצֶם לְתַחְקִירְנֵי זְכוּת הַצִּבּוּר  קַרְנַיִם שׁוֹלְטוֹת רָחוֹק, עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם,  פֶּה לֹא מַפְסִיק לְלַהֵג  אוֹמֵר מַה לִּרְצוֹת, מַה לַּחְשֹׁב,  מַה לִּהְיוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לְהִתְנַהֵג  וַהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים חֲצִי אוֹטוֹמָטִי  הֲלוּמֵי פַּטִּישׁוֹנֵי כֶּסֶף סְמוּיִים  רָצִים רָצִים מְפֻקְּדֵי רִצּוּדִים מְהַבְהֲבִים  עֲטוּפִים בִּמְגִלָּה שֶׁל תְּנָאִים וּזְכֻיּוֹת  מְסֻמְּמֵי קִדְמָה וְהִתְפַּתְּחֻיּוֹת  לַעֲבֹד בְּלִי דַּעַת וּלְשָׁרֵת  לְשַׁמֵּשׁ וּלְשַׁמֵּן אֶת  חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל  לְכָל מָקוֹם יַגִּיעוּ יוֹנְקוֹתֶיהָ  שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת מַלְכוּת הַבַּרְזֶל  בְּנֵי אָדָם, טִפּוֹת שֶׁל דָּם וְקַשְׂקַשֶּׂיהָ   

רק בבית הרביעי אריאל חוזר לחזון המקראי, ולפרשנות האלגורית המקובלת בתלמוד, לפיה החיה הרביעית בחלומו של דניאל מסמלת את האימפריה הרומית (זאת בניגוד לעמדה המודרנית, המזהה בחיה הרביעית את השלטון ההלניסטי). אבל שוב הגבול בין האלגוריה למציאות, בין העבר העתיק לעולם המודרני, ובין הנבואה של דניאל לנבואה של מאיר אריאל עצמו – נקרע: טלוויזיה וקולוסיאום מתאחדים זה עם זה, ולניכור הטכנולוגי שתואר בבתים הקודמים מצטרף כעת תיאור של גלובליזם משחית וטעון אלימות.  

מְקֻבָּל שֶׁהָרְבִיעִית הִיא רוֹמִי  מְקֻבָּל שֶׁרוֹמִי הִיא אֶדוֹם  מַמָּשׁ כָּךְ אוֹ בְּאֹפֶן סִמְלִי יֵשׁ דֵּי הַרְבֵּה מֵרוֹמִי הַיּוֹם  כָּל הַקּוֹלוֹסֵאוֹם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה  עִם חַלּוֹנוֹת הַהֲצָצָה אֶל הַזִּירָה  הַמְלֵאָה גְּלָדִיאָטוֹרִים שֶׁהֵם חַיּוֹת טֶרֶף  וְדָם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה  תַּחֲלִיף תַּחֲנוֹת תָּמִיר עֲרוּצִים  תְּשׁוֹטֵט כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ בָּעוֹלָם  תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה מִחוּץ לְכָל זֶה  לֹא נוֹגֵעַ לְךָ זֶה שָׁם  אֲבָל בֵּינְתַיִם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁקּוֹרֶה זֶה  שֶׁאַתָּה עוֹד אֶחָד שֶׁיּוֹרֶה וְיוֹרֶה  מִתְרַגֵּל לְחַסֵּל בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר  חַיַּת טֶרֶף גְּלָדִיאָטוֹר   

סוג הנבואה שמיוצגת בשיר היא נבואה אישית ושקטה, כמו חזונו המקורי של דניאל. במקומות מסוימים, צלילי השפה הופכים את התיאור לאלים, כמו ברצף החרוזים "גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת / וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר", או במצלולים כגון "כָּל הַקּוֹלוֹסֵיאוּם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה", והשפה עצמה מאיימת לקרוס ולהתפרק תחת כובד הנבואה, אבל בכל זאת הדובר כאן אינו נביא זעם. התיאור הוא של תגלית בלבד, ללא הוכחה, הטפה או הנחיות. הנביא אינו מנסה לשכנע את העם לסור מדרכיו ולא נראה שיש אפילו דרך למנוע את החורבן שהוא חוזה – הוא רק מדווח את אשר נגלה לו.

כאמור, בסוף השיר הלחן נעשה שקט ומלודי כאשר מופיע הציטוט מדניאל: שברי פסוקים שמדלגים בכוונה על האוטופיה שאמורה לבוא אחרי החורבן, ומנטרלים בכך גם את האפשרות לחפש תקווה בחזון המקורי. אריאל מפסיק לנגן על הגיטרה רגע לפני שהוא מסיים לשיר, ומתירה להברה אחת להדהד בשקט ששורר בסוף – " וְחֶזְוֵי רֹאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי". בכך, הסיומת מדגישה את הבהלה האישית שכרוכה בחזון. אם כן, נראה שהנביא פועל מתוך הכרח פנימי, שכן נבואה היא גם "מַשָׂא", והחזון נאמר מתוך צורך לפרוק את העול שכרוח בחוויה הנבואית המבהילה. בכך בוחר מאיר אריאל לפתוח את אלבומו: בחזון קודר ומבהיל של אחרית הימים; חזון שקט אבל מוצף בדם ואלימות.

עם זאת, חשוב לזכור כי רישומי פחם הוא אלבום שנועד להישמע ברצף (וגם הוקלט כך), ו"חיית הברזל" אינו אלא הפתיחה שלו. לכן מן הראוי לציין שלמרות שהאלבום פונה למחוזות קודרים נוספים בהמשך (וראוי במיוחד לציין את "דמוקראסי", עוד חלום נבואי מבהיל שנראה כמושפע מספר דניאל), בסוף חלה תפנית מסוימת.

השיר האחרון, "פה גדול", הוא שיר יוצא דופן באלבום: הוא קצר בהרבה משאר השירים, ובעל טון עליז ומשתובב. יחסית למינימליזם של "חיית הברזל", המנגינה של "פה גדול" גדושה בצלילי אקורדיון ופסנתר, וצמודה ללחן מתנדנד שמזכיר זמר ספנים או אפילו שיר ילדים. גם כאן נשמעים אי-דיוקים בנגינה וחוסר עקביות מבחינת רמת הקול, אבל דברים אלו רק מחזקים את האופי השובב של השיר. נושא השיר לקוח מן האגדה הידועה על חורבן הבית השני בידי טיטוס והתרברבותו מול אלוהי ישראל, שמעניש אותו ביתוש שנכנס למוחו. השיר סוגר מעגל שנפתח ב"חיית הברזל": הוא חוזר לרומא ולחורבן, ול"פֶה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת, מִתְרַבְרֵב", ובסוף גם לחיית הברזל עצמה.

בסוף השיר, כשראשו של טיטוס נפתח, בוקע ממנו היתוש "בּגֹדֶל גּוֹזָל – / שְׂפָתָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת / וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל" – בהקבלה ישירה ל"שיני הברזל" ו"ציפורני הנחושת" של חיית הברזל. נראה שבאותו רגע בו המלכות הרומית (שאותה כאמור, החיה הרביעית של דניאל מסמלת עבור מאיר אריאל) גוועת, חיית הברזל נולדת מחדש. הבחירה דווקא במילה "גוזל" (בעוד שבמקור במסכת גיטין כתוב "ציפור"), מציירת דימוי בו ראשו של טיטוס הוא ביצה ויוצרת רושם של גלגול אפוקליפטי אינסופי: חיית ברזל שמחריבה ונחרבת, ונולדת מחדש שוב ושוב.

אולי נצליח להבין את הקשר בין תחילת האלבום לסופו בעזרת שיר אחר של מאיר אריאל: "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" – שיר שגם מצוטט (לצד דניאל פרק ז ומסכת בבלי גיטין) בחוברת של רישומי פחם כאחד המקורות לאלבום. גם כאן העבר המקראי מעומת עם הווה טכנולוגי ומנוכר, אבל בניגוד ל"חיית הברזל", פה נראה שבכל זאת יש מעט תקווה בקריאה החוזרת – "נעבור גם את זה". אם כן, אפשר להבין את "פה גדול" כשיר שנועד להפנות את רישומי פחם לכיוון דומה: בסוף האלבום, אריאל הופך מנביא מבוהל למוקיון עליז ששר בשאננות על חורבן מעגלי ואינסופי.

באופן אירוני, דווקא המעגליות הזאת היא שפותחת פתח לאופטימיות זהירה, כי כל זה כבר היה – ועבר. לכן החזון שמאיר אריאל נושא בתחילת האלבום אמנם מבהיל, אבל הוא אינו מהווה סוף ממשי. הסוף האמתי שהאלבום מציע הוא התחלה מחדש: עברנו את טיטוס – נעבור גם את זה.

איור רישומי פחם. אייר: מאיר אריאל

"חיית הברזל". מילים ולחן: מאיר אריאל

תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל  מַזְכִּיר לִי חַיָּה מֵחֲזוֹן דָּנִיּאֵל  חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל  כָּל כָּךְ דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי מִתְבַּהֵל… 

בִּשְׁנַת אַחַת לְבֵלְטְשַׁאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל  חָזוֹן בַּחֲלוֹם רָאָה דָּנִיּאֵל  וַתַּעֲלֶינָה אַרְבַּע חַיּוֹת גְּדוֹלוֹת מֵהַיָּם  וְכָל חַיָּה מְסַמֶּלֶת מַלְכוּת בָּעוֹלָם  וְהָרְבִיעִית שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה מִקּוֹדְמוֹתֶיהָ  מַפְחִידָה וְאֵימְתָנִית וְתַקִּיפָה בִּתְנוּעוֹתֶיהָ  עִם שֵׁנִי בַּרְזֶל גְּדוֹלוֹת אוֹכֶלֶת וְגוֹרֶסֶת  וְהַשְּׁאָר בְּצִפָּרְנֵי נְחֹשֶׁת דּוֹרֶסֶת  וְעֶשֶׂר קַרְנַיִם לָהּ וְהַקְּטַנָּה מִתּוֹכָן צוֹמַחַת וּגְדֵלָה  וְצָצוֹת בָּהּ כְּעֵינַי בְּנִי אָדָם  וּפֶה מִדְבָּר גְּדוֹלוֹת מִתְרַבְרֵב  סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב 

חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל  מַלְכוּת מְשֻׁנָּה שֶׁחָזָה דָּנִיּאֵל  תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת עִדַּן הַבַּרְזֶל  כָּל כָּךְ דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי מִתְבַּהֵל… 

כָּל הַמִּגְדָּלִים הַמְשֻׁנָּנִים הָאֵלֶּה הַנּוֹגְסִים בַּתְּכֵלֶת  כָּל הַשְּׁפִּיצִים הָאֵלֶּה בֵּגְּרָפִים  בַּרְזֶל כְּתַנִּין, מַתֶּכֶת כְּפֶרֶד  בַּרְזֶל כְּצִפּוֹר, מַתֶּכֶת גִ'ירָפָה  בַּרְזֶל מְצֻפֶּה מַתֶּכֶת עַרְמוּמִית  מֻזְרֶמֶת אֵלֶקְטְרוֹנִיקָה, מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים  פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה, לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים  עִם הָרֶשֶׁת הֲכִי גְּדוֹלָה שֶׁל סוֹכְנִים כְּפוּלִים  כָּל הַמַּחְשֵׁבִים הָאֵלֶּה  הַמַּרְדִּימִים הָאֵלֶּה, הָעוֹקְרִים הָאֵלֶּה  אֶת אֶצְבְּעוֹתֵינוּ…מֵעוֹלָמֵנוּ… 

תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל  הַזּוֹ הָרְבִיעִית שֶׁרָאָה דָּנִיּאֵל  בְּחֶזְיוֹנוֹת לַיְלָה אָז בְּבָבֶל  הַאִם זֶה עַכְשָׁו שׁוּב מִתְגַּלְגֵּל…? 

גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת,  וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר  מוֹצֶצֶת וְיוֹרֶקֶת, מִשְׁתַּמֶּשֶׁת וְזוֹרֶקֶת  עֶצֶם לְתַחְקִירְנֵי זְכוּת הַצִּבּוּר  קַרְנַיִם שׁוֹלְטוֹת רָחוֹק, עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם,  פֶּה לֹא מַפְסִיק לְלַהֵג  אוֹמֵר מַה לִּרְצוֹת, מַה לַּחְשֹׁב,  מַה לִּהְיוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת וְאֵיךְ לְהִתְנַהֵג  וַהֲמוֹנִים הֲמוֹנִים חֲצִי אוֹטוֹמָטִי  הֲלוּמֵי פַּטִּישׁוֹנֵי כֶּסֶף סְמוּיִים  רָצִים רָצִים מְפֻקְּדֵי רִצּוּדִים מְהַבְהֲבִים  עֲטוּפִים בִּמְגִלָּה שֶׁל תְּנָאִים וּזְכֻיּוֹת  מְסֻמְּמֵי קִדְמָה וְהִתְפַּתְּחֻיּוֹת  לַעֲבֹד בְּלִי דַּעַת וּלְשָׁרֵת  לְשַׁמֵּשׁ וּלְשַׁמֵּן אֶת  חַיַּת הַמַּתֶּכֶת חַיַּת הַבַּרְזֶל  לְכָל מָקוֹם יַגִּיעוּ יוֹנְקוֹתֶיהָ  שִׁלְטוֹן הַמַּתֶּכֶת מַלְכוּת הַבַּרְזֶל  בְּנֵי אָדָם, טִפּוֹת שֶׁל דָּם וְקַשְׂקַשֶּׂיהָ 

מְקֻבָּל שֶׁהָרְבִיעִית הִיא רוֹמִי  מְקֻבָּל שֶׁרוֹמִי הִיא אֶדוֹם  מַמָּשׁ כָּךְ אוֹ בְּאֹפֶן סִמְלִי יֵשׁ דֵּי הַרְבֵּה מֵרוֹמִי הַיּוֹם  כָּל הַקּוֹלוֹסֵאוֹם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה  עִם חַלּוֹנוֹת הַהֲצָצָה אֶל הַזִּירָה  הַמְלֵאָה גְּלָדִיאָטוֹרִים שֶׁהֵם חַיּוֹת טֶרֶף  וְדָם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה  תַּחֲלִיף תַּחֲנוֹת תָּמִיר עֲרוּצִים  תְּשׁוֹטֵט כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ בָּעוֹלָם  תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה מִחוּץ לְכָל זֶה  לֹא נוֹגֵעַ לְךָ זֶה שָׁם  אֲבָל בֵּינְתַיִם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁקּוֹרֶה זֶה  שֶׁאַתָּה עוֹד אֶחָד שֶׁיּוֹרֶה וְיוֹרֶה  מִתְרַגֵּל לְחַסֵּל בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר  חַיַּת טֶרֶף גְּלָדִיאָטוֹר 

תְּקוּפַת הַמַּתֶּכֶת, עִדַּן הַבַּרְזֶל  מַזְכִּיר לִי חַיָּה מֵחֲזוֹן דָּנִיּאֵל  חַיַּת הַמַּתֶּכֶת, חַיַּת הַבַּרְזֶל  כָּל כָּךְ דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי מִתְבַּהֵל… 

(ארמית): חזה הוית באדין מן קל מליא רברבתא די קרנא ממללה,  חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא.  אתכרית רוחי אנה דניאל וחזוי ראשי יבהלנני…   רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות

מאיר אריאל כותב מהחזית

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

הווידוי של אלכסנדר פן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation