עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה

הסיפור מאחורי השיר "עין גדי": פינה ירוקה בלב המדבר שיופיה הוציא את הנער איתן פרץ מדעתו

היאחזות הנח"ל בעין גדי. לע"מ, 1954

רוצים לקרוא ולשתף את הסיפורים מאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וּמִמַּעַל עֲנָנָה קְטַנָּה תָּשׁוּט.
עֵץ הָאֵשֶׁל בִּדְמָמָה יָזוּעַ
וְכָל קַו בַּחוֹל יָפֶה חָרוּט.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ
וְאָבָק מַחֲנִיק יָעוּף בָּרוּם
אַךְ עֵין גֶּדִי לֹא תִּסְבֹּל בַּכֶּמֶשׁ,
בָּהּ יִשְׁלֹט גָּוֶן יָרֹק וָחוּם.

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי
מֶה הָיָה כִּי צָמַחַתְּ בַּחַמָּה
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי
אֵיךְ פְּלָגִים בָּךְ חוֹתְרִים בַּשְּׁמָמָה
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי
בָּךְ הַיֹּפִי יוֹפַע בְּכָל הוֹד
וְהַלֵּב יְהַרְהֵר וְיַחֲמֹד
וְהַלֵּב יְהַרְהֵר וְיַחֲמֹד.

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וְכָל הַר בֹּו יִתְנַשֵּׂא גֵּאֶה וָרָם.
נַחַל עֲרוּגוֹת, זֶה הַיָּדוּעַ
מַהֲלָכוֹ יֵישִׁיר אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ,
אַךְ עֵין גֶּדִי הִיא נְוֵה מִדְבָּר
יוֹם חָדָשׁ אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶמֶשׁ
וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר.

 

 

היישוב עין גדי נזכר פעמים מספר במקרא. בראשית המאה הרביעית לספירה הגדיר אב הכנסייה אוסביוס את עין גדי בתור "כפר גדול מאוד של יהודים".

חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת הובילו את החוקרים למסקנה כי בשיאו (התקופה הרומית-ביזנטית) הכיל עין גדי כ-875 נפשות, ייתכן שאף יותר. לא ברור לחלוטין מתי ננטש היישוב, אך במשך אלף שנה או יותר היה אותו "כפר גדול מאוד" לחורבה צחיחה שכוסתה ונעלמה עם השנים.

 

מבט אל עבר מצדה, צולם מאזור עין גדי, סוף המאה ה-19. מתוך אלבום תצלומי החברה לחקר ארץ ישראל ושל פרנק מיסון גוד, אוסף הספרייה הלאומית

 

רק עם קום מדינת ישראל, ובמיוחד לאחר שמלחמת העצמאות הסתיימה והחברה הישראלית הצעירה הפנתה את מירב מאמציה למלאכת בניית האומה, המחשבה על יישובו מחדש של עין גדי עלתה על הפרק.

חברי גרעין הנח"ל שביקשו לייסד את עין גדי מחדש היו מודעים היטב לגודל האתגר. העובדה שהמיקום שבחרו ליישובם נמצא חמש שעות נסיעה בדרך משובשת מהעיר הקרובה יותר, היא באר שבע, ודאי קסמה להרפתקני החבורה.

הידיעה על הקמת האיחזות הנח"ל בעין גדי. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

יום הקמת היאחזות הנח"ל. המתיישבים החדשים מקבלים מחבריהם במתנה "גדי" לכבודה של עין גדי. צילום: טדי בראונר, לע"מ. 26 בפברואר, 1953

כדי שיוכלו להתמודד עם המורשת שהעמיסו על גבם, הם היו צריכים קודם כל להכות שורשים באדמה.

מייסדי ומייסדות היישוב ניגשו לעבודה במרץ אדיר: הם סללו כבישים חדשים שסייעו בהנגשת ההיאחזות האקזוטית, נטעו מטעים שונים, הקימו בית הארחה שאפשרו להם להתפרנס בכבוד ואכלסו את בית הספר החדש בצחוק ילדיהם. בכך העניקו למקום את השורשים שחסרו לו במשך מאות השנים האחרונות.

הפוגה מוזיקלית לחיילי היאחזות הנח"ל בעין גדי. צילום: טדי בראונר, לע"מ. 1953

ניסוי הקמת היישוב הראשון בערבה הצליח, ושלוש שנים מהקמת היאחזות הנח"ל בעין גדי – אוזרח היישוב והפך רשמית לקיבוץ בשנת 1956. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1959, הגיעו איתן פרץ וחבריו ל"שירות לאומי" לאותה פינה ירוקה בלב המדבר. לימים סיפר הנער בן ה-16 כי "ההיכרות הראשונה שלו עם עין-גדי הוציאה אותו מדעתו". יופיו המכשף של המקום העניק לו את ההשראה לכתוב שיר.

עין גדי, 1961. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

הוא טיפס על גבעה מבודדת, התיישב מול הדף ושם, "בחיק הטבע, ליד המעיין, מתוך התפעמות והתרגשות" כתב את אחת מהקלאסיקות המוכרות ביותר של ימי ראשית המדינה.

השנה הייתה 1959 והנער הצעיר קרא את השיר לחבר אחר, דובי (שלום דב אהרוני) שהלחין אותו בו במקום. הפעם הראשונה שהושמע השיר הייתה במסיבת סיום השירות בן השבועיים של שני החברים בקיבוץ.

תצפית לעבר עין גדי מנחל ערוגות. שנה לא ידועה, התמונה מתוך אוסף אריה בן גוריון שבספרייה הלאומית

אביו של דב, נגן בתזמורת רשת השידור, התאהב בשיר והשמיע אותו לטובה בן צבי ולשמואל בר זכאי. הוא הפך ללהיט כמעט בן לילה. מאז זכה ליותר משבעים ביצועים שונים והפך לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, וכלל ביצועים של יהודית רביץ, אריק איינשטיין ויגאל בשן.

 

רוצים לקרוא ולשתף את הסיפורים מאחורי השירים האהובים? הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

על השיר "עין גדי" בבית לזמר העברי

 

כתבות נוספות

השיר שכתב איתן פרץ לבנו ערן שנפל באסון המסוקים

האחיין של דוד בן-גוריון מגלה את המכתש הגדול

גדי ומאיר תופסים טרמפים לעין גדי, 1957




עץ נופל ביער – פרוזה | "הגירה מחוץ לגוף"

"ואולי החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר." דורית שילה על 'רצועות' מאת טלי עוקבי

A Northern Silver Mine, Franklin Carmichael

.מאת דורית שילה

.

הרשימה הזאת הייתה צריכה להיות רשימה של מילה אחת: "תקראו". בלי סימן קריאה. לא זעקה, לא אמירה נחרצת, רק "תקראו" עירום, חשוף, שנאמר בראש מעט מורכן, בקול צרוד של אחרי שתיקה ממושכת. בקול של אנשים מעט כנועים שלמדו על בשרם שבחיים האלה ידו של הנכר תהיה תמיד על העליונה. שכמה שלא נתערבב, נתחתן, נעבוד, נוליד ילדים במדינה שאליה היגרנו, הזרות תמיד תכניע אותנו. מפני שהרבה מאוד פעמים האושר שמלווה את הטוּב שיש במקום החדש מסתיים באקורד מינורי. אקורד שהוא צער על הפער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, ולוּ חלקית, ולא תמיד אנחנו יודעים איך להסביר זאת. אז תקראו, כי נמצאו בשבילנו המילים.

הנובלה רצועות מאת טלי עוקבי, שעד היום הכרתי ואהבתי רק את שירתה, היא ביותר ממובן אחד נובלת גלות. פרק אחר פרק, במעין רשומון, מציגה בפנינו עוקבי את הדמויות בנובלה שלה, והן קשורות זו לזו מי בדרך מקרה ומי בקשרי משפחה. לא כולן בנות אותה ארץ, לא כולן דוברות אותה שפה, אבל כולן כמו מרחפות סביב אותו המרחב הגיאורגרפי: האי סילט, אי גרמני השוכן בים הצפוני, שלפי תיאוּריה של עוקבי הוא העשיר והמרכזי בשרשרת האיים הפריזיים ולכן הוא גם אתר תיירות ונופש פופולרי ביותר. למען האמת, סילט של עוקבי הוא מקום שלא עורר בי חשק לבקר בו, הוא הצטייר בדמיוני כמו אי פראי משופע חופי חול רך וצוקים אימתניים ששכונה נובורישית בלוס אנג'לס השתלטה עליו, ואני די משוכנעת שכך ראתה אותו עוקבי בעצמה, בעיניה ממש, אם ביקרה בו, או בעיני רוחה, שאם לא כן לא הייתה הופכת מקום שמפגין ביטחון ועוצמה לאי שברירי שתלוי בחסדי הגאות והשפל ונמצא בסכנת שיטפון. הנובלה נפתחת ונחתמת בתיאורי טבע, והם מהווים מסגרת גיאוגרפית-אקלימית-טבעית לעלילה, שבה הדמויות הולכות מן האי, חוזרות אליו או שואפות להיות בו.

שאלתי את עצמי אם יש ספרות של אנשים שעקרו מביתם שאינה מלנכולית. האם אפשר בכלל לספר על חיים במקומות זרים בלי להתעצב אל ליבך ולהתכנס בתוכו? נדמה שלכתוב את העקירה, לכתוב את החיים במקום שאינו שייך לך ואת לא שייכת לו, לכתוב נישואי תערובת עם תרבות ושפה זרה, עם מזג אוויר קר (במקרה של ישראלים), לעולם יהיה מלווה במועקה. אבל רוב השחקנים בנובלה של טלי עוקבי הם מקומיים, אירופאים בני אירופאים שנעים במרחב המוכר שלהם ובתוך הקודים של החיים האירופאים שלהם ולפי סדרי עולמם; אלה שנולדו באי הצפוני וטבעיים למקום, אלה שבחרו לגור בברלין או בקומונת אמנים בדנמרק שמזכירה את ימי וודסטוק ואינה רחוקה מהאי סילט, בסך הכול סביר שיחיו במקום שבו הם חיים. נדידת אירופאים בתוך אירופה היא הגיונית בייחוד לאחר אמנת שֶנְגֶן והחלת מטבע האירו על פני רוב רובה של היבשת.

והנה מתברר שהגיבורים הישראלים, "הזרים" הקלסיים, הבאים מתרבות ועולם אחרים, לא זרים יותר משאר הדמויות. וכאן משחק השורשים שהעברית מאפשרת מסביר היטב את הלך הרוח של הנובלה היפה הזאת: אין נכר בלי ניכור, אבל בעולם הצפוני והקר שעוקבי יצרה אין צורך בנכר כדי להרגיש את הניכור.

הנכר אצל עוקבי לא קשור בהכרח להגירה גיאוגרפית. הגיבורים שלה זרים לעצמם ואף לסביבתם, אף על פי שהם מנהלים מערכות יחסים ומצויים באינטראקציה מתמשכת עם אחרים. עוקבי מצליחה להראות את מערכת היחסים העקרה בין קרולין לחברת ילדותה סבינה, את החיים הריקניים של סבינה ובעלה יורגן, את חוסר התקשורת בין בטי ובן זוגה לשעבר הנרי, את הגיחוך בדמותו של לרס השרמנטי, ועוד. כל הדמויות הללו נמצאות בדיוק במקום שהן אמורות להיות ובכל זאת הן משדרות תלישות, כאילו זרותם של דני ואחותו רונה, הישראלים היחידים בנובלה, מקרינה על כל הסובבים.

כך למשל פותחת עוקבי את הפרק "לעזאזל, סילבסטר", המסופר דרך עיניו של דני הישראלי הנשוי לבת האי קרולין: "ב-31 בדצמבר הגענו אליהם בערב, בשעה שנקבעה. קרולין ביצעה את המשימות שסבינה הקצתה לה. יורגן בישל והיה אחראי על היין, סבינה פטפטה. את השכנים שלהם הכרנו רק באותו הערב כשכבר היינו שם. עץ האשוח של סבינה היה קצת שונה משלנו, חללית מזן אחר. הקישוטים שנתלו עליו היו מפורצלן משובץ באבני חן אמיתיות, בכל שנה היא קיבלה מיורגן במתנה קישוט נוסף. גודל האשוח היה זהה לשלנו אבל האיכות והערך שונים. סבינה התייחסה אל הקישוטים כאל תכשיטים. בשנים האחרונות היא צירפה לקולקציה לבבות ועצי אשוח קטנים מזהב מלא עם יהלום אחד במרכזם, דקורציה שאפשר להשיג רק בחנות יוקרה אחת בלונדון. את השעתיים הראשונות אצלם העברנו בהקשבה לנאום שסבינה דקלמה, על סוגי הזהב השונים של כל קישוט, על זהב מלא וזהב לבן, על האפשרות לבטח את כל השלל ועל כך שזו הירושה שהיא צוברת לילדים נוסף על חשבונות וחסכונות נוספים בבנק."

באותה שפה בדיוק מדברים הגיבורים הלא ישראלים, העברית שגורה בפיהם כשפת אם ואין בה זרות לשונית. כך לדוגמה בפרק "יצאו מהחיים כמו ציפורן חודרנית": "הנרי וקרולין מעשנים במרפסת. אפשר לחשוב שהם מיודדים. בטי מציצה בהם מהחלון הרחב של הסלון. עושה עצמה עסוקה במשהו אחר. 'מה שלום סבינה ויורגן?' שואל הנרי את קרולין בדרך אגב בעודו מוצץ את כל העשן מהסיגריה, 'היא בכלל מגיעה לאי לפעמים?' 'חשבתי שאתה כבר מזמן לא מתעניין בה. היא בסדר, כלומר אתה יודע, כבר לא כמו פעם. הם חיים בתוך ויטרינה, כבר אין לנו הרבה במשותף, זה לא כמו כשהיינו בתיכון, הייתה בה אז רעננות ופתיחות כלפי החיים. ועכשיו, עם יורגן. הם… איך לומר, דני אמר עליהם פעם שהם מצומצמים […] הוא גם לא הבין שפעם זה היה אחרת עם סבינה ומה זה אומר חברי ילדות, שגדלים יחד באי. וההורים שלנו.'"

ואולי אם כך החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר. קשה לכתוב סיפור בינלאומי בעברית, לא פעם השמות והשפה נגרסים כחצץ בפה, אבל עוקבי מודעת לכך, ספק מזהירה את קוראיה ואף את עצמה מפני מי שעומדים להגיע בדפים הבאים, ספק מכינה מראש לקראתם. כמו אשה שסופרת בקול "שלוש, ארבע ו…" וקופצת למים הקרים. וכך היא חותמת את פרק הפתיחה של הנובלה: "נלמד להגות את השמות. נלחש: הנרי. נאמר: דני, רונה. מרחוק נשמע: פליקס, גרטרוד, קרולין, בטי, לרס. כל שם ילך אחרי ההר. בכוחות עצמו ילך. הזיכרונות יצטרפו למחזור הדם של האוקיאנוס."

הגירה הוא חוויה חוץ-גופית, ורק סופרת שבעצמה גרה בנכר יכולה להבין זאת ולהעביר את התחושה באופן כה נהיר. לעיתים נדמה לה למהגרת שהיא מעבירה את ימיה בלי גוף: שותה קפה מר, מוציאה מטבעות אחרים מהארנק, משוחחת בטלפון עם נציג חברת חשמל, חוויות יומיומיות שהקיום שלהן בגלות הוא לא מדויק כי הוא תמיד ליד החוויה המוכרת: זה לא דומה לקפה המוּכר, לא דומה לצליל של המטבעות בבית, זה לא דומה לשיחה שהייתה יכולה לנהל ביתר קלות עם האדמיניסטרציה אילו רק הייתה מתנהלת בשפה שלה. הנובלה הגועשת של עוקבי נכתבה ברווח הזה שבין שני העולמות, המוכר והזר, שבו בלית ברירה אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ונשארים לבד.

ובמובן הזה היא ספרות הכי אוניברסלית שיכולה להיות.

 

טלי עוקבי, 'רצועות', הוצאת בלה לונה, 2017

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | כשבוריס התחפש לדוסטוייבסקי – סיפור לפורים

"כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד". סיפור מאת רמי מארק רום

The Three Masks, Juan Gris

.דברים ישנים / רמי מארק רום

.

בחדר מאובק וצפוף למדי שכמו עיצבוהו בחוסר סדר מוקפד המשכיח לרגע ששני גברים גרים כאן זה בצד זה סובב דב את המברג הקטן כשהוא עמֵל על אחת מפינותיה של כרס הטלוויזיה ששותפו אסף מהרחוב. איש לא צריך כבר קופסה עבה שכזאת ולא פלא שהשאירוה בצד הדרך כאנדרטה לתמונות שהתיישנו. "תכף היא תעבוד, איך שראיתי אותה הרגשתי, רק ניתן לה לחיצה פה או נחליף חיבור והיא תחזור לחיים. קשה להבין אותם שהשאירו ככה, תראה, אתה שומע בוריס", כך הוא פונה אל שותפו, בוריס גרישקין.

ומה היה לבוריס שהחליט לגשת אל המקרר כל כך מוקדם, הן בדרך כלל הוא לא נוגע בזה לפני שבע בערב, לא בפומבי בכל אופן, כך יאה לאדם מסודר, אך היום משהו שונה, כמו הרגשה שהדברים קצת זזים מתחת לרגליים. והנה הוא סוחב איתו עוד דבר מלבד הבקבוק אל שולחן העבודה וכשדב מציץ הוא רואה דבר, כמו צרור של חבילת דפים עבה. "בוא שב", אמר דב לבוריס, "ותגיד לי מה הבאת את כל הדפים האלה פתאום?", וזה עונה לו: "אני כתבתי פה ספר, בוס".

– "אתה כתבת את כל המילים האלה בעברית?"

– "ודאי שאני כתבתי, נו מי כתב, ילצין?", והוא מוציא את החבילה ומעביר אליו ומספר שכל אחד יכול ככה, רק צריך סבלנות לשבת ולשבת עד שהכול כמו שצריך, וגם נחוצה דוגמה טובה, כמו נגיד אחד שמצייר את הנוף, מסתכל עליו ומעתיק, "וגם אני ישבתי וכתבתי לעצמי כל מה שפה, תסתכל לבד", והוא שולף לו בלוק ורוד שהיה מוחבא מתחת לדפים ועליו תמונה שהקפיאה את דמו של דב לרגע, כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד, ודב מקרב ורואה כתוב: "החטא ועונשו" ושאר העטיפה קרועה ואפילו לא רואים מי רשם וחשב על הכותרת הזאת, ופותח קצת והנה שם ארוך ומתחתיו רואה שעוד מישהו כבר עשה עליו עבודה טובה קודם, לפני בוריס, כי רשום "מרוסית מ.ז. וולפובסקי", ודב בוחן את החבילה השמנה של בוריס ומשווה לספר הכרוך שמתחיל במילים: "בתחילת יולי, בעונה החמה ביותר, לפנות ערב, יצא איש צעיר לרחוב מקיטונו, השכור מאת דיירים בסימטת ס., ושם פעמיו לאט…" ומתחיל להבין שזה, כלומר העוזר שלו, שותפו בהפצת הרהיטים, עשה לו העתק אחד לאחד, כפתור ופרח.

"מאיפה השגת את הספר הזה בוריס?" ובוריס אומר שככה "רק לך אני אומר כי אתה יודע לעשות הכול טופ סיקרט. ומה שהיה פה במשרד לא הולך בחוץ", ומספר שזה היה של הזקנה מלמטה שהתפגרה לשמחת כולם ובעיקר לטובת הקבלנים שבאו ופינו את הדירה שלה עם הילדים והשאירו סתם על המדרכה כאילו בשבילו ממש את הספר הזה ועוד כמה אחרים בארגז, והוא בדיוק עבר והחליט למה שהוא עצמו לא יכתוב לו ספר, כי מה שהוא זוכר הכי טוב מפעם זה שהוא הלך עם אמא לכיכר עם פסל שהיה פושקין, וגם הכיכר הייתה על שם פושקין, והפסל עמד כבר הרבה זמן מאז שהוא עבר שם ואמא אמרה שיעמוד גם יעמוד כי זה היה סופר וגאון, והוא הבין מאז שסופר זה אחד שעושים לו פסל ושום דבר כמעט לא השרה עליו ביטחון כמו פסלים. והנה בדיוק הזדמן לו ספר, ורק שלבד קשה להמציא כל כך הרבה, אז הוא לקח שתהיה דוגמה כמו למי שמצייר שיש לו ים והרים ולמי שכותב יש מילים ועוד מילים להעתיק. ודב, למרות שבעצמו לא היה מבין גדול בכתבנות, למד ישר ובדיוק עם מי יש לו עסק, ואמר "אתה לא חושב שמישהו ידע שכבר יש ספר כזה כמו שכתבת, כלומר האם בדקת טוב-טוב שאף אחד לא ראה אותך מעתיק אותו?"

– "ככה אתה מכיר אותי בוס? וגם אם מישהו ראה, אני את מי יש לי לשקר? ואני גם שומר עליו במקום של סוד. ובטח תראה כמה זה סיכוי אם לא אפס שמישהו רואה את הספר כי מי שגרה שם זאת זקנה-סְטָארוּחָה, ועכשיו מתה ונגמר, והוציאו את כל מה היה שלה בחוץ, וגם תסתכל זה ספר ישן, בפנים יש שנה רחוק כל כך – 1961, שאם אפילו קראו אותו פעם בבית שלה, בטח גם זה שכח וגם מת כבר או רק שכח או רק מת, או לא מת ורק חולה מאוד ולא זוכר כלום בגלל דמנציה." דב הנהן כמבין לאן זה חותר, והתעניין כעת כבר בצד הטכני של משלח היד החדש של שותפו, ואולי בעצם דאג מעט שכעת הוא ייוותר לבדו עם הרהיטים בזמן שבוריס עסוק במילים.

– "סליחה שאני ככה, אבל חסר לי ניסיון בזה, אולי תספר לי מה עושים אחרי שכותבים ספר?"

– "מה כוונה בוס? הופכים להיות סופר! אתה לא יודע מה סופר עושה? הוא מספר זה הסיפור שכתב. קדימה, בוא נתחיל ואתה תספר, כי עברית שלי פחות נטורלית ממך."

*

ואיך שהוא התחיל לקרוא בדפים היה להם כל כך מרתק כמו שלא שמעתם בחיים, כך למשל הוא סיפר על אנשים עם שמות ארוכים ארוכים, ועל סטודנט אחד שאין לו מה לאכול. רק שבהתחלה היה קצת קשה כי בוריס זה לא הבין כל מילה שלישית שהעתיק, כפי שאומרים אצלנו: "תן לדביל להתפלל, וזה ישבור את הראש על הקיר", והיה מן ההכרח לתרגם לו, למרות שהיו מילים שגם דב עצמו הפך להן את המשמעות על פניה, אך לאחר שהסביר אותן בצורה משכנעת בדוגמאות מן החיים שלו, הדברים התקרבו אליו גם אם לא נהיו מובנים יותר דווקא. והם כמו שהם ישבו על השטיח, כי בחדרון שלהם היה מין שטיח פרסי עם כריות על הרצפה, כריות ספוגות אבק רך ונסורת, ישבו ושמעו את הסיפור שנמשך ונמשך, עד שהיה כבר חצות ואפילו יותר מאוחר, ודב, שהקריא לשניהם, לקח פעם את הספר עם הדיוקן ופעם את זה של בוריס והחמיא לו על איך שהעתיק הכול בשקידה כל כך טוב ביד יציבה של אולפן שנה ב', ולעצמו חשב שבכל זאת, למרות שכולם אמרו עליו כי זה לא יוצלח, הרוסי למד משהו ממנו כמו למשל איך מטפלים בדברים ישנים, וחייך קצת גם בשביל גאווה על עצמו. ועוד התברר עם הקריאה שהסיפור מתרחש דווקא ברוסיה, והיו באמת הרבה שמות ומקומות ברוסית ובוריס שמח שאם כבר גמר כזה ספר טוב, כמה יופי שהדברים בו הם משם ולא מפה, מבת ים, כי כאן אפשר לצאת החוצה ולא צריך סתם לבזבז דפים.

והם קראו וקראו וכמעט שכחו ללכת לישון מרוב שהיו סקרנים, ובוריס שמדי פעם אמר "רגע, אני רק הולך להתרענן עם כוסית, בשביל שמבינים טוב יותר", נשען עכשיו בשני מרפקיו על השטיח והאזין כמו היה ילד בן שש שאמא מספרת לו סיפורי אגדה לפני השינה, אבל הדפים לא נגמרו והמשיכו והמשיכו ואף דב שכח לפתע שצריך לתקן משהו, והם נרדמו על השטיח, כמו ששומעים וקוראים, ובבוקר התעוררו מהשמש ונבהלו כי הדפים התפזרו על כל החדר מהרוח, והיה צריך לאסוף אל תוך קופסה של נעליים כדי שלא יעופו ולבדוק את הסדר הנכון, ורק אז לשתות קצת קפה ואפשר להמשיך. אך מה קרה שלא ברור איך הוא קרה, וכבר לא ידוע דבר, כלומר כולם יודעים, אך אין איש שמבין מה מוביל דבר אל דבר, ודב אומר: "מה זה עשה לה, הוא לא התכוון, הרי הוא לא התכוון", ובוריס אומר: "מה לא מתכוון, זאת פשוט סְטֶרְבָה הזקנה הזאת, והשנייה זה טעות, זה כואב לי, אתה יודע כמה זה כואב לי", והיום מעריב, והשפתיים של דב יבשו מלקרוא ולהסביר, כי הוא היה שתקן ככה בדרך כלל והיה מדבר רק אל העצים המהוקצעים והמברגה כשהוא בשגרה.

ועכשיו שוב ערב וזאתי באה בדלת כמו בכל שבוע "טוק, טוק", והוא עונה "אני שומע נחמה". "אדון דב, השאירו למטה כיסא ישן עבורך, אתה רוצה לבוא לקחת, לפני שהאלטעזאכן הערבי מגיע," ודב משך בכתפיים, ולעיניו של בוריס התגנב כמו קור כזה שלא היה שם ודב הביט בו והרגיש הכול וקצת חשש לרדת למטה וגם נעצב להשאיר את הספר לבד, כי קשה לדעת מתי יגיע רגע כמו עכשיו של מאוד רוצים לדעת כבר ועדיין מדמיינים שהולכים לתחנת משטרה ישנה והכובע הוא לא כובע, כלומר כזה ישן וקרוע והדירה היא בגודל ארון קבורה דחוק, אפילו קטנה מזאת שכאן עם ריח עבש, ובכל זאת הכול מקסים וטוב למרות שיש רק זוג גרביים אחד, כלומר אולי לא טוב להוא שם בספר, אבל לנו נעים לשבת יחד ולקוות שיתברר דבר מה מכל זה שאפשר לזכור ולחשוב עליו, למרות שבעצם עצוב, ויודעים כמה עצוב כי סוניצ'קה היא מסכנה ואבא גם, והילדים והבית הדחוק, ובחוץ כלום, למרות שהם יודעים משהו שאחרים עוד לא, ועכשיו בא לו הכיסא הזה עם אותה נחמה שבמבט שלה כבר זרקה אותנו וכמו הגיעה להתחנף ולעזור עם העץ הזה שלא ממש רוצים או צריכים אותו, ורק מההרגל דב דוחף את כפותיו לכפכפים ואומר לנחמה, "רגע אני בא, שישמרו לי אותו…"

והכיסא מתברר לא רע בכלל, מהסוג הישן שמוכרים היום בחנויות ואומרים עליו שהוא מקולקציה, משמע היו לו אחים, מכאן שהוא בא מבית מבוסס שבו ישבו כולם סביב שולחן לארוחה, שולחן ארוך שנפתח לאורך אם מזדמנים אורחים, כמו בדירות שיבנו כאן ודאי. ועד שהוא עולה בקומות ומתנשף מעט לעצמו בשכחה כבר נעלם מראשו אותו עלם על צרותיו הרחוקות שבכְרך הזר, ומכתביהם של אמו ואחותו שהוא אינו משיב עליהם, אך כשהוא פוסע אל חדרו ורואה את בוריס משוחח איתה הוא נזכר בכול ונדרך בהתרגשות, כמו זה עזב לפני שנים דבר מה פרום, והצחוק הדרוך והמזויף של שותפו מותח אותו מעט, כאילו הוא אחת הדמויות שהשתקמו רגע מהצרות, ואולי דווקא מרמלדוב שמצא עיסוק מכובד והוציא את בתו מהרחוב ועכשיו יושב לו ולוגם בחיוך בירה חמה בבית המרזח שברחוב סָדוֹוָיה, ונחמה זו למעשה לא מבוגרת כל כך, אם כי אדם פשוט ולא מורגש עבור מי שלא מכיר את כוונותיה, וקיווה רגע שהיא אותה ליזאוואטה מסכנה או שהיא בכלל אימו התשושה של רודיון שבאה לבקר את בנה שלא עונה למכתביה ספוגי הדמעות וכעת היא צוחקת לה כך מתוך שלווה וחוסר דעת, משמע קיבלה מזור לכל מכאוביה, ורק הוא צריך להסביר לכולם שכך וכך, וכל זה לא היה, לא המחבוא עם הכסף ולא הדירה ההיא עם השיפוצניקים, והוא רק יצא אל גדת הנייבה לטייל מעט והביא עימו רהיט זה לתיקון, והכול יסתדר על הצד הטוב יותר, וגם החדר כאן שבשכירות, שהוא חי בו לא רע בסך הכול, רק שיש את הטרדות הרגילות של החיים, כמו מחשבות על פרנסה הוגנת למשל. אך כל זה פג באחת כשבוריס אמר "בוס, חיכינו לך, גם נחמצ'קה מאוד מבקשת שנמשיך כי סיפרתי לה פה הכול מה שקרה עד עכשיו, קשה להחזיק ככה בבטן" וגם הזקנה הבטלנית פוצחת לה בשיר כזה מצלצל בקול מחריד, תראו, תראו ואני לא היה לי מושג שבביתנו גר כזה מין סופר שחיבר כאן בין הקירות שלי רומן מותח בסוד בלי לשתף אף אחד, ובוריס מחייך כמו מתאמץ לקבל מחמאה, ולדב נדמה שתחת העליצות של הזקנה דוגר איזה חשש עמום.

"מאה גרם לכולם, מאה גרם על חשבון הבוס", אומר בוריס ומוזג לנו, למרות שעוד מוקדם-מוקדם, ודב אומר שזה לא רע, בכלל לא רע, כי הנה יש כיסא חדש שאפשר לשפץ מעט ואז להוציאו למכירה ולעשות כמה פרוטות כדי להיטיב עם כולם, כי משהו בו בכיסא עשה בו רושם, מין הצטרפות של גימור וצבע, ואמר לבוריס: בוא שב פה רגע, איך ההרגשה, והוא ישב ואמר שזה כיסא של מלך, בטח כמו זה של אותו מ.ז. וולפובסקי המקורי בעצמו, שכתוב בפנים, ועכשיו בגלל שהוא הפך לכתבן, אומרת נחמה, יש לעשות את הכיסא מתאים לבוריס עצמו, כי לא נוח לחבר ספרים ככה על שרפרף של סוכנות כמו שיש לנו בדירה, אבל בינתיים אתה שווה בין שווים, אז בוא רד אל השטיח, דב אומר לו.

והם ישבו כמו שהם, ונחמה הופתעה מהמשך המעשה יותר מכולם והייתה להוטה כבר לדעת מה עלה בגורלו של רסקולניקוב המסכן שהיה לה חבל עליו, למרות שהיא עצמה איך לומר בעדינות, משאילה לפעמים לשכן סכום ואפילו נושאת ונותנת עם זרים שגרים ושוכרים את החדר הזה שבו היא יושבת כעת. היא לא האשימה אותו לרגע אחד שכן הוא שנקלע לקושי רק מכורח הנסיבות, והיה בעל לב טוב, כפי שכולם רואים, ולראיה איך שהוא דואג לאמו ואחותו. ובקריאה ובשתייה הזאת, שהרוסי ממלא להם מדי פעם, החושים מתחדדים ומתעצמים כמו לפי פעימות הדפים והזיעה ניגרת על הפנים ועל הדיו, והיה נדמה לנחמה שהנה, הנה היא נבלעת אל המילים והרגשות ושוכחת מדוע באה לכאן מלכתחילה ומה רצתה מהם.

*

אתם יודעים, אומרת נחמה, לא רע אצלכם, נעים אפילו, וחבל שהם אומרים, היא מוסיפה, חבל שהם אומרים שכאן זה מסוכן, הנה אני יושבת לידכם ולא מרגישה מסוכן, היא אומרת ומסתכלת על בוריס בעין עקומה. ומה שרציתי בעצם לומר שכך וכך זמן צריך כבר להזדרז לחפש מקום אחר כי הם אמרו לי שעוד מעט כבר יבואו לעשות מדידות בדירה… זה לא בשביל שמסוכן, אומר לה בוריס, בלבלת הכול אני חושב, זה בשביל שיהיו פה מגדל ועוד מגדל, כי בעירייה צריך כסף. וכבר הרבה מהבעלבתים חתמו, ואת גם חתמת, לא? אני, חתמתי? כלומר כן, אני עצמי כבר קשה לי להבין הכול בבלוקים ובניירות זה הבן שלי שיודע מתי לעשות דברים שמבקשים בניירות חשובים. אני בית כזה או מגדל לא משנה, חשוב רק עם מיטה שלקום ממנה נוח כי כואב כבר ברגל ובגב, אבל פה, תסלח לי, חתולים עם צרכים וזקן חולה שישן בכניסה ואיזו צורה יש, ובניין גדול עם לובי מפואר ועציצים ומראות זה משהו כבר ברמה גבוהה של קלאסה. ודב מסתכל על בוריס, הוא שחי כאן כמעט רק על חשבון דב ובזמנו החופשי לוקח את הרהיטים ומוכר קצת על יד השוק וחושב לאן כבר אנחנו נלך מכאן, אבל בוס, איפה נשים את כל הרהיטים, איפה? וזאת רק חלק מהצרה לדעת מי יקבל אותי עם כל זה? אבל תמזוג לנו עוד כוסית, דב שולח אותו, כי בינתיים הוא חושב ששכחנו מעט מהסיפור ומהחקירה, והכול מהכול שעל פני השטיח החל להתערבב לנו, כי כשמוזגים טיפה זה נעים תחילה כי הגרון מתנקה מעט, ואם יודעים איך לשתות נכון, אפילו חמים כאן בפנים, כמו חתול עובר על החזה ומלטף עם הזנב, ודב כבר שותה שוב ובכלל שוכח שלפני שבא הנה והחל לשפץ דברים ישנים פיטרו אותו מהמפעל, ולמה פיטרו, זאת אין יודעים, רק יודעים שלא היה בו עוד צורך והוא החל להתגלגל עם העגלה וחי אצל כמה מכרים עד שפגש בבוריס הזה יום אחד ושניהם הצליחו להקים את הגעשעפט הקטן כאן, כמו שאומרת נחמה, כלומר לעשות קצת מעות מפה ומעט משם, ואפילו להיכנס לשכירות נמוכה בתמורה לעבודות מזדמנות אצל כל מיני שכנים ולחדש רהיטים בקיטון הזה.

והנה כשקצת מתערפלים מתחילים לחשוב כמה יש לה, לנחמה זו שהיא כבר לא זוכרת לספור כשנותנים לה שטרות ולא ממהרת לאף מקום, כמה יש לה לדעתכם מכל הנכסים האלה שהיא משכירה ברחבי העיר. ומעניין לדעת גם איפה הארנק שהיא שמה בו את כל זה, אם כי היום מי מחזיק כסף בארנק, אפילו את הבלטות לא מרימים כבר להחביא. ואני יודעת שתהיה בסדר דב, אומרת נחמה ומנסה לחמוק ממבטו השיכור של הרוסי, כי אני זוכרת עוד בפעם הראשונה כשהגעת אליי בלי כלום ולא ידעת מה יש לספר על עצמך יותר מדי, ורק אמרת שאתה יודע לעבוד בידיים וזה מציל את החיים, הרגשתי בלב שתהיה בסדר. ואיך אני יודעת ככה? משום שפעם נפלה לך האצבע הקטנה, אמרת לי, ואני שאלתי עליך מהשכנות ואמרו שאתה נגר ואז אמרת שנעים מאוד אתה דב וזה העוזר שלך, ואני אמרתי ברוכים הבאים בלי שאלות כי ראיתי שאתה אדם עם כבוד, גם אם היה ריח לא נעים מבחוץ, ואמרתי להם שאם זה איבד האצבע במסור סימן שעובד קשה ואדם ישר, ודב הסתכל על בוריס שהביט על הדלת, ונחמה הבחינה באיזו תנודת חלקיקים זריזה ולא טבעית באוויר והביטה לצדדים, ממששת את כיסי שמלתה כמו מחפשת את המפתח או איזה דבר שייתן לה פתרון לסבך ואף מלמלה משהו על כך שצריכה להספיק ולא הרגישה איך שהזמן, ודב כמו חש שהיא לא רגועה ואמר שצריך לחזור לאיפה שהפסקנו והתיק מבטו מהשותף המאובן שקפץ אגרופיו וניסה להמשיך בקריאה, אבל נדמה שכמה דפים התבלבלו ושכחנו כבר איזו ערימה גמרנו ומה נשאר עוד לקרוא, והוא הביט שוב בבוריס כמנהל עימו שיחה אילמת, בזמן שזה עמד כמי שחוסם בגופו את הדלת, ודב הניח את האצבע בפסקה שזכר במעומעם שהיא הייתה הבאה בתור כמי שחוסם איתה את החור בסכר העומד להתפרץ: "– אבל… מי איפוא… הרג? – לא התאפק ושאל בקול נחנק. פרופירי פטרוביטש נרתע ממש אל גב הכיסא, כאילו אף אותו התמיהה השאלה באורח לא-צפוי כל-כך. – מה פירוש, מי הרג? – חזר על הדברים, כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, – הלא א ת ה הרגת, רודיון רומאניטש! אתה אשר הרגת… – הוסיף בלחש כמעט, בקול בטוח לגמרי."

 

רמי מארק רום, בן 34, נולד ברוסיה ועלה ארצה בגיל 6. מתגורר בבאר יעקב עם בת זוגו עינת ושני ילדיהם – אוריה ואביגיל. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו מעל במות שונות בשלוש השנים האחרונות. שוקד בימים אלה על קובץ סיפורים קצרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מודל 2018 | רותי, רותי, רותי, רותי ועוד

שירים ושירים בפרוזה מתוך הספר החדש 'שום שפה' מאת זהר איתן

Before the Blitz, Paul Klee

.גלדיולה*

אִם תִּהְיֶה טוֹב
אֶתֵּן לְךָ לְהָצִיץ בָּאוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים בִּי מִבַּעַד לַסְּבַךְ.
אִם תִּהְיֶה טוֹב יוֹתֵר
אֶתֵּן לְךָ לְמַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, הַנִּשְׁבָּרִים,
שֶׁנָּשְׁרוּ מִמֶּנִּי בַּסְּתָו שֶׁעָבַר, אוֹ בְּזֶה שֶׁלְּפָנָיו.
אִם תִּהְיֶה מְצֻיָּן,
מַמָּשׁ מְצֻיָּן,
תּוּכַל לִכְרֹת מִמֶּנִּי עָנָף קָטָן
וְלִתְקֹעַ אוֹתוֹ יָשָׁר לַוְּרִיד, עַד שֶׁתֶּאֱזַל:
עָלֶה יָבֵשׁ, צִיץ קָמֵל, גֶּזַע שָׂרוּף.
חוֹר נִחָר.

* יונה/יונתן

 

רותי, רותי, רותי, רותי

רוּתִי, נֶכְדָּתוֹ שֶׁל מְבַקֵּר הַמְּדִינָה לְשֶׁעָבַר לְשֶׁעָבַר, שֶׁנִּשְׁכַּח מִזְּמַן, הִיא עַכְשָׁו עוֹרֶכֶת בַּמָּדוֹר לְסִפְרוּת, מַחְלֶקֶת דְּבָרִים מִן הַמְּגֵרָה, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף שֶׁל קוֹל יִשְׂרָאֵל. רוּתִי עוֹסֶקֶת בְּתִעוּד הַדְּבָרִים שֶׁאִישׁ לֹא נִזְכַּר בָּהֶם מֵעוֹלָם, וְלָכֵן מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁכְּחוּ. לְעִתִּים נוֹטֵעַ בָּהּ הַדָּבָר בִּטְחוֹן יֶתֶר (עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, הִיא מְרַאֲיֶנֶת, וַאֲנִי וְגוּסְטַב שׁוֹמְעִים, אֶת הַמְּשׁוֹרֵר הַמִּזְרָחִי הַצָּעִיר מְנַשֶּׁה, שֶׁזֶּה עַתָּה פִּרְסֵם אֶת סֵפֶר הַפְּרוֹזָה הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ. גוּסְטַב, שֶׁלּוֹ עֲנִיבָה לְבָנָה קְצָרָה וְגַרְבַּיִם, לְבָנִים גַּם הֵם, מְיַלֵּל), אַף שֶׁשָּׁנִים הִיא מְצַפָּה וּמְחַכָּה לַעֲבֹר לְמַחְלֶקֶת הַחֲדָשׁוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, הַמְּקוֹמִיּוֹת, אוֹ לְפָחוֹת אֶל הַכַּלְכָּלָה הַמְּדִינִית.

בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁגַּרְנוּ שָׁנָה וָרֶבַע בְּדִירָה שְׂכוּרָה מוּל גַּן צִבּוּרִי קָטָן וְנָאֶה מְאוֹד בִּרְחוֹב רַמְבַּ"ן שֶׁבִּרְחַבְיָה, הִתְגּוֹרֵר מֵעָלֵינוּ בְּנוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח, שֶׁהָיָה אוּלַי אָבִיהָ וְאוּלַי בֶּן דּוֹדָהּ שֶׁל עוֹרֶכֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף. מִתַּחַת לָאָב, וְאוּלַי הָיָה זֶה בֶּן הַדּוֹד, גָּר רוֹפֵא שִׁנַּיִם הוֹמוֹ מִזְדַּקֵּן, שֶׁטָּרַף אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, כָּךְ אָמְרוּ הַשְּׁכֵנִים, בְּשֶׁל בַּעַת הַחֶסֶר, הַזֹּקֶן, הַמִּאוּס וְהַסֵּאוּב שֶׁאָפַף אוֹתוֹ תָּמִיד. "וַאֲנִי לֹא מַמָּשׁ יָדַעְתִּי: וַהֲרֵי בְּעַצְמִי בָּאתִי מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁל צוֹק וּמְצוּקָה", אוֹמֵר עַכְשָׁו לְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ בּוֹ מֵעוֹלָם. "יֵשׁ אֶנֶרְגְּיוֹת שֶׁבֻּזְבְּזוּ בִּגְלַל חַיִּים שְׁלֵמִים", הוּא מוֹסִיף וְאוֹמֵר, "אֲבָל הַהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ בָּהּ מִצַּד אֶחָד מִן הָאַהֲבָה שֶׁל מָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּאֲהוּבָה, זֹאת מִן הַצַּד הָאֶחָד, וְאִלּוּ מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי אֵינֶנּוּ רוֹאִים דָּבָר אֶלָּא – " וְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר לְשֶׁעָבַר מְהַנְהֶנֶת, וּמֵאַחַר שֶׁהִיא תָּמִיד בְּתוֹךְ הָרַדְיוֹ וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁק בָּהּ, הִיא גַּם מוֹשֶׁכֶת לְאַט בְּפִקֵּת גְּרוֹנָהּ וּמְנַקֶּשֶׁת, שֵׁשׁ פְּעָמִים מְנַקֶּשֶׁת, עָמֹק בְּמוֹרַד הַגְּרוֹגֶרֶת, כְּשֶׁהִיא מְדַמָּה שֶׁסּוֹף סוֹף הִגִּיעַ רֶגַע צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

 

דוֹ שביעי

בּוֹאִי אֵלַי הַבַּיְתָה.
יֵשׁ לִי פְּסַנְתֵּר כָּנָף לָבָן שְׁנֵי מֶטֶר.
אַתְּ תִּרְקְדִי לְבוֹּשָה עַל הַמִּכְסֶה הַפָּתוּחַ וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל.
מֵעַל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי שְׁתֵּי צִפֳּרִים-צִפֳּרִים
מְקַרְקְרוֹת בְּקוֹלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הַזָּמִיר
שֶׁהוּא שָׁחֹר כָּעוֹרֵב וְצוֹרֵב כְּגֵחַל מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר כָּךְ נֹאכַל צָהֳרַיִם וְנֵצֵא לַמִּרְפֶּסֶת,
נִתְבּוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּמָדִים* שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הָהָר אוֹ הַיַּעַר,
וּכְמוֹהֶם נֵשֵׁב וּנְפַטְפֵּט
מְחַכִּים לַצִּפֳּרִים-צִפֳּרִים שֶׁיָּשׁוּבוּ
מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁכְּבָר מְזַיֵּף קְצָת (צָרִיךְ לִקְרֹא לֶאֱלִישָׁע)
גַּחַל שֶׁמֶשׁ בְּפִיהֶן
וּלְשׁוֹנָן רִנָּה.

* אחת, שתיים, שלוש

 

אורוגוואי

קֹדֶם הֵם שׁוֹתִים, וּכְשֶׁהֵם שִׁכּוֹרִים מַסְפִּיק הֵם שׁוֹכְבִים. זֶה חוֹזֵר בְּשִׁנּוּיִים קְבוּעִים וִידוּעִים: הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא, אוֹ הַמַּשְׁקֶה, אוֹ הַמָּקוֹם. בַּבֹּקֶר מִישֶׁהוּ – הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא – נֶעֱלָם רִאשׁוֹן, וְאִלּוּ הָאַחֵר, אוֹ הָאַחֶרֶת, נִשְׁאָר, מְהֻרְהֶרֶת. בְּמָה הוּא, וְאוּלַי הִיא, מְהַרְהֵר: קָפֶה, זָוִית הַחֲרַכִּים בַּתְּרִיס שֶׁמִּמּוּל, הֶהָיָה זֶה רַעַשׁ מָנוֹעַ מִתְרַחֵק אוֹ צְלִיל הֲדָחַת הָאַסְלָה, הַאִם לְגָרֵד עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, בְּעַגְּבַת שְׂמֹאל אוֹ בְּקִבֹּרֶת בֶּרֶךְ יָמִין, וְאוּלַי בִּשְׁתֵּיהֶן, כָּל אַחַת בְּיָד אַחֶרֶת? בָּרֶקַע נִשְׁמַעַת זַמֶּרֶת הַמְּדַקְלֶמֶת עַל הַצְּלִיל הַנָּדִיר-יַחֲסִית רֶה בֵּמוֹל אֶת הַצְהָרַת הָעַצְמָאוּת שֶׁל אוּרוּגְוַאי, אֶלָּא שֶׁהוּא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִין סְפָרַדִּית וְאַף שְׁמִיעָה אַבְּסוֹלוּטִית לֹא הָיְתָה לוֹ מֵעוֹלָם, אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת. כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַכְשָׁו זֶה שֶׁהִיא – הוּא דֵּי בָּטוּחַ שֶׁשֵּׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ מַתְחִיל בְּשִׁין, בְּשִׁין וְאוּלַי בְּגִימֶל – לֹא תַּחְזֹר עוֹד לְעוֹלָם.

 

אושֶר

ג'וֹן הֶחְלִיק בָּאַמְבַּטְיָה וָמֵת.
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי כֵן הָפַךְ מוֹחוֹ לִסְפוֹג.
עֲדַיִן נוֹתְרָה בּוֹ הַיְּכֹלֶת לָשִׁיר כַּמָּה
שִׁירֵי עַם נִשְׁכָּחִים, שֶׁלָּמַד פַּעַם מִסָּבָתוֹ,
וְלַהֲגוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט הַשָּׁגוּי
"מָה נָדִיר יוֹתֵר, לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
מִיצֵי גּוֹרָל אַכְזָר, אוֹ".
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמִּישֶׁהוּ שׁוֹקֵעַ עַכְשָׁו, מִתְנַפֵּחַ, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד,
וְהַכֹּל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן,
וּכְמוֹ בְּפַּארְק שֵׁשֶׁת הַדְּגָלִים, זֶה
מְסַחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ וּמַעֲלֶה
חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל פָּנָיו.
מִפִּיו נִפְלָט עִצּוּר פּוֹקֵק, וְאַחֲרָיו תְּנוּעָה פְּתוּחָה.
הַהֶבְדֵּל בֵּין זַעַם אֵין אוֹנִים לְשִׂמְחָה, הִסְבִּיר לוֹ פַּעַם מִישֶׁהוּ,
אֵינוֹ בְּזָוִית הַפֶּה, אֶלָּא בְּעִקּוּם הַגַּבּוֹת.
הוּא יְסַבֵּן עַכְשָׁו אֶת עָרְפּוֹ בַּעֲדִינוּת, בִּשְׁאֵרִיּוֹת
הַסְּפוֹג שֶׁמָּשַׁךְ, בַּעֲדִינוּת, מֵחֲלַל הָאֹזֶן הַתִּיכוֹנָה.
ג'וֹנִי, אוֹמֶרֶת לוֹ אֲהוּבָתוֹ, ג'וֹנִי.

 

יאן, מְתַקֵּן אטבי כביסה

יָאן הָיָה בְּמִקְצוֹעוֹ הָרָשׁוּם מְתַקֵּן אַטְבֵי כְּבִיסָה, אֲבָל יָדַע גַּם לְהַדְבִּיק בַּחֲזָרָה נַיְלוֹנִים שֶׁל סוּפֶּר וְלִמְצֹא עֵטִים. הָעֵטִים הָיוּ יוֹתֵר תַּחְבִּיב מִמִּקְצוֹעַ, אֲבָל לְעִתִּים גַּם כָּאן הָיְתָה לוֹ אֵיזוֹ הַכְנָסָה. מֵעוֹלָם לֹא עָבַד בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּשֶׁל חֹזֶק הָאֱמוּנָה, שֶׁעָזְבָה אוֹתוֹ מִזְּמַן, אֶלָּא בִּגְלַל הַדְּבוֹרָה שֶׁבַּכְּלוּב, שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת הָיְתָה צוֹוַחַת חָזָק מִתָּמִיד, בְּקוֹל רָם וְעָבֶה וּמְגָרֵד יוֹתֵר, "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה", אוֹ לִפְעָמִים "בְּרוּרְיָה", שֶׁהוּא שֵׁם מְכֹעָר מְאוֹד, כִּמְעַט כְּמוֹ "יוֹכֶבֶד". מֵאָז שֶׁאִיגוֹר, הָאוּקְרָאִינִי הַקּוֹדֵם שֶׁטִּפֵּל בָּהּ, נִתְפַּס, הוּבַל לְשִׁבְטָה, וְהֻחְזַר דֶּרֶךְ הַגְּבוּל, צָרִיךְ הָיָה לִרְדּוֹת מִמֶּנָּה בְּכָל שַׁבָּת אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַסָּגֹל שֶׁהִפְרִישָׁה בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ, לְצַנְצֵן אוֹתוֹ, לִסְתֹּם חוֹרִים בַּחַלָּה, לִפְקֹק הֵיטֵב וּלְנַקּוֹת. כָּל זֶה הָיָה תּוֹפֵס אֶת הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ, וְרַק כְּשֶׁנִּכְנְסָה חַמָּה לְנַרְתִּיקָהּ יָכוֹל הָיָה יָאן, שֶׁפַּעַם נִקְרָא גַּם הוּא אִיגוֹר, לָצֵאת אֶל הֶעָנָף הֶחָבִיב עָלָיו בְּעֵץ הַתּוּת שֶׁמֵּעֵבֶר לַזֵּיתִים, לְטַפֵּס וּלְשַׁפְשֵׁף. אַחַר כָּךְ הָיָה נִרְדָּם עָמֹק מִתָּמִיד, לִפְעָמִים הַתְּנוּמָה צָנְחָה עָלָיו עוֹד בְּאֶמְצַע הַזֵּיתִים, וְאָז הָיָה הַשּׁוֹמֵר מֵעִיר אוֹתוֹ לְמָחֳרָת, רִאשׁוֹן בְּחָמֵשׁ, בִּקְרִיאוֹת "אִיגוֹר, אִיגוֹר" – הוּא לֹא הִכִּיר עֲדַיִן אֶת שְׁמוֹ הֶחָדָשׁ – "הִגִּיעַ מַקֵּל כְּבִיסָה חָדָשׁ, אִיגוֹר. מַקֵּל כָּחֹל. שָׁבוּעַ יָפֶה לְךָ, אִיגוֹר. וְתִשְׁמֹר לִי, אִם תִּמְצָא, אֶת הַשַּׂקִּית הַצְּהֻבָּה שֶׁל הַחֲמוּצִים, אֲפִלּוּ עִם קֶרַע קָטָן בַּיָּדִית. זְרִיחָה נְעִימָה תִּהְיֶה הַיּוֹם, אִיגוֹר. אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת זֶה כְּבָר כָּאן, בַּכָּבֵד". וְיָאן, שֶׁנִּקְרָא פַּעַם אִיגוֹר, הִכְנִיס לְפִיו זַיִת מַר אֶחָד שֶׁקָּטַף בְּהֵחָבֵא, גִּלְגֵּל אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁעוֹד הָיוּ בָּהּ טַעַם מֵי הַדְּבַשׁ, הַדְּבוֹרָה בְּרוּרְיָה וַעֲנַף עֵץ הַתּוּת, וְעָלָה בִּכְבֵדוּת בִּשְׁבִיל הֶעָפָר הַמּוֹלִיךְ הַבַּיְתָה.

 

 

כל הדמויות והאירועים בטקסטים אלו הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר ביניהם לבין אנשים ואירועים במציאות הוא מקרי בלבד.

זהר איתן, יליד 1955, חוקר תיאוריה וקוגניציה מוזיקאלית באוניברסיטת תל אביב. ספריו: 'שו-האי מתאמן בהטלת כידון' (הליקון-ביתן, 1996), 'מה יש' (כבר/כרמל, 2007).

.

הספר ראה אור בהוצאת כבר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך