.גלדיולה*

אִם תִּהְיֶה טוֹב
אֶתֵּן לְךָ לְהָצִיץ בָּאוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים בִּי מִבַּעַד לַסְּבַךְ.
אִם תִּהְיֶה טוֹב יוֹתֵר
אֶתֵּן לְךָ לְמַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, הַנִּשְׁבָּרִים,
שֶׁנָּשְׁרוּ מִמֶּנִּי בַּסְּתָו שֶׁעָבַר, אוֹ בְּזֶה שֶׁלְּפָנָיו.
אִם תִּהְיֶה מְצֻיָּן,
מַמָּשׁ מְצֻיָּן,
תּוּכַל לִכְרֹת מִמֶּנִּי עָנָף קָטָן
וְלִתְקֹעַ אוֹתוֹ יָשָׁר לַוְּרִיד, עַד שֶׁתֶּאֱזַל:
עָלֶה יָבֵשׁ, צִיץ קָמֵל, גֶּזַע שָׂרוּף.
חוֹר נִחָר.

* יונה/יונתן

 

רותי, רותי, רותי, רותי

רוּתִי, נֶכְדָּתוֹ שֶׁל מְבַקֵּר הַמְּדִינָה לְשֶׁעָבַר לְשֶׁעָבַר, שֶׁנִּשְׁכַּח מִזְּמַן, הִיא עַכְשָׁו עוֹרֶכֶת בַּמָּדוֹר לְסִפְרוּת, מַחְלֶקֶת דְּבָרִים מִן הַמְּגֵרָה, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף שֶׁל קוֹל יִשְׂרָאֵל. רוּתִי עוֹסֶקֶת בְּתִעוּד הַדְּבָרִים שֶׁאִישׁ לֹא נִזְכַּר בָּהֶם מֵעוֹלָם, וְלָכֵן מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁכְּחוּ. לְעִתִּים נוֹטֵעַ בָּהּ הַדָּבָר בִּטְחוֹן יֶתֶר (עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, הִיא מְרַאֲיֶנֶת, וַאֲנִי וְגוּסְטַב שׁוֹמְעִים, אֶת הַמְּשׁוֹרֵר הַמִּזְרָחִי הַצָּעִיר מְנַשֶּׁה, שֶׁזֶּה עַתָּה פִּרְסֵם אֶת סֵפֶר הַפְּרוֹזָה הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ. גוּסְטַב, שֶׁלּוֹ עֲנִיבָה לְבָנָה קְצָרָה וְגַרְבַּיִם, לְבָנִים גַּם הֵם, מְיַלֵּל), אַף שֶׁשָּׁנִים הִיא מְצַפָּה וּמְחַכָּה לַעֲבֹר לְמַחְלֶקֶת הַחֲדָשׁוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, הַמְּקוֹמִיּוֹת, אוֹ לְפָחוֹת אֶל הַכַּלְכָּלָה הַמְּדִינִית.

בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁגַּרְנוּ שָׁנָה וָרֶבַע בְּדִירָה שְׂכוּרָה מוּל גַּן צִבּוּרִי קָטָן וְנָאֶה מְאוֹד בִּרְחוֹב רַמְבַּ"ן שֶׁבִּרְחַבְיָה, הִתְגּוֹרֵר מֵעָלֵינוּ בְּנוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח, שֶׁהָיָה אוּלַי אָבִיהָ וְאוּלַי בֶּן דּוֹדָהּ שֶׁל עוֹרֶכֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף. מִתַּחַת לָאָב, וְאוּלַי הָיָה זֶה בֶּן הַדּוֹד, גָּר רוֹפֵא שִׁנַּיִם הוֹמוֹ מִזְדַּקֵּן, שֶׁטָּרַף אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, כָּךְ אָמְרוּ הַשְּׁכֵנִים, בְּשֶׁל בַּעַת הַחֶסֶר, הַזֹּקֶן, הַמִּאוּס וְהַסֵּאוּב שֶׁאָפַף אוֹתוֹ תָּמִיד. "וַאֲנִי לֹא מַמָּשׁ יָדַעְתִּי: וַהֲרֵי בְּעַצְמִי בָּאתִי מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁל צוֹק וּמְצוּקָה", אוֹמֵר עַכְשָׁו לְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ בּוֹ מֵעוֹלָם. "יֵשׁ אֶנֶרְגְּיוֹת שֶׁבֻּזְבְּזוּ בִּגְלַל חַיִּים שְׁלֵמִים", הוּא מוֹסִיף וְאוֹמֵר, "אֲבָל הַהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ בָּהּ מִצַּד אֶחָד מִן הָאַהֲבָה שֶׁל מָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּאֲהוּבָה, זֹאת מִן הַצַּד הָאֶחָד, וְאִלּוּ מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי אֵינֶנּוּ רוֹאִים דָּבָר אֶלָּא – " וְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר לְשֶׁעָבַר מְהַנְהֶנֶת, וּמֵאַחַר שֶׁהִיא תָּמִיד בְּתוֹךְ הָרַדְיוֹ וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁק בָּהּ, הִיא גַּם מוֹשֶׁכֶת לְאַט בְּפִקֵּת גְּרוֹנָהּ וּמְנַקֶּשֶׁת, שֵׁשׁ פְּעָמִים מְנַקֶּשֶׁת, עָמֹק בְּמוֹרַד הַגְּרוֹגֶרֶת, כְּשֶׁהִיא מְדַמָּה שֶׁסּוֹף סוֹף הִגִּיעַ רֶגַע צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

 

דוֹ שביעי

בּוֹאִי אֵלַי הַבַּיְתָה.
יֵשׁ לִי פְּסַנְתֵּר כָּנָף לָבָן שְׁנֵי מֶטֶר.
אַתְּ תִּרְקְדִי לְבוֹּשָה עַל הַמִּכְסֶה הַפָּתוּחַ וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל.
מֵעַל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי שְׁתֵּי צִפֳּרִים-צִפֳּרִים
מְקַרְקְרוֹת בְּקוֹלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הַזָּמִיר
שֶׁהוּא שָׁחֹר כָּעוֹרֵב וְצוֹרֵב כְּגֵחַל מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר כָּךְ נֹאכַל צָהֳרַיִם וְנֵצֵא לַמִּרְפֶּסֶת,
נִתְבּוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּמָדִים* שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הָהָר אוֹ הַיַּעַר,
וּכְמוֹהֶם נֵשֵׁב וּנְפַטְפֵּט
מְחַכִּים לַצִּפֳּרִים-צִפֳּרִים שֶׁיָּשׁוּבוּ
מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁכְּבָר מְזַיֵּף קְצָת (צָרִיךְ לִקְרֹא לֶאֱלִישָׁע)
גַּחַל שֶׁמֶשׁ בְּפִיהֶן
וּלְשׁוֹנָן רִנָּה.

* אחת, שתיים, שלוש

 

אורוגוואי

קֹדֶם הֵם שׁוֹתִים, וּכְשֶׁהֵם שִׁכּוֹרִים מַסְפִּיק הֵם שׁוֹכְבִים. זֶה חוֹזֵר בְּשִׁנּוּיִים קְבוּעִים וִידוּעִים: הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא, אוֹ הַמַּשְׁקֶה, אוֹ הַמָּקוֹם. בַּבֹּקֶר מִישֶׁהוּ – הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא – נֶעֱלָם רִאשׁוֹן, וְאִלּוּ הָאַחֵר, אוֹ הָאַחֶרֶת, נִשְׁאָר, מְהֻרְהֶרֶת. בְּמָה הוּא, וְאוּלַי הִיא, מְהַרְהֵר: קָפֶה, זָוִית הַחֲרַכִּים בַּתְּרִיס שֶׁמִּמּוּל, הֶהָיָה זֶה רַעַשׁ מָנוֹעַ מִתְרַחֵק אוֹ צְלִיל הֲדָחַת הָאַסְלָה, הַאִם לְגָרֵד עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, בְּעַגְּבַת שְׂמֹאל אוֹ בְּקִבֹּרֶת בֶּרֶךְ יָמִין, וְאוּלַי בִּשְׁתֵּיהֶן, כָּל אַחַת בְּיָד אַחֶרֶת? בָּרֶקַע נִשְׁמַעַת זַמֶּרֶת הַמְּדַקְלֶמֶת עַל הַצְּלִיל הַנָּדִיר-יַחֲסִית רֶה בֵּמוֹל אֶת הַצְהָרַת הָעַצְמָאוּת שֶׁל אוּרוּגְוַאי, אֶלָּא שֶׁהוּא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִין סְפָרַדִּית וְאַף שְׁמִיעָה אַבְּסוֹלוּטִית לֹא הָיְתָה לוֹ מֵעוֹלָם, אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת. כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַכְשָׁו זֶה שֶׁהִיא – הוּא דֵּי בָּטוּחַ שֶׁשֵּׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ מַתְחִיל בְּשִׁין, בְּשִׁין וְאוּלַי בְּגִימֶל – לֹא תַּחְזֹר עוֹד לְעוֹלָם.

 

אושֶר

ג'וֹן הֶחְלִיק בָּאַמְבַּטְיָה וָמֵת.
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי כֵן הָפַךְ מוֹחוֹ לִסְפוֹג.
עֲדַיִן נוֹתְרָה בּוֹ הַיְּכֹלֶת לָשִׁיר כַּמָּה
שִׁירֵי עַם נִשְׁכָּחִים, שֶׁלָּמַד פַּעַם מִסָּבָתוֹ,
וְלַהֲגוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט הַשָּׁגוּי
"מָה נָדִיר יוֹתֵר, לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
מִיצֵי גּוֹרָל אַכְזָר, אוֹ".
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמִּישֶׁהוּ שׁוֹקֵעַ עַכְשָׁו, מִתְנַפֵּחַ, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד,
וְהַכֹּל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן,
וּכְמוֹ בְּפַּארְק שֵׁשֶׁת הַדְּגָלִים, זֶה
מְסַחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ וּמַעֲלֶה
חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל פָּנָיו.
מִפִּיו נִפְלָט עִצּוּר פּוֹקֵק, וְאַחֲרָיו תְּנוּעָה פְּתוּחָה.
הַהֶבְדֵּל בֵּין זַעַם אֵין אוֹנִים לְשִׂמְחָה, הִסְבִּיר לוֹ פַּעַם מִישֶׁהוּ,
אֵינוֹ בְּזָוִית הַפֶּה, אֶלָּא בְּעִקּוּם הַגַּבּוֹת.
הוּא יְסַבֵּן עַכְשָׁו אֶת עָרְפּוֹ בַּעֲדִינוּת, בִּשְׁאֵרִיּוֹת
הַסְּפוֹג שֶׁמָּשַׁךְ, בַּעֲדִינוּת, מֵחֲלַל הָאֹזֶן הַתִּיכוֹנָה.
ג'וֹנִי, אוֹמֶרֶת לוֹ אֲהוּבָתוֹ, ג'וֹנִי.

 

יאן, מְתַקֵּן אטבי כביסה

יָאן הָיָה בְּמִקְצוֹעוֹ הָרָשׁוּם מְתַקֵּן אַטְבֵי כְּבִיסָה, אֲבָל יָדַע גַּם לְהַדְבִּיק בַּחֲזָרָה נַיְלוֹנִים שֶׁל סוּפֶּר וְלִמְצֹא עֵטִים. הָעֵטִים הָיוּ יוֹתֵר תַּחְבִּיב מִמִּקְצוֹעַ, אֲבָל לְעִתִּים גַּם כָּאן הָיְתָה לוֹ אֵיזוֹ הַכְנָסָה. מֵעוֹלָם לֹא עָבַד בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּשֶׁל חֹזֶק הָאֱמוּנָה, שֶׁעָזְבָה אוֹתוֹ מִזְּמַן, אֶלָּא בִּגְלַל הַדְּבוֹרָה שֶׁבַּכְּלוּב, שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת הָיְתָה צוֹוַחַת חָזָק מִתָּמִיד, בְּקוֹל רָם וְעָבֶה וּמְגָרֵד יוֹתֵר, "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה", אוֹ לִפְעָמִים "בְּרוּרְיָה", שֶׁהוּא שֵׁם מְכֹעָר מְאוֹד, כִּמְעַט כְּמוֹ "יוֹכֶבֶד". מֵאָז שֶׁאִיגוֹר, הָאוּקְרָאִינִי הַקּוֹדֵם שֶׁטִּפֵּל בָּהּ, נִתְפַּס, הוּבַל לְשִׁבְטָה, וְהֻחְזַר דֶּרֶךְ הַגְּבוּל, צָרִיךְ הָיָה לִרְדּוֹת מִמֶּנָּה בְּכָל שַׁבָּת אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַסָּגֹל שֶׁהִפְרִישָׁה בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ, לְצַנְצֵן אוֹתוֹ, לִסְתֹּם חוֹרִים בַּחַלָּה, לִפְקֹק הֵיטֵב וּלְנַקּוֹת. כָּל זֶה הָיָה תּוֹפֵס אֶת הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ, וְרַק כְּשֶׁנִּכְנְסָה חַמָּה לְנַרְתִּיקָהּ יָכוֹל הָיָה יָאן, שֶׁפַּעַם נִקְרָא גַּם הוּא אִיגוֹר, לָצֵאת אֶל הֶעָנָף הֶחָבִיב עָלָיו בְּעֵץ הַתּוּת שֶׁמֵּעֵבֶר לַזֵּיתִים, לְטַפֵּס וּלְשַׁפְשֵׁף. אַחַר כָּךְ הָיָה נִרְדָּם עָמֹק מִתָּמִיד, לִפְעָמִים הַתְּנוּמָה צָנְחָה עָלָיו עוֹד בְּאֶמְצַע הַזֵּיתִים, וְאָז הָיָה הַשּׁוֹמֵר מֵעִיר אוֹתוֹ לְמָחֳרָת, רִאשׁוֹן בְּחָמֵשׁ, בִּקְרִיאוֹת "אִיגוֹר, אִיגוֹר" – הוּא לֹא הִכִּיר עֲדַיִן אֶת שְׁמוֹ הֶחָדָשׁ – "הִגִּיעַ מַקֵּל כְּבִיסָה חָדָשׁ, אִיגוֹר. מַקֵּל כָּחֹל. שָׁבוּעַ יָפֶה לְךָ, אִיגוֹר. וְתִשְׁמֹר לִי, אִם תִּמְצָא, אֶת הַשַּׂקִּית הַצְּהֻבָּה שֶׁל הַחֲמוּצִים, אֲפִלּוּ עִם קֶרַע קָטָן בַּיָּדִית. זְרִיחָה נְעִימָה תִּהְיֶה הַיּוֹם, אִיגוֹר. אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת זֶה כְּבָר כָּאן, בַּכָּבֵד". וְיָאן, שֶׁנִּקְרָא פַּעַם אִיגוֹר, הִכְנִיס לְפִיו זַיִת מַר אֶחָד שֶׁקָּטַף בְּהֵחָבֵא, גִּלְגֵּל אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁעוֹד הָיוּ בָּהּ טַעַם מֵי הַדְּבַשׁ, הַדְּבוֹרָה בְּרוּרְיָה וַעֲנַף עֵץ הַתּוּת, וְעָלָה בִּכְבֵדוּת בִּשְׁבִיל הֶעָפָר הַמּוֹלִיךְ הַבַּיְתָה.

 

 

כל הדמויות והאירועים בטקסטים אלו הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר ביניהם לבין אנשים ואירועים במציאות הוא מקרי בלבד.

זהר איתן, יליד 1955, חוקר תיאוריה וקוגניציה מוזיקאלית באוניברסיטת תל אביב. ספריו: 'שו-האי מתאמן בהטלת כידון' (הליקון-ביתן, 1996), 'מה יש' (כבר/כרמל, 2007).

.

הספר ראה אור בהוצאת כבר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מאת טלי כהן צדק

 

מישהו חייב לזכות, כן? ואם מישהו חייב לזכות, ואם ממילא הוא קונה מצרכים באלף מאתיים חמישים ושניים שקלים שנשארים לו אחרי שכר הדירה, החשמל והמים – אז למה שזה לא יהיה הוא? אפילו דימא מתחנת הדלק, הבנאדם היחידי בעולם שמכיר אותו באמת, אומר שסטטיסטית, אחרי כל החרא שהוא אכל, משהו טוב חייב לקרות לו בחיים האלה. בזה הוא פחות מאמין, בסטטיסטיקות של דימא, במיוחד אחרי שפעמיים בתוך שנה שדדו את האלונית בזמן שהוא היה במשמרת, אבל מילא. סטטיסטיקה זו מילה יפה, ואין לו מה להפסיד, כי נייר טואלט וקוטג׳ הוא היה קונה גם ככה. קצת מטריד אותו שסטטיסטית, זה שהוא סיפר לדימא, ועכשיו גם דימא מנסה, מוריד לו את הסיכויים, אבל דימא זה דימא. בתור של המזל הוא היחידי שעומד מאחוריו.

אני אסביר לך, הוא אמר לדימא, והשביע אותו במשאבה של התשעים וחמש אוקטן שלא יגלה לאף אחד: אחרי שכר הדירה והחשמל והמים נשארים לך אלף מאתיים חמישים ושניים שקלים, בערך, כן? דימא משך בכתפיים. לא יודע, הוא אמר, בני זונות הביטוח לאומי הזה, תמשיך, נו.

ועם האלף מאתיים חמישים ושניים שקלים האלה אני צריך לקנות אוכל, וחומרי ניקוי, כן?

דימא גירד בראש, לקח שלוק מהקפה ואמר, נו? נגיד. ואל תשאל אותי כל פעם ׳כן?׳ כאילו אני לא מקשיב לך. בשביל מה אתה שואל את זה?

זה קצת העליב אותו, חוסר הסבלנות של דימא, אבל בכל זאת הוא הסביר לו עד הסוף והם קבעו להיפגש בכניסה לרמי לוי בסוף המשמרת של דימא, כדי שהוא יראה לו איך עושים את זה כמו שצריך.

התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם. כשתבוא לבד תעשה מה שאתה רוצה, כן? אבל עכשיו תגיד. זה בשבילך כל הדבר הזה. דימא לא רצה אבל הוא התעקש עד שדימא נכנע ואמר, כאילו דימא הוא זה שעושה לו טובה ולא ההפך: קונים רק מה שמוכרחים, ורק מה שבמבצע.

הוא לא היה מרוצה בכלל מהתשובה של דימא, וגם לא מהטון. תפרט, דימא, הוא אמר, זה לא כל מבצע, כן? דיברנו על זה. הולכים רק על מבצעים שנותנים כסף. אם אתה לא מבין את זה אז לא הבנת כלום. זאת השקעה. במקום סתם לקנות מה שממילא אתה צריך לקנות, אתה משקיע, כן?

במקום להגיד לו תודה, דימא אמר – די עם ה׳כן׳ הזה כבר, בחייך, מנחם, אתה משגע אותי, והתחיל ללכת עם העגלה לכיוון המסדרון של חומרי הניקוי.

הוא הלך אחריו וחשב שאולי בכלל זו הייתה טעות לספר לדימא, ואולי דימא לא כזה חבר טוב כמו שהוא אומר. המזל של דימא היה שמול האריזות של נייר הטואלט העיניים שלו הבריקו בהתרגשות מהסוג שאי אפשר שלא לסלוח אחריה, אז הוא סלח, והתמלא בהתרגשות נעימה בעצמו, טפח על אחת האריזות, וחיכה רגע, עד שהאישה שמסדרת את הבקבוקים של האקונומיקה תתרחק.

נייר טואלט אתה מוכרח לקנות, כן? הוא אמר לדימא, גם מי שחי מביטוח לאומי חייב לנגב את התחת, זה לא שיש ברירה. אז יש לך לילי, וסקוט, והנייר של שופרסל, ולאבלי, ואת ההוא, שלנגב איתו זה כמו לנגב בנייר זכוכית, אבל לא צריך להגזים, ואתה – מחפש את זה שמציע לך כסף. בבקשה.

דימא זינק על המדף ומשך אריזה ענקית עם ציור של כלבים. יפה מאוד, הוא אמר, והרגיש גאה כאילו הילד שלו הלך בפעם הראשונה, למרות שאף פעם לא היה לו ילד. עכשיו תקריא, אמר, ודימא הקריא:

מבצע גליל הזהב! פתחתם את האריזה ומצאתם גליל זהב? זכיתם במאה אלף ש״ח!

הקול של דימא רעד. הייתה בו תקווה, מהסוג של מי שהחיים שלו הולכים להשתנות. זה שימח אותו לרגע, וגם גרם לו לקנא בדימא, באותה הנשימה.

אתה זוכר שזה הכסף שלי, כן? הוא אמר, ליתר בטחון, כדי שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

דימא אמר בסדר, והם הפכו את האריזה לכל הכיוונים ובדקו אם אפשר לראות קצת זהב מבפנים, אבל ההדפסה על הפלסטיק הסתירה את הכול.

לא פראיירים אלה, הוא אמר. קצת מטומטמים, זה כן, אחרת אין לי הסבר לזה שהם שמים כלבים על נייר טואלט, אבל פראיירים – לא.

אני הייתי שם תמונה של אישה יפה, דימא אמר, במקום הכלבים.

הוא חשב על זה רגע, ואחר כך חשב על זה שדימא לפעמים גאון ולפעמים ריק כמו חור של בייגלה. בוא נמשיך, הוא אמר לו. מאה אלף כבר יש לנו.

הם המשיכו עד המדפים של השמפו.

אל תגיד כלום, הוא אמר לפני שדימא יספיק להגיד משהו על זה שיש לו קרחת, אבל דימא כבר הספיק לחייך. הסקפטיות של דימא לא הייתה במקום לדעתו, אבל דימא תמיד היה סקפטי. עוד באירופה הוא היה סקפטי.

עכשיו הגיע התור שלו לחייך, ודימא שאל אותו מה מצחיק כל כך.

הוא התלבט רגע אם לספר לדימא את הבדיחה, אבל זה היה מסובך, אז במקום זה הוא אמר לדימא שאם הוא רוצה להצליח הוא חייב להתחיל לחשוב באופן יצירתי. תפתח את הראש, דימא, הוא אמר, אפשר גם להסתבן עם שמפו, במקום סבון, כן? כל אידיוט שלמד פעם כימיה יגיד לך שזה הכל אותו חרא – רק עם ריח אחר, ובסבון אין כסף. עכשיו תחפש.

דימא עבר על כל הבקבוקים, עד שהגיע להוואי. אתה מתכוון להוואי? הוא שאל, ופתח את המכסה כדי להריח. אבל אין פה כסף.

הוא נאנח. מזדה זה מינימום שמונים אלף שקל, דימא, הוא אמר, ומחלקים חמש. תחשוב קצת, בחייך, בעיה למכור מזדה? הוא טפח על הכתף של דימא ברחמים. בוא ננער ונבדוק אם אפשר לראות משהו או אם יש כאן בקבוק ששוקל יותר מהאחרים.

הוא הרים את אחד הבקבוקים באוויר, כיוון אותו אל מול המנורה וסימן לדימא שיעשה כמוהו. דימא עשה. תנסה להרגיש את המשקל, דימא, הוא אמר, ואחר כך תיקח עוד בקבוק ותראה אם יש הבדל. אתה חייב להתרכז.

דימא לא נראה מרוכז, והוא חשד שמאז שהוא הציע לשים אישה יפה על נייר הטואלט, זה כל מה שעובר לו בראש, אבל הוא כנראה טעה, כי דימא עצם את העיניים ונדנד את הבקבוקים שהיו לו בידיים מצד לצד. זה נראה לי קצת יותר כבד, מנחם, דימא אמר, והרים את הבקבוק שהחזיק ביד שמאל. כמה כבר שוקלת קפסולה? נראה לך שאפשר בכלל להרגיש עשרה גרם?

עכשיו הסקפטיות של דימא כבר ממש הרגיזה אותו, אז הוא לא ענה, ובמקום זה לקח עוד בקבוק מהמדף. היינו צריכים להביא משקל, קטן כזה, דיגיטלי, דימא אמר, והכניס לעגלה בקבוק שנראה לו קצת יותר כבד.

מה שדימא הציע היה לגמרי פלילי לדעתו.

תקשיב, הוא אמר, אני משקיע פה, לא גונב, כן? ואם אתה הולך לסבך אותי עכשיו עם המשטרה או עם המנהל של הסופר אני הורג אותך, דימא, אתה שומע? בוא לקוטג׳.

הם הלכו למקרר של מוצרי החלב. הוא לקח קוטג׳ חמישה אחוז והפעם הקריא בעצמו את מה שכתוב: אוספים עשרה מכסים של תנובה, שולחים ומשתתפים בהגרלה.

חמישים אלף, הוא אמר לדימא, וכל הכעס על הסקפטיות עבר לו. כל שלושה ימים אתה קונה קוטג׳, שולח – וזוכה.

דימא עשה פרצוף ואמר שהוא לא סובל קוטג׳ ושהגושים מגעילים אותו. למה דווקא קוטג׳? שאל. הוא הסביר לו על הסבסוד, ושכל העניין הוא להשקיע כמה שפחות, כי אם אתה קונה גבינה בולגרית אתה משלם שמונה-עשר שקלים במקום שישה, על אותו מכסה, כן? ואז מה? מכסה זה מכסה. לתנובה לא אכפת. ואם אתה משלם עליו הרבה – הפסדת.

העניין של לאכול רק קוטג׳ הטריד את דימא, כאילו היה במקרר שלו פעם משהו אחר חוץ מדג מלוח ומלפפונים חמוצים. אתה חושב שיהיה גם מבצע על דג מלוח מתישהו? הוא שאל. כי אני באמת לא סובל קוטג׳.

הוא הרגיע אותו ואמר, בטח, בסופו של דבר יש מבצעים על הכול, דימא, זה חלק מהעניין. אתה בעצם לא מוותר על כלום, אתה רק מרכז לתקופות, כן? במקום לאכול כל השנה קצת מכל דבר אתה אוכל הרבה קטשופ בינואר, אבל הרבה. זה לא סיפור. בוא נלך לפירות.

בדרך למחלקה של הפירות והירקות הם עצרו ליד דוכן טעימות של סנפרוסט ואכלו שני חטיפי ברוקולי אפויים כל אחד. הדיילת חייכה, הרחיקה קצת את הצלחת, ושאלה אם הם מעוניינים לקנות כי זה שניים פלוס אחד עכשיו, לכבוד ההשקה.

הוא תפס באוברול של דימא ומשך אותו אחורה.

זה דוגמה טובה ממה צריך להיזהר, דימא, הוא לחש. שמים איזה מותק בבגדים של אחות ומקווים שתתבלבל מהחצאית ומהציפוי של הברוקולי ותשכח בשביל מה באת. היום אני שומר עליך, כן? אבל כשתהיה לבד, תשים לב לדברים האלה.

דימא הנהן. יש לנו כבר מאתיים שלושים אלף, הוא אמר, ועצר את העגלה בשביל לנשום רגע, כי אף פעם לא היה לו כל כך הרבה כסף לפני כן.

אחרי שדימא קלט את העסק, הכול הלך יותר מהר.

הוא לא מיהר לשום מקום, אבל בכל זאת היה נחמד לראות איך דימא משתפר. ענבי טלי מושב לכיש – חמישים אלף, חבילת קורנפלקס – כרטיס טיסה לליגת האלופות פלוס שהות במלון, הופעה של ג׳סטין ביבר בתוך הביסלי, מכונת כביסה בטבליות של המדיח.

אבל אין לך מדיח, דימא אמר, ותוך כדי שיצאו לו המילים מהפה התחיל לצחוק, גם על עצמו, וגם על המוח הגאוני של מנחם, ושאל, אתה שם את זה במכונת כביסה, אה? הכול אותו חרא רק עם ריח אחר, אה?

הם התחבקו, ומנחם אמר שנראה לו שמספיק להיום.

בדרך לקופה הם עברו שוב בחטיפים של הברוקולי, וגם עשו עיקוף קטן כדי לראות את השדיים של האישה שפורסת נקניקים. זה מה שנקרא חווית קנייה, דימא, מנחם לחש, תסתכל כמה שאתה רוצה. לא סתם הם שמים את הפסטרמה הודו, שזה הנקניק הכי נמכר, בקצה של הוויטרינה. זה כדי שהיא תצטרך להתכופף. דימא התפוצץ מצחוק ועזר לו להוציא את כל מה שהיה בעגלה ולסדר על המסוע.

הקופאית אפילו לא הרימה אליהם את העיניים. היא העבירה את המוצרים במהירות, דחפה אותם הלאה, די בגסות, לתוך אמבטיית הנירוסטה, תלשה שתי שקיות פלסטיק מבין הרגליים שלה וזרקה על הענבים. מאתיים עשרים ושתיים ושש עשרה אגורות, אמרה, קצף גילוח בתשע-עשרה תשעים? בטריות אחד פלוס אחד? שלושה חטיפים בעשר?

תזהר, מנחם, דימא לחש לו, לפעמים הם לוקחים כסף על השקיות.

הוא הכניס את היד לתוך הכיס, הוציא שני שטרות של מאה והניח אותם על המסוע.

עוד עשרים ושתיים ושש-עשרה, הקופאית אמרה, ותופפה על הקופסה של הקורנפלקס עם הציפורניים. יש לך שטר לא קרוע? זה קרוע. היא הרימה את אחד השטרות והראתה לו.

לא היה לו עוד שטר. לא קרוע, ולא לא-קרוע. הוא הוציא את כל המטבעות שהיו לו בכיס וספר עם הקופאית.

אז תוריד משהו, הקופאית אמרה, והעבירה את הקורנפלקס שוב במכשיר של הברקוד, חסר לך שבע שש-עשרה.

האיש שעמד מאחוריהם נאנח בקול רם, נשען על העגלה ולחש משהו לאישה לידו.

התור לא עניין אותו, אבל זה שדימא זז הצידה והתרחק קצת, כאילו הוא לא מכיר אותו פתאום, כיווץ לו את הגרון. בסדר, הוא אמר, תורידי את הקורנפלקס ואת השקיות. זה עשר אגורות כל אחת?

היא התכופפה למיקרופון הקטן ואמרה: ביטול לקופה שמונה.

הרמקולים של הסופר צעקו כל כך חזק, שכל האנשים עצרו לרגע. דימא שאל – אתה רוצה שאני אלווה לך עשרים שקל? והוציא את הארנק מהכיס של האוברול. הקופאית הרימה את הגבות ושאלה, אתה רוצה או לא?

***

קצת אחר כך הם ישבו על הספסל בתחנת האוטובוס.

אל תדבר איתי עכשיו, דימא, הוא אמר לו. אתה בן זונה, שתדע, ואל תיגע בנייר טואלט.

דימא לא התווכח.

אתה גם כפוי טובה, הוא אמר. והקטע הזה שזזת הצידה, דימא, בחיי, אני נשבע לך במשאבה המחורבנת שלך שאם אתה עוד פעם עושה לי דבר כזה אני לא מדבר איתך יותר. דימא ביקש סליחה, והוא סלח לו.

קו חמישים ושלוש עבר, ואחר כך חמישים וארבע.

מתי אתה מתחיל מחר? הוא שאל את דימא. כרגיל?

דימא אמר, כן, אז מתי אני אתחיל? אתה לא עולה על חמישים וארבע? ושאל, תגיד, מנחם, כמה זמן אתה כבר מתעסק עם ההשקעה הזאת של המבצעים?
הוא חשב רגע ואמר, שנתיים בערך. אבל אני מתקרב, דימא, ואל תעשה את הפרצוף הזה אם אתה רוצה להגיע למשהו בחיים שלך. גם בבנק, אם אתה שם כסף לחודש, לא יוצא לך כלום, ואם אתה שם לעשרים שנה אתה מקבל בסוף בוכטה.

כן, דימא אמר, והלך להשתין מאחורי התחנה.

***

אתה יודע איך עכבישים עוברים מיבשת ליבשת, הוא שאל את מנחם כשחזר. הם טווים קור ארוך ומשאירים את הקצה בתוך הפה שלהם, וכשבאה רוח היא מעיפה אותם, מחוברים עם הקור, כמו עפיפון, וככה הם מגיעים למקומות רחוקים. אפילו אוקיינוסים הם עוברים ככה.

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא מה זה קשור עכשיו, אבל התמונה של העכבישים עפים מעל הים הייתה כל כך יפה בתוך הראש שלו, אז במקום להגיד הוא לקח לו רגע, סתם כדי לחשוב על זה.

זה מעניין, הוא אמר לדימא, המצאת את זה עכשיו?

דימא הוציא מהכיס של האוברול שתי שקיות עם לוגו של רמי לוי. תכניס את כל הדברים לתוכו, מנחם, הוא אמר. לא יתנו לך לעלות ככה. אני הולך עכשיו לתחנה שלי, בסדר?

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא שממילא לא נשאר לו כסף לאוטובוס, ושזה פלילי, כל הגניבות הקטנות האלה מהסופר, אבל הבית שלו היה רחוק.

 

טלי כהן צדק, ילידת 1970. נולדה וחיה במושב יודפת. נשואה ואם לשלושה. ספרה, 'בתוך הבטן של הדג', ראה אור בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס (2017). הספר יצא לאור בסיוע קרן קק"ל וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. טלי כהן צדק היא עמיתה בתכנית פרדס של הספרייה הלאומית לשנת 2018.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

מאת ענת שפיצן

 

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.

"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

קנו לי משקפיים בעלי מסגרת פלסטיק ורודה. הם כיסו חלק גדול מהפנים ומדי פעם גלשו על האף והתחככו בחלק העליון של הלחיים. מתחת למסגרת הצטברה זיעה וצצו פצעונים. פצעונים צמחו על הלחיים, על המצח, על האף.

*

הגוף גם הוא השתנה, אבל לא גבהתי. האגן והירכיים התרחבו. השדיים החלו לצמוח. בחנות החזיות פשטתי את החולצה בתא המדידה, ומיד הצמדתי אותה לחזה. המוכרת נכנסה לתא. הורתה לי להסיט את החולצה. היא הביטה בחזה העירום ואמרה: "את נורא שמנה ויש לך חזה נורא נורא קטן. אני מקווה שאוכל למצוא לך משהו."

*

בדרך לבית הספר ראיתי ילדים מתגודדים מתחת לקיר הגימנסיה ומביטים מעלה. בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה. הוא הגיע בערב לבית הספר והשליך אבן לכל אחת מהכיתות. מאותו יום חיפשתי את אלי בהפסקות. לבשתי חולצות כפתורים רחבות ובהפסקות הלכתי בגבי אל הקיר כי הבנים נהגו לעבור ליד הבנות, לטפוח על גבן ולשאול "מה נשמע?". אחר כך העבירו את היד לאורך הגב, להרגיש אם הן לובשות משהו מתחת לחולצה.

מגרם המדרגות הפתוח יכולתי לראות את מגרש הכדורסל. בדרך כלל אלי שיחק שם. פעם אחת לאחר שקלע סל הוא נעמד באמצע המגרש, כופף ברכיים, הניח ידיים על הירכיים וצעק, "אני צלף, צלף, קליעה טובה." השיער שלו היה פרוע, הפנים האדימו, עיניו פנו אל המדרגות, כאילו הוא מסתכל בי, כאילו הוא כורע לפניי, צועק למעני.

בשיעור היסטוריה הבטתי מהחלון. ראיתי את צמרות הברושים ואת גדר הרשת הגבוהה שסביב בית הספר וחשבתי על אלי. הנזיפה של המורה הפתיעה אותי. המורה כעס. הוציא אותי באמצע השיעור. בחצר שיחק רק ילד אחד, אלי. הוא כדרר וזרק את הכדור, קלע סל אחרי סל. נעמדתי קרוב אליו. הוא הסתובב אליי ושאל אם אני רוצה לקלוע. אמר שאעמוד עם הגב לסל ואזרוק לאחור. עמדתי עם הגב לסל ועצמתי עיניים. זרקתי את הכדור בכוח. אלי קרא: "קלעת סל!" פקחתי עיניים והבטתי בו.

*

בחורף הייתה חצר בית הספר ריקה. שלוליות גדולות נקוו במגרש הכדורסל. עליתי למסדרון של כיתה ו' המקבילה, הכיתה שלו. עברתי ליד הדלת הפתוחה, מתוך הכיתה עלה ריח של בדים לחים ותפוזים. הצצתי פנימה. הוא עמד על שולחן המורה, בין השולחן ללוח היו פתוחות מטריות צבעוניות. הוא סובב מעליו מטרייה פרחונית ושר "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, אנחנו נפוצץ את השכונה."

חיפשתי בספר הטלפונים את שם המשפחה שלו. בין אלפי השמות מצאתי שלאבא שלו קוראים יוסף ולאימא שלו רחל, גיליתי שהם גרים ברחוב מקביל לדרך שבה הלכתי יום יום לבית הספר. בדרך כלל הייתי רגילה ללכת דרך גן הצפרדע, לעבור ליד צריף הנשיא ולצאת לגימנסיה מול הקיוסק של נעים. שיניתי את המסלול, הלכתי לבית הספר דרך הרחוב שלו. האטתי כשעברתי ליד הבית שבו גר, הבטתי מעבר לגדר אל החצר. לא פגשתי אותו מעולם בדרך לבית הספר. יום אחד ראיתי את אימא שלו ואת אחותו הקטנה יוצאות מהשער. הלכתי כמה צעדים אחריהן. לשתיהן היה שיער ארוך בהיר. מדי פעם הרימה אימא שלו יד והניפה את השיער לאחור. השיער שלי לא אָרך, הגיע רק מעט מתחת לאוזניים. למרות זאת בבית ניסיתי לעשות את אותה התנועה מול המראה. אבא שלי צחק, אמר שאני ממש גברת מגונדרת, עומדת שעות מול הראי, עוד מעט אבקש שפתון, אתחיל להתאפר ואלך בגרבי ניילון.

*

לפני פורים ירד שלג. לבשתי ג'ינס ומעליו טרנינג. מעל הגופייה לבשתי חולצה ומעליה סוודר ומעיל חום מרופד בפרווה סינתטית. חבשתי את כובע הצמר של אימא. לבשתי את הכפפות השחורות של אבא. אימא הורידה מהבוידעם את נעלי ההרים שלה. נעלתי אותן. בין הנעליים לערדליים גרבתי שקיות ניילון. חבשתי את הכובע של המעיל מעל כובע הצמר. תחבתי את הידיים לכיסים. הלכתי לאט על המדרכה. הרגליים שקעו בשלג עד הקרסוליים. הניילונים רשרשו בכל צעד. שלג כיסה את המגרשים, הצטבר על הגדרות, יצר תלולית על ראש פסל הצפרדע הניצב בגן הציבורי. מכוניות לא נסעו. מבוגרים וילדים הלכו באמצע הכביש. ילדים בכובעים צבעוניים נופפו לשלום. אנשים לא מוכרים הניעו בראשם וחייכו אליי.

כדור שלג פגע בי. הפניתי ראש. הסרתי את הכובע של המעיל והבטתי. ילד עמד מעבר לכביש. כובע צמר כיסה לו את המצח. המעיל שלבש היה גדול עליו. הוא קרא: "הֵיי". זה היה אלי. הוא התכופף, הרים חופן שלג וגלגל אותו לכדור בין כפות ידיו, ואז שמתי לב שיש איתו שני ילדים מהכיתה המקבילה: החבר הטוב שלו, חנן, שאהב לצייר טנקים, ויוני, שאהב לשחק כדורגל. זרקתי לעברם כדור שלג. הכדור נפל קרוב אליהם. הם צחקו המשיכו ללכת. הלכתי בעקבותיהם לאורך הגן הציבורי, ומשם אל הצומת, ומשם לעמק המצלבה.

המשטחים שבין עצי הזית הלבינו. הסלעים הזדקרו מתוך השלג. אלי והחברים שלו ירדו לעמק ואני אחריהם. ירדתי במדרון ההר, בין הסלעים. השלג הגיע עד הקרסוליים. אחר כך שקעו הרגליים עד הברכיים. באמצע הירידה הוא עצר. נופף בידיים, קפץ אל השלג והתגלגל על צידו כמה גלגולים. הסרתי את הכובע של המעיל, הסרתי את כובע הצמר. זרקתי אותו למעלה ותפסתי. דם זרם אל פניי. לחיי להטו. פתחתי את כפתורי המעיל. הסרתי את הכפפות ותחבתי את הידיים בערמת שלג. רציתי לרוץ אבל הרגליים שקעו בשלג כמעט עד המפשעה. הוא חזר לאחור, הושיט לי יד. שלג רך התחיל לרדת. אלי הטה את ראשו לאחור ופער את פיו, גם אני הטיתי את ראשי ובלעתי פתיתים. השלג התחזק. הפתיתים הצליפו בפנים, העיניים צרבו, האף קפא. אלי עלה חזרה לכביש. חנן ויוני עלו איתו, ואני השתרכתי מאחור.

*

בפורים המורה לוין הביט בילדים המחופשים ואמר, יש ילדות סתם, ויש ילדות שנולדו להיות מלכות, ולא משנה למה יתחפשו, הן תמיד יהיו מלכות. מבטו חלף על פני ילדי הכיתה ונעצר בקרן היפה. היא התחפשה לביטניקית ובאה במכנסי ג'ינס משופשפים וקרועים וגיטרה תלויה הכתף. קרן הטתה מעט את הראש והחזירה למורה מבט. נעצתי בה עיניים, בגומות החן, בשיער הארוך שהגיע עד מתחת לשדיים, בשפתיים האדמדמות, בעור החלק של הלחיים שהוורידו, בהטיית הראש. נסיכה בג'ינס קרוע.

גם אלי קרע חורים במכנסיים, הדביק ריבועי לבד לחולצה, חתך את השרוולים, לכלך את הפנים בצבע חום, חבש כובע שחור קרוע. הוא הלך בחצר בית הספר ופשט יד. אני לא התחפשתי. בשפתון ציירתי לי לב על הלחי. עברתי לידו והוא פנה אליי ואמר בקול רועד: "תני משהו לילד רעב." היו לי בכיס סוכריות חמוצות ממשלוח המנות. זרקתי כמה סוכריות לידו המושטת. הוא הביט לתוך ידו המלאה סוכריות והשתחווה.

בסוף השנה קניתי מחברת סליל עם כריכה אפורה. בדף הראשון כתבתי:

"אלי אלי אלי שלי,
אותך כל כך כל כך אהבתי,
את בלוריתך הזהובה
ואת עיניך התכולות."

אימא מצאה את מחברת השירים והראתה לאבא. מצאתי את המחברת על השולחן בחדר האורחים.

*

בשבת בבוקר סשה בא לביקור. הוא ואבא שלי ישבו במטבח ושתו וודקה. אבא מזג משקה לכוסית נקייה והושיט לי, "תטעמי, כדאי לך." קירבתי את הכוס לאף. שניהם נעצו בי מבט. הטיתי את ראשי לאחור, כמו שראיתי אותם עושים, והיגרתי במהירות את כל המשקה לפי. הטעם היה מר. המשקה צרב את הגרון. סשה פרץ בצחוק: "הגברת יודעת לשתות." אבא הרים כוסית, "לחיי הבלורית הזהובה." שתקתי. הפניתי לו גב והתחלתי ללכת. הוא קרא אחריי, "ילדים, גם אני אוהב לכתוב."

*

אבא סיפר לי שהחתולים המסתובבים בחצר הם צאצאים של חתולי פרא. רואים את זה לפי הפסים על גופם ולפי הטבעות על הזנב. לקראת סוף החורף החלו החתולים ליילל בקולות רמים, רדפו זה אחרי זה, קפצו מעל שיחים, מעל גדרות, לפעמים היה אחד החתולים מזנק על חתולה, נועץ את שיניו בעורפה, נצמד אליה ומרעיד את חלקו התחתון של הגוף. החתולה לא יכלה לברוח. חששתי שאם אביט לחתול ישר בעיניים הוא יזנק עליי.

*

הייתי בת יחידה אבל אבא קרא לי "ילדים". לפעמים ביקש שאושיט לו יד. היה שולח את אצבעות ידו הארוכות, הדקות והחיוורות למרכז השקערורית בכף ידי, בוחש בתנועות סיבוב קלילות ומדקלם שיר שהמציא: "טַבָּחִית לִכְלוּכִית / דַּיְסָה מְבַשֶּׁלֶת / בַּסֻּכָּר מְתַבֶּלֶת, / חֶמְאָה מוֹסִיפָה, / לְאוֹרְחִים מְחַכָּה. / לְאוֹרְחֶיהָ מְחַלֶּקֶת / שִׁכְחָה, פֵּאָה וָלֶקֶט, / אַךְ לַזֶּרֶת לֹא יַזִּיק / אִם לַבֹּהֶן לֹא יַסְפִּיק."

בסיום הדקלום הריץ את אצבעותיו במעלה זרועי. אני הצמדתי בכוח את הזרוע לבית השחי. פלטתי צחקוקים מקוטעים והתפתלתי להשתחרר מאחיזתו, והוא המשיך לדקלם:

"בֹּהֶן בֹּהֶן, מַהֲרִי, / בַּמַּרְפֵּק אַל תֵּעָצְרִי / כִּי מִתַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי / תִּמְצְאִי גַּם צְחוֹק גַּם בֶּכִי."

*

בחופש הגדול נסעתי לדודה הני בדימונה. הדודה שאלה אם יש לי חבר. שיקרתי ואמרתי שכן, קוראים לו אלי. סיפרתי שיש לו עיניים כחולות והוא שחקן כדורסל. היא שאלה למה אני לא כותבת לו. נתנה לי מחברת שורות. כתבתי מכתב על אחד הדפים, אחר כך תלשתי והעתקתי בכתב יד מעוגל לדף חדש. כתבתי לו שקוראים לי יעקב (באמת, אבא סיפר לי שלפני שנולדתי הוא היה בטוח שייוולד לו בן ותכנן לקרוא לי יעקב על שם סבא שלי). כתבתי שחברים סיפרו לי עליו. אמרו שהוא ספורטאי ושחקן כדורסל. סיפרתי שאני אוהב לשחק סטַנגָה. שאלתי במה משחקים בירושלים ואם מכירים אצלם את המשחק הזה. המצאתי שיש לי אח תינוק ואחות קטנה בת שלוש, שלאחי קוראים אביב ולאחות – נורית. שאלתי אם גם לו יש אחים ואחיות. וסיימתי במשפט "אתה יכול לענות לי לכתובת שעל המעטפה."

כל יום ירדתי לראות אם הגיע מכתב ממנו. מנעול התיבה היה שבור. בוקר אחד מצאתי בתיבה מכתב שעל המעטפה שלו נכתב באדום "התראה לפני ניתוק". החזרתי את המכתב לתיבה הפרוצה. למחרת מצאתי בתיבה גלויה מאבא שלי. "מה שלום המשוררת?" הוא שאל. בפעם אחרת הציצה מתוכה חוברת טרזן. הני אמרה שאוכל לקרוא אותה אבל שאזהר לא לקמט, כי שלמה בעלה מתרגז אם מקמטים את החוברות שלו.

אחרי שבועיים הגיע מכתב. על המעטפה נכתב בעיפרון באותיות עקומות: "ליעקב". הכנסתי את המכתב לכיס המכנסיים. עליתי במדרגות והמכתב בכיסי. הרגשתי אותו נוגע בירך. הנחתי יד על הכיס, שהיה תפוח מעט. דודה הני עמדה ליד השיש במטבח, קילפה גזר. "למה לא נשארת לשחק למטה?" שאלה, "כל הזמן את מתלוננת שאין לך עם מי לשחק, ועכשיו אני שומעת ילדים בחצר."
מהחלון נראו ראשיהן של שלוש ילדות משחקות חבל. הן משחקות על שביל בטון שעובר ליד חלקת חצר חשופה. הקרקע אינה חומה כמו בירושלים, אלא חולית, צהבהבה. שיחים קירחים צומחים בין הבניינים, מכוסים שכבת אבק. מדי פעם הילדות צועקות זו אל זו. יום קודם הלכתי בחצר והן שיחקו באותו המקום. נעמדתי בצד והבטתי בהן. הילדה עם הצמה הארוכה הסתובבה אליי לרגע, אחר כך הסבה את פניה וגלגלה את החבל בכוח רב יותר. הלכתי משם. היה נדמה לי שאני שומעת ילדה לוחשת: "מקרה סוציאלי אבוד".

ברגע שנגעתי במכתב הכול נעלם: הילדוֹת, החבל החובט בפראות בבטון, שורת בתי השיכון, השיחים המאובקים.

את המכתב פתחתי בשירותים. ישבתי על האסלה וקראתי: "שלום יעקב, בירושלים משחקים סטנגה אבל אני אוהב לשחק כדורסל. עכשיו בחופש הגדול אני גם מתאמן בשחייה בבריכת ירושלים. יש לי אחות קטנה שקוראים לה הגר, היא בכיתה ב', ויש לי אח גדול. קוראים לו בני והוא בכיתה ח'.

מי נתן לך את הכתובת שלי? מי אמר לך שאני מצוין בכדורסל?"

בערב הנחתי את המכתב בין דפי חוברת הטרזן. אל בין עצי הג'ונגל השתרבבו המילים: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים.

*
הסטתי את השעוונית שעל שולחן המטבח, תלשתי דף ממחברת שורות והתחלתי לכתוב: "שלום אלי, שמעתי עליך מחבר שלי. יש לו בת דודה. היא גרה בירושלים. קוראים לה ענת והיא לומדת בשכבה שלך בבית הספר. אתה מכיר אותה?"

הוספתי וכתבתי שאצלנו בדימונה יש משחקים של בנים כמו כדורגל וכדורסל, יש משחקים של בנות כמו חבל וקלאס, ויש משחקים שבנים ובנות משחקים יחד. כתבתי שבזמן האחרון התחילו לשחק אצלנו "אמת או חובה". אם אתה בוחר "חובה" אתה חייב לעשות מה שאומרים לך, למשל, לעמוד על כיסא ולהגיד בקול "אני טיפש", או לצאת לרחוב ולבקש ממבוגר שיקנה לך ארטיק בקיוסק, ואפילו לעשות משהו מסוכן, לרוץ במהירות לכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה, ויכולים להגיד לך גם לתת נשיקה לילדה ואפילו לגעת לה בציצי. ואם אתה בוחר "אמת" אתה חייב לענות על מה שישאלו אותך, לגלות את האמת, יכולים לשאול אותך אם ראית פעם את אבא שלך מנשק את אימא שלך, או שאתה צריך לגלות את מי אתה אוהב. שאלתי את אלי אם גם בירושלים משחקים את המשחק הזה.

*

לפני שהגיע מכתב התשובה אבא שלי בא להחזיר אותי לירושלים. ישבתי ליד החלון וגלגלתי בראש את מילות הקסם: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים. שמרתי את המכתב בכיס המכנסיים. הבטתי במשטחים של הנגב ונגעתי במכתב, הוא כבר התקמט, שוליו התרככו. בסיבובים לירושלים מיששתי מדי פעם את המכתב, וגם כשהתקרבנו לעיר, צמוד לוואדי שמתרחב ונפער. הרגשתי שגם הלב שלי מתרחב ונפער כשחשבתי שאני כבר מתקרבת לאלי. דמיינתי שהוא יושב במושב לידי, ראיתי בדמיוני איך אני עוצמת עיניים ומטה אליו ראש ואיך הוא מטה אליי ראש, ואנחנו נרדמים כשהראשים שלנו צמודים זה לזה.

*

ביקשתי שיקנו לי כדורסל. הלכתי ברחוב עם הכדור החדש והשתדלתי להניע את הרגליים בצעד מרושל, כמו אלי. החזקתי את הכדור מתחת לזרוע ולא הרפיתי ממנו, לא זרקתי באוויר ולא כדררתי, חששתי שלא אצליח לתפוס אותו, פחדתי שיתגלגל לכביש.

התאמנתי בבית. נעלתי נעלי התעמלות ורצתי לאורך המסדרון, ממנו עברתי לחדר האורחים, משם לחדר האוכל, למטבח ושוב למסדרון. עשיתי כמה וכמה סיבובים. רצתי במהירות, בזמן הריצה זרקתי את הכדור ותפסתי אותו או כדררתי. השלכתי את הכדור אל הקיר ותפסתי אותו. פעם אחת הטלתי את הכדור בכוח והכדור חזר אליי והכה בפנים, המשקפיים נפלו ואחת העדשות נשברה.

*

עשיתי עדשות מגע במרפאה החדשה שהקימו במקום מרפאת העיניים של הרופא המת. הבטתי במראה – בלי המשקפיים הפנים נראו ארוכים ומבוגרים יותר, הריסים הצטיירו בבירור וגם הגבות המקושתות. צבטתי את הלחיים והן האדימו. ליקקתי את השפתיים והן הבריקו. הטיתי ראש והבטתי על עצמי מהצד. בבואתי הזכירה לי את קרן היפה.

שיניתי תסרוקת. עשיתי שביל באמצע, השער גלש משני צידי הראש עד הכתפיים. לבשתי מכנסי ג'ינס אמיתיים. כמה ימים לפני תחילת הלימודים החלקתי על גדרות כדי לשפשף אותם מאחור. מלפנים, מעל הברכיים, שפשפתי בעזרת אבן. בחלק הקדמי של הירכיים נוצרו אזורים בהירים. הייתה לי חולצת סריג חדשה, הדוקה. המותניים נראו צרים בחולצה והשדיים גדולים יותר.

הלכתי לבית הספר בלי משקפיים. הייתי הראשונה בשכבה שהשתמשה בעדשות מגע. ילדים מהכיתה שלי ומהכיתה המקבילה באו לראות אותי. גם אלי בא. וככה אני עומדת שם במרכז מגרש הכדורסל שבאמצע חצר בית הספר. העיניים צורבות בגלל העדשות וקשה לי לפקוח אותן. המשטח הצהוב של המגרש מחזיר אור. מסנוור. אבל איני עוצמת עיניים. אני מטה את ראשי לאחור ומסתכלת עליו. אף פעם לא עמדתי כל כך קרוב אליו. אני מרגישה את הריח שלו, בייגלה מלוח מעורב במנטה. אני מביטה עליו ולא זזה. מריחה את הבייגלה עם המנטה ולא זזה. והוא מביט לי ישר לתוך העיניים. אומר שהוא רואה את העדשות, יש עיגול שקוף מסביב לאישון. וגם אני מביטה לו לתוך העיניים. רואה שיש כתמים זהובים בתוך העיגול הכחול שמסביב לאישונים שלו.

*

ביום ההולדת של קרן היפה שיחקנו "אמת או חובה". המסיבה הייתה בחצר הבית שלה, ישבנו במעגל על החלק המרוצף ליד המדשאה. במרכז המעגל גלגלנו בקבוק חלב ריק. הבקבוק עצר ופיית הבקבוק הצביעה על אלי. הוא בחר "חובה". קרן אמרה לו שילך על הידיים. אלי עשה גלגלון. סיים אותו בעמידת ידיים והמשיך ללכת על ידיו מסביב למדשאה, רגליו זקופות למעלה. החולצה שלו הופשלה, הגומי של התחתונים הלבנים נחשף וגם פיסת בטן חיוורת. כשחזר לעמוד על הרגליים כולם מחאו כפיים. אני עמדתי קפואה. כפות ידיי היו קרות.

לפני שיעור התעמלות התלבשתי בשירותים. נכנסתי לחדר ההלבשה לבושה בבגדי הספורט. חדר ההלבשה היה מלא בנות לבושות למחצה. קרן היפה עמדה במרכז החדר בחזייה פרחונית ובתחתונים פרחוניים. אבא שלה הביא לה מחוץ לארץ. היא אמרה: "אני חייבת לספר משהו. אבל זה סוד. אל תגלו לאף אחד. ילד אחד שלח לי פתק. מי? לא משנה. ספורטאי. בלונדיני. בפתק שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. הוא לא נתן לי בעצמו את הפתק. חבר שלו מסר לי. עניתי שאני לא רוצה חבר עכשיו. אני עוד לא מוכנה לזה. מקווה שהוא לא נעלב."

"מי זה היה?" שאלתי.

בו ברגע אמרתי לעצמי שלא אכפת לי מאלי, דמיינתי שהוא הולך לפניי לאורך החומה של בית הנשיא, מכדרר כדורסל. הכדור מתגלגל לכביש. הוא מזנק אחרי הכדור. מכונית מגיעה משמאל. היא פוגעת בו. הוא שרוע על הכביש. אני מגיעה מיד. קופצת מהמדרכה לכביש, אוספת את המעיים שנשפכים על הכביש ומכניסה אותם חזרה לבטן שלו.

 

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

אסף דבורי

הדרך השתים-עשרה מתוך אחת-עשרה דרכים לצעוק

לאנטון שמאס

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת עִיר הַמֵּתִים הַזּוֹ:
עוֹמֵד בְּעֵמֶק רְפָאִים וּמִתְבּוֹנֵן בָּעוֹבְרִים
חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מִבְּלִי שֶׁאַצְלִיחַ לְזַהוֹת אֶת מִשְׁקָפֶיךָ
עֲגֻלִּים וּסְדוּקִים,
בָּאִים לִקְרָאתִי.
בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית אֶבֶן.

אוֹ עוֹלֶה, מִתְנַשֵּׁף, הַמֶּלֶךְ ג׳וֹרְג׳ 32,
לוֹחֵץ עַל כַּפְתּוֹר הַמַּעֲלִית
וּמַמְתִּין לָאַיָּל שֶׁקָּשַׁרְתָּ,
שֶׁיֵּרֵד.
כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת לִבִּי מִתְרוֹקֵן מֵהַדָּם.

אַחַר-כָּךְ, בְּאַגְרוֹן,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַבָּבּוּשְׁקוֹת שֶׁלְּךָ בַּהֲרִיסוֹת שֶׁל פאלאס,
שְׂפַת אִמִּי בּוֹקַעַת מבֵית הַקְּבָרוֹת מִמּוּל
וּמִלְּפָנַי אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

לְאַט אֲנִי מַשְׁחִית אֶת הַמֶּרְחָק
מַנִּיחַ לְעַצְמִי כְּנֵסִיַּת קֶבֶר
רוֹאֶה וְרָץ וְנוֹגֵעַ בַּכְּתֵפַיִם –
רַק כְּדֵי לְהִתְבַּדּוֹת בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ הַפָּנִים
נִפְנוֹת לְעֶבְרִי,
חֲצִי סִיבוּב לְאָחוֹר,
מֻפְתָּעוֹת.

אֲנִי עוֹמֵד בְּהִלֵּל, פָּנַי כְּנֶגֶד שַׁמַּאי.

 

כארון מתבונן בהיסטוריה

1
כְּבָר שָׁנִים הוּא מְנַסֶּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מוֹפָעֶיהָ בְּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
עוֹקֵב, כְּכֶלֶב צַיִד עָיֵף, אַחַר מעוֹף הַיַּנְשׁוּף
מְשַׁנֵּן אֶת תְּנוּעַת הַכְּנָפַיִם.

אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהִיא מְשַׁטָּה בּוֹ,
מְנִיחָה לוֹ לִבְכּוֹת בְּכָל עֶרֶב
עַל מָה שֶׁאָבַד בֵּין הַגָּדוֹת

אֲבָל זֶה יִהְיֶה לֹא מְדֻיָּק, כמותה.

2
הִיא מַפְצִירָה בּוֹ לַחְקֹר שִׁגְיוֹנוֹת קֵיסָרִיִּים
טוֹעֶנֶת שֶׁעָלָיו לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּהַשְׁפָּעוֹתָיו שֶׁל אינקיטטוס עַל הַסֶּנָט
בַּכִּנִּים בִּשְׂפָמוֹ שֶׁל סטאלין
מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ בְּחֻמְרַת סֵבֶר שֶׁל מְחַנֶּכֶת
שׁוּב שׁוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה עַל כֹּל הַסְּפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא.

לְעִתִּים הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת.
פְּקִידֶיהָ, שׁוֹמְרֶיהָ
הֵם-הֵם אֵימָה גְּדוֹלָה
וְשֶׁקֶט.

 

אסף דבורי, יליד 1979. ממקימי פרויקט ההרצאות ״12 דקות״. ערך את גליונות 14–15 של המגזין האינטרנטי "החוטם".

 

מאיה ויינברג

תקנה

אִם נָפַל דָּבָר –
יִפֹּל.
כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה
יִתְנַפֵּץ .
כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף –
לֹא יְאַסֵף.
כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁחָלַף
כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם
יוֹפִיעַ חַד אֶחָד
לְהִינָּעֵץ בַּבָּשָׂר הַיָּחֵף.
הַחֶדֶר לֹא יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה
גַּם לֹא זְּמַן
אֵין לָזֶה מַרְפֵּא.

 

בית

אוֹמְרִים
כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בּוֹ אֲהוּבָתִי
כָּל מָקוֹם שֶׁכָּל יְלָדַי שָׁם יַחַד
הוּא בַּיִת.
אֲבָל מָה אִם הַהֶפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָלְפָה יַלְדוּתִי
מִטָּה לְצַד הַחַלּוֹן
רָאשִׁי הַמֻּנָּח בִּמְנוּחָה
בִּשְׁתִיקָה עַל סַף הַהַזְנָחָה
כָּל יּוֹם.

דָּבָר לֹא תָּבַע אוֹתִי לְעַצְמוֹ.

לְשָׁם אֲנִי חוֹזֶרֶת
בַּחֲלוֹם.

 

Mindelsee

יָעִידוּ עָלַי
שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי
בִּגְלַל אֲגַם.
קָטָן עַד כִּי שְׁמוֹ
נִבְצָר מִן הַמַּפָּה
וְהָרָשׁוּיּוֹת לֹא חָפְצוּ
לְמַסּוֹת, גַּם לֹא לָשִׁים גָּדֵר.
גָּדוֹל דָיוֹ לִהְיוֹת בֵּיתָם הַטּוֹב
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵי-מַיִם שֶׁל
שַׁפִּירִיוֹת עֲנָק שֶׁל
לַהַק אַוְוזֵי בָּר וְדָגִים
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם.
בְּקֶשֶׁר שֶׁבִּשְׁתִיקָה נָתְנוּ לְגוּפִי הֶעָיֵף לָבוֹא.
לְהִשָּׁאֵר – כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ.

 

•

אֲנִי עֵץ פִיטְנָה זָּקֵן.
מוּכָנָה לְפִתּוּלִים מַרְחִיקֵי לֶכֶת בַּגֶּזַע
כְּדֵי לִשְׂרֹד, כְּדֵי לָשֵׂאת חֵן.
שִׁשִּׁים שָׁנָה בַּכְּנִיסָה לַגִּנָּה
בִּפְרִיחָה חֲלָבִית צְהֻבָּה לְבָנָה
רֵיחָנִית.
כָּל הָאֲהוּבִים עָזְבוּ,
גַּם הַיְּלָדִים.
עֲנָפִים חֲרִיגִים כְּמֵעֵין גְּדָמִים
לֹא כּוֹאֲבִים וְלֹא מְדַמְּמִים,
וּמְעַט עָלִים
וְחֶבְרַת עַצְמִי.

 

מאיה ויינברג היא וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77. כלת פרס 'כליל' לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, שירה המנסה לתת קול לַמקום על החי והצומח בו. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד באביב הקרוב.

 

ערן צלגוב

זיקיות וגודזילה בְּיֵאוּשָׁלַיִם

הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי בַּחֲדָשׁוֹת
עַל שַׂר הַבִּטָּחוֹן הֶחָדָש
וְעַל הַמִּלְחָמָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁלֹּא נִמְנְעָה וּמַשֶּׁהוּ
(אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי)
הִתְרַסֵּק בְּתוֹכִי.

שְׁמַע לִי בְּנִי,
בִּטְחוֹנִי שֶׁלִּי אָבַד –
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבַּסְּרָטִים
אֵין רַחֲמִים: גּוֹדְזִילָה
מְרַסֶּקֶת כִּי הִיא יְכוֹלָה.
וּבַחַיִּים? הַקַּיִץ נַחֲזֹר הַבַּיְתָה, בְּנִי שֶׁלִּי,
וְאַתָּה – הַבְטֵחַ לִי:
אִם נִּגְמָרִים הָרַחֲמִים וְלִבִּי מֵת,
מְצָא לְךָ בַּיִת אַחֵר הַרְחֵק
מִגּוֹדְזִילָה.

בַּיִת לֹא צָרִיךְ גְּבוּרָה: בַּיִת זָקוּק
לְזִיקִיוֹת זוֹהֲרוֹת,
לְמֵכָנִיקָה זְהִירָה וַעֲצוּבָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת וּמְצִיאוּת
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַחֲזֹר, לָגַעַת בַּלָּשׁוֹן
בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הַמִּלִּים, בַּחֵךְ הַיְּרוּשַׁלְמִי,
וְלִישֹׁן בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וּבְלֵב עֵר לְאַהֲבָה.

 

כבר לא

סוף דצמבר, 2014

פַּעַם, כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה,
לְהִתְנַגֵּד כְּלוֹמַר, הַצִּפּוֹר
נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא
הַקַּיִץ הַשּׂוֹרֵף, הַמִּלְחָמָה כְּלוֹמַר,
וּמוֹת הַצִּפּוֹר הָיָה בִּלְתִּי נִמְנָע
הֵרַמְתְּ יָדַיִם וַאֲנִי
גַּם. עַכְשָׁו יֵשׁ צַעַר בְּקֵן הַצִּפּוֹר,
בַּלֵּב כְּלוֹמַר, וְהַתִּקְוָה,
כְּלוֹמַר מָה שֶׁנִּשְׁאַר, כְּבָר
לֹא.

 

צֵיד ציפורים

כְּמוֹ בֶּאֱמוּנָה, זְכוֹר:
אֵין מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר
בְּצֵיד צִפּוֹרִים.
אַתָּה מֵרִים קָנֶה שָׁחֹר
וּפוֹעֵר פֶּצַע בַּבְּרִיאָה.
עַכְשָׁיו, אַתָּה חַיָּב לְהַאֲמִין –
דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁנִּקַּבְתָּ
לֹא תָּבוֹא כָּל גְּאֻלָּה.

 

נקמה

2.7.2014

הַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת
כְּמוֹ אֲשָׁכִים שֶׁל
יֶלֶד בֵּן שְׁמוֹנָה יָמִים
שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה
מְצַפֶּה לוֹ. וְאָז
הַסַּכִּין

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת 'דקה' (2007–2012), ומייסד-חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגומו למחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), עתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים בקיץ 2018. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר-בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך