פרוזה | "מישהו חייב לזכות", סיפור מאת טלי כהן צדק

"התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם." שני מתדלקים קשי יום רודפים אחר העושר ברחבי הסופרמרקט

Nicolo Castellini, shopping cart

מאת טלי כהן צדק

 

מישהו חייב לזכות, כן? ואם מישהו חייב לזכות, ואם ממילא הוא קונה מצרכים באלף מאתיים חמישים ושניים שקלים שנשארים לו אחרי שכר הדירה, החשמל והמים – אז למה שזה לא יהיה הוא? אפילו דימא מתחנת הדלק, הבנאדם היחידי בעולם שמכיר אותו באמת, אומר שסטטיסטית, אחרי כל החרא שהוא אכל, משהו טוב חייב לקרות לו בחיים האלה. בזה הוא פחות מאמין, בסטטיסטיקות של דימא, במיוחד אחרי שפעמיים בתוך שנה שדדו את האלונית בזמן שהוא היה במשמרת, אבל מילא. סטטיסטיקה זו מילה יפה, ואין לו מה להפסיד, כי נייר טואלט וקוטג׳ הוא היה קונה גם ככה. קצת מטריד אותו שסטטיסטית, זה שהוא סיפר לדימא, ועכשיו גם דימא מנסה, מוריד לו את הסיכויים, אבל דימא זה דימא. בתור של המזל הוא היחידי שעומד מאחוריו.

אני אסביר לך, הוא אמר לדימא, והשביע אותו במשאבה של התשעים וחמש אוקטן שלא יגלה לאף אחד: אחרי שכר הדירה והחשמל והמים נשארים לך אלף מאתיים חמישים ושניים שקלים, בערך, כן? דימא משך בכתפיים. לא יודע, הוא אמר, בני זונות הביטוח לאומי הזה, תמשיך, נו.

ועם האלף מאתיים חמישים ושניים שקלים האלה אני צריך לקנות אוכל, וחומרי ניקוי, כן?

דימא גירד בראש, לקח שלוק מהקפה ואמר, נו? נגיד. ואל תשאל אותי כל פעם ׳כן?׳ כאילו אני לא מקשיב לך. בשביל מה אתה שואל את זה?

זה קצת העליב אותו, חוסר הסבלנות של דימא, אבל בכל זאת הוא הסביר לו עד הסוף והם קבעו להיפגש בכניסה לרמי לוי בסוף המשמרת של דימא, כדי שהוא יראה לו איך עושים את זה כמו שצריך.

התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם. כשתבוא לבד תעשה מה שאתה רוצה, כן? אבל עכשיו תגיד. זה בשבילך כל הדבר הזה. דימא לא רצה אבל הוא התעקש עד שדימא נכנע ואמר, כאילו דימא הוא זה שעושה לו טובה ולא ההפך: קונים רק מה שמוכרחים, ורק מה שבמבצע.

הוא לא היה מרוצה בכלל מהתשובה של דימא, וגם לא מהטון. תפרט, דימא, הוא אמר, זה לא כל מבצע, כן? דיברנו על זה. הולכים רק על מבצעים שנותנים כסף. אם אתה לא מבין את זה אז לא הבנת כלום. זאת השקעה. במקום סתם לקנות מה שממילא אתה צריך לקנות, אתה משקיע, כן?

במקום להגיד לו תודה, דימא אמר – די עם ה׳כן׳ הזה כבר, בחייך, מנחם, אתה משגע אותי, והתחיל ללכת עם העגלה לכיוון המסדרון של חומרי הניקוי.

הוא הלך אחריו וחשב שאולי בכלל זו הייתה טעות לספר לדימא, ואולי דימא לא כזה חבר טוב כמו שהוא אומר. המזל של דימא היה שמול האריזות של נייר הטואלט העיניים שלו הבריקו בהתרגשות מהסוג שאי אפשר שלא לסלוח אחריה, אז הוא סלח, והתמלא בהתרגשות נעימה בעצמו, טפח על אחת האריזות, וחיכה רגע, עד שהאישה שמסדרת את הבקבוקים של האקונומיקה תתרחק.

נייר טואלט אתה מוכרח לקנות, כן? הוא אמר לדימא, גם מי שחי מביטוח לאומי חייב לנגב את התחת, זה לא שיש ברירה. אז יש לך לילי, וסקוט, והנייר של שופרסל, ולאבלי, ואת ההוא, שלנגב איתו זה כמו לנגב בנייר זכוכית, אבל לא צריך להגזים, ואתה – מחפש את זה שמציע לך כסף. בבקשה.

דימא זינק על המדף ומשך אריזה ענקית עם ציור של כלבים. יפה מאוד, הוא אמר, והרגיש גאה כאילו הילד שלו הלך בפעם הראשונה, למרות שאף פעם לא היה לו ילד. עכשיו תקריא, אמר, ודימא הקריא:

מבצע גליל הזהב! פתחתם את האריזה ומצאתם גליל זהב? זכיתם במאה אלף ש״ח!

הקול של דימא רעד. הייתה בו תקווה, מהסוג של מי שהחיים שלו הולכים להשתנות. זה שימח אותו לרגע, וגם גרם לו לקנא בדימא, באותה הנשימה.

אתה זוכר שזה הכסף שלי, כן? הוא אמר, ליתר בטחון, כדי שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

דימא אמר בסדר, והם הפכו את האריזה לכל הכיוונים ובדקו אם אפשר לראות קצת זהב מבפנים, אבל ההדפסה על הפלסטיק הסתירה את הכול.

לא פראיירים אלה, הוא אמר. קצת מטומטמים, זה כן, אחרת אין לי הסבר לזה שהם שמים כלבים על נייר טואלט, אבל פראיירים – לא.

אני הייתי שם תמונה של אישה יפה, דימא אמר, במקום הכלבים.

הוא חשב על זה רגע, ואחר כך חשב על זה שדימא לפעמים גאון ולפעמים ריק כמו חור של בייגלה. בוא נמשיך, הוא אמר לו. מאה אלף כבר יש לנו.

הם המשיכו עד המדפים של השמפו.

אל תגיד כלום, הוא אמר לפני שדימא יספיק להגיד משהו על זה שיש לו קרחת, אבל דימא כבר הספיק לחייך. הסקפטיות של דימא לא הייתה במקום לדעתו, אבל דימא תמיד היה סקפטי. עוד באירופה הוא היה סקפטי.

עכשיו הגיע התור שלו לחייך, ודימא שאל אותו מה מצחיק כל כך.

הוא התלבט רגע אם לספר לדימא את הבדיחה, אבל זה היה מסובך, אז במקום זה הוא אמר לדימא שאם הוא רוצה להצליח הוא חייב להתחיל לחשוב באופן יצירתי. תפתח את הראש, דימא, הוא אמר, אפשר גם להסתבן עם שמפו, במקום סבון, כן? כל אידיוט שלמד פעם כימיה יגיד לך שזה הכל אותו חרא – רק עם ריח אחר, ובסבון אין כסף. עכשיו תחפש.

דימא עבר על כל הבקבוקים, עד שהגיע להוואי. אתה מתכוון להוואי? הוא שאל, ופתח את המכסה כדי להריח. אבל אין פה כסף.

הוא נאנח. מזדה זה מינימום שמונים אלף שקל, דימא, הוא אמר, ומחלקים חמש. תחשוב קצת, בחייך, בעיה למכור מזדה? הוא טפח על הכתף של דימא ברחמים. בוא ננער ונבדוק אם אפשר לראות משהו או אם יש כאן בקבוק ששוקל יותר מהאחרים.

הוא הרים את אחד הבקבוקים באוויר, כיוון אותו אל מול המנורה וסימן לדימא שיעשה כמוהו. דימא עשה. תנסה להרגיש את המשקל, דימא, הוא אמר, ואחר כך תיקח עוד בקבוק ותראה אם יש הבדל. אתה חייב להתרכז.

דימא לא נראה מרוכז, והוא חשד שמאז שהוא הציע לשים אישה יפה על נייר הטואלט, זה כל מה שעובר לו בראש, אבל הוא כנראה טעה, כי דימא עצם את העיניים ונדנד את הבקבוקים שהיו לו בידיים מצד לצד. זה נראה לי קצת יותר כבד, מנחם, דימא אמר, והרים את הבקבוק שהחזיק ביד שמאל. כמה כבר שוקלת קפסולה? נראה לך שאפשר בכלל להרגיש עשרה גרם?

עכשיו הסקפטיות של דימא כבר ממש הרגיזה אותו, אז הוא לא ענה, ובמקום זה לקח עוד בקבוק מהמדף. היינו צריכים להביא משקל, קטן כזה, דיגיטלי, דימא אמר, והכניס לעגלה בקבוק שנראה לו קצת יותר כבד.

מה שדימא הציע היה לגמרי פלילי לדעתו.

תקשיב, הוא אמר, אני משקיע פה, לא גונב, כן? ואם אתה הולך לסבך אותי עכשיו עם המשטרה או עם המנהל של הסופר אני הורג אותך, דימא, אתה שומע? בוא לקוטג׳.

הם הלכו למקרר של מוצרי החלב. הוא לקח קוטג׳ חמישה אחוז והפעם הקריא בעצמו את מה שכתוב: אוספים עשרה מכסים של תנובה, שולחים ומשתתפים בהגרלה.

חמישים אלף, הוא אמר לדימא, וכל הכעס על הסקפטיות עבר לו. כל שלושה ימים אתה קונה קוטג׳, שולח – וזוכה.

דימא עשה פרצוף ואמר שהוא לא סובל קוטג׳ ושהגושים מגעילים אותו. למה דווקא קוטג׳? שאל. הוא הסביר לו על הסבסוד, ושכל העניין הוא להשקיע כמה שפחות, כי אם אתה קונה גבינה בולגרית אתה משלם שמונה-עשר שקלים במקום שישה, על אותו מכסה, כן? ואז מה? מכסה זה מכסה. לתנובה לא אכפת. ואם אתה משלם עליו הרבה – הפסדת.

העניין של לאכול רק קוטג׳ הטריד את דימא, כאילו היה במקרר שלו פעם משהו אחר חוץ מדג מלוח ומלפפונים חמוצים. אתה חושב שיהיה גם מבצע על דג מלוח מתישהו? הוא שאל. כי אני באמת לא סובל קוטג׳.

הוא הרגיע אותו ואמר, בטח, בסופו של דבר יש מבצעים על הכול, דימא, זה חלק מהעניין. אתה בעצם לא מוותר על כלום, אתה רק מרכז לתקופות, כן? במקום לאכול כל השנה קצת מכל דבר אתה אוכל הרבה קטשופ בינואר, אבל הרבה. זה לא סיפור. בוא נלך לפירות.

בדרך למחלקה של הפירות והירקות הם עצרו ליד דוכן טעימות של סנפרוסט ואכלו שני חטיפי ברוקולי אפויים כל אחד. הדיילת חייכה, הרחיקה קצת את הצלחת, ושאלה אם הם מעוניינים לקנות כי זה שניים פלוס אחד עכשיו, לכבוד ההשקה.

הוא תפס באוברול של דימא ומשך אותו אחורה.

זה דוגמה טובה ממה צריך להיזהר, דימא, הוא לחש. שמים איזה מותק בבגדים של אחות ומקווים שתתבלבל מהחצאית ומהציפוי של הברוקולי ותשכח בשביל מה באת. היום אני שומר עליך, כן? אבל כשתהיה לבד, תשים לב לדברים האלה.

דימא הנהן. יש לנו כבר מאתיים שלושים אלף, הוא אמר, ועצר את העגלה בשביל לנשום רגע, כי אף פעם לא היה לו כל כך הרבה כסף לפני כן.

אחרי שדימא קלט את העסק, הכול הלך יותר מהר.

הוא לא מיהר לשום מקום, אבל בכל זאת היה נחמד לראות איך דימא משתפר. ענבי טלי מושב לכיש – חמישים אלף, חבילת קורנפלקס – כרטיס טיסה לליגת האלופות פלוס שהות במלון, הופעה של ג׳סטין ביבר בתוך הביסלי, מכונת כביסה בטבליות של המדיח.

אבל אין לך מדיח, דימא אמר, ותוך כדי שיצאו לו המילים מהפה התחיל לצחוק, גם על עצמו, וגם על המוח הגאוני של מנחם, ושאל, אתה שם את זה במכונת כביסה, אה? הכול אותו חרא רק עם ריח אחר, אה?

הם התחבקו, ומנחם אמר שנראה לו שמספיק להיום.

בדרך לקופה הם עברו שוב בחטיפים של הברוקולי, וגם עשו עיקוף קטן כדי לראות את השדיים של האישה שפורסת נקניקים. זה מה שנקרא חווית קנייה, דימא, מנחם לחש, תסתכל כמה שאתה רוצה. לא סתם הם שמים את הפסטרמה הודו, שזה הנקניק הכי נמכר, בקצה של הוויטרינה. זה כדי שהיא תצטרך להתכופף. דימא התפוצץ מצחוק ועזר לו להוציא את כל מה שהיה בעגלה ולסדר על המסוע.

הקופאית אפילו לא הרימה אליהם את העיניים. היא העבירה את המוצרים במהירות, דחפה אותם הלאה, די בגסות, לתוך אמבטיית הנירוסטה, תלשה שתי שקיות פלסטיק מבין הרגליים שלה וזרקה על הענבים. מאתיים עשרים ושתיים ושש עשרה אגורות, אמרה, קצף גילוח בתשע-עשרה תשעים? בטריות אחד פלוס אחד? שלושה חטיפים בעשר?

תזהר, מנחם, דימא לחש לו, לפעמים הם לוקחים כסף על השקיות.

הוא הכניס את היד לתוך הכיס, הוציא שני שטרות של מאה והניח אותם על המסוע.

עוד עשרים ושתיים ושש-עשרה, הקופאית אמרה, ותופפה על הקופסה של הקורנפלקס עם הציפורניים. יש לך שטר לא קרוע? זה קרוע. היא הרימה את אחד השטרות והראתה לו.

לא היה לו עוד שטר. לא קרוע, ולא לא-קרוע. הוא הוציא את כל המטבעות שהיו לו בכיס וספר עם הקופאית.

אז תוריד משהו, הקופאית אמרה, והעבירה את הקורנפלקס שוב במכשיר של הברקוד, חסר לך שבע שש-עשרה.

האיש שעמד מאחוריהם נאנח בקול רם, נשען על העגלה ולחש משהו לאישה לידו.

התור לא עניין אותו, אבל זה שדימא זז הצידה והתרחק קצת, כאילו הוא לא מכיר אותו פתאום, כיווץ לו את הגרון. בסדר, הוא אמר, תורידי את הקורנפלקס ואת השקיות. זה עשר אגורות כל אחת?

היא התכופפה למיקרופון הקטן ואמרה: ביטול לקופה שמונה.

הרמקולים של הסופר צעקו כל כך חזק, שכל האנשים עצרו לרגע. דימא שאל – אתה רוצה שאני אלווה לך עשרים שקל? והוציא את הארנק מהכיס של האוברול. הקופאית הרימה את הגבות ושאלה, אתה רוצה או לא?

***

קצת אחר כך הם ישבו על הספסל בתחנת האוטובוס.

אל תדבר איתי עכשיו, דימא, הוא אמר לו. אתה בן זונה, שתדע, ואל תיגע בנייר טואלט.

דימא לא התווכח.

אתה גם כפוי טובה, הוא אמר. והקטע הזה שזזת הצידה, דימא, בחיי, אני נשבע לך במשאבה המחורבנת שלך שאם אתה עוד פעם עושה לי דבר כזה אני לא מדבר איתך יותר. דימא ביקש סליחה, והוא סלח לו.

קו חמישים ושלוש עבר, ואחר כך חמישים וארבע.

מתי אתה מתחיל מחר? הוא שאל את דימא. כרגיל?

דימא אמר, כן, אז מתי אני אתחיל? אתה לא עולה על חמישים וארבע? ושאל, תגיד, מנחם, כמה זמן אתה כבר מתעסק עם ההשקעה הזאת של המבצעים?
הוא חשב רגע ואמר, שנתיים בערך. אבל אני מתקרב, דימא, ואל תעשה את הפרצוף הזה אם אתה רוצה להגיע למשהו בחיים שלך. גם בבנק, אם אתה שם כסף לחודש, לא יוצא לך כלום, ואם אתה שם לעשרים שנה אתה מקבל בסוף בוכטה.

כן, דימא אמר, והלך להשתין מאחורי התחנה.

***

אתה יודע איך עכבישים עוברים מיבשת ליבשת, הוא שאל את מנחם כשחזר. הם טווים קור ארוך ומשאירים את הקצה בתוך הפה שלהם, וכשבאה רוח היא מעיפה אותם, מחוברים עם הקור, כמו עפיפון, וככה הם מגיעים למקומות רחוקים. אפילו אוקיינוסים הם עוברים ככה.

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא מה זה קשור עכשיו, אבל התמונה של העכבישים עפים מעל הים הייתה כל כך יפה בתוך הראש שלו, אז במקום להגיד הוא לקח לו רגע, סתם כדי לחשוב על זה.

זה מעניין, הוא אמר לדימא, המצאת את זה עכשיו?

דימא הוציא מהכיס של האוברול שתי שקיות עם לוגו של רמי לוי. תכניס את כל הדברים לתוכו, מנחם, הוא אמר. לא יתנו לך לעלות ככה. אני הולך עכשיו לתחנה שלי, בסדר?

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא שממילא לא נשאר לו כסף לאוטובוס, ושזה פלילי, כל הגניבות הקטנות האלה מהסופר, אבל הבית שלו היה רחוק.

 

טלי כהן צדק, ילידת 1970. נולדה וחיה במושב יודפת. נשואה ואם לשלושה. ספרה, 'בתוך הבטן של הדג', ראה אור בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס (2017). הספר יצא לאור בסיוע קרן קק"ל וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. טלי כהן צדק היא עמיתה בתכנית פרדס של הספרייה הלאומית לשנת 2018.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

שירה | שירים חדשים מאת אסף דבורי, מאיה ויינברג וערן צלגוב

יָעִידוּ עָלַי / שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי / בִּגְלַל אֲגַם.

The last rays of the sun. A lake. Isaac Levitan

אסף דבורי

הדרך השתים-עשרה מתוך אחת-עשרה דרכים לצעוק

לאנטון שמאס

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת עִיר הַמֵּתִים הַזּוֹ:
עוֹמֵד בְּעֵמֶק רְפָאִים וּמִתְבּוֹנֵן בָּעוֹבְרִים
חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מִבְּלִי שֶׁאַצְלִיחַ לְזַהוֹת אֶת מִשְׁקָפֶיךָ
עֲגֻלִּים וּסְדוּקִים,
בָּאִים לִקְרָאתִי.
בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית אֶבֶן.

אוֹ עוֹלֶה, מִתְנַשֵּׁף, הַמֶּלֶךְ ג׳וֹרְג׳ 32,
לוֹחֵץ עַל כַּפְתּוֹר הַמַּעֲלִית
וּמַמְתִּין לָאַיָּל שֶׁקָּשַׁרְתָּ,
שֶׁיֵּרֵד.
כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת לִבִּי מִתְרוֹקֵן מֵהַדָּם.

אַחַר-כָּךְ, בְּאַגְרוֹן,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַבָּבּוּשְׁקוֹת שֶׁלְּךָ בַּהֲרִיסוֹת שֶׁל פאלאס,
שְׂפַת אִמִּי בּוֹקַעַת מבֵית הַקְּבָרוֹת מִמּוּל
וּמִלְּפָנַי אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

לְאַט אֲנִי מַשְׁחִית אֶת הַמֶּרְחָק
מַנִּיחַ לְעַצְמִי כְּנֵסִיַּת קֶבֶר
רוֹאֶה וְרָץ וְנוֹגֵעַ בַּכְּתֵפַיִם –
רַק כְּדֵי לְהִתְבַּדּוֹת בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ הַפָּנִים
נִפְנוֹת לְעֶבְרִי,
חֲצִי סִיבוּב לְאָחוֹר,
מֻפְתָּעוֹת.

אֲנִי עוֹמֵד בְּהִלֵּל, פָּנַי כְּנֶגֶד שַׁמַּאי.

 

כארון מתבונן בהיסטוריה

1
כְּבָר שָׁנִים הוּא מְנַסֶּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מוֹפָעֶיהָ בְּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
עוֹקֵב, כְּכֶלֶב צַיִד עָיֵף, אַחַר מעוֹף הַיַּנְשׁוּף
מְשַׁנֵּן אֶת תְּנוּעַת הַכְּנָפַיִם.

אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהִיא מְשַׁטָּה בּוֹ,
מְנִיחָה לוֹ לִבְכּוֹת בְּכָל עֶרֶב
עַל מָה שֶׁאָבַד בֵּין הַגָּדוֹת

אֲבָל זֶה יִהְיֶה לֹא מְדֻיָּק, כמותה.

2
הִיא מַפְצִירָה בּוֹ לַחְקֹר שִׁגְיוֹנוֹת קֵיסָרִיִּים
טוֹעֶנֶת שֶׁעָלָיו לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּהַשְׁפָּעוֹתָיו שֶׁל אינקיטטוס עַל הַסֶּנָט
בַּכִּנִּים בִּשְׂפָמוֹ שֶׁל סטאלין
מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ בְּחֻמְרַת סֵבֶר שֶׁל מְחַנֶּכֶת
שׁוּב שׁוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה עַל כֹּל הַסְּפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא.

לְעִתִּים הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת.
פְּקִידֶיהָ, שׁוֹמְרֶיהָ
הֵם-הֵם אֵימָה גְּדוֹלָה
וְשֶׁקֶט.

 

אסף דבורי, יליד 1979. ממקימי פרויקט ההרצאות ״12 דקות״. ערך את גליונות 14–15 של המגזין האינטרנטי "החוטם".

 

מאיה ויינברג

תקנה

אִם נָפַל דָּבָר –
יִפֹּל.
כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה
יִתְנַפֵּץ .
כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף –
לֹא יְאַסֵף.
כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁחָלַף
כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם
יוֹפִיעַ חַד אֶחָד
לְהִינָּעֵץ בַּבָּשָׂר הַיָּחֵף.
הַחֶדֶר לֹא יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה
גַּם לֹא זְּמַן
אֵין לָזֶה מַרְפֵּא.

 

בית

אוֹמְרִים
כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בּוֹ אֲהוּבָתִי
כָּל מָקוֹם שֶׁכָּל יְלָדַי שָׁם יַחַד
הוּא בַּיִת.
אֲבָל מָה אִם הַהֶפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָלְפָה יַלְדוּתִי
מִטָּה לְצַד הַחַלּוֹן
רָאשִׁי הַמֻּנָּח בִּמְנוּחָה
בִּשְׁתִיקָה עַל סַף הַהַזְנָחָה
כָּל יּוֹם.

דָּבָר לֹא תָּבַע אוֹתִי לְעַצְמוֹ.

לְשָׁם אֲנִי חוֹזֶרֶת
בַּחֲלוֹם.

 

Mindelsee

יָעִידוּ עָלַי
שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי
בִּגְלַל אֲגַם.
קָטָן עַד כִּי שְׁמוֹ
נִבְצָר מִן הַמַּפָּה
וְהָרָשׁוּיּוֹת לֹא חָפְצוּ
לְמַסּוֹת, גַּם לֹא לָשִׁים גָּדֵר.
גָּדוֹל דָיוֹ לִהְיוֹת בֵּיתָם הַטּוֹב
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵי-מַיִם שֶׁל
שַׁפִּירִיוֹת עֲנָק שֶׁל
לַהַק אַוְוזֵי בָּר וְדָגִים
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם.
בְּקֶשֶׁר שֶׁבִּשְׁתִיקָה נָתְנוּ לְגוּפִי הֶעָיֵף לָבוֹא.
לְהִשָּׁאֵר – כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ.

 

אֲנִי עֵץ פִיטְנָה זָּקֵן.
מוּכָנָה לְפִתּוּלִים מַרְחִיקֵי לֶכֶת בַּגֶּזַע
כְּדֵי לִשְׂרֹד, כְּדֵי לָשֵׂאת חֵן.
שִׁשִּׁים שָׁנָה בַּכְּנִיסָה לַגִּנָּה
בִּפְרִיחָה חֲלָבִית צְהֻבָּה לְבָנָה
רֵיחָנִית.
כָּל הָאֲהוּבִים עָזְבוּ,
גַּם הַיְּלָדִים.
עֲנָפִים חֲרִיגִים כְּמֵעֵין גְּדָמִים
לֹא כּוֹאֲבִים וְלֹא מְדַמְּמִים,
וּמְעַט עָלִים
וְחֶבְרַת עַצְמִי.

 

מאיה ויינברג היא וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77. כלת פרס 'כליל' לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, שירה המנסה לתת קול לַמקום על החי והצומח בו. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד באביב הקרוב.

 

ערן צלגוב

זיקיות וגודזילה בְּיֵאוּשָׁלַיִם

הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי בַּחֲדָשׁוֹת
עַל שַׂר הַבִּטָּחוֹן הֶחָדָש
וְעַל הַמִּלְחָמָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁלֹּא נִמְנְעָה וּמַשֶּׁהוּ
(אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי)
הִתְרַסֵּק בְּתוֹכִי.

שְׁמַע לִי בְּנִי,
בִּטְחוֹנִי שֶׁלִּי אָבַד –
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבַּסְּרָטִים
אֵין רַחֲמִים: גּוֹדְזִילָה
מְרַסֶּקֶת כִּי הִיא יְכוֹלָה.
וּבַחַיִּים? הַקַּיִץ נַחֲזֹר הַבַּיְתָה, בְּנִי שֶׁלִּי,
וְאַתָּה – הַבְטֵחַ לִי:
אִם נִּגְמָרִים הָרַחֲמִים וְלִבִּי מֵת,
מְצָא לְךָ בַּיִת אַחֵר הַרְחֵק
מִגּוֹדְזִילָה.

בַּיִת לֹא צָרִיךְ גְּבוּרָה: בַּיִת זָקוּק
לְזִיקִיוֹת זוֹהֲרוֹת,
לְמֵכָנִיקָה זְהִירָה וַעֲצוּבָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת וּמְצִיאוּת
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַחֲזֹר, לָגַעַת בַּלָּשׁוֹן
בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הַמִּלִּים, בַּחֵךְ הַיְּרוּשַׁלְמִי,
וְלִישֹׁן בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וּבְלֵב עֵר לְאַהֲבָה.

 

כבר לא

סוף דצמבר, 2014

פַּעַם, כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה,
לְהִתְנַגֵּד כְּלוֹמַר, הַצִּפּוֹר
נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא
הַקַּיִץ הַשּׂוֹרֵף, הַמִּלְחָמָה כְּלוֹמַר,
וּמוֹת הַצִּפּוֹר הָיָה בִּלְתִּי נִמְנָע
הֵרַמְתְּ יָדַיִם וַאֲנִי
גַּם. עַכְשָׁו יֵשׁ צַעַר בְּקֵן הַצִּפּוֹר,
בַּלֵּב כְּלוֹמַר, וְהַתִּקְוָה,
כְּלוֹמַר מָה שֶׁנִּשְׁאַר, כְּבָר
לֹא.

 

צֵיד ציפורים

כְּמוֹ בֶּאֱמוּנָה, זְכוֹר:
אֵין מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר
בְּצֵיד צִפּוֹרִים.
אַתָּה מֵרִים קָנֶה שָׁחֹר
וּפוֹעֵר פֶּצַע בַּבְּרִיאָה.
עַכְשָׁיו, אַתָּה חַיָּב לְהַאֲמִין –
דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁנִּקַּבְתָּ
לֹא תָּבוֹא כָּל גְּאֻלָּה.

 

נקמה

2.7.2014

הַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת
כְּמוֹ אֲשָׁכִים שֶׁל
יֶלֶד בֵּן שְׁמוֹנָה יָמִים
שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה
מְצַפֶּה לוֹ. וְאָז
הַסַּכִּין

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת 'דקה' (2007–2012), ומייסד-חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגומו למחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), עתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים בקיץ 2018. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר-בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – שירה | להחלים את המתים

"לאורכו של היומן נוקפים הימים, ומיום ליום מתגברת תחושת מלכודת שבסופה ממתין קץ. איזה קץ מבשרת אוריה? קיצו של אהובה, קיצה שלה, קץ המילים?" חגית חוף על 'צבאים' ליהודית אוֹריה

Orpheus, Martiros Sarian

מאת חגית חוף

 

הרשימה מוקדשת לפרופסור רות רייכלברג, מורתנו האהובה לספרות משווה. טרם הלכה לעולמה, לימדה רות את יהודית ואותי את שפת הגעגוע אל הבלתי ניתן להשגה.

הָיִיתִי רוֹצָה לְהַאֲמִין,
שֶׁכְּתִיבָתִי
מְנַצַּחַת אֶת הַבַּרְבָּרִים
וּמַחְלִימָה אֶת הַמֵּתִים
וּמַשְׁגִּיחָה

(צבאים, עמ' 37)

 

ספר שיריה השלישי של יהודית אוֹריה, צבאים, ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2016. הרשימה המובאת בזאת צוללת אל החטיבה השנייה בו, הנושאת את שם הספר. חטיבה זו היא יומן שירי מתוארך שכתבה המשוררת לאורך שנה וארבעה חודשים, מה-21 ביולי 2003 ועד ה-2 בנובמבר 2004.

היומן כולו נכתב אל אהובה. את החיבור אליו משבצת אוריה בדימויים של כאב ומוות ששוזרים בו מסתורין ויופי. בכתיבתה מקבצת המשוררת אל חיי היום-יום פיסות תרבות, מוזיקה, מיתולוגיה וספרות מכל קצות תבל ובתוך כך מפרקת את חיי השגרה לכדי חוויה פולחנית.

אוריה מהלכת בשיריה כבת בית בעולמות שמעבר לכאן. היא מובילה אותנו בין בתי שיר שהם בו בזמן מוארים, מטושטשים ואפלים. לאורכו של היומן נוקפים הימים, ומיום ליום מתגברת תחושת מלכודת שבסופה ממתין קץ. איזה קץ מבשרת אוריה? קיצו של אהובה, קיצה שלה, קץ המילים? ואולי היא מבשרת את קיצו של כל רגע ורגע שכבר נכתב, טרם ייוולד רגע חדש ויתפוס את מקומו.

היומן נפתח במילים: "חשבתי עליך כמו פרץ דם, זעקת שיר, זעקת שבר כיופי עצום, הדמון השחור, בובה שחורה, הבובה השחורה שלי. סיפרתי לך על האישה הסינית שאולצה להינשא לבובת עץ, שרתי את אורפאו נגרו, עם הרמקול, בקולות ההפוכים, זמיר המים ששר בלעדי ומלבדי" (עמ' 59).

כבר בראשית היומן עולה דמותו של אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית. על פי המיתוס איבד אורפאוס, ראש למשוררים ולמוזיקאים, את אהובתו הנימפה אורידיקה מנשיכת נחש ביום כלולותיהם. אבלו היה כבד מנשוא והוא ירד בעקבותיה לַשְאול כדי לנסות לפדותה מן המתים. בדרכו מטה ריכך אורפאוס בנגינתו את לב שומרי הרפאים ואת לב הכלבים האימתניים, הִפנט את אלי השאול וקיבל מהם רשות להשיב אליו את אהובתו המתה. האלים, כצפוי, הציבו תנאי: בדרכם החוצה ועד הגיעם מעלה, אל לו לאורפאוס להסב פניו אחור, ואם יביט באהובתו – יאבדה לעד. אורפאוס צעד לארץ החיים ואורידיקה בעקבותיו. משדרכו רגליו בארץ החיים, הסב ראשו אחור ופרש זרועותיו לחבקה. או אז חזה באהובתו נעלמת לנצח.

אורפאוס המשיך את חייו בנגינה, אלא שמאותו רגע ואילך בקע ניגונו מתהומות אובדן וכאב. הוא יצר ניגונים שלא היו שניים להם בזַכּוּתם ובאינסופיותם.

אורפאוס היה מן הבודדים שנכנסו לארץ המתים ושבו ממנה בשלום. מאז שובו ולאורך הדורות מרחפת בעולם היצירה השאלה: האם הסב ראשו אחור בכוונה תחילה? האם ביקש לאבד את אורידיקה מפני שהעדיף על פניה את יצירתו האלמותית? האם ידע כי הכאב והאובדן שיחווה הם שיעניקו ליצירתו את הסגולה להלך בין העולמות עד עצם היום הזה?

קריאה ראשונה ביומן "צבאים" מעלה את המחשבה כי זוהי מהות שירתה של אוריה. אהובה של הכותבת נוטה למות, אך עוד לפני האובדן היא כבר משתפת אותו ואותנו בתוכניותיה לפדות אותו מן המתים. היא הופכת את אהובה למושא געגועיה עוד בחייו, ביודעה שכדי להיות נאמנה לאינסוף שבשירתה, תיאלץ לשוב ולאבדו.

אלא שבניגוד לנגינתו של אורפאוס, שירתה של אוריה אינה מקוננת על האובדן. היא אינה משלימה עם צו האלים, אלא מתריסה ומשלחת את שירתה לשוב ולפדות את אהובה. אוריה מלהטטת בדימויים עזים בין מחוזות ההווה ובין יקומים שהיו וכלו. בכל פעם שנדמה כי דבר מה בחייה עומד להיות בר-קיימא, היא בוחנת אותו, מתמסרת אליו ובועלת אותו, רק כדי שתוכל לשוב ולאבדו.

ביומן השירי נחשפת בפני הקורא ה'מפה' של אוריה למעבר בין העולמות: "אני קוראת את נורית זרחי, ואני בגן העדן […] בלילה. אצבעונית על גביע הפרח הנולד מן הכאב. הגבר הוא אורידיקה מינית יפהפיה, עלמה הבורחת כקרן […]" (עמ' 63).

שיריה של זרחי, כמו גם יצירות אחרות המאוזכרות ביומנה, משמשים כמרכבה בין יקומים. השיר מוביל את הכותבת היישר לגן עדן, אך מיד עם הגיעה לשם אופף אותה כאב שמהפֵּך את גן העדן לשאול, היא מפנה פניה אחור כאורפאוס והופכת את אהובה לאורידיקה נעלמה.

מן הקריאה המצטברת עולה אוריה כמשוררת של מעברים. נהיר כי היא יודעת שמעברים מוּעדים לעד, כי שם תיטיב לאבד. היא כותבת שירה שמייחלת לאובדן, אשר יאיר את מה שהיא מחפשת בעיקשות: המקום שבו נבראת היצירה, אותה יצירה "שיש לעקוב אחריה בלי להפריע את זינוקה להאיר מקומות אחרים" (עמ' 63). נדמה שהמעברים הם הוויה הכרחית – ובה בעת בלתי נסבלת, ורק לשיר הפתרונים כיצד ניתן לשרוד בה. שירה כגון זו אינה יכולה להיכתב על שולחן כתיבה רגיל, והכותבת פותחת בפנינו שער לאָטליֶה שלה: "שולחן הכתיבה שלי ניצב באמצע השפה, הניצבת/ ומשתרשרת מטבור אלוהים היוקד,/ ואני איני יודעת כלום,/ אני שוכחת" (עמ' 127). שולחן הכתיבה ניצב בדיוק במקום שאליו נכסף כל משורר להציץ: באמצע השפה, במקום שבו נבראת הלשון טרם תתפצל ללשונות רבים.

הטקסטים של אוריה נושאים בתוכם תחושה הרת גורל ונכתבים כצו עליון. נראה כי כל מה שהיא חווה נועד לפענח את אהבתה, לצייר את חייו של אהובה ולהתכונן למותו הקרב. השאלה המרחפת "מי יחיה ומי ימות, מי ייזכר ומי יישכח" מתחדדת לאפשרות חדשה: מי ימות על מנת לשוב ולחיות, לשוב ולמות?

אצל אוריה "עזה כמוות אהבה". את תנופת הקריאה מלווה ידיעה מנקרת: כשימות האהוב תמות איתו אהבתה האינסופית, זו שהפכה לשירה. המסקנה ההכרחית היא, אם כן, כי מושא אהבתה מנוע מלהישאר בעולם הזה כבשר ודם, אלא רק כמילות שיר.

בשיריה מבקשת אוריה ללכת שלב אחד רחוק יותר מאורפאוס. כמוהו היא מבקשת לגבור על המוות, לפדות את יקיריה ולמנוע את הפרידה הממשמשת ובאה מאהובה החולה. אך שלא כמו אצל אורפאוס, היא אינה מסתפקת בהימלטות מן המוות אל החיים או מן החיים אל המוות; היא מחפשת בשיריה אחר המקום האחד שחף ממוות, המקום שבו ניתן "להחלים את המתים": "אצלי שלא כמו אצל יהודית קציר, כבר אין מוות. רק הווה./ בדידותו של השר למרחקים ארוכים" (עמ' 66). בהווה אהובה חי והיא דבקה בו כבתרופה נוגדת כיליון. עוד הלאה ביומנה נראה כי מותו ממשמש ובא. כעת עליה להזדרז, היא חייבת לפדות אותו מן המוות באמצעות משיכת ההווה אל האינסוף: "מיטתך היא צ'לו בו אנו שוכבים// השקט שאצבעך/ על גבי יוצרת// צללים/ שעות/ ארוכות// קצה חיוכך// ספפו אומרת,/ שהמוות הוא סקנדל" (עמ' 112). כאן רותמת המשוררת את אהבתה למרכבת ההווה של ספפו, מגייסת למלחמתה בזמן החולף את המשוררת יוצאת הדופן, אשר דמותה ושיריה שרדו דורות רבים כל כך.

מיום ליום ומעמוד לעמוד אוריה צורפת את הזמן הפועם לזהב ה'אין זמן'. היא שבה וחותרת להפר את הפירוד בין בריאה לחורבן, בין קץ לראשית. זוהי מלאכה תובענית, מפחידה, ואוריה מהלכת במקום בודד ולא ידוע. כדי לדבוק במסע היא זקוקה למי שיאיר לה את השביל, ולשם כך היא מזמנת את היודעים את הדרך: הצבאים.

במיתולוגיות רבות סמלו הצבאים את היכולת לעבור בין עולמות, בין עולם החיים ועולם המתים. פְלידָאִיס, אלת הבקר והפריון במיתולוגיה הקלטית, מופיעה בדמות צביה. ארטמיס, אלת הציד ביוון העתיקה, משוטטת בטבע הפראי בחברת צבי, ומלבושה עשוי עור צבאים. דיאנה, אלה מהתקופה הרומנטית של ראשית ימי הביניים, מגולמת כצביה פראית המוליכה את בני האדם לחוויות מיסטיות. במיתולוגיות צפוניות לוקחת דיאנה את גיבוריה המועדפים אל מותם "בהרים הנסתרים", אל וַלְהָאלָה, היכל המתים של האל אודין. חרף סכנת המוות המשוררת נשענת על כוחם של הצבאים לנוע במרחבי הביניים. היא נעה בעקבותיהם, מטה אליהם את אוזנה כפי שנהגו הכורים במכרות הפחם להאזין לשירת הקנרית, אותה ציפור שהייתה חדלה לשיר ולחיות כאשר אדי הגז במכרה היו רעילים. עוד מתכתב הדימוי עם שיר השירים, "דומה דודי לצבי או לעופר איילים", ועם אהבתה הנשגבת של המשוררת לאהובה. תפקידם של הצבאים בספר מרכזי כל כך, שהחטיבה והספר כולו נקראים בשמם.

"אני הולכת/ אל/ תחתית/ הפירמידה/ אל הנקודה/ האחת/ אחת/ אני מזהה אותה במבטך// אני לא פנויה. אף לא לאכילה. לחברות. לדיבור", כותבת המשוררת (עמ' 75). ברגע האחד הזה שבו היא מזהה במבטו את מה שהיא מחפשת כל חייה, היא מגישה לו את ה'שָקוֹנָה לצביה' – שיר אהבה שנכתב מתוך איחוד שלם. השקונה הוא ריקוד פולחן ספרדי עתיק ויש בו תנועות שמקרבות אל ה'מֵעֵבֶר'. בשקונה מפענחת אוריה עוד נדבך מן הטמיר, המסתורי, שאחריו היא תרה לאורך הספר כולו. כשהיא מחוללת היא בטוחה יותר מפני הפיתוי: "אסור להביט אחורה, הבטה אחורה ממיתה את המיתר הלא/ נראה שרעד בלבבי, אסור להביט במילים הנולדות. האש/ כבתה. בתוכי שוכן מקדש שאין אליו גישה אלא לפרקים" (עמ' 120). כשהיא מחוללת, היא מחוללת מציאות: "אני אוחזת ברתמה/ ומאיצה בסוס העננים,/ מצחי ההרה גשם/ נושק ונפרד ממצחך// אבל אני רואה/ את גורי השמש האדומים// שאתה מוליד מן השמש/ ואת קצה הלבנה שלך" (עמ' 84).

השקונה, המוקדש לצביה, הוא מסע שכולו תנופה ותנועה בין זמנים וממדים. הצביה מלווה את אהוביה אל ממלכת המוות, וכמותה המשוררת, אלא שהמשוררת מסרבת להותיר את אהובה מאחור ולשוב בלעדיו. "ואני לוקחת את/ חסד/ אלוהים/ את היד המושטת לי, המפתח הניתן/ לי בחמדה/ ופותח אותי בחמדה// ומשחרר את הצביה אליו" (עמ' 80–81). בשירה של אוריה, אם כן, האהבה הגדולה בין בני הזוג משחררת את הצביה, ומאפשרת לה עצמה להעז: "הבכי שלי מצייר את אלוהים/ הוא שפחת האלוהים// אני מעִזה לכתוב את אלוהים/ אני מעזה לאהוב אותך// אני מעזה לבכות/ אני מעזה להיות אני// ואפילו המרכז של הרוח, אני מעזה להיות המקום// ולא לברוח" (עמ' 93). האם תצליח המשוררת לדבוק בתעוזתה ולהישאר במקום? להיות המקום? האם תעמוד בפיתוי שלא לברוח אל המעברים? והרי הבריחה היא המניעה את שירתה.

בייאושה מנסה המשוררת להיחלץ מהמבוך ופונה אל המת הראשון שנענה לה – אביה האהוב: "אני אכתוב, והצבאים של אהבת אבי ירדפו אחרי וישביעו אותי. ואני אכתוב את שתיקתם" (עמ' 69). המשוררת ניצבת ללא אפשרות בחירה: אהובה עודנו בחיים, לפיכך ההווה חייב להיכתב, שאם לא כן תאבדוֹ. בד בבד מתבהרת הידיעה כי ברגע שאותיות מצורפות למילים והופכות לשיר – אחת דינן למות. אוריה ואהובה מגלים את קוצר ידם להחיות את ההווה והם שבים לקוות לתשועה באמצעות הצבאים. הצבאים שותקים והיא מבקשת "לכתוב את שתיקתם". האם בשתיקתם יורו לה את הדרך? האם בשתיקה טמון הסוד, איך לכתוב שיר בלי לאבד את כוונתו?

אוריה, כרבים מאחיה המשוררים, מבינה כי שיר שנכתב מחיֶה בתוכו רק חלק זעיר מהשלם שהתבקש בעולם להיות השיר, אך הצורך – הניסיון הסיזיפי – להבריח את הגבול הנצחי שבין החיים והמתים הוא חלק מהותי בפעולת הכתיבה. ברגע שהתאחדה עם אהובה "החל עידן חדש –/ במעבר אתה נושב/ אלי// להיוולד" (עמ' 88).

המשוררת מבכה את רובו של השיר, שנותר מחוץ למילה, ומחפשת אותו. היא כותבת ללא הרף ופעם אחר פעם חשה את מה שנותר בחוץ: "הדיו הלבן של השקט ממנו נולדתי הוא אמי./ הוא רעי עמו אני יוצאת לשתות קפה בלילות./ הדיו הלבן של לדתי./ אני תינוקת לבנה, הגחה מן האפס, שאין לו המשך./ אני מדמיינת את אהבתו, מדמיינת להמשיך את הבלתי ניתן/ להתמשך./ מדמיינת את רציפות הבלתי רציף, הרצף הוא מֵעֵבֶר לַמוֶת/ ממנו באתי./ דילגתי על השחור הזה, של צבאים אפלים. צבאים אפלים,/ מדליקים את השמש בקרניהם./ צבאים משום מקום – באים. תמיד באים. ומתחילים/ את אלוהים. כך התינוקת באה לעולם שוב ושוב, היא קרן/ השפע של מלאכי המעין, הצבאים שהפכו לבן באמצע האור./ כך הייתי באמצע החסד, כך הייתי תמיד. ואני דיו לבן/ ואני הדיוק" (עמ' 133).

חוויה כזו אפשר לכתוב רק בדיו לבנה על דף לבן: היא תיוולד בכל רגע שוב ושוב. בדיו לבנה תגיע השירה למחוזות ההווה ואולי כך יוסרו המחיצות. אולי זו הדרך היחידה להסיג את הגבולות שנחרצים בכתיבה, זו שלנצח נידונה ללכוד רק חלק מן השלם ומכאן מוגבלותה. אולי כך ניתן לדלג על שתיקת הצבאים האפלים, להגיע אל קיום חדש שבו הן היא והן הצבאים – לבנים. האם הדיו הלבנה ביטלה את כל הגבולות, את הרווח שבין המילים, את הרווחים שבין האותיות ואת החלל הריק שבו מתקיים כל מה שלא נכתב?

עכשיו כל שנותר למשוררת, ולנו בעקבותיה, הוא ללכת לשם: "בת הקול למדתנו שאיננו מתים. ישנו השקט/ נאמן הוא עלינו הוא מלאות הוא מבורך" (עמ' 133). בדיו הלבנה בוראים שירה, בשקט מחלימים את המתים. יום אחר יום בלשה הכותבת ביומנה אחר הסוד הגדול וברגע שבו גילתה אותו – שילחה את הצביה ואיבדה אותו, כפי שהיא עומדת לאבד את אהובה. היא יודעת כעת שאי אפשר עוד להביט מעבר לפרגוד ולהישאר קיימת.

או אז היא חולמת על אהבתה לאיש מוזר בדמות היצ'קוק, והעלילה ממשיכה עד אשר "מישהו יורה בשני צבאים אל תוך החנות" (עמ' 137). אוריה כותבת שיר שהורג גם את השליחים, הצבאים, מורי הדרך בין העולמות. הם נקלעו לסכנה ואפילו הם לא שרדו אותה. מות הצבאים הוא רגע בלתי נתפס.

על שום מה ירתה שירתה של המשוררת במורי הדרך שלה? מדוע הרגה את הצבאים, שהם לב הספר ושמו? האם הובילה לכך הידיעה שאליה נחשפה, הידיעה שאישרה בת הקול? האם הייתה הידיעה גדולה ממידת שירתה ומכוחה להפּך את הגורל? האם לא יכלה לשאת את הכאב והעדיפה ששירתה תחיה מתוך שתיקה?

השאלות הללו נותרות תלויות ועומדות, מרעידות את הלב.

זהו ספר שירים של משוררת מפוכחת, שמחפשת כל ימיה את שמעבר למקום, לזמן, לסדר ולגבולות המילה או ההיגיון. עבורה, פירוד בין העולמות הוא מחוץ לתחום. היא מבינה עוד שבאהבתה ובשיריה היא עצמה משמשת חיץ, אך אינה יכולה לאבד את שירתה. "לעולם לא אעזוב את שירי/ המסויד לבן – הוא העולם –/ השקט – שוהה שם –/ שם אני חיה/ על הגג" (עמ' 116) על הגג, בנקודת המפגש בין שמיים וארץ, במקום שהוא תווך: "בין אי-הלב שאין אליו גישה, והדף הריק" (עמ' 120).

 

אני מודה לאוריה קדרי על עזרתה בהכנת הרשימה.

 

יהודית אוריה, 'צבאים', פרדס, 2016.
חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה.

 

הספר ראה אור בהוצאת פרדס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – פרוזה | להתל בקוראים בחן רב

"ברידג' ניחנה ביכולת לראות ולתאר בעדינות את הפרטים הקטנים, התסכולים, המאוויים ותחושות ההתקוממות של יחידים הנאלצים לבחור בין חיי רגש אותנטיים למילוי ציפיות החברה." דפנה לוי על הספר 'אביב באיליריה'

Lady in pink, Olga Rozanova

מאת דפנה לוי

 

בשנת 1936, כשאירופה כבר החלה לרחרח את אבק השריפה של מלחמת העולם השנייה, יצאו מלך בריטניה הטרי אדוארד השמיני ואהובתו האמריקנית ווליס סימפסון למסע נופש בארצות הים התיכון והבלקן. זקני הממלכה זוכרים את המסע הזה בעיקר בגלל הסערה שהתחוללה שנים לאחר מכן, כשהתברר שסוכנות הביון הבריטית שלחה סוכנים לעקוב אחרי בני הזוג ללא ידיעתם, הקליטה, צילמה והטתה אוזן בעיקר, כך אומרים, מחשש להסתבכויות כתוצאה מקשריו של המלך עם גורמים פשיסטיים. זקני הממלכה החובבים רומנים מעודנים ותיאורי טבע מרהיבים זוכרים את הנופש המלכותי מסיבה אחרת – משום שראשיתו הייתה, כנראה, בקריאת אביב באיליריה מאת אן ברידג'.

אנקדוטות כאלה הן מבחינתי (אנגלופילית המאבדת את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון ברגע שנשמעים פעמוני הביג בן) המלצה חד-משמעית לקריאת הספר. ולא הצטערתי. כי אביב באיליריה הוא רומן המהתל בקוראים, אך עושה זאת בחן רב. לכאורה מדובר בצ'יק-ליט של שנות השלושים, שבו נשים עדיין חיות בתפאורה עתירת מלמלות ותחרות והאהבה מיוסרת כראוי, אבל האמת היא שהדמות הראשית, ליידי גרייס קרמייקל, והטרנספורמציה שהיא עוברת במהלך הספר מאשת חברה מוקפדת אך מתוסכלת לאישה הפורעת-כול כדי למצוא לעצמה פיסת עולם שיש בה עניין ותשוקה, לא הייתה מביישת את מרילין ג'ורדן, גיבורת הסרט מונטנגרו של דושאן מקבייב, שנולדה וניפצה את כל החוקים חמישים שנה אחריה.

אם נדמה לכם שהגזמתי, אני מוכנה להתפשר של שירלי ולנטיין, אבל לא פחות. כי גרייס קילמייקל הגיעה לאיליריה מונעת בכוחה של אותה אכזבה מהחיים הלכאורה מושלמים: בעל (מצליח אך בוגד) שלושה ילדים (מוצלחים אך בעייתיים למדי) ומעמד חברתי (נוצץ אך סתמי). היא בורחת בחשאי מביתה ומנגבת דמעה של געגוע מעיניה, שאותן היא ממהרת להסתיר בעיתון בעודה מתרחקת מלונדון בקרון של האוריינט אקספרס. היא נוסעת כדי לצייר, כי הליידי היא גם ציירת (ואפילו מצליחה בזכות עצמה), מה שמרמז על פוטנציאל לסערות רגש המוחנקות מתחת לחזות האנגלית הצוננת. והסערות אכן מתפרצות כשלתמונה נכנס ניקולס, צעיר רהבתן שגם הוא רוצה לצייר, וגם לו היו סיבות לברוח מהבית, והן מתפרצות לאו דווקא בגלל איזו תשוקה חסרת שליטה, אלא בעיקר כי לראשונה בחיי שניהם יש מי שמקשיב להם, מי שהם יכולים לספר לו הכול ואולי אפילו להבין באמצעות השיחות האלה את עצמם.

הנוף הוא גיבור לא פחות חשוב בספר, ואין ספק שהזוג המלכותי הבריטי לא היה היחיד שקרא ומיד ארז אמתחת, מטרייה וכובע ויצא לחפש את איליריה, השוכנת לחופי הים הבלטי. אן ברידג' – ששמה האמיתי היה מרי אומאלי – כתבה ארבעה-עשר רומנים, שאביב באיליריה הוא השלישי שבהם (והראשון שתורגם לעברית, בידיה המצוינות של רנה ורבין), סדרת ספרי מתח בכיכובה של אישה, סיפורים קצרים וכמה ספרי עיון. תיאורי הנופים שלה כל כך ספוגי אנושיות ורגש, שברור מיד כי אומאלי/ברידג' ראתה עולם. היא הייתה בתו של סוחר מתכות מצליח, ובילדותה התלוותה להוריה במסעותיהם ברחבי אירופה ואף הצטרפה למועדון מטפסי ההרים האלפיני. לימים היא נישאה לדיפלומט בריטי ששירת בין השאר בסין, אלבניה, תורכיה ופורטוגל, ואף התגוררה שנה בארצות הברית. חיבתה לטיולים וההיכרות הבלתי אמצעית שלה עם תרבויות זרות באו לידי ביטוי ברור בכתיבתה. כך למשל המרגלת שלה בסדרת ספרי המתח, ג'וליה פרובין, פועלת במגוון מדינות, וגיבורי הרומנים שלה נודדים הרחק מגבולות המולדת הבריטית. בחירות אלה אפשרו לה לתאר נופים, מבנים וניחוחות של תרבויות זרות.

ברידג' הייתה, כאמור, סופרת פורייה וגם מצליחה. הרומן הראשון שלה, Pecking Picnic, שראה אור ב-1932, זיכה אותה מיד בפרס בסך עשרת אלפים דולר. כבר ברומן הזה ברידג' עוסקת באישה המתוסכלת עמוקות מנישואיה, ואם להאמין לעיתונות הבריטית – היא כתבה מניסיונה האישי. נישואיה שלה נמשכו אמנם שישים שנה, אבל היו מאוד לא מאושרים. הצצה בביוגרפיה שלה מגלה עוד פרט מתסכל להפליא: היא התקבלה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד, אבל נאלצה לוותר עליהם כדי להישאר בבית ולסייע לאמהּ שסבלה ממשבר נפשי.

כך או כך, ברידג' ניחנה ביכולת לראות ולתאר בעדינות את הפרטים הקטנים, התסכולים, המאוויים ותחושות ההתקוממות של יחידים – במקרה זה גרייס וניקולס – הנאלצים לבחור בין חיי רגש אותנטיים למילוי ציפיות החברה, בין הצורך בביטוי עצמי, למשל באמצעות אמנות, לבין הרצון להימנע מעימותים עם משפחה וסביבה הרואות בצורך הזה לא יותר מגחמה משעשעת. קונפליקטים כאלה עמדו ויעמדו בליבם של אינספור רומנים, וברידג' מוסיפה את ההתבוננות שלה בכישרון רב. כמתחייב מן התקופה, גרייס אמנם חורגת מהתחום שהוקצה לה, אבל המרד שלה שקט, מתחשב אפילו, והפמיניזם שלה, שכמובן אינו נושא את השם המפורש, מיוסר אבל עולה מתוכה כדחף טבעי, חיוני ובהול. הבשלות הרגשית שברידג' מעניקה לה, והכוחות ההולכים ומתגבשים בתוכה – בעיקר ככל שמערכת היחסים שלה עם ניקולס, הצעיר והבשל הרבה פחות, מתקדמת – אינה רק מדויקת וכתובה יפה, אלא מעוררת מחשבה אפילו היום, בעידן שהוא לכאורה משוחרר בהרבה.

ברידג' הייתה מפורסמת ואהובה בימיה, ומוזר שקשה כל כך להיתקל בספריה גם בעולם הדובר אנגלית. אין לי אלא להניח שכמו אביב באיליריה גם הרומנים האחרים שלה נראו למבקרים נשואי פנים ושפם כספרות לנערות פותות, ואולי זה משום שמבעד למונוקל התקשו הללו לקרוא בין השורות.

 

אן ברידג', 'אביב באיליריה', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.
דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. 

 

הספר ראה אור בהוצאת ערבי נחל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך