פרוזה | "מישהו חייב לזכות", סיפור מאת טלי כהן צדק

"התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם." שני מתדלקים קשי יום רודפים אחר העושר ברחבי הסופרמרקט

Nicolo Castellini, shopping cart

מאת טלי כהן צדק

 

מישהו חייב לזכות, כן? ואם מישהו חייב לזכות, ואם ממילא הוא קונה מצרכים באלף מאתיים חמישים ושניים שקלים שנשארים לו אחרי שכר הדירה, החשמל והמים – אז למה שזה לא יהיה הוא? אפילו דימא מתחנת הדלק, הבנאדם היחידי בעולם שמכיר אותו באמת, אומר שסטטיסטית, אחרי כל החרא שהוא אכל, משהו טוב חייב לקרות לו בחיים האלה. בזה הוא פחות מאמין, בסטטיסטיקות של דימא, במיוחד אחרי שפעמיים בתוך שנה שדדו את האלונית בזמן שהוא היה במשמרת, אבל מילא. סטטיסטיקה זו מילה יפה, ואין לו מה להפסיד, כי נייר טואלט וקוטג׳ הוא היה קונה גם ככה. קצת מטריד אותו שסטטיסטית, זה שהוא סיפר לדימא, ועכשיו גם דימא מנסה, מוריד לו את הסיכויים, אבל דימא זה דימא. בתור של המזל הוא היחידי שעומד מאחוריו.

אני אסביר לך, הוא אמר לדימא, והשביע אותו במשאבה של התשעים וחמש אוקטן שלא יגלה לאף אחד: אחרי שכר הדירה והחשמל והמים נשארים לך אלף מאתיים חמישים ושניים שקלים, בערך, כן? דימא משך בכתפיים. לא יודע, הוא אמר, בני זונות הביטוח לאומי הזה, תמשיך, נו.

ועם האלף מאתיים חמישים ושניים שקלים האלה אני צריך לקנות אוכל, וחומרי ניקוי, כן?

דימא גירד בראש, לקח שלוק מהקפה ואמר, נו? נגיד. ואל תשאל אותי כל פעם ׳כן?׳ כאילו אני לא מקשיב לך. בשביל מה אתה שואל את זה?

זה קצת העליב אותו, חוסר הסבלנות של דימא, אבל בכל זאת הוא הסביר לו עד הסוף והם קבעו להיפגש בכניסה לרמי לוי בסוף המשמרת של דימא, כדי שהוא יראה לו איך עושים את זה כמו שצריך.

התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם. כשתבוא לבד תעשה מה שאתה רוצה, כן? אבל עכשיו תגיד. זה בשבילך כל הדבר הזה. דימא לא רצה אבל הוא התעקש עד שדימא נכנע ואמר, כאילו דימא הוא זה שעושה לו טובה ולא ההפך: קונים רק מה שמוכרחים, ורק מה שבמבצע.

הוא לא היה מרוצה בכלל מהתשובה של דימא, וגם לא מהטון. תפרט, דימא, הוא אמר, זה לא כל מבצע, כן? דיברנו על זה. הולכים רק על מבצעים שנותנים כסף. אם אתה לא מבין את זה אז לא הבנת כלום. זאת השקעה. במקום סתם לקנות מה שממילא אתה צריך לקנות, אתה משקיע, כן?

במקום להגיד לו תודה, דימא אמר – די עם ה׳כן׳ הזה כבר, בחייך, מנחם, אתה משגע אותי, והתחיל ללכת עם העגלה לכיוון המסדרון של חומרי הניקוי.

הוא הלך אחריו וחשב שאולי בכלל זו הייתה טעות לספר לדימא, ואולי דימא לא כזה חבר טוב כמו שהוא אומר. המזל של דימא היה שמול האריזות של נייר הטואלט העיניים שלו הבריקו בהתרגשות מהסוג שאי אפשר שלא לסלוח אחריה, אז הוא סלח, והתמלא בהתרגשות נעימה בעצמו, טפח על אחת האריזות, וחיכה רגע, עד שהאישה שמסדרת את הבקבוקים של האקונומיקה תתרחק.

נייר טואלט אתה מוכרח לקנות, כן? הוא אמר לדימא, גם מי שחי מביטוח לאומי חייב לנגב את התחת, זה לא שיש ברירה. אז יש לך לילי, וסקוט, והנייר של שופרסל, ולאבלי, ואת ההוא, שלנגב איתו זה כמו לנגב בנייר זכוכית, אבל לא צריך להגזים, ואתה – מחפש את זה שמציע לך כסף. בבקשה.

דימא זינק על המדף ומשך אריזה ענקית עם ציור של כלבים. יפה מאוד, הוא אמר, והרגיש גאה כאילו הילד שלו הלך בפעם הראשונה, למרות שאף פעם לא היה לו ילד. עכשיו תקריא, אמר, ודימא הקריא:

מבצע גליל הזהב! פתחתם את האריזה ומצאתם גליל זהב? זכיתם במאה אלף ש״ח!

הקול של דימא רעד. הייתה בו תקווה, מהסוג של מי שהחיים שלו הולכים להשתנות. זה שימח אותו לרגע, וגם גרם לו לקנא בדימא, באותה הנשימה.

אתה זוכר שזה הכסף שלי, כן? הוא אמר, ליתר בטחון, כדי שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

דימא אמר בסדר, והם הפכו את האריזה לכל הכיוונים ובדקו אם אפשר לראות קצת זהב מבפנים, אבל ההדפסה על הפלסטיק הסתירה את הכול.

לא פראיירים אלה, הוא אמר. קצת מטומטמים, זה כן, אחרת אין לי הסבר לזה שהם שמים כלבים על נייר טואלט, אבל פראיירים – לא.

אני הייתי שם תמונה של אישה יפה, דימא אמר, במקום הכלבים.

הוא חשב על זה רגע, ואחר כך חשב על זה שדימא לפעמים גאון ולפעמים ריק כמו חור של בייגלה. בוא נמשיך, הוא אמר לו. מאה אלף כבר יש לנו.

הם המשיכו עד המדפים של השמפו.

אל תגיד כלום, הוא אמר לפני שדימא יספיק להגיד משהו על זה שיש לו קרחת, אבל דימא כבר הספיק לחייך. הסקפטיות של דימא לא הייתה במקום לדעתו, אבל דימא תמיד היה סקפטי. עוד באירופה הוא היה סקפטי.

עכשיו הגיע התור שלו לחייך, ודימא שאל אותו מה מצחיק כל כך.

הוא התלבט רגע אם לספר לדימא את הבדיחה, אבל זה היה מסובך, אז במקום זה הוא אמר לדימא שאם הוא רוצה להצליח הוא חייב להתחיל לחשוב באופן יצירתי. תפתח את הראש, דימא, הוא אמר, אפשר גם להסתבן עם שמפו, במקום סבון, כן? כל אידיוט שלמד פעם כימיה יגיד לך שזה הכל אותו חרא – רק עם ריח אחר, ובסבון אין כסף. עכשיו תחפש.

דימא עבר על כל הבקבוקים, עד שהגיע להוואי. אתה מתכוון להוואי? הוא שאל, ופתח את המכסה כדי להריח. אבל אין פה כסף.

הוא נאנח. מזדה זה מינימום שמונים אלף שקל, דימא, הוא אמר, ומחלקים חמש. תחשוב קצת, בחייך, בעיה למכור מזדה? הוא טפח על הכתף של דימא ברחמים. בוא ננער ונבדוק אם אפשר לראות משהו או אם יש כאן בקבוק ששוקל יותר מהאחרים.

הוא הרים את אחד הבקבוקים באוויר, כיוון אותו אל מול המנורה וסימן לדימא שיעשה כמוהו. דימא עשה. תנסה להרגיש את המשקל, דימא, הוא אמר, ואחר כך תיקח עוד בקבוק ותראה אם יש הבדל. אתה חייב להתרכז.

דימא לא נראה מרוכז, והוא חשד שמאז שהוא הציע לשים אישה יפה על נייר הטואלט, זה כל מה שעובר לו בראש, אבל הוא כנראה טעה, כי דימא עצם את העיניים ונדנד את הבקבוקים שהיו לו בידיים מצד לצד. זה נראה לי קצת יותר כבד, מנחם, דימא אמר, והרים את הבקבוק שהחזיק ביד שמאל. כמה כבר שוקלת קפסולה? נראה לך שאפשר בכלל להרגיש עשרה גרם?

עכשיו הסקפטיות של דימא כבר ממש הרגיזה אותו, אז הוא לא ענה, ובמקום זה לקח עוד בקבוק מהמדף. היינו צריכים להביא משקל, קטן כזה, דיגיטלי, דימא אמר, והכניס לעגלה בקבוק שנראה לו קצת יותר כבד.

מה שדימא הציע היה לגמרי פלילי לדעתו.

תקשיב, הוא אמר, אני משקיע פה, לא גונב, כן? ואם אתה הולך לסבך אותי עכשיו עם המשטרה או עם המנהל של הסופר אני הורג אותך, דימא, אתה שומע? בוא לקוטג׳.

הם הלכו למקרר של מוצרי החלב. הוא לקח קוטג׳ חמישה אחוז והפעם הקריא בעצמו את מה שכתוב: אוספים עשרה מכסים של תנובה, שולחים ומשתתפים בהגרלה.

חמישים אלף, הוא אמר לדימא, וכל הכעס על הסקפטיות עבר לו. כל שלושה ימים אתה קונה קוטג׳, שולח – וזוכה.

דימא עשה פרצוף ואמר שהוא לא סובל קוטג׳ ושהגושים מגעילים אותו. למה דווקא קוטג׳? שאל. הוא הסביר לו על הסבסוד, ושכל העניין הוא להשקיע כמה שפחות, כי אם אתה קונה גבינה בולגרית אתה משלם שמונה-עשר שקלים במקום שישה, על אותו מכסה, כן? ואז מה? מכסה זה מכסה. לתנובה לא אכפת. ואם אתה משלם עליו הרבה – הפסדת.

העניין של לאכול רק קוטג׳ הטריד את דימא, כאילו היה במקרר שלו פעם משהו אחר חוץ מדג מלוח ומלפפונים חמוצים. אתה חושב שיהיה גם מבצע על דג מלוח מתישהו? הוא שאל. כי אני באמת לא סובל קוטג׳.

הוא הרגיע אותו ואמר, בטח, בסופו של דבר יש מבצעים על הכול, דימא, זה חלק מהעניין. אתה בעצם לא מוותר על כלום, אתה רק מרכז לתקופות, כן? במקום לאכול כל השנה קצת מכל דבר אתה אוכל הרבה קטשופ בינואר, אבל הרבה. זה לא סיפור. בוא נלך לפירות.

בדרך למחלקה של הפירות והירקות הם עצרו ליד דוכן טעימות של סנפרוסט ואכלו שני חטיפי ברוקולי אפויים כל אחד. הדיילת חייכה, הרחיקה קצת את הצלחת, ושאלה אם הם מעוניינים לקנות כי זה שניים פלוס אחד עכשיו, לכבוד ההשקה.

הוא תפס באוברול של דימא ומשך אותו אחורה.

זה דוגמה טובה ממה צריך להיזהר, דימא, הוא לחש. שמים איזה מותק בבגדים של אחות ומקווים שתתבלבל מהחצאית ומהציפוי של הברוקולי ותשכח בשביל מה באת. היום אני שומר עליך, כן? אבל כשתהיה לבד, תשים לב לדברים האלה.

דימא הנהן. יש לנו כבר מאתיים שלושים אלף, הוא אמר, ועצר את העגלה בשביל לנשום רגע, כי אף פעם לא היה לו כל כך הרבה כסף לפני כן.

אחרי שדימא קלט את העסק, הכול הלך יותר מהר.

הוא לא מיהר לשום מקום, אבל בכל זאת היה נחמד לראות איך דימא משתפר. ענבי טלי מושב לכיש – חמישים אלף, חבילת קורנפלקס – כרטיס טיסה לליגת האלופות פלוס שהות במלון, הופעה של ג׳סטין ביבר בתוך הביסלי, מכונת כביסה בטבליות של המדיח.

אבל אין לך מדיח, דימא אמר, ותוך כדי שיצאו לו המילים מהפה התחיל לצחוק, גם על עצמו, וגם על המוח הגאוני של מנחם, ושאל, אתה שם את זה במכונת כביסה, אה? הכול אותו חרא רק עם ריח אחר, אה?

הם התחבקו, ומנחם אמר שנראה לו שמספיק להיום.

בדרך לקופה הם עברו שוב בחטיפים של הברוקולי, וגם עשו עיקוף קטן כדי לראות את השדיים של האישה שפורסת נקניקים. זה מה שנקרא חווית קנייה, דימא, מנחם לחש, תסתכל כמה שאתה רוצה. לא סתם הם שמים את הפסטרמה הודו, שזה הנקניק הכי נמכר, בקצה של הוויטרינה. זה כדי שהיא תצטרך להתכופף. דימא התפוצץ מצחוק ועזר לו להוציא את כל מה שהיה בעגלה ולסדר על המסוע.

הקופאית אפילו לא הרימה אליהם את העיניים. היא העבירה את המוצרים במהירות, דחפה אותם הלאה, די בגסות, לתוך אמבטיית הנירוסטה, תלשה שתי שקיות פלסטיק מבין הרגליים שלה וזרקה על הענבים. מאתיים עשרים ושתיים ושש עשרה אגורות, אמרה, קצף גילוח בתשע-עשרה תשעים? בטריות אחד פלוס אחד? שלושה חטיפים בעשר?

תזהר, מנחם, דימא לחש לו, לפעמים הם לוקחים כסף על השקיות.

הוא הכניס את היד לתוך הכיס, הוציא שני שטרות של מאה והניח אותם על המסוע.

עוד עשרים ושתיים ושש-עשרה, הקופאית אמרה, ותופפה על הקופסה של הקורנפלקס עם הציפורניים. יש לך שטר לא קרוע? זה קרוע. היא הרימה את אחד השטרות והראתה לו.

לא היה לו עוד שטר. לא קרוע, ולא לא-קרוע. הוא הוציא את כל המטבעות שהיו לו בכיס וספר עם הקופאית.

אז תוריד משהו, הקופאית אמרה, והעבירה את הקורנפלקס שוב במכשיר של הברקוד, חסר לך שבע שש-עשרה.

האיש שעמד מאחוריהם נאנח בקול רם, נשען על העגלה ולחש משהו לאישה לידו.

התור לא עניין אותו, אבל זה שדימא זז הצידה והתרחק קצת, כאילו הוא לא מכיר אותו פתאום, כיווץ לו את הגרון. בסדר, הוא אמר, תורידי את הקורנפלקס ואת השקיות. זה עשר אגורות כל אחת?

היא התכופפה למיקרופון הקטן ואמרה: ביטול לקופה שמונה.

הרמקולים של הסופר צעקו כל כך חזק, שכל האנשים עצרו לרגע. דימא שאל – אתה רוצה שאני אלווה לך עשרים שקל? והוציא את הארנק מהכיס של האוברול. הקופאית הרימה את הגבות ושאלה, אתה רוצה או לא?

***

קצת אחר כך הם ישבו על הספסל בתחנת האוטובוס.

אל תדבר איתי עכשיו, דימא, הוא אמר לו. אתה בן זונה, שתדע, ואל תיגע בנייר טואלט.

דימא לא התווכח.

אתה גם כפוי טובה, הוא אמר. והקטע הזה שזזת הצידה, דימא, בחיי, אני נשבע לך במשאבה המחורבנת שלך שאם אתה עוד פעם עושה לי דבר כזה אני לא מדבר איתך יותר. דימא ביקש סליחה, והוא סלח לו.

קו חמישים ושלוש עבר, ואחר כך חמישים וארבע.

מתי אתה מתחיל מחר? הוא שאל את דימא. כרגיל?

דימא אמר, כן, אז מתי אני אתחיל? אתה לא עולה על חמישים וארבע? ושאל, תגיד, מנחם, כמה זמן אתה כבר מתעסק עם ההשקעה הזאת של המבצעים?
הוא חשב רגע ואמר, שנתיים בערך. אבל אני מתקרב, דימא, ואל תעשה את הפרצוף הזה אם אתה רוצה להגיע למשהו בחיים שלך. גם בבנק, אם אתה שם כסף לחודש, לא יוצא לך כלום, ואם אתה שם לעשרים שנה אתה מקבל בסוף בוכטה.

כן, דימא אמר, והלך להשתין מאחורי התחנה.

***

אתה יודע איך עכבישים עוברים מיבשת ליבשת, הוא שאל את מנחם כשחזר. הם טווים קור ארוך ומשאירים את הקצה בתוך הפה שלהם, וכשבאה רוח היא מעיפה אותם, מחוברים עם הקור, כמו עפיפון, וככה הם מגיעים למקומות רחוקים. אפילו אוקיינוסים הם עוברים ככה.

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא מה זה קשור עכשיו, אבל התמונה של העכבישים עפים מעל הים הייתה כל כך יפה בתוך הראש שלו, אז במקום להגיד הוא לקח לו רגע, סתם כדי לחשוב על זה.

זה מעניין, הוא אמר לדימא, המצאת את זה עכשיו?

דימא הוציא מהכיס של האוברול שתי שקיות עם לוגו של רמי לוי. תכניס את כל הדברים לתוכו, מנחם, הוא אמר. לא יתנו לך לעלות ככה. אני הולך עכשיו לתחנה שלי, בסדר?

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא שממילא לא נשאר לו כסף לאוטובוס, ושזה פלילי, כל הגניבות הקטנות האלה מהסופר, אבל הבית שלו היה רחוק.

 

טלי כהן צדק, ילידת 1970. נולדה וחיה במושב יודפת. נשואה ואם לשלושה. ספרה, 'בתוך הבטן של הדג', ראה אור בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס (2017). הספר יצא לאור בסיוע קרן קק"ל וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. טלי כהן צדק היא עמיתה בתכנית פרדס של הספרייה הלאומית לשנת 2018.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו