פרוזה | כשבוריס התחפש לדוסטוייבסקי – סיפור לפורים

"כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד". סיפור מאת רמי מארק רום

The Three Masks, Juan Gris

.דברים ישנים / רמי מארק רום

.

בחדר מאובק וצפוף למדי שכמו עיצבוהו בחוסר סדר מוקפד המשכיח לרגע ששני גברים גרים כאן זה בצד זה סובב דב את המברג הקטן כשהוא עמֵל על אחת מפינותיה של כרס הטלוויזיה ששותפו אסף מהרחוב. איש לא צריך כבר קופסה עבה שכזאת ולא פלא שהשאירוה בצד הדרך כאנדרטה לתמונות שהתיישנו. "תכף היא תעבוד, איך שראיתי אותה הרגשתי, רק ניתן לה לחיצה פה או נחליף חיבור והיא תחזור לחיים. קשה להבין אותם שהשאירו ככה, תראה, אתה שומע בוריס", כך הוא פונה אל שותפו, בוריס גרישקין.

ומה היה לבוריס שהחליט לגשת אל המקרר כל כך מוקדם, הן בדרך כלל הוא לא נוגע בזה לפני שבע בערב, לא בפומבי בכל אופן, כך יאה לאדם מסודר, אך היום משהו שונה, כמו הרגשה שהדברים קצת זזים מתחת לרגליים. והנה הוא סוחב איתו עוד דבר מלבד הבקבוק אל שולחן העבודה וכשדב מציץ הוא רואה דבר, כמו צרור של חבילת דפים עבה. "בוא שב", אמר דב לבוריס, "ותגיד לי מה הבאת את כל הדפים האלה פתאום?", וזה עונה לו: "אני כתבתי פה ספר, בוס".

– "אתה כתבת את כל המילים האלה בעברית?"

– "ודאי שאני כתבתי, נו מי כתב, ילצין?", והוא מוציא את החבילה ומעביר אליו ומספר שכל אחד יכול ככה, רק צריך סבלנות לשבת ולשבת עד שהכול כמו שצריך, וגם נחוצה דוגמה טובה, כמו נגיד אחד שמצייר את הנוף, מסתכל עליו ומעתיק, "וגם אני ישבתי וכתבתי לעצמי כל מה שפה, תסתכל לבד", והוא שולף לו בלוק ורוד שהיה מוחבא מתחת לדפים ועליו תמונה שהקפיאה את דמו של דב לרגע, כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד, ודב מקרב ורואה כתוב: "החטא ועונשו" ושאר העטיפה קרועה ואפילו לא רואים מי רשם וחשב על הכותרת הזאת, ופותח קצת והנה שם ארוך ומתחתיו רואה שעוד מישהו כבר עשה עליו עבודה טובה קודם, לפני בוריס, כי רשום "מרוסית מ.ז. וולפובסקי", ודב בוחן את החבילה השמנה של בוריס ומשווה לספר הכרוך שמתחיל במילים: "בתחילת יולי, בעונה החמה ביותר, לפנות ערב, יצא איש צעיר לרחוב מקיטונו, השכור מאת דיירים בסימטת ס., ושם פעמיו לאט…" ומתחיל להבין שזה, כלומר העוזר שלו, שותפו בהפצת הרהיטים, עשה לו העתק אחד לאחד, כפתור ופרח.

"מאיפה השגת את הספר הזה בוריס?" ובוריס אומר שככה "רק לך אני אומר כי אתה יודע לעשות הכול טופ סיקרט. ומה שהיה פה במשרד לא הולך בחוץ", ומספר שזה היה של הזקנה מלמטה שהתפגרה לשמחת כולם ובעיקר לטובת הקבלנים שבאו ופינו את הדירה שלה עם הילדים והשאירו סתם על המדרכה כאילו בשבילו ממש את הספר הזה ועוד כמה אחרים בארגז, והוא בדיוק עבר והחליט למה שהוא עצמו לא יכתוב לו ספר, כי מה שהוא זוכר הכי טוב מפעם זה שהוא הלך עם אמא לכיכר עם פסל שהיה פושקין, וגם הכיכר הייתה על שם פושקין, והפסל עמד כבר הרבה זמן מאז שהוא עבר שם ואמא אמרה שיעמוד גם יעמוד כי זה היה סופר וגאון, והוא הבין מאז שסופר זה אחד שעושים לו פסל ושום דבר כמעט לא השרה עליו ביטחון כמו פסלים. והנה בדיוק הזדמן לו ספר, ורק שלבד קשה להמציא כל כך הרבה, אז הוא לקח שתהיה דוגמה כמו למי שמצייר שיש לו ים והרים ולמי שכותב יש מילים ועוד מילים להעתיק. ודב, למרות שבעצמו לא היה מבין גדול בכתבנות, למד ישר ובדיוק עם מי יש לו עסק, ואמר "אתה לא חושב שמישהו ידע שכבר יש ספר כזה כמו שכתבת, כלומר האם בדקת טוב-טוב שאף אחד לא ראה אותך מעתיק אותו?"

– "ככה אתה מכיר אותי בוס? וגם אם מישהו ראה, אני את מי יש לי לשקר? ואני גם שומר עליו במקום של סוד. ובטח תראה כמה זה סיכוי אם לא אפס שמישהו רואה את הספר כי מי שגרה שם זאת זקנה-סְטָארוּחָה, ועכשיו מתה ונגמר, והוציאו את כל מה היה שלה בחוץ, וגם תסתכל זה ספר ישן, בפנים יש שנה רחוק כל כך – 1961, שאם אפילו קראו אותו פעם בבית שלה, בטח גם זה שכח וגם מת כבר או רק שכח או רק מת, או לא מת ורק חולה מאוד ולא זוכר כלום בגלל דמנציה." דב הנהן כמבין לאן זה חותר, והתעניין כעת כבר בצד הטכני של משלח היד החדש של שותפו, ואולי בעצם דאג מעט שכעת הוא ייוותר לבדו עם הרהיטים בזמן שבוריס עסוק במילים.

– "סליחה שאני ככה, אבל חסר לי ניסיון בזה, אולי תספר לי מה עושים אחרי שכותבים ספר?"

– "מה כוונה בוס? הופכים להיות סופר! אתה לא יודע מה סופר עושה? הוא מספר זה הסיפור שכתב. קדימה, בוא נתחיל ואתה תספר, כי עברית שלי פחות נטורלית ממך."

*

ואיך שהוא התחיל לקרוא בדפים היה להם כל כך מרתק כמו שלא שמעתם בחיים, כך למשל הוא סיפר על אנשים עם שמות ארוכים ארוכים, ועל סטודנט אחד שאין לו מה לאכול. רק שבהתחלה היה קצת קשה כי בוריס זה לא הבין כל מילה שלישית שהעתיק, כפי שאומרים אצלנו: "תן לדביל להתפלל, וזה ישבור את הראש על הקיר", והיה מן ההכרח לתרגם לו, למרות שהיו מילים שגם דב עצמו הפך להן את המשמעות על פניה, אך לאחר שהסביר אותן בצורה משכנעת בדוגמאות מן החיים שלו, הדברים התקרבו אליו גם אם לא נהיו מובנים יותר דווקא. והם כמו שהם ישבו על השטיח, כי בחדרון שלהם היה מין שטיח פרסי עם כריות על הרצפה, כריות ספוגות אבק רך ונסורת, ישבו ושמעו את הסיפור שנמשך ונמשך, עד שהיה כבר חצות ואפילו יותר מאוחר, ודב, שהקריא לשניהם, לקח פעם את הספר עם הדיוקן ופעם את זה של בוריס והחמיא לו על איך שהעתיק הכול בשקידה כל כך טוב ביד יציבה של אולפן שנה ב', ולעצמו חשב שבכל זאת, למרות שכולם אמרו עליו כי זה לא יוצלח, הרוסי למד משהו ממנו כמו למשל איך מטפלים בדברים ישנים, וחייך קצת גם בשביל גאווה על עצמו. ועוד התברר עם הקריאה שהסיפור מתרחש דווקא ברוסיה, והיו באמת הרבה שמות ומקומות ברוסית ובוריס שמח שאם כבר גמר כזה ספר טוב, כמה יופי שהדברים בו הם משם ולא מפה, מבת ים, כי כאן אפשר לצאת החוצה ולא צריך סתם לבזבז דפים.

והם קראו וקראו וכמעט שכחו ללכת לישון מרוב שהיו סקרנים, ובוריס שמדי פעם אמר "רגע, אני רק הולך להתרענן עם כוסית, בשביל שמבינים טוב יותר", נשען עכשיו בשני מרפקיו על השטיח והאזין כמו היה ילד בן שש שאמא מספרת לו סיפורי אגדה לפני השינה, אבל הדפים לא נגמרו והמשיכו והמשיכו ואף דב שכח לפתע שצריך לתקן משהו, והם נרדמו על השטיח, כמו ששומעים וקוראים, ובבוקר התעוררו מהשמש ונבהלו כי הדפים התפזרו על כל החדר מהרוח, והיה צריך לאסוף אל תוך קופסה של נעליים כדי שלא יעופו ולבדוק את הסדר הנכון, ורק אז לשתות קצת קפה ואפשר להמשיך. אך מה קרה שלא ברור איך הוא קרה, וכבר לא ידוע דבר, כלומר כולם יודעים, אך אין איש שמבין מה מוביל דבר אל דבר, ודב אומר: "מה זה עשה לה, הוא לא התכוון, הרי הוא לא התכוון", ובוריס אומר: "מה לא מתכוון, זאת פשוט סְטֶרְבָה הזקנה הזאת, והשנייה זה טעות, זה כואב לי, אתה יודע כמה זה כואב לי", והיום מעריב, והשפתיים של דב יבשו מלקרוא ולהסביר, כי הוא היה שתקן ככה בדרך כלל והיה מדבר רק אל העצים המהוקצעים והמברגה כשהוא בשגרה.

ועכשיו שוב ערב וזאתי באה בדלת כמו בכל שבוע "טוק, טוק", והוא עונה "אני שומע נחמה". "אדון דב, השאירו למטה כיסא ישן עבורך, אתה רוצה לבוא לקחת, לפני שהאלטעזאכן הערבי מגיע," ודב משך בכתפיים, ולעיניו של בוריס התגנב כמו קור כזה שלא היה שם ודב הביט בו והרגיש הכול וקצת חשש לרדת למטה וגם נעצב להשאיר את הספר לבד, כי קשה לדעת מתי יגיע רגע כמו עכשיו של מאוד רוצים לדעת כבר ועדיין מדמיינים שהולכים לתחנת משטרה ישנה והכובע הוא לא כובע, כלומר כזה ישן וקרוע והדירה היא בגודל ארון קבורה דחוק, אפילו קטנה מזאת שכאן עם ריח עבש, ובכל זאת הכול מקסים וטוב למרות שיש רק זוג גרביים אחד, כלומר אולי לא טוב להוא שם בספר, אבל לנו נעים לשבת יחד ולקוות שיתברר דבר מה מכל זה שאפשר לזכור ולחשוב עליו, למרות שבעצם עצוב, ויודעים כמה עצוב כי סוניצ'קה היא מסכנה ואבא גם, והילדים והבית הדחוק, ובחוץ כלום, למרות שהם יודעים משהו שאחרים עוד לא, ועכשיו בא לו הכיסא הזה עם אותה נחמה שבמבט שלה כבר זרקה אותנו וכמו הגיעה להתחנף ולעזור עם העץ הזה שלא ממש רוצים או צריכים אותו, ורק מההרגל דב דוחף את כפותיו לכפכפים ואומר לנחמה, "רגע אני בא, שישמרו לי אותו…"

והכיסא מתברר לא רע בכלל, מהסוג הישן שמוכרים היום בחנויות ואומרים עליו שהוא מקולקציה, משמע היו לו אחים, מכאן שהוא בא מבית מבוסס שבו ישבו כולם סביב שולחן לארוחה, שולחן ארוך שנפתח לאורך אם מזדמנים אורחים, כמו בדירות שיבנו כאן ודאי. ועד שהוא עולה בקומות ומתנשף מעט לעצמו בשכחה כבר נעלם מראשו אותו עלם על צרותיו הרחוקות שבכְרך הזר, ומכתביהם של אמו ואחותו שהוא אינו משיב עליהם, אך כשהוא פוסע אל חדרו ורואה את בוריס משוחח איתה הוא נזכר בכול ונדרך בהתרגשות, כמו זה עזב לפני שנים דבר מה פרום, והצחוק הדרוך והמזויף של שותפו מותח אותו מעט, כאילו הוא אחת הדמויות שהשתקמו רגע מהצרות, ואולי דווקא מרמלדוב שמצא עיסוק מכובד והוציא את בתו מהרחוב ועכשיו יושב לו ולוגם בחיוך בירה חמה בבית המרזח שברחוב סָדוֹוָיה, ונחמה זו למעשה לא מבוגרת כל כך, אם כי אדם פשוט ולא מורגש עבור מי שלא מכיר את כוונותיה, וקיווה רגע שהיא אותה ליזאוואטה מסכנה או שהיא בכלל אימו התשושה של רודיון שבאה לבקר את בנה שלא עונה למכתביה ספוגי הדמעות וכעת היא צוחקת לה כך מתוך שלווה וחוסר דעת, משמע קיבלה מזור לכל מכאוביה, ורק הוא צריך להסביר לכולם שכך וכך, וכל זה לא היה, לא המחבוא עם הכסף ולא הדירה ההיא עם השיפוצניקים, והוא רק יצא אל גדת הנייבה לטייל מעט והביא עימו רהיט זה לתיקון, והכול יסתדר על הצד הטוב יותר, וגם החדר כאן שבשכירות, שהוא חי בו לא רע בסך הכול, רק שיש את הטרדות הרגילות של החיים, כמו מחשבות על פרנסה הוגנת למשל. אך כל זה פג באחת כשבוריס אמר "בוס, חיכינו לך, גם נחמצ'קה מאוד מבקשת שנמשיך כי סיפרתי לה פה הכול מה שקרה עד עכשיו, קשה להחזיק ככה בבטן" וגם הזקנה הבטלנית פוצחת לה בשיר כזה מצלצל בקול מחריד, תראו, תראו ואני לא היה לי מושג שבביתנו גר כזה מין סופר שחיבר כאן בין הקירות שלי רומן מותח בסוד בלי לשתף אף אחד, ובוריס מחייך כמו מתאמץ לקבל מחמאה, ולדב נדמה שתחת העליצות של הזקנה דוגר איזה חשש עמום.

"מאה גרם לכולם, מאה גרם על חשבון הבוס", אומר בוריס ומוזג לנו, למרות שעוד מוקדם-מוקדם, ודב אומר שזה לא רע, בכלל לא רע, כי הנה יש כיסא חדש שאפשר לשפץ מעט ואז להוציאו למכירה ולעשות כמה פרוטות כדי להיטיב עם כולם, כי משהו בו בכיסא עשה בו רושם, מין הצטרפות של גימור וצבע, ואמר לבוריס: בוא שב פה רגע, איך ההרגשה, והוא ישב ואמר שזה כיסא של מלך, בטח כמו זה של אותו מ.ז. וולפובסקי המקורי בעצמו, שכתוב בפנים, ועכשיו בגלל שהוא הפך לכתבן, אומרת נחמה, יש לעשות את הכיסא מתאים לבוריס עצמו, כי לא נוח לחבר ספרים ככה על שרפרף של סוכנות כמו שיש לנו בדירה, אבל בינתיים אתה שווה בין שווים, אז בוא רד אל השטיח, דב אומר לו.

והם ישבו כמו שהם, ונחמה הופתעה מהמשך המעשה יותר מכולם והייתה להוטה כבר לדעת מה עלה בגורלו של רסקולניקוב המסכן שהיה לה חבל עליו, למרות שהיא עצמה איך לומר בעדינות, משאילה לפעמים לשכן סכום ואפילו נושאת ונותנת עם זרים שגרים ושוכרים את החדר הזה שבו היא יושבת כעת. היא לא האשימה אותו לרגע אחד שכן הוא שנקלע לקושי רק מכורח הנסיבות, והיה בעל לב טוב, כפי שכולם רואים, ולראיה איך שהוא דואג לאמו ואחותו. ובקריאה ובשתייה הזאת, שהרוסי ממלא להם מדי פעם, החושים מתחדדים ומתעצמים כמו לפי פעימות הדפים והזיעה ניגרת על הפנים ועל הדיו, והיה נדמה לנחמה שהנה, הנה היא נבלעת אל המילים והרגשות ושוכחת מדוע באה לכאן מלכתחילה ומה רצתה מהם.

*

אתם יודעים, אומרת נחמה, לא רע אצלכם, נעים אפילו, וחבל שהם אומרים, היא מוסיפה, חבל שהם אומרים שכאן זה מסוכן, הנה אני יושבת לידכם ולא מרגישה מסוכן, היא אומרת ומסתכלת על בוריס בעין עקומה. ומה שרציתי בעצם לומר שכך וכך זמן צריך כבר להזדרז לחפש מקום אחר כי הם אמרו לי שעוד מעט כבר יבואו לעשות מדידות בדירה… זה לא בשביל שמסוכן, אומר לה בוריס, בלבלת הכול אני חושב, זה בשביל שיהיו פה מגדל ועוד מגדל, כי בעירייה צריך כסף. וכבר הרבה מהבעלבתים חתמו, ואת גם חתמת, לא? אני, חתמתי? כלומר כן, אני עצמי כבר קשה לי להבין הכול בבלוקים ובניירות זה הבן שלי שיודע מתי לעשות דברים שמבקשים בניירות חשובים. אני בית כזה או מגדל לא משנה, חשוב רק עם מיטה שלקום ממנה נוח כי כואב כבר ברגל ובגב, אבל פה, תסלח לי, חתולים עם צרכים וזקן חולה שישן בכניסה ואיזו צורה יש, ובניין גדול עם לובי מפואר ועציצים ומראות זה משהו כבר ברמה גבוהה של קלאסה. ודב מסתכל על בוריס, הוא שחי כאן כמעט רק על חשבון דב ובזמנו החופשי לוקח את הרהיטים ומוכר קצת על יד השוק וחושב לאן כבר אנחנו נלך מכאן, אבל בוס, איפה נשים את כל הרהיטים, איפה? וזאת רק חלק מהצרה לדעת מי יקבל אותי עם כל זה? אבל תמזוג לנו עוד כוסית, דב שולח אותו, כי בינתיים הוא חושב ששכחנו מעט מהסיפור ומהחקירה, והכול מהכול שעל פני השטיח החל להתערבב לנו, כי כשמוזגים טיפה זה נעים תחילה כי הגרון מתנקה מעט, ואם יודעים איך לשתות נכון, אפילו חמים כאן בפנים, כמו חתול עובר על החזה ומלטף עם הזנב, ודב כבר שותה שוב ובכלל שוכח שלפני שבא הנה והחל לשפץ דברים ישנים פיטרו אותו מהמפעל, ולמה פיטרו, זאת אין יודעים, רק יודעים שלא היה בו עוד צורך והוא החל להתגלגל עם העגלה וחי אצל כמה מכרים עד שפגש בבוריס הזה יום אחד ושניהם הצליחו להקים את הגעשעפט הקטן כאן, כמו שאומרת נחמה, כלומר לעשות קצת מעות מפה ומעט משם, ואפילו להיכנס לשכירות נמוכה בתמורה לעבודות מזדמנות אצל כל מיני שכנים ולחדש רהיטים בקיטון הזה.

והנה כשקצת מתערפלים מתחילים לחשוב כמה יש לה, לנחמה זו שהיא כבר לא זוכרת לספור כשנותנים לה שטרות ולא ממהרת לאף מקום, כמה יש לה לדעתכם מכל הנכסים האלה שהיא משכירה ברחבי העיר. ומעניין לדעת גם איפה הארנק שהיא שמה בו את כל זה, אם כי היום מי מחזיק כסף בארנק, אפילו את הבלטות לא מרימים כבר להחביא. ואני יודעת שתהיה בסדר דב, אומרת נחמה ומנסה לחמוק ממבטו השיכור של הרוסי, כי אני זוכרת עוד בפעם הראשונה כשהגעת אליי בלי כלום ולא ידעת מה יש לספר על עצמך יותר מדי, ורק אמרת שאתה יודע לעבוד בידיים וזה מציל את החיים, הרגשתי בלב שתהיה בסדר. ואיך אני יודעת ככה? משום שפעם נפלה לך האצבע הקטנה, אמרת לי, ואני שאלתי עליך מהשכנות ואמרו שאתה נגר ואז אמרת שנעים מאוד אתה דב וזה העוזר שלך, ואני אמרתי ברוכים הבאים בלי שאלות כי ראיתי שאתה אדם עם כבוד, גם אם היה ריח לא נעים מבחוץ, ואמרתי להם שאם זה איבד האצבע במסור סימן שעובד קשה ואדם ישר, ודב הסתכל על בוריס שהביט על הדלת, ונחמה הבחינה באיזו תנודת חלקיקים זריזה ולא טבעית באוויר והביטה לצדדים, ממששת את כיסי שמלתה כמו מחפשת את המפתח או איזה דבר שייתן לה פתרון לסבך ואף מלמלה משהו על כך שצריכה להספיק ולא הרגישה איך שהזמן, ודב כמו חש שהיא לא רגועה ואמר שצריך לחזור לאיפה שהפסקנו והתיק מבטו מהשותף המאובן שקפץ אגרופיו וניסה להמשיך בקריאה, אבל נדמה שכמה דפים התבלבלו ושכחנו כבר איזו ערימה גמרנו ומה נשאר עוד לקרוא, והוא הביט שוב בבוריס כמנהל עימו שיחה אילמת, בזמן שזה עמד כמי שחוסם בגופו את הדלת, ודב הניח את האצבע בפסקה שזכר במעומעם שהיא הייתה הבאה בתור כמי שחוסם איתה את החור בסכר העומד להתפרץ: "– אבל… מי איפוא… הרג? – לא התאפק ושאל בקול נחנק. פרופירי פטרוביטש נרתע ממש אל גב הכיסא, כאילו אף אותו התמיהה השאלה באורח לא-צפוי כל-כך. – מה פירוש, מי הרג? – חזר על הדברים, כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, – הלא א ת ה הרגת, רודיון רומאניטש! אתה אשר הרגת… – הוסיף בלחש כמעט, בקול בטוח לגמרי."

 

רמי מארק רום, בן 34, נולד ברוסיה ועלה ארצה בגיל 6. מתגורר בבאר יעקב עם בת זוגו עינת ושני ילדיהם – אוריה ואביגיל. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו מעל במות שונות בשלוש השנים האחרונות. שוקד בימים אלה על קובץ סיפורים קצרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו