פרוזה | כשבוריס התחפש לדוסטוייבסקי – סיפור לפורים

"כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד". סיפור מאת רמי מארק רום

The Three Masks, Juan Gris

.דברים ישנים / רמי מארק רום

.

בחדר מאובק וצפוף למדי שכמו עיצבוהו בחוסר סדר מוקפד המשכיח לרגע ששני גברים גרים כאן זה בצד זה סובב דב את המברג הקטן כשהוא עמֵל על אחת מפינותיה של כרס הטלוויזיה ששותפו אסף מהרחוב. איש לא צריך כבר קופסה עבה שכזאת ולא פלא שהשאירוה בצד הדרך כאנדרטה לתמונות שהתיישנו. "תכף היא תעבוד, איך שראיתי אותה הרגשתי, רק ניתן לה לחיצה פה או נחליף חיבור והיא תחזור לחיים. קשה להבין אותם שהשאירו ככה, תראה, אתה שומע בוריס", כך הוא פונה אל שותפו, בוריס גרישקין.

ומה היה לבוריס שהחליט לגשת אל המקרר כל כך מוקדם, הן בדרך כלל הוא לא נוגע בזה לפני שבע בערב, לא בפומבי בכל אופן, כך יאה לאדם מסודר, אך היום משהו שונה, כמו הרגשה שהדברים קצת זזים מתחת לרגליים. והנה הוא סוחב איתו עוד דבר מלבד הבקבוק אל שולחן העבודה וכשדב מציץ הוא רואה דבר, כמו צרור של חבילת דפים עבה. "בוא שב", אמר דב לבוריס, "ותגיד לי מה הבאת את כל הדפים האלה פתאום?", וזה עונה לו: "אני כתבתי פה ספר, בוס".

– "אתה כתבת את כל המילים האלה בעברית?"

– "ודאי שאני כתבתי, נו מי כתב, ילצין?", והוא מוציא את החבילה ומעביר אליו ומספר שכל אחד יכול ככה, רק צריך סבלנות לשבת ולשבת עד שהכול כמו שצריך, וגם נחוצה דוגמה טובה, כמו נגיד אחד שמצייר את הנוף, מסתכל עליו ומעתיק, "וגם אני ישבתי וכתבתי לעצמי כל מה שפה, תסתכל לבד", והוא שולף לו בלוק ורוד שהיה מוחבא מתחת לדפים ועליו תמונה שהקפיאה את דמו של דב לרגע, כי הפורטרט על העטיפה זה הרי בוריס בעצמו או שמא לא הוא בדיוק אבל דומה לו שתי לגימות, עם זקן כזה ושפם על רקע ורוד, ודב מקרב ורואה כתוב: "החטא ועונשו" ושאר העטיפה קרועה ואפילו לא רואים מי רשם וחשב על הכותרת הזאת, ופותח קצת והנה שם ארוך ומתחתיו רואה שעוד מישהו כבר עשה עליו עבודה טובה קודם, לפני בוריס, כי רשום "מרוסית מ.ז. וולפובסקי", ודב בוחן את החבילה השמנה של בוריס ומשווה לספר הכרוך שמתחיל במילים: "בתחילת יולי, בעונה החמה ביותר, לפנות ערב, יצא איש צעיר לרחוב מקיטונו, השכור מאת דיירים בסימטת ס., ושם פעמיו לאט…" ומתחיל להבין שזה, כלומר העוזר שלו, שותפו בהפצת הרהיטים, עשה לו העתק אחד לאחד, כפתור ופרח.

"מאיפה השגת את הספר הזה בוריס?" ובוריס אומר שככה "רק לך אני אומר כי אתה יודע לעשות הכול טופ סיקרט. ומה שהיה פה במשרד לא הולך בחוץ", ומספר שזה היה של הזקנה מלמטה שהתפגרה לשמחת כולם ובעיקר לטובת הקבלנים שבאו ופינו את הדירה שלה עם הילדים והשאירו סתם על המדרכה כאילו בשבילו ממש את הספר הזה ועוד כמה אחרים בארגז, והוא בדיוק עבר והחליט למה שהוא עצמו לא יכתוב לו ספר, כי מה שהוא זוכר הכי טוב מפעם זה שהוא הלך עם אמא לכיכר עם פסל שהיה פושקין, וגם הכיכר הייתה על שם פושקין, והפסל עמד כבר הרבה זמן מאז שהוא עבר שם ואמא אמרה שיעמוד גם יעמוד כי זה היה סופר וגאון, והוא הבין מאז שסופר זה אחד שעושים לו פסל ושום דבר כמעט לא השרה עליו ביטחון כמו פסלים. והנה בדיוק הזדמן לו ספר, ורק שלבד קשה להמציא כל כך הרבה, אז הוא לקח שתהיה דוגמה כמו למי שמצייר שיש לו ים והרים ולמי שכותב יש מילים ועוד מילים להעתיק. ודב, למרות שבעצמו לא היה מבין גדול בכתבנות, למד ישר ובדיוק עם מי יש לו עסק, ואמר "אתה לא חושב שמישהו ידע שכבר יש ספר כזה כמו שכתבת, כלומר האם בדקת טוב-טוב שאף אחד לא ראה אותך מעתיק אותו?"

– "ככה אתה מכיר אותי בוס? וגם אם מישהו ראה, אני את מי יש לי לשקר? ואני גם שומר עליו במקום של סוד. ובטח תראה כמה זה סיכוי אם לא אפס שמישהו רואה את הספר כי מי שגרה שם זאת זקנה-סְטָארוּחָה, ועכשיו מתה ונגמר, והוציאו את כל מה היה שלה בחוץ, וגם תסתכל זה ספר ישן, בפנים יש שנה רחוק כל כך – 1961, שאם אפילו קראו אותו פעם בבית שלה, בטח גם זה שכח וגם מת כבר או רק שכח או רק מת, או לא מת ורק חולה מאוד ולא זוכר כלום בגלל דמנציה." דב הנהן כמבין לאן זה חותר, והתעניין כעת כבר בצד הטכני של משלח היד החדש של שותפו, ואולי בעצם דאג מעט שכעת הוא ייוותר לבדו עם הרהיטים בזמן שבוריס עסוק במילים.

– "סליחה שאני ככה, אבל חסר לי ניסיון בזה, אולי תספר לי מה עושים אחרי שכותבים ספר?"

– "מה כוונה בוס? הופכים להיות סופר! אתה לא יודע מה סופר עושה? הוא מספר זה הסיפור שכתב. קדימה, בוא נתחיל ואתה תספר, כי עברית שלי פחות נטורלית ממך."

*

ואיך שהוא התחיל לקרוא בדפים היה להם כל כך מרתק כמו שלא שמעתם בחיים, כך למשל הוא סיפר על אנשים עם שמות ארוכים ארוכים, ועל סטודנט אחד שאין לו מה לאכול. רק שבהתחלה היה קצת קשה כי בוריס זה לא הבין כל מילה שלישית שהעתיק, כפי שאומרים אצלנו: "תן לדביל להתפלל, וזה ישבור את הראש על הקיר", והיה מן ההכרח לתרגם לו, למרות שהיו מילים שגם דב עצמו הפך להן את המשמעות על פניה, אך לאחר שהסביר אותן בצורה משכנעת בדוגמאות מן החיים שלו, הדברים התקרבו אליו גם אם לא נהיו מובנים יותר דווקא. והם כמו שהם ישבו על השטיח, כי בחדרון שלהם היה מין שטיח פרסי עם כריות על הרצפה, כריות ספוגות אבק רך ונסורת, ישבו ושמעו את הסיפור שנמשך ונמשך, עד שהיה כבר חצות ואפילו יותר מאוחר, ודב, שהקריא לשניהם, לקח פעם את הספר עם הדיוקן ופעם את זה של בוריס והחמיא לו על איך שהעתיק הכול בשקידה כל כך טוב ביד יציבה של אולפן שנה ב', ולעצמו חשב שבכל זאת, למרות שכולם אמרו עליו כי זה לא יוצלח, הרוסי למד משהו ממנו כמו למשל איך מטפלים בדברים ישנים, וחייך קצת גם בשביל גאווה על עצמו. ועוד התברר עם הקריאה שהסיפור מתרחש דווקא ברוסיה, והיו באמת הרבה שמות ומקומות ברוסית ובוריס שמח שאם כבר גמר כזה ספר טוב, כמה יופי שהדברים בו הם משם ולא מפה, מבת ים, כי כאן אפשר לצאת החוצה ולא צריך סתם לבזבז דפים.

והם קראו וקראו וכמעט שכחו ללכת לישון מרוב שהיו סקרנים, ובוריס שמדי פעם אמר "רגע, אני רק הולך להתרענן עם כוסית, בשביל שמבינים טוב יותר", נשען עכשיו בשני מרפקיו על השטיח והאזין כמו היה ילד בן שש שאמא מספרת לו סיפורי אגדה לפני השינה, אבל הדפים לא נגמרו והמשיכו והמשיכו ואף דב שכח לפתע שצריך לתקן משהו, והם נרדמו על השטיח, כמו ששומעים וקוראים, ובבוקר התעוררו מהשמש ונבהלו כי הדפים התפזרו על כל החדר מהרוח, והיה צריך לאסוף אל תוך קופסה של נעליים כדי שלא יעופו ולבדוק את הסדר הנכון, ורק אז לשתות קצת קפה ואפשר להמשיך. אך מה קרה שלא ברור איך הוא קרה, וכבר לא ידוע דבר, כלומר כולם יודעים, אך אין איש שמבין מה מוביל דבר אל דבר, ודב אומר: "מה זה עשה לה, הוא לא התכוון, הרי הוא לא התכוון", ובוריס אומר: "מה לא מתכוון, זאת פשוט סְטֶרְבָה הזקנה הזאת, והשנייה זה טעות, זה כואב לי, אתה יודע כמה זה כואב לי", והיום מעריב, והשפתיים של דב יבשו מלקרוא ולהסביר, כי הוא היה שתקן ככה בדרך כלל והיה מדבר רק אל העצים המהוקצעים והמברגה כשהוא בשגרה.

ועכשיו שוב ערב וזאתי באה בדלת כמו בכל שבוע "טוק, טוק", והוא עונה "אני שומע נחמה". "אדון דב, השאירו למטה כיסא ישן עבורך, אתה רוצה לבוא לקחת, לפני שהאלטעזאכן הערבי מגיע," ודב משך בכתפיים, ולעיניו של בוריס התגנב כמו קור כזה שלא היה שם ודב הביט בו והרגיש הכול וקצת חשש לרדת למטה וגם נעצב להשאיר את הספר לבד, כי קשה לדעת מתי יגיע רגע כמו עכשיו של מאוד רוצים לדעת כבר ועדיין מדמיינים שהולכים לתחנת משטרה ישנה והכובע הוא לא כובע, כלומר כזה ישן וקרוע והדירה היא בגודל ארון קבורה דחוק, אפילו קטנה מזאת שכאן עם ריח עבש, ובכל זאת הכול מקסים וטוב למרות שיש רק זוג גרביים אחד, כלומר אולי לא טוב להוא שם בספר, אבל לנו נעים לשבת יחד ולקוות שיתברר דבר מה מכל זה שאפשר לזכור ולחשוב עליו, למרות שבעצם עצוב, ויודעים כמה עצוב כי סוניצ'קה היא מסכנה ואבא גם, והילדים והבית הדחוק, ובחוץ כלום, למרות שהם יודעים משהו שאחרים עוד לא, ועכשיו בא לו הכיסא הזה עם אותה נחמה שבמבט שלה כבר זרקה אותנו וכמו הגיעה להתחנף ולעזור עם העץ הזה שלא ממש רוצים או צריכים אותו, ורק מההרגל דב דוחף את כפותיו לכפכפים ואומר לנחמה, "רגע אני בא, שישמרו לי אותו…"

והכיסא מתברר לא רע בכלל, מהסוג הישן שמוכרים היום בחנויות ואומרים עליו שהוא מקולקציה, משמע היו לו אחים, מכאן שהוא בא מבית מבוסס שבו ישבו כולם סביב שולחן לארוחה, שולחן ארוך שנפתח לאורך אם מזדמנים אורחים, כמו בדירות שיבנו כאן ודאי. ועד שהוא עולה בקומות ומתנשף מעט לעצמו בשכחה כבר נעלם מראשו אותו עלם על צרותיו הרחוקות שבכְרך הזר, ומכתביהם של אמו ואחותו שהוא אינו משיב עליהם, אך כשהוא פוסע אל חדרו ורואה את בוריס משוחח איתה הוא נזכר בכול ונדרך בהתרגשות, כמו זה עזב לפני שנים דבר מה פרום, והצחוק הדרוך והמזויף של שותפו מותח אותו מעט, כאילו הוא אחת הדמויות שהשתקמו רגע מהצרות, ואולי דווקא מרמלדוב שמצא עיסוק מכובד והוציא את בתו מהרחוב ועכשיו יושב לו ולוגם בחיוך בירה חמה בבית המרזח שברחוב סָדוֹוָיה, ונחמה זו למעשה לא מבוגרת כל כך, אם כי אדם פשוט ולא מורגש עבור מי שלא מכיר את כוונותיה, וקיווה רגע שהיא אותה ליזאוואטה מסכנה או שהיא בכלל אימו התשושה של רודיון שבאה לבקר את בנה שלא עונה למכתביה ספוגי הדמעות וכעת היא צוחקת לה כך מתוך שלווה וחוסר דעת, משמע קיבלה מזור לכל מכאוביה, ורק הוא צריך להסביר לכולם שכך וכך, וכל זה לא היה, לא המחבוא עם הכסף ולא הדירה ההיא עם השיפוצניקים, והוא רק יצא אל גדת הנייבה לטייל מעט והביא עימו רהיט זה לתיקון, והכול יסתדר על הצד הטוב יותר, וגם החדר כאן שבשכירות, שהוא חי בו לא רע בסך הכול, רק שיש את הטרדות הרגילות של החיים, כמו מחשבות על פרנסה הוגנת למשל. אך כל זה פג באחת כשבוריס אמר "בוס, חיכינו לך, גם נחמצ'קה מאוד מבקשת שנמשיך כי סיפרתי לה פה הכול מה שקרה עד עכשיו, קשה להחזיק ככה בבטן" וגם הזקנה הבטלנית פוצחת לה בשיר כזה מצלצל בקול מחריד, תראו, תראו ואני לא היה לי מושג שבביתנו גר כזה מין סופר שחיבר כאן בין הקירות שלי רומן מותח בסוד בלי לשתף אף אחד, ובוריס מחייך כמו מתאמץ לקבל מחמאה, ולדב נדמה שתחת העליצות של הזקנה דוגר איזה חשש עמום.

"מאה גרם לכולם, מאה גרם על חשבון הבוס", אומר בוריס ומוזג לנו, למרות שעוד מוקדם-מוקדם, ודב אומר שזה לא רע, בכלל לא רע, כי הנה יש כיסא חדש שאפשר לשפץ מעט ואז להוציאו למכירה ולעשות כמה פרוטות כדי להיטיב עם כולם, כי משהו בו בכיסא עשה בו רושם, מין הצטרפות של גימור וצבע, ואמר לבוריס: בוא שב פה רגע, איך ההרגשה, והוא ישב ואמר שזה כיסא של מלך, בטח כמו זה של אותו מ.ז. וולפובסקי המקורי בעצמו, שכתוב בפנים, ועכשיו בגלל שהוא הפך לכתבן, אומרת נחמה, יש לעשות את הכיסא מתאים לבוריס עצמו, כי לא נוח לחבר ספרים ככה על שרפרף של סוכנות כמו שיש לנו בדירה, אבל בינתיים אתה שווה בין שווים, אז בוא רד אל השטיח, דב אומר לו.

והם ישבו כמו שהם, ונחמה הופתעה מהמשך המעשה יותר מכולם והייתה להוטה כבר לדעת מה עלה בגורלו של רסקולניקוב המסכן שהיה לה חבל עליו, למרות שהיא עצמה איך לומר בעדינות, משאילה לפעמים לשכן סכום ואפילו נושאת ונותנת עם זרים שגרים ושוכרים את החדר הזה שבו היא יושבת כעת. היא לא האשימה אותו לרגע אחד שכן הוא שנקלע לקושי רק מכורח הנסיבות, והיה בעל לב טוב, כפי שכולם רואים, ולראיה איך שהוא דואג לאמו ואחותו. ובקריאה ובשתייה הזאת, שהרוסי ממלא להם מדי פעם, החושים מתחדדים ומתעצמים כמו לפי פעימות הדפים והזיעה ניגרת על הפנים ועל הדיו, והיה נדמה לנחמה שהנה, הנה היא נבלעת אל המילים והרגשות ושוכחת מדוע באה לכאן מלכתחילה ומה רצתה מהם.

*

אתם יודעים, אומרת נחמה, לא רע אצלכם, נעים אפילו, וחבל שהם אומרים, היא מוסיפה, חבל שהם אומרים שכאן זה מסוכן, הנה אני יושבת לידכם ולא מרגישה מסוכן, היא אומרת ומסתכלת על בוריס בעין עקומה. ומה שרציתי בעצם לומר שכך וכך זמן צריך כבר להזדרז לחפש מקום אחר כי הם אמרו לי שעוד מעט כבר יבואו לעשות מדידות בדירה… זה לא בשביל שמסוכן, אומר לה בוריס, בלבלת הכול אני חושב, זה בשביל שיהיו פה מגדל ועוד מגדל, כי בעירייה צריך כסף. וכבר הרבה מהבעלבתים חתמו, ואת גם חתמת, לא? אני, חתמתי? כלומר כן, אני עצמי כבר קשה לי להבין הכול בבלוקים ובניירות זה הבן שלי שיודע מתי לעשות דברים שמבקשים בניירות חשובים. אני בית כזה או מגדל לא משנה, חשוב רק עם מיטה שלקום ממנה נוח כי כואב כבר ברגל ובגב, אבל פה, תסלח לי, חתולים עם צרכים וזקן חולה שישן בכניסה ואיזו צורה יש, ובניין גדול עם לובי מפואר ועציצים ומראות זה משהו כבר ברמה גבוהה של קלאסה. ודב מסתכל על בוריס, הוא שחי כאן כמעט רק על חשבון דב ובזמנו החופשי לוקח את הרהיטים ומוכר קצת על יד השוק וחושב לאן כבר אנחנו נלך מכאן, אבל בוס, איפה נשים את כל הרהיטים, איפה? וזאת רק חלק מהצרה לדעת מי יקבל אותי עם כל זה? אבל תמזוג לנו עוד כוסית, דב שולח אותו, כי בינתיים הוא חושב ששכחנו מעט מהסיפור ומהחקירה, והכול מהכול שעל פני השטיח החל להתערבב לנו, כי כשמוזגים טיפה זה נעים תחילה כי הגרון מתנקה מעט, ואם יודעים איך לשתות נכון, אפילו חמים כאן בפנים, כמו חתול עובר על החזה ומלטף עם הזנב, ודב כבר שותה שוב ובכלל שוכח שלפני שבא הנה והחל לשפץ דברים ישנים פיטרו אותו מהמפעל, ולמה פיטרו, זאת אין יודעים, רק יודעים שלא היה בו עוד צורך והוא החל להתגלגל עם העגלה וחי אצל כמה מכרים עד שפגש בבוריס הזה יום אחד ושניהם הצליחו להקים את הגעשעפט הקטן כאן, כמו שאומרת נחמה, כלומר לעשות קצת מעות מפה ומעט משם, ואפילו להיכנס לשכירות נמוכה בתמורה לעבודות מזדמנות אצל כל מיני שכנים ולחדש רהיטים בקיטון הזה.

והנה כשקצת מתערפלים מתחילים לחשוב כמה יש לה, לנחמה זו שהיא כבר לא זוכרת לספור כשנותנים לה שטרות ולא ממהרת לאף מקום, כמה יש לה לדעתכם מכל הנכסים האלה שהיא משכירה ברחבי העיר. ומעניין לדעת גם איפה הארנק שהיא שמה בו את כל זה, אם כי היום מי מחזיק כסף בארנק, אפילו את הבלטות לא מרימים כבר להחביא. ואני יודעת שתהיה בסדר דב, אומרת נחמה ומנסה לחמוק ממבטו השיכור של הרוסי, כי אני זוכרת עוד בפעם הראשונה כשהגעת אליי בלי כלום ולא ידעת מה יש לספר על עצמך יותר מדי, ורק אמרת שאתה יודע לעבוד בידיים וזה מציל את החיים, הרגשתי בלב שתהיה בסדר. ואיך אני יודעת ככה? משום שפעם נפלה לך האצבע הקטנה, אמרת לי, ואני שאלתי עליך מהשכנות ואמרו שאתה נגר ואז אמרת שנעים מאוד אתה דב וזה העוזר שלך, ואני אמרתי ברוכים הבאים בלי שאלות כי ראיתי שאתה אדם עם כבוד, גם אם היה ריח לא נעים מבחוץ, ואמרתי להם שאם זה איבד האצבע במסור סימן שעובד קשה ואדם ישר, ודב הסתכל על בוריס שהביט על הדלת, ונחמה הבחינה באיזו תנודת חלקיקים זריזה ולא טבעית באוויר והביטה לצדדים, ממששת את כיסי שמלתה כמו מחפשת את המפתח או איזה דבר שייתן לה פתרון לסבך ואף מלמלה משהו על כך שצריכה להספיק ולא הרגישה איך שהזמן, ודב כמו חש שהיא לא רגועה ואמר שצריך לחזור לאיפה שהפסקנו והתיק מבטו מהשותף המאובן שקפץ אגרופיו וניסה להמשיך בקריאה, אבל נדמה שכמה דפים התבלבלו ושכחנו כבר איזו ערימה גמרנו ומה נשאר עוד לקרוא, והוא הביט שוב בבוריס כמנהל עימו שיחה אילמת, בזמן שזה עמד כמי שחוסם בגופו את הדלת, ודב הניח את האצבע בפסקה שזכר במעומעם שהיא הייתה הבאה בתור כמי שחוסם איתה את החור בסכר העומד להתפרץ: "– אבל… מי איפוא… הרג? – לא התאפק ושאל בקול נחנק. פרופירי פטרוביטש נרתע ממש אל גב הכיסא, כאילו אף אותו התמיהה השאלה באורח לא-צפוי כל-כך. – מה פירוש, מי הרג? – חזר על הדברים, כמי שאינו מאמין למשמע אזניו, – הלא א ת ה הרגת, רודיון רומאניטש! אתה אשר הרגת… – הוסיף בלחש כמעט, בקול בטוח לגמרי."

 

רמי מארק רום, בן 34, נולד ברוסיה ועלה ארצה בגיל 6. מתגורר בבאר יעקב עם בת זוגו עינת ושני ילדיהם – אוריה ואביגיל. עובד למחייתו כמפתח תוכנה. סיפורים פרי עטו התפרסמו מעל במות שונות בשלוש השנים האחרונות. שוקד בימים אלה על קובץ סיפורים קצרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

"האין זה מוזר? רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי": היינריך היינה במכתב לחבר

חודשים ספורים אחרי שהוטבל לנצרות, כתב המשורר היינריך היינה לחברו על התסכול, על האכזבה ובעיקר על החרטה שהוליד הצעד הזה בתוכו.

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831

הוא קרא לזה "כרטיס הכניסה" שלו, ראה בכך את הצעד ההכרחי שיפתח בפניו את דלתות עולם התרבות הגרמני, חותמת הכשר לגרמניוּת חסרת סייגים, מסולקת מכשולים, שלמה ומלאה. אם היה יכול לחבר את הסיפור בראשו, סביר שהיה מוותר על התענוג המפוקפק, ובמקומו בוחר בדרך פשוטה יותר עבור גיבור התסבוכת האיומה שהוא נאלץ לשחק. בקצרה, אפשר להניח של וודאות שלא היה מתנצר.

כשהיה צעיר יותר האמין שהעקשנות משתלמת, והיא אכן השתלמה לא פעם. אביו ודודו התעקשו שייכנס לעסקי המשפחה המשגשגים, הוא התעקש לחיות חיי רוח ויצירה. עקשנותו של העקשן ביותר – שהיה במקרה הזה הוא – היא שניצחה. משפחתו הסכימה לממן את לימודיו באוניברסיטה, ובשנת 1819 נרשם הרי היינה ללימודי משפטים באוניברסיטת בון.

שלוש אוניברסיטאות, הזמנה לדו-קרב שלא התקיים, הרחקה לסמסטר אחד ושש שנים לאחר מכן, סיים היינה את לימודיו באוניברסיטת גטינגן. תעודת דוקטורט למשפטים לא הייתה הדבר היחיד שהוענק לצעיר בן ה-28 בחודש יולי של שנת 1825. באותו החודש הוענק לו גם שמו החדש – כריסטיאן יוהאן היינריך. את השם קיבל היינה לאחר שהוטבל לנצרות בכנסייה הפרוטסטנטית בעיירה הסמוכה הייליגנשטאט. השם שילווה אותו מרגע זה ועד סוף חייו הוא גם השם שבו יוכר בתור אחד מגדולי המשוררים והסופרים של המאה ה-19 ברחבי העולם כולו – היינריך היינה.

במסגרת הדיון האינסופי הניטש עד ימינו סביב שאלת יהדותו של היינה, נסרקו כל כתביו הספרותיים בחיפוש אחר כל בדל התייחסות ליהודים ולדתם. כל ההתייחסויות האלו יצרו כרך בן 300 עמודים. מכל תלי התילים שחיבר בחייו, שמור בספרייה הלאומית בסך הכל מכתב יחיד של היינריך היינה. כפי שתוכלו להיווכח, הוא שופך אור רב על יחסו ועל רגשותיו של המשורר המומר להתנצרות שלו.

פחות משנה לאחר התנצרותו, שלח היינה בתשיעי בינואר 1826 מכתב לחברו לספסל הלימודים ואיש סודו מוזס מוֹזר. המכתב שנכתב בבית משפחת היינה בהמבורג משופע בקודים אישיים בין חברים ומאזכר בין השאר את שמו של מוציא לאור מסוים ("גוביץ המנוול") שבו ביקש היינה לנקום כיוון שהתמהמה בפרסום הסיפור ששלח לו. בהמשך המכתב עובר היינה לעסוק במצוקה האמתית שמסעירה את חייו: טבילתו לנצרות. הוא הרגיש קרוע ומבולבל, וסיפר למוזר על הקושי שלו לכתוב או לחשוב על "דברים חיצוניים".

החברה הגרמנית הנוצרית, שדרשה מיהודיה לוותר על דתם כדי לעלות בסולם הדרגות, התגלתה במערומיה לאחר שהקריב היינה את הקורבן הנדרש. ממקורות אחרים אנו למדים שהיינה ציפה כי התנצרותו תסייע לו לזכות במשרה אקדמית נחשקת, ציפייה שנכזבה. "האין זה מוזר?" שאל את מוֹזר, "רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי".

נימה מסוימת של אירוניה ניכרת בדבריו של היינה ומקהה את העוקץ. "עתה אני שנוא אצל נוצרים ויהודים כאחד. אני מאוד מתחרט שהתנצרתי, טרם חשתי שטוב לי יותר מאז, ההיפך, מאז אני מוקף מזל רע – אך די מזה, אתה נאור מדי כדי לא לחייך על זה." ולכך הוסיף ש"כנראה טוב לי יותר משאני יודע" ושאם להודות על האמת, המבקר הקשה ביותר שלו הוא, כמובן, עצמו.

 

המכתב ששלח היינריך היינה לחברו מוזס מוזר. להגדלה לחצו על המכתב

 

מחשבות על גרמניה

בשנת 1831, כשש שנים לאחר טבילתו לנצרות, מאס היינה בצנזורה הגרמנית ובהתקפות החוזרות והנשנות על יצירתו ועקר לפריז. מקץ שנתיים יוחרמו כל יצירותיו (אלה שנכתבו ואלו שטרם נכתבו) בשל החלטת מדינות הקונפדרציה הגרמנית. האמן והמשפטן המומר יהיה לפליט המעביר את שארית חייו בגלות צרפת.

במקום מושבו בפריז יפיק היינה את המיטב מחייו החדשים. הוא יתערבב בחוגים הנחשקים ביותר, יתרועע עם אישים גדולים דוגמת אלכסנדר דיומא ופרדריק שופן, שמו ייצא למרחוק, ויצירותיו (אלו שנכתבו בגרמניה ואלו שיכתוב בפריז) יזכו אותו בתהילת עולם.

גם רגשות הדחייה וגם החשש הכנה מהשתלטות הלאומנות על הפוליטיקה הגרמנית לא יצליחו להכריע את עוצמת הגעגועים של היינריך היינה לארץ מולדתו. הגעגועים יסרבו להניח לו עד מותו ב-17 בפברואר 1856.

הכתבה נכתבה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית, וחיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית .

פרוזה | "מישהו חייב לזכות", סיפור מאת טלי כהן צדק

"התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם." שני מתדלקים קשי יום רודפים אחר העושר ברחבי הסופרמרקט

Nicolo Castellini, shopping cart

מאת טלי כהן צדק

 

מישהו חייב לזכות, כן? ואם מישהו חייב לזכות, ואם ממילא הוא קונה מצרכים באלף מאתיים חמישים ושניים שקלים שנשארים לו אחרי שכר הדירה, החשמל והמים – אז למה שזה לא יהיה הוא? אפילו דימא מתחנת הדלק, הבנאדם היחידי בעולם שמכיר אותו באמת, אומר שסטטיסטית, אחרי כל החרא שהוא אכל, משהו טוב חייב לקרות לו בחיים האלה. בזה הוא פחות מאמין, בסטטיסטיקות של דימא, במיוחד אחרי שפעמיים בתוך שנה שדדו את האלונית בזמן שהוא היה במשמרת, אבל מילא. סטטיסטיקה זו מילה יפה, ואין לו מה להפסיד, כי נייר טואלט וקוטג׳ הוא היה קונה גם ככה. קצת מטריד אותו שסטטיסטית, זה שהוא סיפר לדימא, ועכשיו גם דימא מנסה, מוריד לו את הסיכויים, אבל דימא זה דימא. בתור של המזל הוא היחידי שעומד מאחוריו.

אני אסביר לך, הוא אמר לדימא, והשביע אותו במשאבה של התשעים וחמש אוקטן שלא יגלה לאף אחד: אחרי שכר הדירה והחשמל והמים נשארים לך אלף מאתיים חמישים ושניים שקלים, בערך, כן? דימא משך בכתפיים. לא יודע, הוא אמר, בני זונות הביטוח לאומי הזה, תמשיך, נו.

ועם האלף מאתיים חמישים ושניים שקלים האלה אני צריך לקנות אוכל, וחומרי ניקוי, כן?

דימא גירד בראש, לקח שלוק מהקפה ואמר, נו? נגיד. ואל תשאל אותי כל פעם ׳כן?׳ כאילו אני לא מקשיב לך. בשביל מה אתה שואל את זה?

זה קצת העליב אותו, חוסר הסבלנות של דימא, אבל בכל זאת הוא הסביר לו עד הסוף והם קבעו להיפגש בכניסה לרמי לוי בסוף המשמרת של דימא, כדי שהוא יראה לו איך עושים את זה כמו שצריך.

התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם. כשתבוא לבד תעשה מה שאתה רוצה, כן? אבל עכשיו תגיד. זה בשבילך כל הדבר הזה. דימא לא רצה אבל הוא התעקש עד שדימא נכנע ואמר, כאילו דימא הוא זה שעושה לו טובה ולא ההפך: קונים רק מה שמוכרחים, ורק מה שבמבצע.

הוא לא היה מרוצה בכלל מהתשובה של דימא, וגם לא מהטון. תפרט, דימא, הוא אמר, זה לא כל מבצע, כן? דיברנו על זה. הולכים רק על מבצעים שנותנים כסף. אם אתה לא מבין את זה אז לא הבנת כלום. זאת השקעה. במקום סתם לקנות מה שממילא אתה צריך לקנות, אתה משקיע, כן?

במקום להגיד לו תודה, דימא אמר – די עם ה׳כן׳ הזה כבר, בחייך, מנחם, אתה משגע אותי, והתחיל ללכת עם העגלה לכיוון המסדרון של חומרי הניקוי.

הוא הלך אחריו וחשב שאולי בכלל זו הייתה טעות לספר לדימא, ואולי דימא לא כזה חבר טוב כמו שהוא אומר. המזל של דימא היה שמול האריזות של נייר הטואלט העיניים שלו הבריקו בהתרגשות מהסוג שאי אפשר שלא לסלוח אחריה, אז הוא סלח, והתמלא בהתרגשות נעימה בעצמו, טפח על אחת האריזות, וחיכה רגע, עד שהאישה שמסדרת את הבקבוקים של האקונומיקה תתרחק.

נייר טואלט אתה מוכרח לקנות, כן? הוא אמר לדימא, גם מי שחי מביטוח לאומי חייב לנגב את התחת, זה לא שיש ברירה. אז יש לך לילי, וסקוט, והנייר של שופרסל, ולאבלי, ואת ההוא, שלנגב איתו זה כמו לנגב בנייר זכוכית, אבל לא צריך להגזים, ואתה – מחפש את זה שמציע לך כסף. בבקשה.

דימא זינק על המדף ומשך אריזה ענקית עם ציור של כלבים. יפה מאוד, הוא אמר, והרגיש גאה כאילו הילד שלו הלך בפעם הראשונה, למרות שאף פעם לא היה לו ילד. עכשיו תקריא, אמר, ודימא הקריא:

מבצע גליל הזהב! פתחתם את האריזה ומצאתם גליל זהב? זכיתם במאה אלף ש״ח!

הקול של דימא רעד. הייתה בו תקווה, מהסוג של מי שהחיים שלו הולכים להשתנות. זה שימח אותו לרגע, וגם גרם לו לקנא בדימא, באותה הנשימה.

אתה זוכר שזה הכסף שלי, כן? הוא אמר, ליתר בטחון, כדי שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

דימא אמר בסדר, והם הפכו את האריזה לכל הכיוונים ובדקו אם אפשר לראות קצת זהב מבפנים, אבל ההדפסה על הפלסטיק הסתירה את הכול.

לא פראיירים אלה, הוא אמר. קצת מטומטמים, זה כן, אחרת אין לי הסבר לזה שהם שמים כלבים על נייר טואלט, אבל פראיירים – לא.

אני הייתי שם תמונה של אישה יפה, דימא אמר, במקום הכלבים.

הוא חשב על זה רגע, ואחר כך חשב על זה שדימא לפעמים גאון ולפעמים ריק כמו חור של בייגלה. בוא נמשיך, הוא אמר לו. מאה אלף כבר יש לנו.

הם המשיכו עד המדפים של השמפו.

אל תגיד כלום, הוא אמר לפני שדימא יספיק להגיד משהו על זה שיש לו קרחת, אבל דימא כבר הספיק לחייך. הסקפטיות של דימא לא הייתה במקום לדעתו, אבל דימא תמיד היה סקפטי. עוד באירופה הוא היה סקפטי.

עכשיו הגיע התור שלו לחייך, ודימא שאל אותו מה מצחיק כל כך.

הוא התלבט רגע אם לספר לדימא את הבדיחה, אבל זה היה מסובך, אז במקום זה הוא אמר לדימא שאם הוא רוצה להצליח הוא חייב להתחיל לחשוב באופן יצירתי. תפתח את הראש, דימא, הוא אמר, אפשר גם להסתבן עם שמפו, במקום סבון, כן? כל אידיוט שלמד פעם כימיה יגיד לך שזה הכל אותו חרא – רק עם ריח אחר, ובסבון אין כסף. עכשיו תחפש.

דימא עבר על כל הבקבוקים, עד שהגיע להוואי. אתה מתכוון להוואי? הוא שאל, ופתח את המכסה כדי להריח. אבל אין פה כסף.

הוא נאנח. מזדה זה מינימום שמונים אלף שקל, דימא, הוא אמר, ומחלקים חמש. תחשוב קצת, בחייך, בעיה למכור מזדה? הוא טפח על הכתף של דימא ברחמים. בוא ננער ונבדוק אם אפשר לראות משהו או אם יש כאן בקבוק ששוקל יותר מהאחרים.

הוא הרים את אחד הבקבוקים באוויר, כיוון אותו אל מול המנורה וסימן לדימא שיעשה כמוהו. דימא עשה. תנסה להרגיש את המשקל, דימא, הוא אמר, ואחר כך תיקח עוד בקבוק ותראה אם יש הבדל. אתה חייב להתרכז.

דימא לא נראה מרוכז, והוא חשד שמאז שהוא הציע לשים אישה יפה על נייר הטואלט, זה כל מה שעובר לו בראש, אבל הוא כנראה טעה, כי דימא עצם את העיניים ונדנד את הבקבוקים שהיו לו בידיים מצד לצד. זה נראה לי קצת יותר כבד, מנחם, דימא אמר, והרים את הבקבוק שהחזיק ביד שמאל. כמה כבר שוקלת קפסולה? נראה לך שאפשר בכלל להרגיש עשרה גרם?

עכשיו הסקפטיות של דימא כבר ממש הרגיזה אותו, אז הוא לא ענה, ובמקום זה לקח עוד בקבוק מהמדף. היינו צריכים להביא משקל, קטן כזה, דיגיטלי, דימא אמר, והכניס לעגלה בקבוק שנראה לו קצת יותר כבד.

מה שדימא הציע היה לגמרי פלילי לדעתו.

תקשיב, הוא אמר, אני משקיע פה, לא גונב, כן? ואם אתה הולך לסבך אותי עכשיו עם המשטרה או עם המנהל של הסופר אני הורג אותך, דימא, אתה שומע? בוא לקוטג׳.

הם הלכו למקרר של מוצרי החלב. הוא לקח קוטג׳ חמישה אחוז והפעם הקריא בעצמו את מה שכתוב: אוספים עשרה מכסים של תנובה, שולחים ומשתתפים בהגרלה.

חמישים אלף, הוא אמר לדימא, וכל הכעס על הסקפטיות עבר לו. כל שלושה ימים אתה קונה קוטג׳, שולח – וזוכה.

דימא עשה פרצוף ואמר שהוא לא סובל קוטג׳ ושהגושים מגעילים אותו. למה דווקא קוטג׳? שאל. הוא הסביר לו על הסבסוד, ושכל העניין הוא להשקיע כמה שפחות, כי אם אתה קונה גבינה בולגרית אתה משלם שמונה-עשר שקלים במקום שישה, על אותו מכסה, כן? ואז מה? מכסה זה מכסה. לתנובה לא אכפת. ואם אתה משלם עליו הרבה – הפסדת.

העניין של לאכול רק קוטג׳ הטריד את דימא, כאילו היה במקרר שלו פעם משהו אחר חוץ מדג מלוח ומלפפונים חמוצים. אתה חושב שיהיה גם מבצע על דג מלוח מתישהו? הוא שאל. כי אני באמת לא סובל קוטג׳.

הוא הרגיע אותו ואמר, בטח, בסופו של דבר יש מבצעים על הכול, דימא, זה חלק מהעניין. אתה בעצם לא מוותר על כלום, אתה רק מרכז לתקופות, כן? במקום לאכול כל השנה קצת מכל דבר אתה אוכל הרבה קטשופ בינואר, אבל הרבה. זה לא סיפור. בוא נלך לפירות.

בדרך למחלקה של הפירות והירקות הם עצרו ליד דוכן טעימות של סנפרוסט ואכלו שני חטיפי ברוקולי אפויים כל אחד. הדיילת חייכה, הרחיקה קצת את הצלחת, ושאלה אם הם מעוניינים לקנות כי זה שניים פלוס אחד עכשיו, לכבוד ההשקה.

הוא תפס באוברול של דימא ומשך אותו אחורה.

זה דוגמה טובה ממה צריך להיזהר, דימא, הוא לחש. שמים איזה מותק בבגדים של אחות ומקווים שתתבלבל מהחצאית ומהציפוי של הברוקולי ותשכח בשביל מה באת. היום אני שומר עליך, כן? אבל כשתהיה לבד, תשים לב לדברים האלה.

דימא הנהן. יש לנו כבר מאתיים שלושים אלף, הוא אמר, ועצר את העגלה בשביל לנשום רגע, כי אף פעם לא היה לו כל כך הרבה כסף לפני כן.

אחרי שדימא קלט את העסק, הכול הלך יותר מהר.

הוא לא מיהר לשום מקום, אבל בכל זאת היה נחמד לראות איך דימא משתפר. ענבי טלי מושב לכיש – חמישים אלף, חבילת קורנפלקס – כרטיס טיסה לליגת האלופות פלוס שהות במלון, הופעה של ג׳סטין ביבר בתוך הביסלי, מכונת כביסה בטבליות של המדיח.

אבל אין לך מדיח, דימא אמר, ותוך כדי שיצאו לו המילים מהפה התחיל לצחוק, גם על עצמו, וגם על המוח הגאוני של מנחם, ושאל, אתה שם את זה במכונת כביסה, אה? הכול אותו חרא רק עם ריח אחר, אה?

הם התחבקו, ומנחם אמר שנראה לו שמספיק להיום.

בדרך לקופה הם עברו שוב בחטיפים של הברוקולי, וגם עשו עיקוף קטן כדי לראות את השדיים של האישה שפורסת נקניקים. זה מה שנקרא חווית קנייה, דימא, מנחם לחש, תסתכל כמה שאתה רוצה. לא סתם הם שמים את הפסטרמה הודו, שזה הנקניק הכי נמכר, בקצה של הוויטרינה. זה כדי שהיא תצטרך להתכופף. דימא התפוצץ מצחוק ועזר לו להוציא את כל מה שהיה בעגלה ולסדר על המסוע.

הקופאית אפילו לא הרימה אליהם את העיניים. היא העבירה את המוצרים במהירות, דחפה אותם הלאה, די בגסות, לתוך אמבטיית הנירוסטה, תלשה שתי שקיות פלסטיק מבין הרגליים שלה וזרקה על הענבים. מאתיים עשרים ושתיים ושש עשרה אגורות, אמרה, קצף גילוח בתשע-עשרה תשעים? בטריות אחד פלוס אחד? שלושה חטיפים בעשר?

תזהר, מנחם, דימא לחש לו, לפעמים הם לוקחים כסף על השקיות.

הוא הכניס את היד לתוך הכיס, הוציא שני שטרות של מאה והניח אותם על המסוע.

עוד עשרים ושתיים ושש-עשרה, הקופאית אמרה, ותופפה על הקופסה של הקורנפלקס עם הציפורניים. יש לך שטר לא קרוע? זה קרוע. היא הרימה את אחד השטרות והראתה לו.

לא היה לו עוד שטר. לא קרוע, ולא לא-קרוע. הוא הוציא את כל המטבעות שהיו לו בכיס וספר עם הקופאית.

אז תוריד משהו, הקופאית אמרה, והעבירה את הקורנפלקס שוב במכשיר של הברקוד, חסר לך שבע שש-עשרה.

האיש שעמד מאחוריהם נאנח בקול רם, נשען על העגלה ולחש משהו לאישה לידו.

התור לא עניין אותו, אבל זה שדימא זז הצידה והתרחק קצת, כאילו הוא לא מכיר אותו פתאום, כיווץ לו את הגרון. בסדר, הוא אמר, תורידי את הקורנפלקס ואת השקיות. זה עשר אגורות כל אחת?

היא התכופפה למיקרופון הקטן ואמרה: ביטול לקופה שמונה.

הרמקולים של הסופר צעקו כל כך חזק, שכל האנשים עצרו לרגע. דימא שאל – אתה רוצה שאני אלווה לך עשרים שקל? והוציא את הארנק מהכיס של האוברול. הקופאית הרימה את הגבות ושאלה, אתה רוצה או לא?

***

קצת אחר כך הם ישבו על הספסל בתחנת האוטובוס.

אל תדבר איתי עכשיו, דימא, הוא אמר לו. אתה בן זונה, שתדע, ואל תיגע בנייר טואלט.

דימא לא התווכח.

אתה גם כפוי טובה, הוא אמר. והקטע הזה שזזת הצידה, דימא, בחיי, אני נשבע לך במשאבה המחורבנת שלך שאם אתה עוד פעם עושה לי דבר כזה אני לא מדבר איתך יותר. דימא ביקש סליחה, והוא סלח לו.

קו חמישים ושלוש עבר, ואחר כך חמישים וארבע.

מתי אתה מתחיל מחר? הוא שאל את דימא. כרגיל?

דימא אמר, כן, אז מתי אני אתחיל? אתה לא עולה על חמישים וארבע? ושאל, תגיד, מנחם, כמה זמן אתה כבר מתעסק עם ההשקעה הזאת של המבצעים?
הוא חשב רגע ואמר, שנתיים בערך. אבל אני מתקרב, דימא, ואל תעשה את הפרצוף הזה אם אתה רוצה להגיע למשהו בחיים שלך. גם בבנק, אם אתה שם כסף לחודש, לא יוצא לך כלום, ואם אתה שם לעשרים שנה אתה מקבל בסוף בוכטה.

כן, דימא אמר, והלך להשתין מאחורי התחנה.

***

אתה יודע איך עכבישים עוברים מיבשת ליבשת, הוא שאל את מנחם כשחזר. הם טווים קור ארוך ומשאירים את הקצה בתוך הפה שלהם, וכשבאה רוח היא מעיפה אותם, מחוברים עם הקור, כמו עפיפון, וככה הם מגיעים למקומות רחוקים. אפילו אוקיינוסים הם עוברים ככה.

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא מה זה קשור עכשיו, אבל התמונה של העכבישים עפים מעל הים הייתה כל כך יפה בתוך הראש שלו, אז במקום להגיד הוא לקח לו רגע, סתם כדי לחשוב על זה.

זה מעניין, הוא אמר לדימא, המצאת את זה עכשיו?

דימא הוציא מהכיס של האוברול שתי שקיות עם לוגו של רמי לוי. תכניס את כל הדברים לתוכו, מנחם, הוא אמר. לא יתנו לך לעלות ככה. אני הולך עכשיו לתחנה שלי, בסדר?

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא שממילא לא נשאר לו כסף לאוטובוס, ושזה פלילי, כל הגניבות הקטנות האלה מהסופר, אבל הבית שלו היה רחוק.

 

טלי כהן צדק, ילידת 1970. נולדה וחיה במושב יודפת. נשואה ואם לשלושה. ספרה, 'בתוך הבטן של הדג', ראה אור בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס (2017). הספר יצא לאור בסיוע קרן קק"ל וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. טלי כהן צדק היא עמיתה בתכנית פרדס של הספרייה הלאומית לשנת 2018.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

הילוך ראשון | "אֵלִי", סיפור ביכורים מאת ענת שפיצן

"בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה." סיפור על אהבת נעורים, התחזות ואכזבה

Lovers under the moon, Serge Sudeikin

מאת ענת שפיצן

 

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.

"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

קנו לי משקפיים בעלי מסגרת פלסטיק ורודה. הם כיסו חלק גדול מהפנים ומדי פעם גלשו על האף והתחככו בחלק העליון של הלחיים. מתחת למסגרת הצטברה זיעה וצצו פצעונים. פצעונים צמחו על הלחיים, על המצח, על האף.

*

הגוף גם הוא השתנה, אבל לא גבהתי. האגן והירכיים התרחבו. השדיים החלו לצמוח. בחנות החזיות פשטתי את החולצה בתא המדידה, ומיד הצמדתי אותה לחזה. המוכרת נכנסה לתא. הורתה לי להסיט את החולצה. היא הביטה בחזה העירום ואמרה: "את נורא שמנה ויש לך חזה נורא נורא קטן. אני מקווה שאוכל למצוא לך משהו."

*

בדרך לבית הספר ראיתי ילדים מתגודדים מתחת לקיר הגימנסיה ומביטים מעלה. בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה. הוא הגיע בערב לבית הספר והשליך אבן לכל אחת מהכיתות. מאותו יום חיפשתי את אלי בהפסקות. לבשתי חולצות כפתורים רחבות ובהפסקות הלכתי בגבי אל הקיר כי הבנים נהגו לעבור ליד הבנות, לטפוח על גבן ולשאול "מה נשמע?". אחר כך העבירו את היד לאורך הגב, להרגיש אם הן לובשות משהו מתחת לחולצה.

מגרם המדרגות הפתוח יכולתי לראות את מגרש הכדורסל. בדרך כלל אלי שיחק שם. פעם אחת לאחר שקלע סל הוא נעמד באמצע המגרש, כופף ברכיים, הניח ידיים על הירכיים וצעק, "אני צלף, צלף, קליעה טובה." השיער שלו היה פרוע, הפנים האדימו, עיניו פנו אל המדרגות, כאילו הוא מסתכל בי, כאילו הוא כורע לפניי, צועק למעני.

בשיעור היסטוריה הבטתי מהחלון. ראיתי את צמרות הברושים ואת גדר הרשת הגבוהה שסביב בית הספר וחשבתי על אלי. הנזיפה של המורה הפתיעה אותי. המורה כעס. הוציא אותי באמצע השיעור. בחצר שיחק רק ילד אחד, אלי. הוא כדרר וזרק את הכדור, קלע סל אחרי סל. נעמדתי קרוב אליו. הוא הסתובב אליי ושאל אם אני רוצה לקלוע. אמר שאעמוד עם הגב לסל ואזרוק לאחור. עמדתי עם הגב לסל ועצמתי עיניים. זרקתי את הכדור בכוח. אלי קרא: "קלעת סל!" פקחתי עיניים והבטתי בו.

*

בחורף הייתה חצר בית הספר ריקה. שלוליות גדולות נקוו במגרש הכדורסל. עליתי למסדרון של כיתה ו' המקבילה, הכיתה שלו. עברתי ליד הדלת הפתוחה, מתוך הכיתה עלה ריח של בדים לחים ותפוזים. הצצתי פנימה. הוא עמד על שולחן המורה, בין השולחן ללוח היו פתוחות מטריות צבעוניות. הוא סובב מעליו מטרייה פרחונית ושר "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, אנחנו נפוצץ את השכונה."

חיפשתי בספר הטלפונים את שם המשפחה שלו. בין אלפי השמות מצאתי שלאבא שלו קוראים יוסף ולאימא שלו רחל, גיליתי שהם גרים ברחוב מקביל לדרך שבה הלכתי יום יום לבית הספר. בדרך כלל הייתי רגילה ללכת דרך גן הצפרדע, לעבור ליד צריף הנשיא ולצאת לגימנסיה מול הקיוסק של נעים. שיניתי את המסלול, הלכתי לבית הספר דרך הרחוב שלו. האטתי כשעברתי ליד הבית שבו גר, הבטתי מעבר לגדר אל החצר. לא פגשתי אותו מעולם בדרך לבית הספר. יום אחד ראיתי את אימא שלו ואת אחותו הקטנה יוצאות מהשער. הלכתי כמה צעדים אחריהן. לשתיהן היה שיער ארוך בהיר. מדי פעם הרימה אימא שלו יד והניפה את השיער לאחור. השיער שלי לא אָרך, הגיע רק מעט מתחת לאוזניים. למרות זאת בבית ניסיתי לעשות את אותה התנועה מול המראה. אבא שלי צחק, אמר שאני ממש גברת מגונדרת, עומדת שעות מול הראי, עוד מעט אבקש שפתון, אתחיל להתאפר ואלך בגרבי ניילון.

*

לפני פורים ירד שלג. לבשתי ג'ינס ומעליו טרנינג. מעל הגופייה לבשתי חולצה ומעליה סוודר ומעיל חום מרופד בפרווה סינתטית. חבשתי את כובע הצמר של אימא. לבשתי את הכפפות השחורות של אבא. אימא הורידה מהבוידעם את נעלי ההרים שלה. נעלתי אותן. בין הנעליים לערדליים גרבתי שקיות ניילון. חבשתי את הכובע של המעיל מעל כובע הצמר. תחבתי את הידיים לכיסים. הלכתי לאט על המדרכה. הרגליים שקעו בשלג עד הקרסוליים. הניילונים רשרשו בכל צעד. שלג כיסה את המגרשים, הצטבר על הגדרות, יצר תלולית על ראש פסל הצפרדע הניצב בגן הציבורי. מכוניות לא נסעו. מבוגרים וילדים הלכו באמצע הכביש. ילדים בכובעים צבעוניים נופפו לשלום. אנשים לא מוכרים הניעו בראשם וחייכו אליי.

כדור שלג פגע בי. הפניתי ראש. הסרתי את הכובע של המעיל והבטתי. ילד עמד מעבר לכביש. כובע צמר כיסה לו את המצח. המעיל שלבש היה גדול עליו. הוא קרא: "הֵיי". זה היה אלי. הוא התכופף, הרים חופן שלג וגלגל אותו לכדור בין כפות ידיו, ואז שמתי לב שיש איתו שני ילדים מהכיתה המקבילה: החבר הטוב שלו, חנן, שאהב לצייר טנקים, ויוני, שאהב לשחק כדורגל. זרקתי לעברם כדור שלג. הכדור נפל קרוב אליהם. הם צחקו המשיכו ללכת. הלכתי בעקבותיהם לאורך הגן הציבורי, ומשם אל הצומת, ומשם לעמק המצלבה.

המשטחים שבין עצי הזית הלבינו. הסלעים הזדקרו מתוך השלג. אלי והחברים שלו ירדו לעמק ואני אחריהם. ירדתי במדרון ההר, בין הסלעים. השלג הגיע עד הקרסוליים. אחר כך שקעו הרגליים עד הברכיים. באמצע הירידה הוא עצר. נופף בידיים, קפץ אל השלג והתגלגל על צידו כמה גלגולים. הסרתי את הכובע של המעיל, הסרתי את כובע הצמר. זרקתי אותו למעלה ותפסתי. דם זרם אל פניי. לחיי להטו. פתחתי את כפתורי המעיל. הסרתי את הכפפות ותחבתי את הידיים בערמת שלג. רציתי לרוץ אבל הרגליים שקעו בשלג כמעט עד המפשעה. הוא חזר לאחור, הושיט לי יד. שלג רך התחיל לרדת. אלי הטה את ראשו לאחור ופער את פיו, גם אני הטיתי את ראשי ובלעתי פתיתים. השלג התחזק. הפתיתים הצליפו בפנים, העיניים צרבו, האף קפא. אלי עלה חזרה לכביש. חנן ויוני עלו איתו, ואני השתרכתי מאחור.

*

בפורים המורה לוין הביט בילדים המחופשים ואמר, יש ילדות סתם, ויש ילדות שנולדו להיות מלכות, ולא משנה למה יתחפשו, הן תמיד יהיו מלכות. מבטו חלף על פני ילדי הכיתה ונעצר בקרן היפה. היא התחפשה לביטניקית ובאה במכנסי ג'ינס משופשפים וקרועים וגיטרה תלויה הכתף. קרן הטתה מעט את הראש והחזירה למורה מבט. נעצתי בה עיניים, בגומות החן, בשיער הארוך שהגיע עד מתחת לשדיים, בשפתיים האדמדמות, בעור החלק של הלחיים שהוורידו, בהטיית הראש. נסיכה בג'ינס קרוע.

גם אלי קרע חורים במכנסיים, הדביק ריבועי לבד לחולצה, חתך את השרוולים, לכלך את הפנים בצבע חום, חבש כובע שחור קרוע. הוא הלך בחצר בית הספר ופשט יד. אני לא התחפשתי. בשפתון ציירתי לי לב על הלחי. עברתי לידו והוא פנה אליי ואמר בקול רועד: "תני משהו לילד רעב." היו לי בכיס סוכריות חמוצות ממשלוח המנות. זרקתי כמה סוכריות לידו המושטת. הוא הביט לתוך ידו המלאה סוכריות והשתחווה.

בסוף השנה קניתי מחברת סליל עם כריכה אפורה. בדף הראשון כתבתי:

"אלי אלי אלי שלי,
אותך כל כך כל כך אהבתי,
את בלוריתך הזהובה
ואת עיניך התכולות."

אימא מצאה את מחברת השירים והראתה לאבא. מצאתי את המחברת על השולחן בחדר האורחים.

*

בשבת בבוקר סשה בא לביקור. הוא ואבא שלי ישבו במטבח ושתו וודקה. אבא מזג משקה לכוסית נקייה והושיט לי, "תטעמי, כדאי לך." קירבתי את הכוס לאף. שניהם נעצו בי מבט. הטיתי את ראשי לאחור, כמו שראיתי אותם עושים, והיגרתי במהירות את כל המשקה לפי. הטעם היה מר. המשקה צרב את הגרון. סשה פרץ בצחוק: "הגברת יודעת לשתות." אבא הרים כוסית, "לחיי הבלורית הזהובה." שתקתי. הפניתי לו גב והתחלתי ללכת. הוא קרא אחריי, "ילדים, גם אני אוהב לכתוב."

*

אבא סיפר לי שהחתולים המסתובבים בחצר הם צאצאים של חתולי פרא. רואים את זה לפי הפסים על גופם ולפי הטבעות על הזנב. לקראת סוף החורף החלו החתולים ליילל בקולות רמים, רדפו זה אחרי זה, קפצו מעל שיחים, מעל גדרות, לפעמים היה אחד החתולים מזנק על חתולה, נועץ את שיניו בעורפה, נצמד אליה ומרעיד את חלקו התחתון של הגוף. החתולה לא יכלה לברוח. חששתי שאם אביט לחתול ישר בעיניים הוא יזנק עליי.

*

הייתי בת יחידה אבל אבא קרא לי "ילדים". לפעמים ביקש שאושיט לו יד. היה שולח את אצבעות ידו הארוכות, הדקות והחיוורות למרכז השקערורית בכף ידי, בוחש בתנועות סיבוב קלילות ומדקלם שיר שהמציא: "טַבָּחִית לִכְלוּכִית / דַּיְסָה מְבַשֶּׁלֶת / בַּסֻּכָּר מְתַבֶּלֶת, / חֶמְאָה מוֹסִיפָה, / לְאוֹרְחִים מְחַכָּה. / לְאוֹרְחֶיהָ מְחַלֶּקֶת / שִׁכְחָה, פֵּאָה וָלֶקֶט, / אַךְ לַזֶּרֶת לֹא יַזִּיק / אִם לַבֹּהֶן לֹא יַסְפִּיק."

בסיום הדקלום הריץ את אצבעותיו במעלה זרועי. אני הצמדתי בכוח את הזרוע לבית השחי. פלטתי צחקוקים מקוטעים והתפתלתי להשתחרר מאחיזתו, והוא המשיך לדקלם:

"בֹּהֶן בֹּהֶן, מַהֲרִי, / בַּמַּרְפֵּק אַל תֵּעָצְרִי / כִּי מִתַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי / תִּמְצְאִי גַּם צְחוֹק גַּם בֶּכִי."

*

בחופש הגדול נסעתי לדודה הני בדימונה. הדודה שאלה אם יש לי חבר. שיקרתי ואמרתי שכן, קוראים לו אלי. סיפרתי שיש לו עיניים כחולות והוא שחקן כדורסל. היא שאלה למה אני לא כותבת לו. נתנה לי מחברת שורות. כתבתי מכתב על אחד הדפים, אחר כך תלשתי והעתקתי בכתב יד מעוגל לדף חדש. כתבתי לו שקוראים לי יעקב (באמת, אבא סיפר לי שלפני שנולדתי הוא היה בטוח שייוולד לו בן ותכנן לקרוא לי יעקב על שם סבא שלי). כתבתי שחברים סיפרו לי עליו. אמרו שהוא ספורטאי ושחקן כדורסל. סיפרתי שאני אוהב לשחק סטַנגָה. שאלתי במה משחקים בירושלים ואם מכירים אצלם את המשחק הזה. המצאתי שיש לי אח תינוק ואחות קטנה בת שלוש, שלאחי קוראים אביב ולאחות – נורית. שאלתי אם גם לו יש אחים ואחיות. וסיימתי במשפט "אתה יכול לענות לי לכתובת שעל המעטפה."

כל יום ירדתי לראות אם הגיע מכתב ממנו. מנעול התיבה היה שבור. בוקר אחד מצאתי בתיבה מכתב שעל המעטפה שלו נכתב באדום "התראה לפני ניתוק". החזרתי את המכתב לתיבה הפרוצה. למחרת מצאתי בתיבה גלויה מאבא שלי. "מה שלום המשוררת?" הוא שאל. בפעם אחרת הציצה מתוכה חוברת טרזן. הני אמרה שאוכל לקרוא אותה אבל שאזהר לא לקמט, כי שלמה בעלה מתרגז אם מקמטים את החוברות שלו.

אחרי שבועיים הגיע מכתב. על המעטפה נכתב בעיפרון באותיות עקומות: "ליעקב". הכנסתי את המכתב לכיס המכנסיים. עליתי במדרגות והמכתב בכיסי. הרגשתי אותו נוגע בירך. הנחתי יד על הכיס, שהיה תפוח מעט. דודה הני עמדה ליד השיש במטבח, קילפה גזר. "למה לא נשארת לשחק למטה?" שאלה, "כל הזמן את מתלוננת שאין לך עם מי לשחק, ועכשיו אני שומעת ילדים בחצר."
מהחלון נראו ראשיהן של שלוש ילדות משחקות חבל. הן משחקות על שביל בטון שעובר ליד חלקת חצר חשופה. הקרקע אינה חומה כמו בירושלים, אלא חולית, צהבהבה. שיחים קירחים צומחים בין הבניינים, מכוסים שכבת אבק. מדי פעם הילדות צועקות זו אל זו. יום קודם הלכתי בחצר והן שיחקו באותו המקום. נעמדתי בצד והבטתי בהן. הילדה עם הצמה הארוכה הסתובבה אליי לרגע, אחר כך הסבה את פניה וגלגלה את החבל בכוח רב יותר. הלכתי משם. היה נדמה לי שאני שומעת ילדה לוחשת: "מקרה סוציאלי אבוד".

ברגע שנגעתי במכתב הכול נעלם: הילדוֹת, החבל החובט בפראות בבטון, שורת בתי השיכון, השיחים המאובקים.

את המכתב פתחתי בשירותים. ישבתי על האסלה וקראתי: "שלום יעקב, בירושלים משחקים סטנגה אבל אני אוהב לשחק כדורסל. עכשיו בחופש הגדול אני גם מתאמן בשחייה בבריכת ירושלים. יש לי אחות קטנה שקוראים לה הגר, היא בכיתה ב', ויש לי אח גדול. קוראים לו בני והוא בכיתה ח'.

מי נתן לך את הכתובת שלי? מי אמר לך שאני מצוין בכדורסל?"

בערב הנחתי את המכתב בין דפי חוברת הטרזן. אל בין עצי הג'ונגל השתרבבו המילים: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים.

*
הסטתי את השעוונית שעל שולחן המטבח, תלשתי דף ממחברת שורות והתחלתי לכתוב: "שלום אלי, שמעתי עליך מחבר שלי. יש לו בת דודה. היא גרה בירושלים. קוראים לה ענת והיא לומדת בשכבה שלך בבית הספר. אתה מכיר אותה?"

הוספתי וכתבתי שאצלנו בדימונה יש משחקים של בנים כמו כדורגל וכדורסל, יש משחקים של בנות כמו חבל וקלאס, ויש משחקים שבנים ובנות משחקים יחד. כתבתי שבזמן האחרון התחילו לשחק אצלנו "אמת או חובה". אם אתה בוחר "חובה" אתה חייב לעשות מה שאומרים לך, למשל, לעמוד על כיסא ולהגיד בקול "אני טיפש", או לצאת לרחוב ולבקש ממבוגר שיקנה לך ארטיק בקיוסק, ואפילו לעשות משהו מסוכן, לרוץ במהירות לכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה, ויכולים להגיד לך גם לתת נשיקה לילדה ואפילו לגעת לה בציצי. ואם אתה בוחר "אמת" אתה חייב לענות על מה שישאלו אותך, לגלות את האמת, יכולים לשאול אותך אם ראית פעם את אבא שלך מנשק את אימא שלך, או שאתה צריך לגלות את מי אתה אוהב. שאלתי את אלי אם גם בירושלים משחקים את המשחק הזה.

*

לפני שהגיע מכתב התשובה אבא שלי בא להחזיר אותי לירושלים. ישבתי ליד החלון וגלגלתי בראש את מילות הקסם: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים. שמרתי את המכתב בכיס המכנסיים. הבטתי במשטחים של הנגב ונגעתי במכתב, הוא כבר התקמט, שוליו התרככו. בסיבובים לירושלים מיששתי מדי פעם את המכתב, וגם כשהתקרבנו לעיר, צמוד לוואדי שמתרחב ונפער. הרגשתי שגם הלב שלי מתרחב ונפער כשחשבתי שאני כבר מתקרבת לאלי. דמיינתי שהוא יושב במושב לידי, ראיתי בדמיוני איך אני עוצמת עיניים ומטה אליו ראש ואיך הוא מטה אליי ראש, ואנחנו נרדמים כשהראשים שלנו צמודים זה לזה.

*

ביקשתי שיקנו לי כדורסל. הלכתי ברחוב עם הכדור החדש והשתדלתי להניע את הרגליים בצעד מרושל, כמו אלי. החזקתי את הכדור מתחת לזרוע ולא הרפיתי ממנו, לא זרקתי באוויר ולא כדררתי, חששתי שלא אצליח לתפוס אותו, פחדתי שיתגלגל לכביש.

התאמנתי בבית. נעלתי נעלי התעמלות ורצתי לאורך המסדרון, ממנו עברתי לחדר האורחים, משם לחדר האוכל, למטבח ושוב למסדרון. עשיתי כמה וכמה סיבובים. רצתי במהירות, בזמן הריצה זרקתי את הכדור ותפסתי אותו או כדררתי. השלכתי את הכדור אל הקיר ותפסתי אותו. פעם אחת הטלתי את הכדור בכוח והכדור חזר אליי והכה בפנים, המשקפיים נפלו ואחת העדשות נשברה.

*

עשיתי עדשות מגע במרפאה החדשה שהקימו במקום מרפאת העיניים של הרופא המת. הבטתי במראה – בלי המשקפיים הפנים נראו ארוכים ומבוגרים יותר, הריסים הצטיירו בבירור וגם הגבות המקושתות. צבטתי את הלחיים והן האדימו. ליקקתי את השפתיים והן הבריקו. הטיתי ראש והבטתי על עצמי מהצד. בבואתי הזכירה לי את קרן היפה.

שיניתי תסרוקת. עשיתי שביל באמצע, השער גלש משני צידי הראש עד הכתפיים. לבשתי מכנסי ג'ינס אמיתיים. כמה ימים לפני תחילת הלימודים החלקתי על גדרות כדי לשפשף אותם מאחור. מלפנים, מעל הברכיים, שפשפתי בעזרת אבן. בחלק הקדמי של הירכיים נוצרו אזורים בהירים. הייתה לי חולצת סריג חדשה, הדוקה. המותניים נראו צרים בחולצה והשדיים גדולים יותר.

הלכתי לבית הספר בלי משקפיים. הייתי הראשונה בשכבה שהשתמשה בעדשות מגע. ילדים מהכיתה שלי ומהכיתה המקבילה באו לראות אותי. גם אלי בא. וככה אני עומדת שם במרכז מגרש הכדורסל שבאמצע חצר בית הספר. העיניים צורבות בגלל העדשות וקשה לי לפקוח אותן. המשטח הצהוב של המגרש מחזיר אור. מסנוור. אבל איני עוצמת עיניים. אני מטה את ראשי לאחור ומסתכלת עליו. אף פעם לא עמדתי כל כך קרוב אליו. אני מרגישה את הריח שלו, בייגלה מלוח מעורב במנטה. אני מביטה עליו ולא זזה. מריחה את הבייגלה עם המנטה ולא זזה. והוא מביט לי ישר לתוך העיניים. אומר שהוא רואה את העדשות, יש עיגול שקוף מסביב לאישון. וגם אני מביטה לו לתוך העיניים. רואה שיש כתמים זהובים בתוך העיגול הכחול שמסביב לאישונים שלו.

*

ביום ההולדת של קרן היפה שיחקנו "אמת או חובה". המסיבה הייתה בחצר הבית שלה, ישבנו במעגל על החלק המרוצף ליד המדשאה. במרכז המעגל גלגלנו בקבוק חלב ריק. הבקבוק עצר ופיית הבקבוק הצביעה על אלי. הוא בחר "חובה". קרן אמרה לו שילך על הידיים. אלי עשה גלגלון. סיים אותו בעמידת ידיים והמשיך ללכת על ידיו מסביב למדשאה, רגליו זקופות למעלה. החולצה שלו הופשלה, הגומי של התחתונים הלבנים נחשף וגם פיסת בטן חיוורת. כשחזר לעמוד על הרגליים כולם מחאו כפיים. אני עמדתי קפואה. כפות ידיי היו קרות.

לפני שיעור התעמלות התלבשתי בשירותים. נכנסתי לחדר ההלבשה לבושה בבגדי הספורט. חדר ההלבשה היה מלא בנות לבושות למחצה. קרן היפה עמדה במרכז החדר בחזייה פרחונית ובתחתונים פרחוניים. אבא שלה הביא לה מחוץ לארץ. היא אמרה: "אני חייבת לספר משהו. אבל זה סוד. אל תגלו לאף אחד. ילד אחד שלח לי פתק. מי? לא משנה. ספורטאי. בלונדיני. בפתק שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. הוא לא נתן לי בעצמו את הפתק. חבר שלו מסר לי. עניתי שאני לא רוצה חבר עכשיו. אני עוד לא מוכנה לזה. מקווה שהוא לא נעלב."

"מי זה היה?" שאלתי.

בו ברגע אמרתי לעצמי שלא אכפת לי מאלי, דמיינתי שהוא הולך לפניי לאורך החומה של בית הנשיא, מכדרר כדורסל. הכדור מתגלגל לכביש. הוא מזנק אחרי הכדור. מכונית מגיעה משמאל. היא פוגעת בו. הוא שרוע על הכביש. אני מגיעה מיד. קופצת מהמדרכה לכביש, אוספת את המעיים שנשפכים על הכביש ומכניסה אותם חזרה לבטן שלו.

 

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

 

להרשמה לניוזלטר המוסך