עקדת ערן פרץ ז"ל: "וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי! לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"

רגע אחרי ששמע על מות בנו באסון המסוקים, כתב איתן פרץ שיר על עקדת בנו. אחרי ההלוויה גילה האב כי גם בנו כתב שיר על עקדה - שם התפלל שלא ליפול קורבן

ערן חי פרץ, 1997-1975

ב-4 בפברואר 1997, סמוך לשעה 7 בערב, קרתה ההתנגשות הקטלנית. שני מסוקי יסעור התנגשו מול עמק החולה בעת שהובילו 73 חיילים בדרכם למוצבי צה"ל דלעת ובופור ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. למקום האסון הוזנקו כוחות חילוץ ופינוי מכל אזורי הגליל, צה"ל ירה מספר פצצות תאורה ובחסותן פעלו הרופאים, אנשי החילוץ וההצלה, אנשי הרבנות הראשית וחיילי היחידה לסילוק פצצות.

ככל שנקפו השעות הלכו והתגלו ממדי האסון. איש מ-73 החיילים לא שרד. "אסון המסוקים", כפי שנודע לימים האירוע האיום, היה לא רק האסון הכבד ביותר בתולדות חיל-האוויר, הוא נחשב לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם עד אז.

עם הבאת 73 הנופלים לקבורה הוכרז בארץ יום אבל לאומי. שר הביטחון דאז נתן ביטוי לתחושה הקשה שליוותה את קבורת החללים כשאמר: "ההלם והתדהמה, הכאב והיגון הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל, המבכה הערב את טובי בניה".

תמונות 73 הנופלים. מתוך גליון מיוחד של 'במחנה' מה-19 בפברואר 1997

בחלוף השנים הונצחו הנופלים בדרכים שונות. בשנת 2008 נחנך "אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים" בקרבת המקום בו אירע האסון. בערים שונות בארץ הוקמו אנדרטות וגנים, פתחו באירועי ספורט ומסעות זיכרון, ונוסדו בית-כנסת ומצפור.

איתן פרץ היה בהודו כאשר קיבל את הבשורה המרה מכל על נפילת בנו באסון – סגן ערן פרץ מחיל השריון. במשך 24 שעות היה איתן בדרכים בדרך הארוכה הביתה. בזמן אותן שעות, כאשר המחשבות מתרוצצות בראשו, הוא כתב שיר – "עקדת ערן" – קרא לו:

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וְלִי אָמַר:
"לֵךְ לְקוֹשֵש עֵצִים,
הַשֶּׂה לְעוֹלָה
יִמָּצֵא בֵּין הַשִיחִים"
וְאָבִי הוֹשִיט לִי אֶת הַמַּאֲכֶלֶת
וְלִי אָמַר:
אֱלֹהִים יַמְצִיא לָנוּ נֶחָמָה
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ!"

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"

וּבְנִי עֵרָן
שוֹכֵב עָקוּד,
נוֹעֵץ עֵינָיו בַּשָּׁמַיִם
וְהוּא תָּמִים מִכְּדֵי לִשְׁאֹל וּלְהָבִין.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וַאֲנִי סָתַמְתִי פִּרְצוֹתָיו
וַאֲתַקֵּן מַעֲלוֹתָיו.
וּבְנֵי עֵרָן עָלָיו
שׁוֹכֵב מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
וְלֹא יֵדַע אִם עֲפַר אוֹ דְּמָעוֹת בְּאֶגְרוֹפָיו.

וַאֲנִי בּוֹכֶה בְּנִי! בְּנִי!
לוּ נִתַּן מוֹתִי תַּחְתֶּיךָ".

(איתן פרץ, "עקדת ערן")

 

את השיר קרא האב השכול בהלווית בנו, ומאוחר יותר נירה ספיר (שהיא גם אחייניתה של נעמי שמר) הלחינה וביצעה אותו.

מאוחר יותר גילה איתן פרץ יומן, ובו שירים שכתב בנו.

כמה הופתע האב לגלות כי גם בנו ערן כתב שיר בשם "עקדה?!". את השיר כתב ערן כשלוש שנים לפני אסון המסוקים. שם השיר מרמז על המסר האמביוולנטי שלו: הדובר בשיר הוא חייל צעיר הנשלח יחד עם חבריו לקרב. הוא פונה אל אמו בשאלה "עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו?":

 

צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים רְטֻבֵּי נַעֲלַיִם,
יְלָדִים צְעִירִים לְבוּשִׁים בְּיָרֹק.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא מַיִם
וְהַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, הַסּוֹף עוֹד רָחוֹק.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, הַשָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
וְאוֹיֵב שָׁם בַּפֶּתַח, אוֹרֵב לַבָּאוֹת…
 
"אִמָּא,
עַד מָתַי תִּשְׁלְחִי אוֹתִי כְּשֶׁהַמַּאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ?
אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא הָאַיִל לְעוֹלָה".
 
צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים אֲדֻמֵּי נַעֲלַיִם
יְלָדִים צְעִירִים עֲטוּפִים בְּלָבָן.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא דֶּמַע
וְקוֹל בְּכִי עוֹלֶה – מִתְקַדֵּר הָעוֹלָם.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, כֵּן – דַּרְכָּם נִסְתַּיְּמָה
וְהָאֵם תַּעֲמֹד וּתְבַכֶּה אֶת בְּנָהּ…
 
"הוֹ, בָּנַי הַיְקָרִים,
אֲנִי עֲלֵיכֶם שׁוֹמֶרֶת גַּם בְּשָׁלְחִי אֶתְכֶם מוּל מַאֲכֶלֶת,
הֲרֵי רַק כָּךְ תָּגֵנּוּ עָלַי, עַל אֶרֶץ אָבוֹת,
רַק דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁק – דֶּרֶךְ הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת.
וּמִי יִתֵּן וְתִהְיוּ הַקָּרְבָּן הָאַחֲרוֹן
שֶׁנְּשַׁלֵּם וְשֶׁנִּתֵּן בַּעֲבוּר הַשָּׁלוֹם".

(ערן פרץ ז"ל, "עקדה?!)

 

בבית האחרון של השיר מבטיחה האֵם לבניה היקרים, אותם "ילדים צעירים לבושים בירוק" מתחילת השיר, ש"אני עליכם שומרת גם בשלחי אתכם מול מאכלת". האֵם מסיימת את השיר בשורה שהיא ספק תפילה, ספק הבטחה: "ומי יתן ותהיו הקרבן האחרון שנשלם ושניתן בעבור השלום". בהקדמה לשיר כתב ערן: "השיר נכתב ב-9.2.94 (לפני שהתגייסתי!) בעקבות תקרית בלבנון בה נהרג טל כהן (שריונר שנהרג מפגיעת סאגרים בטנק שלו…)".

 

איתן פרץ ובנו ערן ז"ל

ערן נקרא על שם דודו, ערן כהן ז"ל, שמטוסו הופל במצרים במלחמת יום כפור. משפחתו הוסיפה לשמו "חי" לסגולה לגורל שונה מגורלו של דודו, אך תקוותיהם נגוזו. עתה הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'.

יהי זכרו של ערן, ושל 72 חבריו שנהרגו באסון – ברוך.

 

חוברת לזכרו של ערן פרץ ז"ל

הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

"כאב ועצב הציפו את  הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו" - סיפורו של יומן החייל המצרי שנמצא בתום מלחמת יום הכיפורים, והחייל הישראלי שהצליח, אחרי מעל 40 שנה, להחזירו אותו למשפחתו.

כחודשיים משוך קרבות מלחמת יום הכיפורים הראה חייל ישראלי לחיילים נוספים יומן מצרי שמצא בשדה הקרב בסיני. המציאה ריתקה חייל מילואים אחר בשם עודד ירון. עודד אמנם לא הכיר את החייל שמצא את היומן, ולא שלט בערבית (השפה שבה נכתב היומן), אך עיון ביומן ובציורים הרבים הממלאים אותו שכנעו אותו כי מדובר בתיעוד חשוב.

העמוד הראשון ביומן מציג אדם, אולי ילד, מחזיק פרח. לחצו על התמונה להגדלה

היות שאחיו שירת בחיל המודיעין, ידע כי יוכל למצוא בעזרתו מתרגם ליומן. הוא ביקש וקיבל את היומן מהחייל. ואכן, שנה ממציאת היומן, תורגם כולו בידיי ארנון גרוס.

התרגום של גרוס פתח בפני עודד צוהר לעולמו של מחבר היומן. סייד, החייל המצרי שחיבר את היומן, ושהיה עד לפני זמן קצר בגדר אויב, התגלה בתור צעיר עדין נפש. מלבד שמו הפרטי, שום פרט זיהוי אחר לא מצוין ביומן.

ציור נוסף מהיומן. לחצו על התמונה להגדלה

 

סייד היה בן 26 בזמן הלחימה, ועל אף גילו המתקדם יחסית – לא היה איש מילואים, אלא חייל סדיר ששירותו הוארך שוב ושוב. התיעוד ביומן מתחיל בסביבות אוגוסט 73'. הדים למלחמה הקרבה ניכרים ביומן מסוף ספטמבר, ימים ספורים לפני שפרצה.

עיון ביומן מגלה כי סייד סלד וחשש מהמלחמה הקרבה. הוא קיווה שמלחמה זו תהיה קצרה ותסתיים בניצחון מצרי. משאלה זו לא נבעה מתוך תאוות נקמה או צמא לדם. שבוע מפרוץ הקרבות קיווה שהמלחמה הבלתי נמנעת תהיה "המלחמה אשר תסיים את כל המלחמות. כדי שהדור הבא יחיה בשלום תמידי, והוא והדורות הבאים."

 

אחוות לוחמים

את מרבית הרשימות ביומן הקדיש סייד לתיעוד חבריו ליחידה, והוא לא רק תיאר אותם בכתב אלא גם צייר אותם ביד אמן. הקטע הראשון ביומן, למשל, מוקדש לתיאור דמותו של אלסייד מחמוד בן ה-19 – "פלאח שלא נכנס לבית ספר ומעביר את זמנו במחשבות על הארוסה שהשאיר מאחור."

 

לכל חייל שסייד מתאר במילים, הוא מוסיף ציור תואם. זהו ציורו של מחמד רג'ב מחמוד. לחצו על התמונה להגדלה

 

וכך מתחיל סייד את תיאור חברו ב-22 באוגוסט 73':

"כאן, לפני המדורה להרתחת התה, לאחר כוס-שתיים, פלאח שורשי פתח את לבו בקלות: 'אני מאורס ומתחתן בעוד שבוע… כי מצאתי שכל חברי לגיל כבר נשואים ויש כאלה שמאורסים.

האירוסין אצלנו אינם כמו אצלכם בכלל (כאן הוסיף המתרגם ארנון את הסברה שאולי מדובר בהבדל בין מנהגי הכפר המצרי ובין העיר). אנו מביאים משהו כזה מזהב, עגול, גדול במשהו מספר הקוראן, והוא נתלה על החזה.

המוהר… אני אשיג אותו ברצון האל.. בערך מאה לירה מצרית, או מאה וחמש, ואחת יפה משלמים לה מאה ועשר!!'"

מחמוד הפלאח המשיך וסיפר לסייד, "ארוסתי בת ארבע עשרה שנה" והיא "איננה קרובת משפחה שלי". מחמוד פגש אותה בשדה בשעת עבודה. למרות שלא דיברה איתו אז, הייתה קורצת לו בעיניה כסימן לאהבתה. מחמוד המאוהב קבע לו מנהג – לבקר את אחיה של הנערה בתואנה שבא בענייני עבודה, ולצאת מעת לעת "לשאוף אוויר" כדי לפגוש את אהובתו בחצר הבית. "וכאשר הייתי מרגיש שמישהו בא – הייתי רץ או קופץ מעל לגדר".

חברים נוספים ששירתו עם סייד. לחצו על התמונה להגדלה

 

בהשוואה למצבו של מחמוד הפלאח, היה מצבם של מגויסים אחרים אופטימי פחות. בחודש הגיוס לצבא (אפריל 73') פגש סייד חייל צעיר בן 20 בשם מחמד רג'ב מחמד, אשר חזר שוב ושוב באוזניו של סייד על רצונו להתאבד. הייתה זו "הודאה נוראה מפי נער בגילו. הרגשתו היא שכל האנשים טובים ונעלים ממנו, שכן הנער שבא מאחד מכפרי מצרים העלית והוא האח הגדול של ארבעה ילדים והייתה עליו האחריות לפרנסם יחד עם אביו הפלאח".

בצבא, כמו גם בחיים האזרחיים, הרגיש מחמד כי הוא זוכה לבצע רק את העבודות השחורות והבזויות ביותר ("יש לי שכל שאינני משתמש בו!"). בהמשך ציין סייד כי חודש לפני פרוץ המלחמה ניסה מחמד להתאבד. חייל אחר בשם חלמי מצטפא מנע אותו מכך. "האמנם זהו ניסיון של הצגה, ניסיון לרכוש אהבה וחיבה?", תהה סייד בינו לבין עצמו בין דפי היומן.

יכולתו של סייד להציג את כל החיילים שפגש בצורה חיה כל כך מלמדת רבות על האמפתיה שחש כלפיהם. פעם אחר פעם מצליח סייד להאיר את דמותם על שלל חלומותיהם, תכונותיהם ומאפייניהם השונים.

 

"ראיתי את הירח אובד בעיר"

ככל שחודש אוקטובר 73 מתקרב, התמונה השלווה שצייר ביומנו משתנה באופן חד. ב-14 בספטמבר מספק סייד תיאור רומנטי של ליל ירח, אך המאורעות שסביבו קוטעים תיאור זה באחת: "ראיתי את הירח אובד בעיר, זר בתוך הצפיפות, סובל מבדידות ואי תשומת לב. גם אם מצאת איזושהי עין שתסכים להביט אליו מבעד לנקב בחלל הענק – הרי אין הוא זוכה אלא במבט לא-אכפתי למספר שניות."

"אני כאן בליל המדבר והוא פורש על החולות את אורו, לוחץ את ידי כפות הדקלים המתרוממות אליו, קרנו העייפה והתשושה נחה על צמרות עצי הכפור והערבה ורוחצת במי האגמים השקופים והתכולים. הוא מביט שם, קבוע בלב השמים, ושולח את קרניו הרומנטיות והעדינות ברכות, בשקט, בגאווה עצמית ובביטחון. הוא נראה כאל אמיתי.

קרבות אוויר בחזית הסורית שנמשכו יותר משלוש שעות. הצד הסורי אומר שהוא הפיל 5 מטוסים לאויב ונפגעו לו 8 בלבד, אך הצד הישראלי דוחה זאת ומודיע על אי היפגעות של אפילו אחד ממטוסיו וכי הוא פגע ב-13 מטוסים של הצד הסורי. בהתקפה השתתפו 64 מטוסים של האויב. מתיחות והעלאת דרגת הכוננות בחזית המצרית עד שעה מאוחרת בלילה."

חברים נוספים ששירתו עם סייד במלחמת יום הכיפורים. לחצו על התמונה להגדלה

 

"כאב ועצב מציפים את הלבבות"

ב-27.9 התייחס סייד שוב להעלאת רמת הכוננות המצרית:

היום הראשון של חודש רמדאן. זהו רמדאן הרביעי שאני משרת בכוחות המזויינים. הרדיו החל לזמר כרגיל מזמורים ושירים של רמדאן ונפוצה רוח של עליזות ושמחה. אך אנו כאן – מעין כאב ועצב הציפו את  הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו בימים מיוחדים אלה של כל שנה.

קבלנו את לילו הראשון של רמדאן בהעלאת רמת הכוננות עד שעה מאוחרת בלילה".

 

התיעוד האחרון ביומן נכתב במהלך הקרבות. לחצו על התמונה להגדלה

 

גורלו של מחבר היומן מתגלה

היות שלא ידע האם שרד החייל המצרי את המלחמה, דאג עודד כבר בשנת 1974 לתרגם את היומן ולפרסם את מציאתו בעיתון מעריב, בין היתר בתקווה שהדבר יעורר הד כלשהו במצרים. בנוסף, יצר עודד באותה השנה קשר עם עיתונאית ממוצא מצרי וביקש שתסייע לו במציאת משפחתו של סייד – אך הדבר לא נסתייע. הניסיון האחרון של עודד ירון נעשה בשנת 2017 בעזרתו ובתיווכו של העיתונאי ג'קי חוגי.

כבר בשנת 1974 התפרסמו שתי כתבות מפורטות על מציאת היומן ועל הניסיונות לאתר את בעליו הקודמים. כאן זו התפרסמה ב"מעריב" ב-13 בדצמבר 1974

הסיפור על גילוי היומן והניסיונות להחזירו התפרסם בעיתון "מעריב" בידיי חוגי עצמו, והפרסום היכה גלים גם בארץ, וגם במצרים. בעקבות תחקיר שנערך שם התגלתה זהותו האמתית של כותב היומן. שמו המלא היה סייד חוסיין אל-בסטוויסי, יליד אוגוסט 1947. סייד היה בוגר מדע המדינה מאוניברסיטה מצרית, ועם תום לימודיו מצא עבודה כפקיד באחד מאגפי משרד התרבות באלכסנדריה. את המלחמה שקיווה שתהיה המלחמה האחרונה בין מצרים לישראל הוא לא שרד.

 

כתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון מצרי, בראש הכתבה תוכלו לראות את תמונתו של סייד חוסיין אל-בסטוויסי

 

אחיו של סייד אותרו במצרים. עודד ירון חיבר ושלח להם מכתב בן עמוד המבשר באיחור של למעלה מ-40 שנה על מציאת היומן של אחיהם המנוח. מאז חלפו מספר חודשים ושום תשובה לא התקבלה. ביוזמתו של עודד עבר היומן של סייד דיגיטציה בספרייה הלאומית. כשנשאל מדוע בחר לבצע דיגיטציה ליומן סיפר כי "היומן חשוב לי. חשוב לנו. הילדים שלי גדלו איתו. לא רציתי להחזירו בלי זכר."

לאחרונה העביר עודד ירון את היומן לידיו של ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר פרופ' גבי רוזנבאום בכדי שיעביר באופן אישי את היומן למשפחת סייד.

 

עודד ירון (משמאל) מעביר את היומן לידיו של פרופ' רוזנבאום. היומן מונח על השולחן

 

לאחר כמעט 45 שנה הוחזר היומן של סייד לבני משפחתו. אחיו נביל סיפר בהתרגשות כי "החזרתם לי חלק מאחי, לא האמנתי שתשוב אליי".

 

נביל, אחיו של סייד, קורא ביומן של אחיו המנוח

 

 

לשון המכתב ששלח עודד ירון למשפחתו של סייד

לאחים חמדי ונביל, לאחיינית מעלי ולשאר בני המשפחה שזוכרים את סייד

ראשית, עד שלא נוצר הקשר עמכם, לא ידעתי האם סייד נהרג במלחמה או שניצל.
בצער עמוק קיבלתי את הידיעה שנהרג.
את היומן לא אני מצאתי בשטח אלא חייל אחר ביחידה שלי. אני שכנעתי אותו לתת לי את היומן על מנת שאדאג לתרגום שלו, וזאת לאחר שראיתי את הציורים המופלאים שסייד צייר. לצערי אינני יודע מי החייל שנתן לי את היומן כך שאינני יכול לקבל עוד פרטים על מציאתו בשטח החווה הסינית.
כמו שהבטחתי דאגתי לתרגום של היומן והוא הופיע, עם הציורים, כבר ב-12/1974 על כמה עמודים בעיתון "מעריב" שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר.
כבר אז חשבתי שאני צריך להחזיר את היומן לבעליו.
ניסיון ראשון, שלא צלח, היה כבר ב-1974. ניסיונות נוספים היו במשך השנים אך רק התערבותו של הכתב ג'קי חוגי והקשרים שלו במצרים איפשרו להגיע אליכם.
בינתיים נולדו הילדים שלי והם גדלו עם היומן והיו מראים את הציורים שבו לחבריהם. אפשר להגיד שיש לי ולמשפחה שלי קשר רגשי ליומן ולא קל לי למסור אותו, אך ברור לי שזה מה שאעשה בהקדם האפשרי.
לדעתי העולם הפסיד ממותו של סייד שהיה יכול לצמוח להיות סופר ומאייר מופלא.
בתקווה שלא נדע עוד מלחמות
עודד ירון
נ.ב. גם אני כתבתי יומן באותה מלחמה. במהלך אירועים אחר יכלו למצוא את היומן שלי.

 

כתבות נוספות

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

 

"וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…"

כיצד נולד "פירות חמישה עשר" (שלג על עירי) של נעמי שמר? מי הוא האהוב שבשיר? מי היא "העיר" של שמר? ואיך זה קשור לרחל המשוררת?

השיר "פירות חמישה עשר" בכתב ידה של נעמי שמר

בשנת 1935 ארזה רבקה ספיר מקבוצת כנרת את מטלטליה ואת בתה הקטנה נעמי בת החמש ויצאה למסע אל וילנה שבאירופה. העילה הרשמית לנסיעה הייתה להתרפא ממחלת הקדחת שממנה סבלה. רבקה ובתה נעמי (לימים שמר) התארחו בביתם של קרובי משפחה: אחות האב היחידה ברטה, בעלה יחיאל ושלוש בנותיהם.

זיכרונות המסע לווילנה נטמעו בנעמי הקטנה, "אַ מייעדלע פון ארץ-ישראל" (ילדה מארץ ישראל) כפי שנהגה לכנותה דודתה ברטה.

 

"דודה ברטה קישטה אותן בחליפות והביאה אותן להצטלם"

 

שנים יחלפו ובשנת 1976 תתבקש נעמי שמר לכתוב פזמונים להצגה "מסעות בנימין השלישי" שהועלתה בתיאטרון בימות. המחזה "מסעות בנימין השלישי" עובד ובוים בידי שמואל בונים והתבסס על ספרו של מנדלי מוכר-ספרים משנת 1878.

משתתפי המחזה היו השחקנים ספי ריבלין, אברהם מור, תמי ספיבק, דינה גולן, שלום קינן, מתי סרי, יוסי פולק אורית ברוך ודורון נשר. הספר "מסעות בנימין השלישי" המשיך מסורת מסעות "בנימינית" (בנימין מטודלה הראשון ובנימין השני) ומספר באופן סאטירי את סיפורו של בנימין מהעיר בטלון המבקש לפגוש ב"יהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון".

 

שחקני המחזה "מסעות בנימין השלישי"

עלילת המחזה מתרחשת בעיר "בטלון". "בטלון. מהי בטלון"? שואל המספר הדובר במחזה ומשיב "עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם. וכשנזדמן לשם פעם אחד מעוברי דרך, משגיחים בו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה? ומאין זה?" בני העיר בטלון, במילותיו של בנימין גיבור המחזה הם "אביונים גדולים וקבצנים נוראים כנהוג בישראל. אבל יש להודות שהם אביונים שמחים וקבצנים טובי לב ובעלי בטחון משונים".

ביום בהיר אחד הזדמן לעיר בטלון אורח לא מוכר, ר' יהודה שמו. "מה לו פה ומי לו פה ולמה נתכוון בביאתו? מאין ר' יהודה?" תהו אנשי המקום. "מארץ ישראל" קרא אחד מתושבי המקום. הקהל שנאסף הגיב בגיחוך "מארץ ישראל? לא פחות ולא יותר…". ר' יהודה מצדו פנה אל הקהל, הוציא מתרמילו תמר, הניף אותו אל-על ואמר "והרי סימן בידי. תמר מארץ ישראל". הקהל הנדהם אחז בתמר מעביר אותו מיד ליד כלא מאמין.

המפגש עם ר' יהודה עורר בבנימין את הרצון לצאת למסע: "באותה שעה נכנס בי הרוח ועוררה התשוקה לנסיעתי, שהייתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום. סיפורי המעשיות הנפלאים ביהודים האדמונים מעבר לנהר הסמבטיון, ועשרת השבטים נכנסו עמוק עמוק בלבי". למשימתו גייס בנימין את סנדרל תושב המקום ושניהם יצאו למסע משותף אל ארץ ישראל.

שלושה עשר שירים כתבה נעמי שמר למחזה. בדומה למחזות אחרים ששמר כתבה בעבורם פזמונים, כמה משירי המחזה פרשו כנף אל מעבר לגבולות המחזה והפכו מוכרים בזכות עצמם. כך השירים "סימן שעוד לא הגענו", "שירת העשבים" והשיר "פירות חמישה עשר" או בשמו הנוסף "שלג על עירי" שנכללו במחזה "מסעות בנימין השלישי".

 

השיר "שלג על עירי" בכתב ידה של נעמי שמר

"שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַיְלָה נָח / אֶל אַרְצוֹת הַחׂם אֲהוּבִי הָלַךְ / שֶלֶג עַל עִירִי וְהַלַיְלָה קַר / מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר" כתבה נעמי שמר בשיר "פירות חמישה עשר". מי היא "העיר" של שמר? ומאלו "ארצות חום" ישוב אהובה? הדוברת בשיר יושבת ב"עיר", בטלון או כל עיר או עיירה אחרת בניכר, מחכה לאהובה שישוב "מארצות החום" שהן דימוי לארץ ישראל, משם יביא עמו פירות שנשתבחה בהם הארץ: תמר, תאנה, ואפילו תפוח-זהב.

 

 

השיר כאמור נכלל במחזה אולם נותר באלמוניותו. בתכנית הרדיו "לחם האוהבים" משנת 1991 שערכה דליה און-פריזנט והגישה רבקה מיכאלי סיפרה נעמי שמר את סיפורו של השיר "פירות חמישה עשר":

"הראשונה שהחייתה את 'שלג על עירי' הייתה רוחמה רז, וזה תמיד מתחיל מזה שמישהו עם אוזן חדה שומע איזה הד משלו בתוך השיר. הנה עוד הפעם; רוחמה הירושלמית איכשהו חשבה על שלג בירושלים, כמובן שמדובר על געגועים של פירות חמישה עשר, געגועים מהחורף האירופי; זה יותר וילנה – 'ירושלים דליטא' מאשר ירושלים של רוחמה. אבל לא חשוב, זה לגיטימי… כמו שאנשים חשבו ש'העיר באפור' זו תל אביב. ואחר כך היה ביצוע שמאוד אהוב עלי של 'שוקולד מנטה מסטיק' עם עיבוד מקסים של גיל אלדמע. ואז עוד ועוד ביצועים והשיר הגיע למקום שהיה צריך להגיע אליו…".

 

 

בשנת 1966 הקימה נעמי שמר רביעיית בנות שנקראה "האחיות שמר". רביעיית הבנות כללה את הזמרות אומנה כהן (אז אומנה גולדשטיין), דליה אורן, דינה גולן (אז דינה מנחם שגם השתתפה בהמשך במחזה "מסעות בנימין השלישי") ורותי ביקל. הרביעייה ביצעה שירים שכתבה רחל המשוררת והולחנו בידי נעמי שמר, שירים מתורגמים ושירים אחרים פרי עטה של שמר. בין שירי התכנית "איפה הגברים?" של הרביעייה נכלל שירה של רחל "התשמע קולי" (מוכר גם כ"זמר נוגה") שאת הלחן שלו כתבה נעמי שמר.

למעט מספר כתבי יד השמורים בארכיון נעמי שמר, הקלטות בודדות שהקליט "קול-ישראל" ותכניית המופע, כמעט שלא נותר תיעוד נוסף של רביעיית הבנות.

 

"האחיות שמר" מתוך תכניית המופע "איפה הגברים?" (1966)

בשלהי שנת 2010 נתרם ארכיונה האישי של נעמי שמר למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית. בין הפריטים שנמסרו נמצא "יומן אישי לשנת 1967". יומן זה הוא גם היומן שבו נמצאה טיוטת הבית הרביעי לשיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר במהלך מלחמת ששת הימים.

בדף האחרון של היומן מופיעות ארבע תיבות מוזיקליות רשומות בדיו ורודה בכתב ידה של שמר ומעליהם הטקסט "…אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַי / כְּחַכוֹת רָחֵל לְדוֹדָה". קוראי התווים מביניכם יוכלו לזהות את המוטיב המוזיקלי כלחן השיר "פירות חמישה עשר".

 

מוטיב השיר "פירות חמישה עשר" עם מילות השיר "זמר נוגה"

"בראשון לספטמבר 1939 נותק הקשר עם דודה ברטה. כולם נספו בפונאר. כל המשפחה", ספרה נעמי שמר בראיון. מותה של ברטה, אחותו היחידה של אביה השפיע מאוד על משפחתה "אבא לא הפסיק לבכות אותם עד יומו האחרון בדמעות שליש". השיר "פירות חמישה עשר" מאגד בתוכו זכרונות מסוגים שונים: זכרונות ילדות של שמר, געגוע אל בני משפחתה שנספו וזכרון מוזיקלי של לחן – "זמר נוגה" שהפך לשיר געגועים. "וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…".

 

שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַּיְלָה נָח
אֶל אַרְצוֹת הַחֹם אֲהוּבִי הָלַךְ
שֶׁלֶג עַל עִירִי, וְהַלַּיְלָה קַּר –
מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר

דְּבַשׁ הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב,
וְאוֹרְחַת גְּמַלִּים עֲמוּסֵי כָּל טוּב
הֵנָּה שׁוֹב יָשׁוּב, שֶׁמֶּשׁ לְבָבִי,
וּמִשָּׁם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא

שֶׁלֶג עַל עִירִי, נָח כְּמוֹ טַלִּית
מֵאַרְצוֹת הַחֹם מָה הֵבֵאתָ לִי?
שֶׁלֶג עַל עִירִי, שֶׁלֶג עַל פָּנַי
וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי

(נעמי שמר, "פירות חמישה עשר")

 

כתבות נוספות:

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"הילדה ששכחה להתבגר": שירי נעמי שמר לילדים

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

תיעוד היסטורי מצמרר: 59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. "חשוב שהעולם ידע כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

"יש בידי פריט חשוב מאוד שאני מוכרח למסור אותו לידיכם", אמר הקול שמעבר לקו, "ואני מבקש שתבואו לקבלו באופן אישי, בהקדם." שמו של האיש שהתקשר בהתרגשות לפני כחצי שנה אל מחלקת הארכיונים, מוכר היטב בספרייה: זהו המהנדס יוסף וייכרט, בנו של מיכאל וייכרט, שארכיונו הגדול והעשיר שמור בספרייה הלאומית מזה קרוב ליובל שנים.

כאשר באנו לבקרו בתל-אביב, ציפתה לנו הפתעה: מר וייכרט הגיש לנו פריט שלא הופקד, מסיבות שונות, עם יתר חומרי הארכיון של אביו, ונותר ברשות המשפחה. בהתרגשות רבה הוא מסר לידינו אלבום בכריכה דהויה ואמר: "כעת זהו הזמן למסור פריט היסטורי זה לידיכם. חשוב שהעולם יכיר את הסיפור ויזכור, ויידע גם כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

בתוך האלבום, סודרו בקפדנות רבה 59 מעטפות של מכתבים שנשלחו בין ספטמבר 1940 למאי 1941 אל סניפיו השונים של ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית, מן המשרד המרכזי בקרקוב. מיכאל וייכרט, יושב-ראש הארגון, קיבל את כל המכתבים ששיגר בחזרה.

שירות הדואר הפולני החזיר אותם למשרדו, זמן מה לאחר המשלוח, בתוספת הערות שונות, בכתב יד, על גבי המעטפה: "עזב את הכתובת"; "היהודים גורשו" או "מועצת היהודים איננה קיימת עוד".

אין ספק כי הדוורים הפולנים ידעו היטב מה עלה בגורלם של הנמענים, שאת מכתביהם החזירו לשולח. מיכאל וייכרט הזדעזע מן המכתבים שחזרו, ביודעו כי ההערה של הדוור הפולני על גבי כל מעטפה רומזת על קיצה של הקהילה, שאיננה עוד. המעטפות, שחלקן הוטבעו גם בחותמת פולנית: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" הביעו בעיניו גם את שיתוף הפעולה וההזדהות הבלתי-מסויגת של פונים רבים עם מעשי הנאצים.

על המעטפה למעלה: הלוגו של "ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית" מתחתיו, חותמת אדומה: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" ארכיון מיכאל וייכרט, הספרייה הלאומית.

 

וייכרט החליט להטמין מעטפות אלה במקום מסתור, יחד עם תיעוד נוסף מאותם ימים. בסוף המלחמה, הוא הוציא מעטפות אלה ממקום מחבואן, כך סיפר לנו בנו, שהיה עד לאותו מעשה, וצירף אותם לארכיונו. אך מי היה מיכאל וייכרט ומה היה אותו ארגון שבשמו שלח את אותם מכתבים אל עשרות הקהילות בפולין?

מיכאל וייכרט נולד בשנת 1890 בעיר פודהייצה, גליציה המזרחית. משיכתו לעולם הספרות והתיאטרון והצטיינותו בלימודים קלאסיים התוו את דרכו של צעיר מוכשר זה, שהחליט להקדיש את חייו לתיאטרון היהודי.

לאחר שסיים את לימודיו, בהצטיינות, בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, הוא נסע לברלין ונרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות הבמה שבראשה עמד הבמאי הנודע מקס ריינהרדט. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר וייכרט לפולין והתיישב בבירה ורשה, שם פתח, בשנת 1929, סטודיו לתיאטרון ניסיוני צעיר שהתפתח, בהדרגה, ל"תיאטרון היהודי הצעיר" ("יונג-טעאטער"). על אף ההצלחה הגדולה שהייתה מנת חלקו של וייכרט כמנהלו של תיאטרון זה, הוא נאלץ לעבוד במשרה נוספת, כדי להשלים את הכנסתו הדלה, ועסק במקצועו כעורך דין בשירותם של מוסדות צדקה וסיוע סוציאלי יהודיים שונים.

ד"ר מיכאל וייכרט

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו וייכרט, יועצו המשפטי של ארגון הגג שאיחד את ארגוני העזרה הסוציאלית העצמית היהודיים בפולין, עומד בעין הסערה. מנהיגותו הטבעית הביאה אותו להיות האיש שהחליט לקבל את הצעת הגרמנים להמשיך ולהפעיל ארגונים אלה. כספי הסיוע, שהגיעו לאותה התאגדות מארגון הג'וינט בארצות הברית, היוו גורם מכריע בהחלטת הגרמנים להתיר את פעילותו גם להבא, תחת פיקוחם ההדוק. במאי 1940 הועבר וייכרט לקרקוב, שם מונה להיות יושב-ראש ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית – ייס"א (יידישער סאציאלע אליינהילף או בפולנית: Żydowska Samopomoc Społeczna – ŻSS).

לצד וייכרט, שימש בהנהלת הארגון גם מארק ביברשטיין, ראש היודנראט בקרקוב. קשריו ההדוקים של ארגון זה עם השלטונות הגרמנים היו לצנינים בעיני רבים, ובסוף המלחמה הם אף גרמו להאשמתו של וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים. האשמות אלו פגעו מאוד בווייכרט, שהקדיש שנים רבות לטיהור שמו ולהוכחת חפותו.

"מועצת היהודים בלשנו איננה קיימת עוד". מעטפה שהוחזרה על ידי הדואר הפולני במאי 1941.

כל קשרי החוץ של ייס"א היו חייבים להתנהל – בפקודת השלטונות – באמצעות הצלב האדום הגרמני, ובכלל היה הארגון כבול לפיקוח הדוק מצד השלטונות. אף הנהלתו אושרה ישירות על ידי השלטונות בספטמבר 1940. לארגון היו יועצים לכל אחד מארבעת מחוזות הגנרל-גוברנרמן ונציגים לוועדי העזרה המקומיים. באמצעות ייס"א חולק המזון ליהודי הגנראל-גובנרמן ונוהלו פעולות סיוע רחבות היקף אחרות – כגון הפעלת מרכזים להכשרה חקלאית שבהם נמצאו חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, עזרה ליהודים במחנות כפייה, ועוד.

סניפי הארגון בערי השדה, שהיו כפופים לווייכרט מבחינה מנהלתית כללו יישובים רבים. הנהלת הארגון בקרקוב, בראשותו של וייכרט, תיאמה, יזמה ופיקחה על פעולות העזרה הסוציאלית בכל היישובים שבתחום אחריותה, ובכלל זה של ארגונים שונים שהיו, למעשה, כפופים לה אך פעמים רבות ניתן להם חופש פעולה מלא. במשך שלוש שנות פעילותו, טיפל ארגון זה בכחצי מיליון בני אדם, מחצית מן המספר הכולל של יהודים ששהו באזור שתחת אחריותו. למרות הפער העצום בין צרכי הציבור לבין היכולת לסייע לו, הארגון העצמי הצליח לספק מנות מזון למטבחים של בתי תמחוי, לשלוח חבילות של מזון יבש, תרופות ובגדים לנזקקים. עם תחילת יישומו של "הפתרון הסופי", נסגר הארגון בפקודת הגרמנים. ב-29 ביולי 1942 פסקה פעילותו ובמקומו נפתח משרד לעזרה עצמית יהודית, שהיה כבר כפוף לגסטאפו ומפוקח באופן הדוק על-ידו.

החיכוכים הרבים שבין וייכרט לבין ארגוני המחתרת הפולנים השונים הביאו לכך שהוא נאלץ להסתתר מפניהם ולהיות בסכנת-חיים כפולה שנבעה לא רק מזעמם של אלה שראו בו משתף פעולה עם הכיבוש הנאצי, אלא גם מן העובדה שלמעשה כבר נידון למוות גם על ידי הגרמנים עצמם, שהוציאו נגדו צו מעצר. וייכרט, רעייתו ובנו הצליחו לשרוד את ימי האימים של השואה. עם בואם ארצה, בשנת 1958, הם נשאו במטענם גם ארכיון גדול ויקר ערך של תיעוד ייחודי בחשיבותו לתולדות השואה – אך גם, ואולי זה היה העיקר בעיני וייכרט עצמו – חומרים שסיפרו את תולדות התיאטרון היהודי בפולין ערב השואה, בזמן המלחמה ובתקופת הפריחה הקצרה שלאחר המלחמה.

הערות הדוור הפולני שהחזיר את המכתב לשולח. ארכיון מיכאל וייכרט, הספרייה הלאומית.

מעטפות המכתבים שהוחזרו לווייכרט מן הסניפים השונים של ארגון העזרה שבהנהלתו, היו עדות צורבת וזיכרון כואב לאותם ימים קשים. הדוורים הפולנים הם אלה שלמעשה הודיעו לו על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. תיעוד יוצא דופן זה שמור מעתה בספרייה הלאומית והוא עומד לרשותם של חוקרים והיסטוריונים שללא ספק, עוד ימשיכו ויחקרו פרק אפל ונורא זה בהיסטוריה האנושית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב