"יש בידי פריט חשוב מאוד שאני מוכרח למסור אותו לידיכם", אמר הקול שמעבר לקו, "ואני מבקש שתבואו לקבלו באופן אישי, בהקדם." שמו של האיש שהתקשר בהתרגשות לפני כחצי שנה אל מחלקת הארכיונים, מוכר היטב בספרייה: זהו המהנדס יוסף וייכרט, בנו של מיכאל וייכרט, שארכיונו הגדול והעשיר שמור בספרייה הלאומית מזה קרוב ליובל שנים.

כאשר באנו לבקרו בתל-אביב, ציפתה לנו הפתעה: מר וייכרט הגיש לנו פריט שלא הופקד, מסיבות שונות, עם יתר חומרי הארכיון של אביו, ונותר ברשות המשפחה. בהתרגשות רבה הוא מסר לידינו אלבום בכריכה דהויה ואמר: "כעת זהו הזמן למסור פריט היסטורי זה לידיכם. חשוב שהעולם יכיר את הסיפור ויזכור, ויידע גם כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

בתוך האלבום, סודרו בקפדנות רבה 59 מעטפות של מכתבים שנשלחו בין ספטמבר 1940 למאי 1941 אל סניפיו השונים של ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית, מן המשרד המרכזי בקרקוב. מיכאל וייכרט, יושב-ראש הארגון, קיבל את כל המכתבים ששיגר בחזרה.

שירות הדואר הפולני החזיר אותם למשרדו, זמן מה לאחר המשלוח, בתוספת הערות שונות, בכתב יד, על גבי המעטפה: "עזב את הכתובת"; "היהודים גורשו" או "מועצת היהודים איננה קיימת עוד".

אין ספק כי הדוורים הפולנים ידעו היטב מה עלה בגורלם של הנמענים, שאת מכתביהם החזירו לשולח. מיכאל וייכרט הזדעזע מן המכתבים שחזרו, ביודעו כי ההערה של הדוור הפולני על גבי כל מעטפה רומזת על קיצה של הקהילה, שאיננה עוד. המעטפות, שחלקן הוטבעו גם בחותמת פולנית: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" הביעו בעיניו גם את שיתוף הפעולה וההזדהות הבלתי-מסויגת של פונים רבים עם מעשי הנאצים.

וייכרט החליט להטמין מעטפות אלה במקום מסתור, יחד עם תיעוד נוסף מאותם ימים. בסוף המלחמה, הוא הוציא מעטפות אלה ממקום מחבואן, כך סיפר לנו בנו, שהיה עד לאותו מעשה, וצירף אותם לארכיונו. אך מי היה מיכאל וייכרט ומה היה אותו ארגון שבשמו שלח את אותם מכתבים אל עשרות הקהילות בפולין?

מיכאל וייכרט נולד בשנת 1890 בעיר פודהייצה, גליציה המזרחית. משיכתו לעולם הספרות והתיאטרון והצטיינותו בלימודים קלאסיים התוו את דרכו של צעיר מוכשר זה, שהחליט להקדיש את חייו לתיאטרון היהודי.

לאחר שסיים את לימודיו, בהצטיינות, בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, הוא נסע לברלין ונרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות הבמה שבראשה עמד הבמאי הנודע מקס ריינהרדט. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר וייכרט לפולין והתיישב בבירה ורשה, שם פתח, בשנת 1929, סטודיו לתיאטרון ניסיוני צעיר שהתפתח, בהדרגה, ל"תיאטרון היהודי הצעיר" ("יונג-טעאטער"). על אף ההצלחה הגדולה שהייתה מנת חלקו של וייכרט כמנהלו של תיאטרון זה, הוא נאלץ לעבוד במשרה נוספת, כדי להשלים את הכנסתו הדלה, ועסק במקצועו כעורך דין בשירותם של מוסדות צדקה וסיוע סוציאלי יהודיים שונים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו וייכרט, יועצו המשפטי של ארגון הגג שאיחד את ארגוני העזרה הסוציאלית העצמית היהודיים בפולין, עומד בעין הסערה. מנהיגותו הטבעית הביאה אותו להיות האיש שהחליט לקבל את הצעת הגרמנים להמשיך ולהפעיל ארגונים אלה. כספי הסיוע, שהגיעו לאותה התאגדות מארגון הג'וינט בארצות הברית, היוו גורם מכריע בהחלטת הגרמנים להתיר את פעילותו גם להבא, תחת פיקוחם ההדוק. במאי 1940 הועבר וייכרט לקרקוב, שם מונה להיות יושב-ראש ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית – ייס"א (יידישער סאציאלע אליינהילף או בפולנית: Żydowska Samopomoc Społeczna – ŻSS).

לצד וייכרט, שימש בהנהלת הארגון גם מארק ביברשטיין, ראש היודנראט בקרקוב. קשריו ההדוקים של ארגון זה עם השלטונות הגרמנים היו לצנינים בעיני רבים, ובסוף המלחמה הם אף גרמו להאשמתו של וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים. האשמות אלו פגעו מאוד בווייכרט, שהקדיש שנים רבות לטיהור שמו ולהוכחת חפותו.

כל קשרי החוץ של ייס"א היו חייבים להתנהל – בפקודת השלטונות – באמצעות הצלב האדום הגרמני, ובכלל היה הארגון כבול לפיקוח הדוק מצד השלטונות. אף הנהלתו אושרה ישירות על ידי השלטונות בספטמבר 1940. לארגון היו יועצים לכל אחד מארבעת מחוזות הגנרל-גוברנרמן ונציגים לוועדי העזרה המקומיים. באמצעות ייס"א חולק המזון ליהודי הגנראל-גובנרמן ונוהלו פעולות סיוע רחבות היקף אחרות – כגון הפעלת מרכזים להכשרה חקלאית שבהם נמצאו חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, עזרה ליהודים במחנות כפייה, ועוד.

סניפי הארגון בערי השדה, שהיו כפופים לווייכרט מבחינה מנהלתית כללו יישובים רבים. הנהלת הארגון בקרקוב, בראשותו של וייכרט, תיאמה, יזמה ופיקחה על פעולות העזרה הסוציאלית בכל היישובים שבתחום אחריותה, ובכלל זה של ארגונים שונים שהיו, למעשה, כפופים לה אך פעמים רבות ניתן להם חופש פעולה מלא. במשך שלוש שנות פעילותו, טיפל ארגון זה בכחצי מיליון בני אדם, מחצית מן המספר הכולל של יהודים ששהו באזור שתחת אחריותו. למרות הפער העצום בין צרכי הציבור לבין היכולת לסייע לו, הארגון העצמי הצליח לספק מנות מזון למטבחים של בתי תמחוי, לשלוח חבילות של מזון יבש, תרופות ובגדים לנזקקים. עם תחילת יישומו של "הפתרון הסופי", נסגר הארגון בפקודת הגרמנים. ב-29 ביולי 1942 פסקה פעילותו ובמקומו נפתח משרד לעזרה עצמית יהודית, שהיה כבר כפוף לגסטאפו ומפוקח באופן הדוק על-ידו.

החיכוכים הרבים שבין וייכרט לבין ארגוני המחתרת הפולנים השונים הביאו לכך שהוא נאלץ להסתתר מפניהם ולהיות בסכנת-חיים כפולה שנבעה לא רק מזעמם של אלה שראו בו משתף פעולה עם הכיבוש הנאצי, אלא גם מן העובדה שלמעשה כבר נידון למוות גם על ידי הגרמנים עצמם, שהוציאו נגדו צו מעצר. וייכרט, רעייתו ובנו הצליחו לשרוד את ימי האימים של השואה. עם בואם ארצה, בשנת 1958, הם נשאו במטענם גם ארכיון גדול ויקר ערך של תיעוד ייחודי בחשיבותו לתולדות השואה – אך גם, ואולי זה היה העיקר בעיני וייכרט עצמו – חומרים שסיפרו את תולדות התיאטרון היהודי בפולין ערב השואה, בזמן המלחמה ובתקופת הפריחה הקצרה שלאחר המלחמה.

מעטפות המכתבים שהוחזרו לווייכרט מן הסניפים השונים של ארגון העזרה שבהנהלתו, היו עדות צורבת וזיכרון כואב לאותם ימים קשים. הדוורים הפולנים הם אלה שלמעשה הודיעו לו על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. תיעוד יוצא דופן זה שמור מעתה בספרייה הלאומית והוא עומד לרשותם של חוקרים והיסטוריונים שללא ספק, עוד ימשיכו ויחקרו פרק אפל ונורא זה בהיסטוריה האנושית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב