רגע אחרי ששמע על מות בנו באסון המסוקים, כתב איתן פרץ שיר על עקדת בנו. אחרי ההלוויה גילה האב כי גם בנו כתב שיר על עקדה - שם התפלל שלא ליפול קורבן
ב-4 בפברואר 1997, סמוך לשעה 7 בערב, קרתה ההתנגשות הקטלנית. שני מסוקי יסעור התנגשו מול עמק החולה בעת שהובילו 73 חיילים בדרכם למוצבי צה"ל דלעת ובופור ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. למקום האסון הוזנקו כוחות חילוץ ופינוי מכל אזורי הגליל, צה"ל ירה מספר פצצות תאורה ובחסותן פעלו הרופאים, אנשי החילוץ וההצלה, אנשי הרבנות הראשית וחיילי היחידה לסילוק פצצות.
ככל שנקפו השעות הלכו והתגלו ממדי האסון. איש מ-73 החיילים לא שרד. "אסון המסוקים", כפי שנודע לימים האירוע האיום, היה לא רק האסון הכבד ביותר בתולדות חיל-האוויר, הוא נחשב לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם עד אז.
עם הבאת 73 הנופלים לקבורה הוכרז בארץ יום אבל לאומי. שר הביטחון דאז נתן ביטוי לתחושה הקשה שליוותה את קבורת החללים כשאמר: "ההלם והתדהמה, הכאב והיגון הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל, המבכה הערב את טובי בניה".
בחלוף השנים הונצחו הנופלים בדרכים שונות. בשנת 2008 נחנך "אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים" בקרבת המקום בו אירע האסון. בערים שונות בארץ הוקמו אנדרטות וגנים, פתחו באירועי ספורט ומסעות זיכרון, ונוסדו בית-כנסת ומצפור.
איתן פרץ היה בהודו כאשר קיבל את הבשורה המרה מכל על נפילת בנו באסון – סגן ערן פרץ מחיל השריון. במשך 24 שעות היה איתן בדרכים בדרך הארוכה הביתה. בזמן אותן שעות, כאשר המחשבות מתרוצצות בראשו, הוא כתב שיר – "עקדת ערן" – קרא לו:
אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וְלִי אָמַר:
"לֵךְ לְקוֹשֵש עֵצִים,
הַשֶּׂה לְעוֹלָה
יִמָּצֵא בֵּין הַשִיחִים"
וְאָבִי הוֹשִיט לִי אֶת הַמַּאֲכֶלֶת
וְלִי אָמַר:
אֱלֹהִים יַמְצִיא לָנוּ נֶחָמָה
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ!"וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"
וּבְנִי עֵרָן
שוֹכֵב עָקוּד,
נוֹעֵץ עֵינָיו בַּשָּׁמַיִם
וְהוּא תָּמִים מִכְּדֵי לִשְׁאֹל וּלְהָבִין.וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"
אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וַאֲנִי סָתַמְתִי פִּרְצוֹתָיו
וַאֲתַקֵּן מַעֲלוֹתָיו.
וּבְנֵי עֵרָן עָלָיו
שׁוֹכֵב מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
וְלֹא יֵדַע אִם עֲפַר אוֹ דְּמָעוֹת בְּאֶגְרוֹפָיו.וַאֲנִי בּוֹכֶה בְּנִי! בְּנִי!
לוּ נִתַּן מוֹתִי תַּחְתֶּיךָ".(איתן פרץ, "עקדת ערן")
את השיר קרא האב השכול בהלווית בנו, ומאוחר יותר נירה ספיר (שהיא גם אחייניתה של נעמי שמר) הלחינה וביצעה אותו.
מאוחר יותר גילה איתן פרץ יומן, ובו שירים שכתב בנו.
כמה הופתע האב לגלות כי גם בנו ערן כתב שיר בשם "עקדה?!". את השיר כתב ערן כשלוש שנים לפני אסון המסוקים. שם השיר מרמז על המסר האמביוולנטי שלו: הדובר בשיר הוא חייל צעיר הנשלח יחד עם חבריו לקרב. הוא פונה אל אמו בשאלה "עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו?":
צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים רְטֻבֵּי נַעֲלַיִם,
יְלָדִים צְעִירִים לְבוּשִׁים בְּיָרֹק.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא מַיִם
וְהַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, הַסּוֹף עוֹד רָחוֹק.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, הַשָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
וְאוֹיֵב שָׁם בַּפֶּתַח, אוֹרֵב לַבָּאוֹת…
"אִמָּא,
עַד מָתַי תִּשְׁלְחִי אוֹתִי כְּשֶׁהַמַּאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ?
אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא הָאַיִל לְעוֹלָה".
צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים אֲדֻמֵּי נַעֲלַיִם
יְלָדִים צְעִירִים עֲטוּפִים בְּלָבָן.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא דֶּמַע
וְקוֹל בְּכִי עוֹלֶה – מִתְקַדֵּר הָעוֹלָם.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, כֵּן – דַּרְכָּם נִסְתַּיְּמָה
וְהָאֵם תַּעֲמֹד וּתְבַכֶּה אֶת בְּנָהּ…
"הוֹ, בָּנַי הַיְקָרִים,
אֲנִי עֲלֵיכֶם שׁוֹמֶרֶת גַּם בְּשָׁלְחִי אֶתְכֶם מוּל מַאֲכֶלֶת,
הֲרֵי רַק כָּךְ תָּגֵנּוּ עָלַי, עַל אֶרֶץ אָבוֹת,
רַק דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁק – דֶּרֶךְ הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת.
וּמִי יִתֵּן וְתִהְיוּ הַקָּרְבָּן הָאַחֲרוֹן
שֶׁנְּשַׁלֵּם וְשֶׁנִּתֵּן בַּעֲבוּר הַשָּׁלוֹם".(ערן פרץ ז"ל, "עקדה?!)
בבית האחרון של השיר מבטיחה האֵם לבניה היקרים, אותם "ילדים צעירים לבושים בירוק" מתחילת השיר, ש"אני עליכם שומרת גם בשלחי אתכם מול מאכלת". האֵם מסיימת את השיר בשורה שהיא ספק תפילה, ספק הבטחה: "ומי יתן ותהיו הקרבן האחרון שנשלם ושניתן בעבור השלום". בהקדמה לשיר כתב ערן: "השיר נכתב ב-9.2.94 (לפני שהתגייסתי!) בעקבות תקרית בלבנון בה נהרג טל כהן (שריונר שנהרג מפגיעת סאגרים בטנק שלו…)".
ערן נקרא על שם דודו, ערן כהן ז"ל, שמטוסו הופל במצרים במלחמת יום כפור. משפחתו הוסיפה לשמו "חי" לסגולה לגורל שונה מגורלו של דודו, אך תקוותיהם נגוזו. עתה הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'.
יהי זכרו של ערן, ושל 72 חבריו שנהרגו באסון – ברוך.
תגובות על כתבה זו