הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

"כאב ועצב הציפו את הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו" - סיפורו של יומן החייל המצרי שנמצא בתום מלחמת יום הכיפורים, והחייל הישראלי שהצליח, אחרי מעל 40 שנה, להחזירו אותו למשפחתו.

כחודשיים משוך קרבות מלחמת יום הכיפורים הראה חייל ישראלי לחיילים נוספים יומן מצרי שמצא בשדה הקרב בסיני. המציאה ריתקה חייל מילואים אחר בשם עודד ירון. עודד אמנם לא הכיר את החייל שמצא את היומן, ולא שלט בערבית (השפה שבה נכתב היומן), אך עיון ביומן ובציורים הרבים הממלאים אותו שכנעו אותו כי מדובר בתיעוד חשוב.

העמוד הראשון ביומן מציג אדם, אולי ילד, מחזיק פרח. לחצו על התמונה להגדלה

היות שאחיו שירת בחיל המודיעין, ידע כי יוכל למצוא בעזרתו מתרגם ליומן. הוא ביקש וקיבל את היומן מהחייל. ואכן, שנה ממציאת היומן, תורגם כולו בידיי ארנון גרוס.

התרגום של גרוס פתח בפני עודד צוהר לעולמו של מחבר היומן. סייד, החייל המצרי שחיבר את היומן, ושהיה עד לפני זמן קצר בגדר אויב, התגלה בתור צעיר עדין נפש. מלבד שמו הפרטי, שום פרט זיהוי אחר לא מצוין ביומן.

סייד היה בן 26 בזמן הלחימה, ועל אף גילו המתקדם יחסית – לא היה איש מילואים, אלא חייל סדיר ששירותו הוארך שוב ושוב. התיעוד ביומן מתחיל בסביבות אוגוסט 73'. הדים למלחמה הקרבה ניכרים ביומן מסוף ספטמבר, ימים ספורים לפני שפרצה.

עיון ביומן מגלה כי סייד סלד וחשש מהמלחמה הקרבה. הוא קיווה שמלחמה זו תהיה קצרה ותסתיים בניצחון מצרי. משאלה זו לא נבעה מתוך תאוות נקמה או צמא לדם. שבוע מפרוץ הקרבות קיווה שהמלחמה הבלתי נמנעת תהיה "המלחמה אשר תסיים את כל המלחמות. כדי שהדור הבא יחיה בשלום תמידי, והוא והדורות הבאים."

אחוות לוחמים

את מרבית הרשימות ביומן הקדיש סייד לתיעוד חבריו ליחידה, והוא לא רק תיאר אותם בכתב אלא גם צייר אותם ביד אמן. הקטע הראשון ביומן, למשל, מוקדש לתיאור דמותו של אלסייד מחמוד בן ה-19 – "פלאח שלא נכנס לבית ספר ומעביר את זמנו במחשבות על הארוסה שהשאיר מאחור."

לכל חייל שסייד מתאר במילים, הוא מוסיף ציור תואם. זהו ציורו של מחמד רג'ב מחמוד. לחצו על התמונה להגדלה

וכך מתחיל סייד את תיאור חברו ב-22 באוגוסט 73':

"כאן, לפני המדורה להרתחת התה, לאחר כוס-שתיים, פלאח שורשי פתח את לבו בקלות: 'אני מאורס ומתחתן בעוד שבוע… כי מצאתי שכל חברי לגיל כבר נשואים ויש כאלה שמאורסים.

האירוסין אצלנו אינם כמו אצלכם בכלל (כאן הוסיף המתרגם ארנון את הסברה שאולי מדובר בהבדל בין מנהגי הכפר המצרי ובין העיר). אנו מביאים משהו כזה מזהב, עגול, גדול במשהו מספר הקוראן, והוא נתלה על החזה.

המוהר… אני אשיג אותו ברצון האל.. בערך מאה לירה מצרית, או מאה וחמש, ואחת יפה משלמים לה מאה ועשר!!'"

מחמוד הפלאח המשיך וסיפר לסייד, "ארוסתי בת ארבע עשרה שנה" והיא "איננה קרובת משפחה שלי". מחמוד פגש אותה בשדה בשעת עבודה. למרות שלא דיברה איתו אז, הייתה קורצת לו בעיניה כסימן לאהבתה. מחמוד המאוהב קבע לו מנהג – לבקר את אחיה של הנערה בתואנה שבא בענייני עבודה, ולצאת מעת לעת "לשאוף אוויר" כדי לפגוש את אהובתו בחצר הבית. "וכאשר הייתי מרגיש שמישהו בא – הייתי רץ או קופץ מעל לגדר".

חברים נוספים ששירתו עם סייד. לחצו על התמונה להגדלה

בהשוואה למצבו של מחמוד הפלאח, היה מצבם של מגויסים אחרים אופטימי פחות. בחודש הגיוס לצבא (אפריל 73') פגש סייד חייל צעיר בן 20 בשם מחמד רג'ב מחמד, אשר חזר שוב ושוב באוזניו של סייד על רצונו להתאבד. הייתה זו "הודאה נוראה מפי נער בגילו. הרגשתו היא שכל האנשים טובים ונעלים ממנו, שכן הנער שבא מאחד מכפרי מצרים העלית והוא האח הגדול של ארבעה ילדים והייתה עליו האחריות לפרנסם יחד עם אביו הפלאח".

בצבא, כמו גם בחיים האזרחיים, הרגיש מחמד כי הוא זוכה לבצע רק את העבודות השחורות והבזויות ביותר ("יש לי שכל שאינני משתמש בו!"). בהמשך ציין סייד כי חודש לפני פרוץ המלחמה ניסה מחמד להתאבד. חייל אחר בשם חלמי מצטפא מנע אותו מכך. "האמנם זהו ניסיון של הצגה, ניסיון לרכוש אהבה וחיבה?", תהה סייד בינו לבין עצמו בין דפי היומן.

יכולתו של סייד להציג את כל החיילים שפגש בצורה חיה כל כך מלמדת רבות על האמפתיה שחש כלפיהם. פעם אחר פעם מצליח סייד להאיר את דמותם על שלל חלומותיהם, תכונותיהם ומאפייניהם השונים.

"ראיתי את הירח אובד בעיר"

ככל שחודש אוקטובר 73 מתקרב, התמונה השלווה שצייר ביומנו משתנה באופן חד. ב-14 בספטמבר מספק סייד תיאור רומנטי של ליל ירח, אך המאורעות שסביבו קוטעים תיאור זה באחת: "ראיתי את הירח אובד בעיר, זר בתוך הצפיפות, סובל מבדידות ואי תשומת לב. גם אם מצאת איזושהי עין שתסכים להביט אליו מבעד לנקב בחלל הענק – הרי אין הוא זוכה אלא במבט לא-אכפתי למספר שניות."

"אני כאן בליל המדבר והוא פורש על החולות את אורו, לוחץ את ידי כפות הדקלים המתרוממות אליו, קרנו העייפה והתשושה נחה על צמרות עצי הכפור והערבה ורוחצת במי האגמים השקופים והתכולים. הוא מביט שם, קבוע בלב השמים, ושולח את קרניו הרומנטיות והעדינות ברכות, בשקט, בגאווה עצמית ובביטחון. הוא נראה כאל אמיתי.

קרבות אוויר בחזית הסורית שנמשכו יותר משלוש שעות. הצד הסורי אומר שהוא הפיל 5 מטוסים לאויב ונפגעו לו 8 בלבד, אך הצד הישראלי דוחה זאת ומודיע על אי היפגעות של אפילו אחד ממטוסיו וכי הוא פגע ב-13 מטוסים של הצד הסורי. בהתקפה השתתפו 64 מטוסים של האויב. מתיחות והעלאת דרגת הכוננות בחזית המצרית עד שעה מאוחרת בלילה."

חברים נוספים ששירתו עם סייד במלחמת יום הכיפורים. לחצו על התמונה להגדלה

"כאב ועצב מציפים את הלבבות"

ב-27.9 התייחס סייד שוב להעלאת רמת הכוננות המצרית:

היום הראשון של חודש רמדאן. זהו רמדאן הרביעי שאני משרת בכוחות המזויינים. הרדיו החל לזמר כרגיל מזמורים ושירים של רמדאן ונפוצה רוח של עליזות ושמחה. אך אנו כאן – מעין כאב ועצב הציפו את הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו בימים מיוחדים אלה של כל שנה.

קבלנו את לילו הראשון של רמדאן בהעלאת רמת הכוננות עד שעה מאוחרת בלילה".

התיעוד האחרון ביומן נכתב במהלך הקרבות. לחצו על התמונה להגדלה

גורלו של מחבר היומן מתגלה

היות שלא ידע האם שרד החייל המצרי את המלחמה, דאג עודד כבר בשנת 1974 לתרגם את היומן ולפרסם את מציאתו בעיתון מעריב, בין היתר בתקווה שהדבר יעורר הד כלשהו במצרים. בנוסף, יצר עודד באותה השנה קשר עם עיתונאית ממוצא מצרי וביקש שתסייע לו במציאת משפחתו של סייד – אך הדבר לא נסתייע. הניסיון האחרון של עודד ירון נעשה בשנת 2017 בעזרתו ובתיווכו של העיתונאי ג'קי חוגי.

כבר בשנת 1974 התפרסמו שתי כתבות מפורטות על מציאת היומן ועל הניסיונות לאתר את בעליו הקודמים. כאן זו התפרסמה ב"מעריב" ב-13 בדצמבר 1974

הסיפור על גילוי היומן והניסיונות להחזירו התפרסם בעיתון "מעריב" בידיי חוגי עצמו, והפרסום היכה גלים גם בארץ, וגם במצרים. בעקבות תחקיר שנערך שם התגלתה זהותו האמתית של כותב היומן. שמו המלא היה סייד חוסיין אל-בסטוויסי, יליד אוגוסט 1947. סייד היה בוגר מדע המדינה מאוניברסיטה מצרית, ועם תום לימודיו מצא עבודה כפקיד באחד מאגפי משרד התרבות באלכסנדריה. את המלחמה שקיווה שתהיה המלחמה האחרונה בין מצרים לישראל הוא לא שרד.

כתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון מצרי, בראש הכתבה תוכלו לראות את תמונתו של סייד חוסיין אל-בסטוויסי

אחיו של סייד אותרו במצרים. עודד ירון חיבר ושלח להם מכתב בן עמוד המבשר באיחור של למעלה מ-40 שנה על מציאת היומן של אחיהם המנוח. מאז חלפו מספר חודשים ושום תשובה לא התקבלה. ביוזמתו של עודד עבר היומן של סייד דיגיטציה בספרייה הלאומית. כשנשאל מדוע בחר לבצע דיגיטציה ליומן סיפר כי "היומן חשוב לי. חשוב לנו. הילדים שלי גדלו איתו. לא רציתי להחזירו בלי זכר."

לאחרונה העביר עודד ירון את היומן לידיו של ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר פרופ' גבי רוזנבאום בכדי שיעביר באופן אישי את היומן למשפחת סייד.

עודד ירון (משמאל) מעביר את היומן לידיו של פרופ' רוזנבאום. היומן מונח על השולחן

לאחר כמעט 45 שנה הוחזר היומן של סייד לבני משפחתו. אחיו נביל סיפר בהתרגשות כי "החזרתם לי חלק מאחי, לא האמנתי שתשוב אליי".

נביל, אחיו של סייד, קורא ביומן של אחיו המנוח

לשון המכתב ששלח עודד ירון למשפחתו של סייד

לאחים חמדי ונביל, לאחיינית מעלי ולשאר בני המשפחה שזוכרים את סייד

ראשית, עד שלא נוצר הקשר עמכם, לא ידעתי האם סייד נהרג במלחמה או שניצל.
בצער עמוק קיבלתי את הידיעה שנהרג.
את היומן לא אני מצאתי בשטח אלא חייל אחר ביחידה שלי. אני שכנעתי אותו לתת לי את היומן על מנת שאדאג לתרגום שלו, וזאת לאחר שראיתי את הציורים המופלאים שסייד צייר. לצערי אינני יודע מי החייל שנתן לי את היומן כך שאינני יכול לקבל עוד פרטים על מציאתו בשטח החווה הסינית.
כמו שהבטחתי דאגתי לתרגום של היומן והוא הופיע, עם הציורים, כבר ב-12/1974 על כמה עמודים בעיתון "מעריב" שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר.
כבר אז חשבתי שאני צריך להחזיר את היומן לבעליו.
ניסיון ראשון, שלא צלח, היה כבר ב-1974. ניסיונות נוספים היו במשך השנים אך רק התערבותו של הכתב ג'קי חוגי והקשרים שלו במצרים איפשרו להגיע אליכם.
בינתיים נולדו הילדים שלי והם גדלו עם היומן והיו מראים את הציורים שבו לחבריהם. אפשר להגיד שיש לי ולמשפחה שלי קשר רגשי ליומן ולא קל לי למסור אותו, אך ברור לי שזה מה שאעשה בהקדם האפשרי.
לדעתי העולם הפסיד ממותו של סייד שהיה יכול לצמוח להיות סופר ומאייר מופלא.
בתקווה שלא נדע עוד מלחמות
עודד ירון
נ.ב. גם אני כתבתי יומן באותה מלחמה. במהלך אירועים אחר יכלו למצוא את היומן שלי.

כתבות נוספות

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

תיעוד היסטורי מצמרר: 59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. "חשוב שהעולם ידע כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

גיל וייסבלאי | 28.01.18

"יש בידי פריט חשוב מאוד שאני מוכרח למסור אותו לידיכם", אמר הקול שמעבר לקו, "ואני מבקש שתבואו לקבלו באופן אישי, בהקדם." שמו של האיש שהתקשר בהתרגשות לפני כחצי שנה אל מחלקת הארכיונים, מוכר היטב בספרייה: זהו המהנדס יוסף וייכרט, בנו של מיכאל וייכרט, שארכיונו הגדול והעשיר שמור בספרייה הלאומית מזה קרוב ליובל שנים.

כאשר באנו לבקרו בתל-אביב, ציפתה לנו הפתעה: מר וייכרט הגיש לנו פריט שלא הופקד, מסיבות שונות, עם יתר חומרי הארכיון של אביו, ונותר ברשות המשפחה. בהתרגשות רבה הוא מסר לידינו אלבום בכריכה דהויה ואמר: "כעת זהו הזמן למסור פריט היסטורי זה לידיכם. חשוב שהעולם יכיר את הסיפור ויזכור, ויידע גם כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

בתוך האלבום, סודרו בקפדנות רבה 59 מעטפות של מכתבים שנשלחו בין ספטמבר 1940 למאי 1941 אל סניפיו השונים של ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית, מן המשרד המרכזי בקרקוב. מיכאל וייכרט, יושב-ראש הארגון, קיבל את כל המכתבים ששיגר בחזרה.

שירות הדואר הפולני החזיר אותם למשרדו, זמן מה לאחר המשלוח, בתוספת הערות שונות, בכתב יד, על גבי המעטפה: "עזב את הכתובת"; "היהודים גורשו" או "מועצת היהודים איננה קיימת עוד".

אין ספק כי הדוורים הפולנים ידעו היטב מה עלה בגורלם של הנמענים, שאת מכתביהם החזירו לשולח. מיכאל וייכרט הזדעזע מן המכתבים שחזרו, ביודעו כי ההערה של הדוור הפולני על גבי כל מעטפה רומזת על קיצה של הקהילה, שאיננה עוד. המעטפות, שחלקן הוטבעו גם בחותמת פולנית: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" הביעו בעיניו גם את שיתוף הפעולה וההזדהות הבלתי-מסויגת של פונים רבים עם מעשי הנאצים.

על המעטפה למעלה: הלוגו של "ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית" מתחתיו, חותמת אדומה: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" ארכיון מיכאל וייכרט, הספרייה הלאומית.

וייכרט החליט להטמין מעטפות אלה במקום מסתור, יחד עם תיעוד נוסף מאותם ימים. בסוף המלחמה, הוא הוציא מעטפות אלה ממקום מחבואן, כך סיפר לנו בנו, שהיה עד לאותו מעשה, וצירף אותם לארכיונו. אך מי היה מיכאל וייכרט ומה היה אותו ארגון שבשמו שלח את אותם מכתבים אל עשרות הקהילות בפולין?

מיכאל וייכרט נולד בשנת 1890 בעיר פודהייצה, גליציה המזרחית. משיכתו לעולם הספרות והתיאטרון והצטיינותו בלימודים קלאסיים התוו את דרכו של צעיר מוכשר זה, שהחליט להקדיש את חייו לתיאטרון היהודי.

לאחר שסיים את לימודיו, בהצטיינות, בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, הוא נסע לברלין ונרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות הבמה שבראשה עמד הבמאי הנודע מקס ריינהרדט. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר וייכרט לפולין והתיישב בבירה ורשה, שם פתח, בשנת 1929, סטודיו לתיאטרון ניסיוני צעיר שהתפתח, בהדרגה, ל"תיאטרון היהודי הצעיר" ("יונג-טעאטער"). על אף ההצלחה הגדולה שהייתה מנת חלקו של וייכרט כמנהלו של תיאטרון זה, הוא נאלץ לעבוד במשרה נוספת, כדי להשלים את הכנסתו הדלה, ועסק במקצועו כעורך דין בשירותם של מוסדות צדקה וסיוע סוציאלי יהודיים שונים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו וייכרט, יועצו המשפטי של ארגון הגג שאיחד את ארגוני העזרה הסוציאלית העצמית היהודיים בפולין, עומד בעין הסערה. מנהיגותו הטבעית הביאה אותו להיות האיש שהחליט לקבל את הצעת הגרמנים להמשיך ולהפעיל ארגונים אלה. כספי הסיוע, שהגיעו לאותה התאגדות מארגון הג'וינט בארצות הברית, היוו גורם מכריע בהחלטת הגרמנים להתיר את פעילותו גם להבא, תחת פיקוחם ההדוק. במאי 1940 הועבר וייכרט לקרקוב, שם מונה להיות יושב-ראש ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית – ייס"א (יידישער סאציאלע אליינהילף או בפולנית: Żydowska Samopomoc Społeczna – ŻSS).

לצד וייכרט, שימש בהנהלת הארגון גם מארק ביברשטיין, ראש היודנראט בקרקוב. קשריו ההדוקים של ארגון זה עם השלטונות הגרמנים היו לצנינים בעיני רבים, ובסוף המלחמה הם אף גרמו להאשמתו של וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים. האשמות אלו פגעו מאוד בווייכרט, שהקדיש שנים רבות לטיהור שמו ולהוכחת חפותו.

"מועצת היהודים בלשנו איננה קיימת עוד". מעטפה שהוחזרה על ידי הדואר הפולני במאי 1941.

כל קשרי החוץ של ייס"א היו חייבים להתנהל – בפקודת השלטונות – באמצעות הצלב האדום הגרמני, ובכלל היה הארגון כבול לפיקוח הדוק מצד השלטונות. אף הנהלתו אושרה ישירות על ידי השלטונות בספטמבר 1940. לארגון היו יועצים לכל אחד מארבעת מחוזות הגנרל-גוברנרמן ונציגים לוועדי העזרה המקומיים. באמצעות ייס"א חולק המזון ליהודי הגנראל-גובנרמן ונוהלו פעולות סיוע רחבות היקף אחרות – כגון הפעלת מרכזים להכשרה חקלאית שבהם נמצאו חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, עזרה ליהודים במחנות כפייה, ועוד.

סניפי הארגון בערי השדה, שהיו כפופים לווייכרט מבחינה מנהלתית כללו יישובים רבים. הנהלת הארגון בקרקוב, בראשותו של וייכרט, תיאמה, יזמה ופיקחה על פעולות העזרה הסוציאלית בכל היישובים שבתחום אחריותה, ובכלל זה של ארגונים שונים שהיו, למעשה, כפופים לה אך פעמים רבות ניתן להם חופש פעולה מלא. במשך שלוש שנות פעילותו, טיפל ארגון זה בכחצי מיליון בני אדם, מחצית מן המספר הכולל של יהודים ששהו באזור שתחת אחריותו. למרות הפער העצום בין צרכי הציבור לבין היכולת לסייע לו, הארגון העצמי הצליח לספק מנות מזון למטבחים של בתי תמחוי, לשלוח חבילות של מזון יבש, תרופות ובגדים לנזקקים. עם תחילת יישומו של "הפתרון הסופי", נסגר הארגון בפקודת הגרמנים. ב-29 ביולי 1942 פסקה פעילותו ובמקומו נפתח משרד לעזרה עצמית יהודית, שהיה כבר כפוף לגסטאפו ומפוקח באופן הדוק על-ידו.

החיכוכים הרבים שבין וייכרט לבין ארגוני המחתרת הפולנים השונים הביאו לכך שהוא נאלץ להסתתר מפניהם ולהיות בסכנת-חיים כפולה שנבעה לא רק מזעמם של אלה שראו בו משתף פעולה עם הכיבוש הנאצי, אלא גם מן העובדה שלמעשה כבר נידון למוות גם על ידי הגרמנים עצמם, שהוציאו נגדו צו מעצר. וייכרט, רעייתו ובנו הצליחו לשרוד את ימי האימים של השואה. עם בואם ארצה, בשנת 1958, הם נשאו במטענם גם ארכיון גדול ויקר ערך של תיעוד ייחודי בחשיבותו לתולדות השואה – אך גם, ואולי זה היה העיקר בעיני וייכרט עצמו – חומרים שסיפרו את תולדות התיאטרון היהודי בפולין ערב השואה, בזמן המלחמה ובתקופת הפריחה הקצרה שלאחר המלחמה.

הערות הדוור הפולני שהחזיר את המכתב לשולח. ארכיון מיכאל וייכרט, הספרייה הלאומית.

מעטפות המכתבים שהוחזרו לווייכרט מן הסניפים השונים של ארגון העזרה שבהנהלתו, היו עדות צורבת וזיכרון כואב לאותם ימים קשים. הדוורים הפולנים הם אלה שלמעשה הודיעו לו על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. תיעוד יוצא דופן זה שמור מעתה בספרייה הלאומית והוא עומד לרשותם של חוקרים והיסטוריונים שללא ספק, עוד ימשיכו ויחקרו פרק אפל ונורא זה בהיסטוריה האנושית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

כאשר משה וילנסקי רצה להשמיע לתרצה אתר את הלחן לשירה "בלדה לאישה", הוא קיבל את הבשורה המרה: "היא כבר איננה"

הדר בן-יהודה | 25.01.18

גיבורות הסיפור מאחורי משה וילנסקי נתן אלתרמן תרצה אתר

תרצה אתר. צילום: דוד אולמר

אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ,
לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

משה וילנסקי מספר:

"אני יושב במשרדי ב'קול ישראל', יש טלפון. מי בקו השני? תרצה אתר.

'משה אני מבקשת אותך, יש לי הצעה בשבילך. אני עכשיו מתרגמת מחזה להבימה ואני כתבתי שיר, טקסט, שאני עומדת על זה שהוא יבוצע ויכלל בהצגה, הצעתי את זה להבימה והם קיבלו את זה ואני רוצה שאתה תכתוב את השיר הזה.'

כתבתי.

כנראה השיר הביע את האווירה ששררה בהצגה, שם דובר על איבוד עצמו לדעת, ומי שידע – ידע, שתוכן השיר הוא אוטוביוגרפי ובתור שכזה, כנראה זה השפיע אצלי על כתיבת השיר כי מרגישים בזה את האווירה הזו. (…)".

התווים ל"בלדה לאישה" בכתב ידו של משה וילנסקי. ארכיון משה וילנסקי (MUS 69) מחלקת המוסיקה, הספרייה הלאומית.

למלחין משה וילנסקי הייתה חברות קרובה ושותפות יצירתית רבת שנים עם המשורר נתן אלתרמן, ואחרי מותו של אלתרמן ב-1970, נשמר הקשר עם בתו, תרצה אתר. לא בכדי ביקשה אתר מוילנסקי להלחין את "בלדה לאישה", שיר שהיה כה חשוב בעבורה.

אולי לא רבים זוכרים זאת היום, אבל אתר הייתה לא רק סופרת, משוררת ופזמונאית מוכשרת אלא גם מתרגמת נהדרת שבאותן שנים תרגמה את מיטב המחזות מאנגלית. היא תרגמה לעברית למשל את "מותו של סוכן" לארתור מילר, את "חתולה על גג פח לוהט" לטנסי וויליאמס, את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" לאדוארד אלבי, ועוד מחזות רבים.

המחזה שעליו עבדה אתר ב-1977 ושעבורו כתבה את השיר היה "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס – "סיפור על נשים בחברה הנשלטת על ידי גברים". המחזה עוקב אחרי "חיי ארבע נשים צעירות המנסות לפתור את בעיותיהן מבלי להיעזר בגברים. הן גרות יחד בדירה אחת, ותוך כדי כך נרקמים ביניהן יחסים, ההולכים ומתחדדים לקראת התרחשויות קומיות ודרמטיות חריפות."

אוסף ארכיון המרכז הישראלי לתיעוד אומנויות הבמה (מילא"ה)

"מי הן ארבע הנשים? רוזה – גרושה הנאבקת לקבל את ילדיה מבעלה שעזב אותה; פיש – אישה "משוחררת" שנמצאת במאבק מתמיד בין בעיותיה האישיות והרגשיות לבין השקפת עולמה הפוליטית; סטאט – בחורה חזקה, מציאותית ואינטליגנטית העובדת כפיזיותרפיסטית ומנסה לחסוך כסף על ידי עבודה צדדית בזנות כדי לסיים את לימודי הדוקטורט שלה; ויאולט – בחורה צעירה ממעמד הפועלים הנפלטת מהחברה לעיר האורות, מתמכרת לסמים ומתוך מרד נתפס לכל דבר שבאופנה: צמחונות, יוגה, מדיטציה.

המפגש בין ארבע הנשים מתפתח תוך כדי רגעי הומור ומתח למצבים מפתיעים ובלתי צפויים. במחזה זה מופיעות נשים כאדם שלם על כל בעיותיו ולא כמשלימות את הגבר. על הגברים בחייהן אנו יודעים רק מסיפוריהן." (מתוך עלון ההצגה).

מספרים שתרצה הלכה יום יום לחזרות לצד הבמאית הלנה קאוט-האוסון, כדי להביא את התרגום לשלמות, ושהעבודה הצמודה עם הבמאית והשחקניות מילאה אותה סיפוק והשיבה לה את הרצון לחזור ולשחק בעצמה.

"ארבע נשים" לא היה הפרויקט היחיד שתרצה עבדה עליו אז. באותם ימים היא עמלה גם על הוצאת ספר משיריה, כתבה פזמונים ליהודית רביץ ורקמה תכניות לפרויקטים משותפים עם קול ישראל והטלוויזיה הלימודית.

"כשיעלה המסך במוצאי שבת, על הצגת הבימה 'ארבע נשים' יעיק ויכאיב העדרה של אשה שהיתה ה'נשמה' שמאחוריו." מעריב, 20 בספטמבר 77, מתוך עיתונות יהודית היסטורית

"אך הגורל סיכל תכניות אלו", דווח במעריב בחודש ספטמבר 1977. "יום לפני האסון בחצותה את הכביש, פגעה בה מונית והפילה אותה. ראשה של תרצה נחבט בכביש, נהג המונית נמלט. כיוון שלא נראו סימני פציעה חיצונית, קיבלה במד"א זריקה.

בערב חשה בראשה ונטלה כדורים חזקים, עבר עליה לילה קשה וכשנפלה עליה, סוף סוף, שינה לפנות בוקר, הופרעה מנוחתה בצעקות פועלים שעבדו בבית הסמוך. היא ניגשה אל החלון שספו נמוך מן המקובל כדי לבקש שקט מן הפועלים. בחקירת המשטרה נקבע, כי הדעת נותנת שבגלל הלילה הקשה, נתקפה בסחרחורת, איבדה את שיווי משקלה, בעת שרכנה החוצה כדי לשוחח עם הפועלים, ונפלה אל חצר הבית."

הדיווח על מותה של תרצה אתר. "דבר" 9.9.1977. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

וילנסקי ממשיך לספר:

"היא כבר לא שמעה את השיר. אני זוכר פה בחדר הזה על יד הפסנתר הזה עמדו הבמאית ויונה אליאן, ששיחקה בתפקיד הראשי, ובאותו רגע צלצל הטלפון, אני ניגשתי, וזה היה שמוליק עומר, האדמיניסטרטור של הבימה, הוא דיבר איתי ובאותו זמן היה טלפון שני, והוא עזב אותי לרגע ואני שמעתי את האנחה שלו: 'הו. היא כבר איננה'."

אפשר מאוד שתרצה אתר שהתמודדה שנים ארוכות עם דיכאון וגם עם משאלת מוות, ואולי אפילו באותה התקופה, נפלה אל מותה בלי שהתכוונה.

כך או אחרת, היא הלכה לבלי שוב.

אֲפִלּוּ עַנְנֵי הַגֹּבַהּ,
לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ,
הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה
שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

אֲפִלּוּ עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר
הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,
לֹא עָזְרוּ לָהּ אַף לְרֶגַע,
לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,
לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,

אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב…

עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק
שְׁלַל חֲבַצָּלוֹת הַבַּר
אַךְ לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל,
הַכֹּל נִגְמַר.

ששי קשת שר "בלדה לאישה" ותמונות מתוך ההצגה:

הראיון עם ציפי פליישר ומשה וילנסקי – באדיבות המלחינה וחוקרת הזמר העברי ד"ר ציפי פליישר

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הצטרפו אל חיים נחמן ביאליק למסע אל נבכי השיר "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"

ד"ר חזי עמיאור | 22.01.18

אהבה הסיפור מאחורי חיים נחמן ביאליק נורית הירש שירי אהבה

ביאליק ורעיתו מאניה (ברלין, תרפ"ב)

"סיפר לי פעם חבר, בנאי בתל-אביב – שנספה לפני כמה שנים בתאונת עבודה – על אהבתו של ביאליק לאנשי העבודה, ובפרט לבנאים היהודים.

וזו לשון הסיפור:

'עמדתי פעם על פיגום גבוה שקוע כולי בעבודתי. הנחתי לבני-סיליקט לאורך חוט מתוח על הקיר ומפזם לעצמי בדבקות את השיר של ביאליק הכניסיני תחת כנפך… לפתע שומע אני קול מלמטה קורא לי: שמע נא בחור, שמע נא! – העפתי מבט ממרום הפיגום לעבר הקורא והנה רואה אני את ביאליק רומז לי בידו שארד למטה, ברצונו לדבר איתי.

נבוך ונרגש טיפסתי בזריזות אקרובאטית בשלבי הפיגום על הארץ, והנה ניצב לפני שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. לאחר ששאלני על ארץ מוצאי, שנת עלייתי ארצה, השכלתי וכיו"ב, הרהר מעט והוסיף ושאל: האם נשוי אתה?

– לא – אמרתי.

ונערה אהובה ואוהב' יש לך בחור?

– טרם התפניתי לכך – עניתי לו, מבוייש מעט – בונים את תל-אביב ואין פנאי לשטויות כאלה, טרודים בעבודה ביום, ובערבים צריך לנוח…

ואת השיר ששרת שם על הגג – הוסיף ביאליק לשאול – התדע מיהו מחברו?

– כיצד לא אדע – עניתי – הרי זה אתה העומד לפני. אתה הוא שחיברת אותו!

התחייך ביאליק חיוך רחב ונהנה מאוד מתשובתי, כשהוא חושף שני טורי שיניים מבהיקות. אחר אחז בידי ואמר לי בטון של חיבה: צריך לאהוב, בחור, לאהוב ולעבוד, האהבה והעבודה שלובות זו בזו. תשא אישה, הקם משפחה. הארץ זקוקה גם לבני-בונים ולא לבונים בלבד. מה שלא תגמור אתה, ישלימו בניך…

– נעשה ונשמע! – עניתי לו נמרצות'."

וכך, בסיפור מרגש זה שפורסם בעיתון "דבר", אנחנו מגלים איך ראה ביאליק עצמו את שירו "הכניסיני תחת כנפך". כי יש בשיר הרבה בדידות ("עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר), יש בשיר אכזבה קיומית (הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר), אכזבה מהשקר שבעולם (הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי) ויש בשיר גם הרבה ייאוש. אבל יש בשיר עוד דבר, וזה מה שביאליק עצמו מציין בשיחה עם הבנאי התל-אביבי: יש בשיר הזה תועפות של אהבה.

"בשיר זה אנו רואים את כל הפשטות, האמיתיות, הטבעיות והבהירות שבמשורר. סוף סוף אנו מכירים את ביאליק האמיתי בליריקה שלו"

(ביקורת על השיר בעיתון "הזמן" משנת 1906. לחצו כאן לכתבה המלאה)

ללא ספק מדובר באחד השירים המפורסמים והמשפיעים שיש לנו בשירה העברית. חיים נחמן ביאליק הוכיח שכדי להיות 'המשורר הלאומי', אין חובה לחבר שירים על נושאים לאומיים מובהקים. נתן ביסטריצקי אבחן את "הכניסיני" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי". זהו שיר שנוגע עמוק בלבבות של יהודים כה רבים, ושירת ביאליק עושה זאת כבר יותר ממאה שנים.

תלמידי הישיבות בפולין ובליטא מצאו ב"הכניסיני" ביטוי עז ללבטי הקיום של תלמיד הישיבה העומד "על סף בית המדרש" ותוהה על עברו ועל עתידו, על אבדן החלום ועל פשר האהבה. אברהם הרצפלד, יוצא ישיבות המוסר של ליטא, הגדיר אותו כ"המנון ציוני" אסור שהיו הוא וחבריו לישיבה הוגים בו בסת. י"ח ברנר תיאר באמצעותו את אבדן התמימות והנעורים ואת חיפוש הדרך החדשה בעולם, "הגבורה שבייאוש" כלשונו.

לא במקרה "הכניסיני" הוא כנראה השיר המולחן ביותר של ביאליק, שיר שזכה ליותר מעשרה לחנים, לעשרות ביצועים וגם לתרגומים לעשרות לשונות, לעתים פעמים רבות לאותה לשון, ומעל כולן ליידיש.

"הכניסיני תחת כנפך" ביידיש משנת 1934. לחצו על התמונה לעיתון המלא

השיר שפרץ את מסך הברזל

לאחר שהגיע השיר ליהודי העולם כולו, נעשה "הכניסיני תחת כנפך" לסמל ולחיבור של יהודי התפוצות לעבריות ולארץ ישראל.

עדות לכך אפשר למצוא בסיפור שסיפר עורך עיתון "דבר" חיים שורר, על ביקור שערך ב"שמחת תורה" בבית הכנסת במוסקבה באמצע שנות ה-50, בימי מסך הברזל, כאשר היהודים לא הורשו לעלות לישראל.

הייתה צפיפות מאין כמוה בבית הכנסת במוסקבה בליל כל נדרי. אך צפיפות גדולה ממנה הייתה שם בליל שמחת תורה. הפעם היו גם נשים בקהל למטה, ולא רק ביציעים, ונוער וילדים הרבה! אנשי השגרירות הישראלית היו, כתמיד, על הבמה – מנותקים מן הקהל. אך הקונסטיטוציה של החג הזה הרסה מחיצות. הרי יש לעבור בהקפות בתוך הקהל. ולא יתכן שלא לכבד את אנשי ישראל בהקפות בשמחת תורה.

אין לתאר מה קשה היה לאנשים מישראל ולנכבדי המקום לעבור עם ספרי התורה בידיהם בתוך קהל האלפים, אשר נדחקו בלי הרף והתאמצו להתקרב ויהי מה אל האנשים הישראליים. היתה סכנת נפשות ממש: קישוטי המתכת של ספרי התורה עלולים היו לפגוע קשה בנדחקים ונאלצנו להזהר מאוד בכל צעד, אך אי אפשר היה לעצור את המוני האנשים, נשים וטף. הם היו אחוזי התלהבות ושמחת חג: הם שלחו מרחוק ידים וקצות אצבעות לפחות כדי לנגוע בישראליים או בכנפי בגדיהם. ואלה שהצליחו להתקרב או שעברו לידם, חיבקו, ליטפו, בירכו בעינים נוצצות ובעינים דומעות בעברית ובאידיש: "תהי דרככם צלחה!", "הצליחו בכל מעשיכם!", "שלום למולדת!", והיו שלחשו: "הכניסיני תחת כנפך והיו לי אם ואחות", "אל תיוואש אסיר תקוה עוד שמשנו יעל".

היה זה רצון להביע מקצת שבמקצת מהמתרחש בעמקי הלב, ועם זאת גם לגלות כי לא נשכחו מהם דברי משוררים עברים נערצים. רק לב אבן מסוגל היה לא להזדעזע למראה האהבה הזאת – עד כלות הנפש, ולמגעים הרוטטים האלה של אנשים זרים, רחוקים, ביד או בכתף של 'היצורים האגדתיים' הללו – אזרחי מדינת ישראל".

שיר החיזורים של זלמן שז"ר

השיר, כאמור, זכה ללחנים רבים, הראשון שבהם חובר סמוך מאוד לכתיבת השיר בשנת 1905. רחל כצלנסון-שז"ר כותבת ביומן שלה שבאחת מהפגישות הראשונות שלה עם החבר שלה, בערך ב-1910, ביקש החבר הזה מחברו לשיר לה עבורו את הכניסיני. אותו חבר יעשה לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר.

את השיר החזירה לתודעה הישראלית נחמה הנדל בביצוע המיוחד שלה לשיר בשנת 1960.

גם הביצוע של יהורם גאון ללחן של נורית הירש, מוכר ואהוב מאוד. הירש סיפרה כי הלחינה את השיר כשברקע מתנגנים צלילי החזנות והתפילה ששמעה בילדותה. אפשר שזה עושה את הביצוע הזה למעין תפילה יהודית אוניברסלית.

וכמובן אחד הלחנים המאוחרים יותר, משנת 1980, שהלחין מיקי גבריאלוב וביצע אריק איינשטיין. איינשטיין סיפר שכבר שנים תכנן לשיר את השיר, שכן "יש בו כמיהה לרוך, לאהבה, לרחמים", וכי הלחן של מיקי גבריאלוב "אינו גונב את הרעיון של השיר".