.מאת דורית שילה

.

הרשימה הזאת הייתה צריכה להיות רשימה של מילה אחת: "תקראו". בלי סימן קריאה. לא זעקה, לא אמירה נחרצת, רק "תקראו" עירום, חשוף, שנאמר בראש מעט מורכן, בקול צרוד של אחרי שתיקה ממושכת. בקול של אנשים מעט כנועים שלמדו על בשרם שבחיים האלה ידו של הנכר תהיה תמיד על העליונה. שכמה שלא נתערבב, נתחתן, נעבוד, נוליד ילדים במדינה שאליה היגרנו, הזרות תמיד תכניע אותנו. מפני שהרבה מאוד פעמים האושר שמלווה את הטוּב שיש במקום החדש מסתיים באקורד מינורי. אקורד שהוא צער על הפער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, ולוּ חלקית, ולא תמיד אנחנו יודעים איך להסביר זאת. אז תקראו, כי נמצאו בשבילנו המילים.

הנובלה רצועות מאת טלי עוקבי, שעד היום הכרתי ואהבתי רק את שירתה, היא ביותר ממובן אחד נובלת גלות. פרק אחר פרק, במעין רשומון, מציגה בפנינו עוקבי את הדמויות בנובלה שלה, והן קשורות זו לזו מי בדרך מקרה ומי בקשרי משפחה. לא כולן בנות אותה ארץ, לא כולן דוברות אותה שפה, אבל כולן כמו מרחפות סביב אותו המרחב הגיאורגרפי: האי סילט, אי גרמני השוכן בים הצפוני, שלפי תיאוּריה של עוקבי הוא העשיר והמרכזי בשרשרת האיים הפריזיים ולכן הוא גם אתר תיירות ונופש פופולרי ביותר. למען האמת, סילט של עוקבי הוא מקום שלא עורר בי חשק לבקר בו, הוא הצטייר בדמיוני כמו אי פראי משופע חופי חול רך וצוקים אימתניים ששכונה נובורישית בלוס אנג'לס השתלטה עליו, ואני די משוכנעת שכך ראתה אותו עוקבי בעצמה, בעיניה ממש, אם ביקרה בו, או בעיני רוחה, שאם לא כן לא הייתה הופכת מקום שמפגין ביטחון ועוצמה לאי שברירי שתלוי בחסדי הגאות והשפל ונמצא בסכנת שיטפון. הנובלה נפתחת ונחתמת בתיאורי טבע, והם מהווים מסגרת גיאוגרפית-אקלימית-טבעית לעלילה, שבה הדמויות הולכות מן האי, חוזרות אליו או שואפות להיות בו.

שאלתי את עצמי אם יש ספרות של אנשים שעקרו מביתם שאינה מלנכולית. האם אפשר בכלל לספר על חיים במקומות זרים בלי להתעצב אל ליבך ולהתכנס בתוכו? נדמה שלכתוב את העקירה, לכתוב את החיים במקום שאינו שייך לך ואת לא שייכת לו, לכתוב נישואי תערובת עם תרבות ושפה זרה, עם מזג אוויר קר (במקרה של ישראלים), לעולם יהיה מלווה במועקה. אבל רוב השחקנים בנובלה של טלי עוקבי הם מקומיים, אירופאים בני אירופאים שנעים במרחב המוכר שלהם ובתוך הקודים של החיים האירופאים שלהם ולפי סדרי עולמם; אלה שנולדו באי הצפוני וטבעיים למקום, אלה שבחרו לגור בברלין או בקומונת אמנים בדנמרק שמזכירה את ימי וודסטוק ואינה רחוקה מהאי סילט, בסך הכול סביר שיחיו במקום שבו הם חיים. נדידת אירופאים בתוך אירופה היא הגיונית בייחוד לאחר אמנת שֶנְגֶן והחלת מטבע האירו על פני רוב רובה של היבשת.

והנה מתברר שהגיבורים הישראלים, "הזרים" הקלסיים, הבאים מתרבות ועולם אחרים, לא זרים יותר משאר הדמויות. וכאן משחק השורשים שהעברית מאפשרת מסביר היטב את הלך הרוח של הנובלה היפה הזאת: אין נכר בלי ניכור, אבל בעולם הצפוני והקר שעוקבי יצרה אין צורך בנכר כדי להרגיש את הניכור.

הנכר אצל עוקבי לא קשור בהכרח להגירה גיאוגרפית. הגיבורים שלה זרים לעצמם ואף לסביבתם, אף על פי שהם מנהלים מערכות יחסים ומצויים באינטראקציה מתמשכת עם אחרים. עוקבי מצליחה להראות את מערכת היחסים העקרה בין קרולין לחברת ילדותה סבינה, את החיים הריקניים של סבינה ובעלה יורגן, את חוסר התקשורת בין בטי ובן זוגה לשעבר הנרי, את הגיחוך בדמותו של לרס השרמנטי, ועוד. כל הדמויות הללו נמצאות בדיוק במקום שהן אמורות להיות ובכל זאת הן משדרות תלישות, כאילו זרותם של דני ואחותו רונה, הישראלים היחידים בנובלה, מקרינה על כל הסובבים.

כך למשל פותחת עוקבי את הפרק "לעזאזל, סילבסטר", המסופר דרך עיניו של דני הישראלי הנשוי לבת האי קרולין: "ב-31 בדצמבר הגענו אליהם בערב, בשעה שנקבעה. קרולין ביצעה את המשימות שסבינה הקצתה לה. יורגן בישל והיה אחראי על היין, סבינה פטפטה. את השכנים שלהם הכרנו רק באותו הערב כשכבר היינו שם. עץ האשוח של סבינה היה קצת שונה משלנו, חללית מזן אחר. הקישוטים שנתלו עליו היו מפורצלן משובץ באבני חן אמיתיות, בכל שנה היא קיבלה מיורגן במתנה קישוט נוסף. גודל האשוח היה זהה לשלנו אבל האיכות והערך שונים. סבינה התייחסה אל הקישוטים כאל תכשיטים. בשנים האחרונות היא צירפה לקולקציה לבבות ועצי אשוח קטנים מזהב מלא עם יהלום אחד במרכזם, דקורציה שאפשר להשיג רק בחנות יוקרה אחת בלונדון. את השעתיים הראשונות אצלם העברנו בהקשבה לנאום שסבינה דקלמה, על סוגי הזהב השונים של כל קישוט, על זהב מלא וזהב לבן, על האפשרות לבטח את כל השלל ועל כך שזו הירושה שהיא צוברת לילדים נוסף על חשבונות וחסכונות נוספים בבנק."

באותה שפה בדיוק מדברים הגיבורים הלא ישראלים, העברית שגורה בפיהם כשפת אם ואין בה זרות לשונית. כך לדוגמה בפרק "יצאו מהחיים כמו ציפורן חודרנית": "הנרי וקרולין מעשנים במרפסת. אפשר לחשוב שהם מיודדים. בטי מציצה בהם מהחלון הרחב של הסלון. עושה עצמה עסוקה במשהו אחר. 'מה שלום סבינה ויורגן?' שואל הנרי את קרולין בדרך אגב בעודו מוצץ את כל העשן מהסיגריה, 'היא בכלל מגיעה לאי לפעמים?' 'חשבתי שאתה כבר מזמן לא מתעניין בה. היא בסדר, כלומר אתה יודע, כבר לא כמו פעם. הם חיים בתוך ויטרינה, כבר אין לנו הרבה במשותף, זה לא כמו כשהיינו בתיכון, הייתה בה אז רעננות ופתיחות כלפי החיים. ועכשיו, עם יורגן. הם… איך לומר, דני אמר עליהם פעם שהם מצומצמים […] הוא גם לא הבין שפעם זה היה אחרת עם סבינה ומה זה אומר חברי ילדות, שגדלים יחד באי. וההורים שלנו.'"

ואולי אם כך החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר. קשה לכתוב סיפור בינלאומי בעברית, לא פעם השמות והשפה נגרסים כחצץ בפה, אבל עוקבי מודעת לכך, ספק מזהירה את קוראיה ואף את עצמה מפני מי שעומדים להגיע בדפים הבאים, ספק מכינה מראש לקראתם. כמו אשה שסופרת בקול "שלוש, ארבע ו…" וקופצת למים הקרים. וכך היא חותמת את פרק הפתיחה של הנובלה: "נלמד להגות את השמות. נלחש: הנרי. נאמר: דני, רונה. מרחוק נשמע: פליקס, גרטרוד, קרולין, בטי, לרס. כל שם ילך אחרי ההר. בכוחות עצמו ילך. הזיכרונות יצטרפו למחזור הדם של האוקיאנוס."

הגירה הוא חוויה חוץ-גופית, ורק סופרת שבעצמה גרה בנכר יכולה להבין זאת ולהעביר את התחושה באופן כה נהיר. לעיתים נדמה לה למהגרת שהיא מעבירה את ימיה בלי גוף: שותה קפה מר, מוציאה מטבעות אחרים מהארנק, משוחחת בטלפון עם נציג חברת חשמל, חוויות יומיומיות שהקיום שלהן בגלות הוא לא מדויק כי הוא תמיד ליד החוויה המוכרת: זה לא דומה לקפה המוּכר, לא דומה לצליל של המטבעות בבית, זה לא דומה לשיחה שהייתה יכולה לנהל ביתר קלות עם האדמיניסטרציה אילו רק הייתה מתנהלת בשפה שלה. הנובלה הגועשת של עוקבי נכתבה ברווח הזה שבין שני העולמות, המוכר והזר, שבו בלית ברירה אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ונשארים לבד.

ובמובן הזה היא ספרות הכי אוניברסלית שיכולה להיות.

 

טלי עוקבי, 'רצועות', הוצאת בלה לונה, 2017

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.גלדיולה*

אִם תִּהְיֶה טוֹב
אֶתֵּן לְךָ לְהָצִיץ בָּאוֹרוֹת הַבּוֹקְעִים בִּי מִבַּעַד לַסְּבַךְ.
אִם תִּהְיֶה טוֹב יוֹתֵר
אֶתֵּן לְךָ לְמַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, הַנִּשְׁבָּרִים,
שֶׁנָּשְׁרוּ מִמֶּנִּי בַּסְּתָו שֶׁעָבַר, אוֹ בְּזֶה שֶׁלְּפָנָיו.
אִם תִּהְיֶה מְצֻיָּן,
מַמָּשׁ מְצֻיָּן,
תּוּכַל לִכְרֹת מִמֶּנִּי עָנָף קָטָן
וְלִתְקֹעַ אוֹתוֹ יָשָׁר לַוְּרִיד, עַד שֶׁתֶּאֱזַל:
עָלֶה יָבֵשׁ, צִיץ קָמֵל, גֶּזַע שָׂרוּף.
חוֹר נִחָר.

* יונה/יונתן

 

רותי, רותי, רותי, רותי

רוּתִי, נֶכְדָּתוֹ שֶׁל מְבַקֵּר הַמְּדִינָה לְשֶׁעָבַר לְשֶׁעָבַר, שֶׁנִּשְׁכַּח מִזְּמַן, הִיא עַכְשָׁו עוֹרֶכֶת בַּמָּדוֹר לְסִפְרוּת, מַחְלֶקֶת דְּבָרִים מִן הַמְּגֵרָה, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף שֶׁל קוֹל יִשְׂרָאֵל. רוּתִי עוֹסֶקֶת בְּתִעוּד הַדְּבָרִים שֶׁאִישׁ לֹא נִזְכַּר בָּהֶם מֵעוֹלָם, וְלָכֵן מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁכְּחוּ. לְעִתִּים נוֹטֵעַ בָּהּ הַדָּבָר בִּטְחוֹן יֶתֶר (עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, הִיא מְרַאֲיֶנֶת, וַאֲנִי וְגוּסְטַב שׁוֹמְעִים, אֶת הַמְּשׁוֹרֵר הַמִּזְרָחִי הַצָּעִיר מְנַשֶּׁה, שֶׁזֶּה עַתָּה פִּרְסֵם אֶת סֵפֶר הַפְּרוֹזָה הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ. גוּסְטַב, שֶׁלּוֹ עֲנִיבָה לְבָנָה קְצָרָה וְגַרְבַּיִם, לְבָנִים גַּם הֵם, מְיַלֵּל), אַף שֶׁשָּׁנִים הִיא מְצַפָּה וּמְחַכָּה לַעֲבֹר לְמַחְלֶקֶת הַחֲדָשׁוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, הַמְּקוֹמִיּוֹת, אוֹ לְפָחוֹת אֶל הַכַּלְכָּלָה הַמְּדִינִית.

בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה, כְּשֶׁגַּרְנוּ שָׁנָה וָרֶבַע בְּדִירָה שְׂכוּרָה מוּל גַּן צִבּוּרִי קָטָן וְנָאֶה מְאוֹד בִּרְחוֹב רַמְבַּ"ן שֶׁבִּרְחַבְיָה, הִתְגּוֹרֵר מֵעָלֵינוּ בְּנוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח, שֶׁהָיָה אוּלַי אָבִיהָ וְאוּלַי בֶּן דּוֹדָהּ שֶׁל עוֹרֶכֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ, בְּרֶשֶׁת אָלֶ"ף. מִתַּחַת לָאָב, וְאוּלַי הָיָה זֶה בֶּן הַדּוֹד, גָּר רוֹפֵא שִׁנַּיִם הוֹמוֹ מִזְדַּקֵּן, שֶׁטָּרַף אֶת נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, כָּךְ אָמְרוּ הַשְּׁכֵנִים, בְּשֶׁל בַּעַת הַחֶסֶר, הַזֹּקֶן, הַמִּאוּס וְהַסֵּאוּב שֶׁאָפַף אוֹתוֹ תָּמִיד. "וַאֲנִי לֹא מַמָּשׁ יָדַעְתִּי: וַהֲרֵי בְּעַצְמִי בָּאתִי מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁל צוֹק וּמְצוּקָה", אוֹמֵר עַכְשָׁו לְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר שֶׁנִּשְׁכַּח הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ בּוֹ מֵעוֹלָם. "יֵשׁ אֶנֶרְגְּיוֹת שֶׁבֻּזְבְּזוּ בִּגְלַל חַיִּים שְׁלֵמִים", הוּא מוֹסִיף וְאוֹמֵר, "אֲבָל הַהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ בָּהּ מִצַּד אֶחָד מִן הָאַהֲבָה שֶׁל מָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּאֲהוּבָה, זֹאת מִן הַצַּד הָאֶחָד, וְאִלּוּ מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי אֵינֶנּוּ רוֹאִים דָּבָר אֶלָּא – " וְנֶכְדָּתוֹ שֶׁל הַמְּבַקֵּר לְשֶׁעָבַר מְהַנְהֶנֶת, וּמֵאַחַר שֶׁהִיא תָּמִיד בְּתוֹךְ הָרַדְיוֹ וְאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָהּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁק בָּהּ, הִיא גַּם מוֹשֶׁכֶת לְאַט בְּפִקֵּת גְּרוֹנָהּ וּמְנַקֶּשֶׁת, שֵׁשׁ פְּעָמִים מְנַקֶּשֶׁת, עָמֹק בְּמוֹרַד הַגְּרוֹגֶרֶת, כְּשֶׁהִיא מְדַמָּה שֶׁסּוֹף סוֹף הִגִּיעַ רֶגַע צִפְצוּף הַחֲדָשׁוֹת.

 

דוֹ שביעי

בּוֹאִי אֵלַי הַבַּיְתָה.
יֵשׁ לִי פְּסַנְתֵּר כָּנָף לָבָן שְׁנֵי מֶטֶר.
אַתְּ תִּרְקְדִי לְבוֹּשָה עַל הַמִּכְסֶה הַפָּתוּחַ וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל.
מֵעַל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי שְׁתֵּי צִפֳּרִים-צִפֳּרִים
מְקַרְקְרוֹת בְּקוֹלוֹ הָאֲמִתִּי שֶׁל הַזָּמִיר
שֶׁהוּא שָׁחֹר כָּעוֹרֵב וְצוֹרֵב כְּגֵחַל מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר כָּךְ נֹאכַל צָהֳרַיִם וְנֵצֵא לַמִּרְפֶּסֶת,
נִתְבּוֹנֵן בִּשְׁלֹשֶׁת הַגְּמָדִים* שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הָהָר אוֹ הַיַּעַר,
וּכְמוֹהֶם נֵשֵׁב וּנְפַטְפֵּט
מְחַכִּים לַצִּפֳּרִים-צִפֳּרִים שֶׁיָּשׁוּבוּ
מִבֶּטֶן הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הַדּוֹ הַשְּׁבִיעִי, שֶׁכְּבָר מְזַיֵּף קְצָת (צָרִיךְ לִקְרֹא לֶאֱלִישָׁע)
גַּחַל שֶׁמֶשׁ בְּפִיהֶן
וּלְשׁוֹנָן רִנָּה.

* אחת, שתיים, שלוש

 

אורוגוואי

קֹדֶם הֵם שׁוֹתִים, וּכְשֶׁהֵם שִׁכּוֹרִים מַסְפִּיק הֵם שׁוֹכְבִים. זֶה חוֹזֵר בְּשִׁנּוּיִים קְבוּעִים וִידוּעִים: הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא, אוֹ הַמַּשְׁקֶה, אוֹ הַמָּקוֹם. בַּבֹּקֶר מִישֶׁהוּ – הוּא, וְלִפְעָמִים הִיא – נֶעֱלָם רִאשׁוֹן, וְאִלּוּ הָאַחֵר, אוֹ הָאַחֶרֶת, נִשְׁאָר, מְהֻרְהֶרֶת. בְּמָה הוּא, וְאוּלַי הִיא, מְהַרְהֵר: קָפֶה, זָוִית הַחֲרַכִּים בַּתְּרִיס שֶׁמִּמּוּל, הֶהָיָה זֶה רַעַשׁ מָנוֹעַ מִתְרַחֵק אוֹ צְלִיל הֲדָחַת הָאַסְלָה, הַאִם לְגָרֵד עַכְשָׁו, לְמָשָׁל, בְּעַגְּבַת שְׂמֹאל אוֹ בְּקִבֹּרֶת בֶּרֶךְ יָמִין, וְאוּלַי בִּשְׁתֵּיהֶן, כָּל אַחַת בְּיָד אַחֶרֶת? בָּרֶקַע נִשְׁמַעַת זַמֶּרֶת הַמְּדַקְלֶמֶת עַל הַצְּלִיל הַנָּדִיר-יַחֲסִית רֶה בֵּמוֹל אֶת הַצְהָרַת הָעַצְמָאוּת שֶׁל אוּרוּגְוַאי, אֶלָּא שֶׁהוּא, שֶׁאֵינוֹ מֵבִין סְפָרַדִּית וְאַף שְׁמִיעָה אַבְּסוֹלוּטִית לֹא הָיְתָה לוֹ מֵעוֹלָם, אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֹאת. כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַכְשָׁו זֶה שֶׁהִיא – הוּא דֵּי בָּטוּחַ שֶׁשֵּׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ מַתְחִיל בְּשִׁין, בְּשִׁין וְאוּלַי בְּגִימֶל – לֹא תַּחְזֹר עוֹד לְעוֹלָם.

 

אושֶר

ג'וֹן הֶחְלִיק בָּאַמְבַּטְיָה וָמֵת.
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי כֵן הָפַךְ מוֹחוֹ לִסְפוֹג.
עֲדַיִן נוֹתְרָה בּוֹ הַיְּכֹלֶת לָשִׁיר כַּמָּה
שִׁירֵי עַם נִשְׁכָּחִים, שֶׁלָּמַד פַּעַם מִסָּבָתוֹ,
וְלַהֲגוֹת אֶת הַמִּשְׁפָּט הַשָּׁגוּי
"מָה נָדִיר יוֹתֵר, לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ רוּחַ
מִיצֵי גּוֹרָל אַכְזָר, אוֹ".
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמִּישֶׁהוּ שׁוֹקֵעַ עַכְשָׁו, מִתְנַפֵּחַ, וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד,
וְהַכֹּל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן,
וּכְמוֹ בְּפַּארְק שֵׁשֶׁת הַדְּגָלִים, זֶה
מְסַחְרֵר אֶת רֹאשׁוֹ וּמַעֲלֶה
חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל פָּנָיו.
מִפִּיו נִפְלָט עִצּוּר פּוֹקֵק, וְאַחֲרָיו תְּנוּעָה פְּתוּחָה.
הַהֶבְדֵּל בֵּין זַעַם אֵין אוֹנִים לְשִׂמְחָה, הִסְבִּיר לוֹ פַּעַם מִישֶׁהוּ,
אֵינוֹ בְּזָוִית הַפֶּה, אֶלָּא בְּעִקּוּם הַגַּבּוֹת.
הוּא יְסַבֵּן עַכְשָׁו אֶת עָרְפּוֹ בַּעֲדִינוּת, בִּשְׁאֵרִיּוֹת
הַסְּפוֹג שֶׁמָּשַׁךְ, בַּעֲדִינוּת, מֵחֲלַל הָאֹזֶן הַתִּיכוֹנָה.
ג'וֹנִי, אוֹמֶרֶת לוֹ אֲהוּבָתוֹ, ג'וֹנִי.

 

יאן, מְתַקֵּן אטבי כביסה

יָאן הָיָה בְּמִקְצוֹעוֹ הָרָשׁוּם מְתַקֵּן אַטְבֵי כְּבִיסָה, אֲבָל יָדַע גַּם לְהַדְבִּיק בַּחֲזָרָה נַיְלוֹנִים שֶׁל סוּפֶּר וְלִמְצֹא עֵטִים. הָעֵטִים הָיוּ יוֹתֵר תַּחְבִּיב מִמִּקְצוֹעַ, אֲבָל לְעִתִּים גַּם כָּאן הָיְתָה לוֹ אֵיזוֹ הַכְנָסָה. מֵעוֹלָם לֹא עָבַד בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְּשֶׁל חֹזֶק הָאֱמוּנָה, שֶׁעָזְבָה אוֹתוֹ מִזְּמַן, אֶלָּא בִּגְלַל הַדְּבוֹרָה שֶׁבַּכְּלוּב, שֶׁבְּיוֹם הַשַּׁבָּת הָיְתָה צוֹוַחַת חָזָק מִתָּמִיד, בְּקוֹל רָם וְעָבֶה וּמְגָרֵד יוֹתֵר, "מֹשֶׁה, מֹשֶׁה", אוֹ לִפְעָמִים "בְּרוּרְיָה", שֶׁהוּא שֵׁם מְכֹעָר מְאוֹד, כִּמְעַט כְּמוֹ "יוֹכֶבֶד". מֵאָז שֶׁאִיגוֹר, הָאוּקְרָאִינִי הַקּוֹדֵם שֶׁטִּפֵּל בָּהּ, נִתְפַּס, הוּבַל לְשִׁבְטָה, וְהֻחְזַר דֶּרֶךְ הַגְּבוּל, צָרִיךְ הָיָה לִרְדּוֹת מִמֶּנָּה בְּכָל שַׁבָּת אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַסָּגֹל שֶׁהִפְרִישָׁה בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ, לְצַנְצֵן אוֹתוֹ, לִסְתֹּם חוֹרִים בַּחַלָּה, לִפְקֹק הֵיטֵב וּלְנַקּוֹת. כָּל זֶה הָיָה תּוֹפֵס אֶת הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ, וְרַק כְּשֶׁנִּכְנְסָה חַמָּה לְנַרְתִּיקָהּ יָכוֹל הָיָה יָאן, שֶׁפַּעַם נִקְרָא גַּם הוּא אִיגוֹר, לָצֵאת אֶל הֶעָנָף הֶחָבִיב עָלָיו בְּעֵץ הַתּוּת שֶׁמֵּעֵבֶר לַזֵּיתִים, לְטַפֵּס וּלְשַׁפְשֵׁף. אַחַר כָּךְ הָיָה נִרְדָּם עָמֹק מִתָּמִיד, לִפְעָמִים הַתְּנוּמָה צָנְחָה עָלָיו עוֹד בְּאֶמְצַע הַזֵּיתִים, וְאָז הָיָה הַשּׁוֹמֵר מֵעִיר אוֹתוֹ לְמָחֳרָת, רִאשׁוֹן בְּחָמֵשׁ, בִּקְרִיאוֹת "אִיגוֹר, אִיגוֹר" – הוּא לֹא הִכִּיר עֲדַיִן אֶת שְׁמוֹ הֶחָדָשׁ – "הִגִּיעַ מַקֵּל כְּבִיסָה חָדָשׁ, אִיגוֹר. מַקֵּל כָּחֹל. שָׁבוּעַ יָפֶה לְךָ, אִיגוֹר. וְתִשְׁמֹר לִי, אִם תִּמְצָא, אֶת הַשַּׂקִּית הַצְּהֻבָּה שֶׁל הַחֲמוּצִים, אֲפִלּוּ עִם קֶרַע קָטָן בַּיָּדִית. זְרִיחָה נְעִימָה תִּהְיֶה הַיּוֹם, אִיגוֹר. אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת זֶה כְּבָר כָּאן, בַּכָּבֵד". וְיָאן, שֶׁנִּקְרָא פַּעַם אִיגוֹר, הִכְנִיס לְפִיו זַיִת מַר אֶחָד שֶׁקָּטַף בְּהֵחָבֵא, גִּלְגֵּל אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁעוֹד הָיוּ בָּהּ טַעַם מֵי הַדְּבַשׁ, הַדְּבוֹרָה בְּרוּרְיָה וַעֲנַף עֵץ הַתּוּת, וְעָלָה בִּכְבֵדוּת בִּשְׁבִיל הֶעָפָר הַמּוֹלִיךְ הַבַּיְתָה.

 

 

כל הדמויות והאירועים בטקסטים אלו הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר ביניהם לבין אנשים ואירועים במציאות הוא מקרי בלבד.

זהר איתן, יליד 1955, חוקר תיאוריה וקוגניציה מוזיקאלית באוניברסיטת תל אביב. ספריו: 'שו-האי מתאמן בהטלת כידון' (הליקון-ביתן, 1996), 'מה יש' (כבר/כרמל, 2007).

.

הספר ראה אור בהוצאת כבר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

מאת טלי כהן צדק

 

מישהו חייב לזכות, כן? ואם מישהו חייב לזכות, ואם ממילא הוא קונה מצרכים באלף מאתיים חמישים ושניים שקלים שנשארים לו אחרי שכר הדירה, החשמל והמים – אז למה שזה לא יהיה הוא? אפילו דימא מתחנת הדלק, הבנאדם היחידי בעולם שמכיר אותו באמת, אומר שסטטיסטית, אחרי כל החרא שהוא אכל, משהו טוב חייב לקרות לו בחיים האלה. בזה הוא פחות מאמין, בסטטיסטיקות של דימא, במיוחד אחרי שפעמיים בתוך שנה שדדו את האלונית בזמן שהוא היה במשמרת, אבל מילא. סטטיסטיקה זו מילה יפה, ואין לו מה להפסיד, כי נייר טואלט וקוטג׳ הוא היה קונה גם ככה. קצת מטריד אותו שסטטיסטית, זה שהוא סיפר לדימא, ועכשיו גם דימא מנסה, מוריד לו את הסיכויים, אבל דימא זה דימא. בתור של המזל הוא היחידי שעומד מאחוריו.

אני אסביר לך, הוא אמר לדימא, והשביע אותו במשאבה של התשעים וחמש אוקטן שלא יגלה לאף אחד: אחרי שכר הדירה והחשמל והמים נשארים לך אלף מאתיים חמישים ושניים שקלים, בערך, כן? דימא משך בכתפיים. לא יודע, הוא אמר, בני זונות הביטוח לאומי הזה, תמשיך, נו.

ועם האלף מאתיים חמישים ושניים שקלים האלה אני צריך לקנות אוכל, וחומרי ניקוי, כן?

דימא גירד בראש, לקח שלוק מהקפה ואמר, נו? נגיד. ואל תשאל אותי כל פעם ׳כן?׳ כאילו אני לא מקשיב לך. בשביל מה אתה שואל את זה?

זה קצת העליב אותו, חוסר הסבלנות של דימא, אבל בכל זאת הוא הסביר לו עד הסוף והם קבעו להיפגש בכניסה לרמי לוי בסוף המשמרת של דימא, כדי שהוא יראה לו איך עושים את זה כמו שצריך.

התחנה הראשונה שלהם הייתה ליד המדף של ניירות הטואלט, אבל רגע לפני זה, במעבר, הוא עצר את העגלה, הסתכל על דימא ברצינות ושאל: אתה זוכר את החוקים, דימא? כי אחרת אין טעם. כשתבוא לבד תעשה מה שאתה רוצה, כן? אבל עכשיו תגיד. זה בשבילך כל הדבר הזה. דימא לא רצה אבל הוא התעקש עד שדימא נכנע ואמר, כאילו דימא הוא זה שעושה לו טובה ולא ההפך: קונים רק מה שמוכרחים, ורק מה שבמבצע.

הוא לא היה מרוצה בכלל מהתשובה של דימא, וגם לא מהטון. תפרט, דימא, הוא אמר, זה לא כל מבצע, כן? דיברנו על זה. הולכים רק על מבצעים שנותנים כסף. אם אתה לא מבין את זה אז לא הבנת כלום. זאת השקעה. במקום סתם לקנות מה שממילא אתה צריך לקנות, אתה משקיע, כן?

במקום להגיד לו תודה, דימא אמר – די עם ה׳כן׳ הזה כבר, בחייך, מנחם, אתה משגע אותי, והתחיל ללכת עם העגלה לכיוון המסדרון של חומרי הניקוי.

הוא הלך אחריו וחשב שאולי בכלל זו הייתה טעות לספר לדימא, ואולי דימא לא כזה חבר טוב כמו שהוא אומר. המזל של דימא היה שמול האריזות של נייר הטואלט העיניים שלו הבריקו בהתרגשות מהסוג שאי אפשר שלא לסלוח אחריה, אז הוא סלח, והתמלא בהתרגשות נעימה בעצמו, טפח על אחת האריזות, וחיכה רגע, עד שהאישה שמסדרת את הבקבוקים של האקונומיקה תתרחק.

נייר טואלט אתה מוכרח לקנות, כן? הוא אמר לדימא, גם מי שחי מביטוח לאומי חייב לנגב את התחת, זה לא שיש ברירה. אז יש לך לילי, וסקוט, והנייר של שופרסל, ולאבלי, ואת ההוא, שלנגב איתו זה כמו לנגב בנייר זכוכית, אבל לא צריך להגזים, ואתה – מחפש את זה שמציע לך כסף. בבקשה.

דימא זינק על המדף ומשך אריזה ענקית עם ציור של כלבים. יפה מאוד, הוא אמר, והרגיש גאה כאילו הילד שלו הלך בפעם הראשונה, למרות שאף פעם לא היה לו ילד. עכשיו תקריא, אמר, ודימא הקריא:

מבצע גליל הזהב! פתחתם את האריזה ומצאתם גליל זהב? זכיתם במאה אלף ש״ח!

הקול של דימא רעד. הייתה בו תקווה, מהסוג של מי שהחיים שלו הולכים להשתנות. זה שימח אותו לרגע, וגם גרם לו לקנא בדימא, באותה הנשימה.

אתה זוכר שזה הכסף שלי, כן? הוא אמר, ליתר בטחון, כדי שלא יהיו אי הבנות אחר כך.

דימא אמר בסדר, והם הפכו את האריזה לכל הכיוונים ובדקו אם אפשר לראות קצת זהב מבפנים, אבל ההדפסה על הפלסטיק הסתירה את הכול.

לא פראיירים אלה, הוא אמר. קצת מטומטמים, זה כן, אחרת אין לי הסבר לזה שהם שמים כלבים על נייר טואלט, אבל פראיירים – לא.

אני הייתי שם תמונה של אישה יפה, דימא אמר, במקום הכלבים.

הוא חשב על זה רגע, ואחר כך חשב על זה שדימא לפעמים גאון ולפעמים ריק כמו חור של בייגלה. בוא נמשיך, הוא אמר לו. מאה אלף כבר יש לנו.

הם המשיכו עד המדפים של השמפו.

אל תגיד כלום, הוא אמר לפני שדימא יספיק להגיד משהו על זה שיש לו קרחת, אבל דימא כבר הספיק לחייך. הסקפטיות של דימא לא הייתה במקום לדעתו, אבל דימא תמיד היה סקפטי. עוד באירופה הוא היה סקפטי.

עכשיו הגיע התור שלו לחייך, ודימא שאל אותו מה מצחיק כל כך.

הוא התלבט רגע אם לספר לדימא את הבדיחה, אבל זה היה מסובך, אז במקום זה הוא אמר לדימא שאם הוא רוצה להצליח הוא חייב להתחיל לחשוב באופן יצירתי. תפתח את הראש, דימא, הוא אמר, אפשר גם להסתבן עם שמפו, במקום סבון, כן? כל אידיוט שלמד פעם כימיה יגיד לך שזה הכל אותו חרא – רק עם ריח אחר, ובסבון אין כסף. עכשיו תחפש.

דימא עבר על כל הבקבוקים, עד שהגיע להוואי. אתה מתכוון להוואי? הוא שאל, ופתח את המכסה כדי להריח. אבל אין פה כסף.

הוא נאנח. מזדה זה מינימום שמונים אלף שקל, דימא, הוא אמר, ומחלקים חמש. תחשוב קצת, בחייך, בעיה למכור מזדה? הוא טפח על הכתף של דימא ברחמים. בוא ננער ונבדוק אם אפשר לראות משהו או אם יש כאן בקבוק ששוקל יותר מהאחרים.

הוא הרים את אחד הבקבוקים באוויר, כיוון אותו אל מול המנורה וסימן לדימא שיעשה כמוהו. דימא עשה. תנסה להרגיש את המשקל, דימא, הוא אמר, ואחר כך תיקח עוד בקבוק ותראה אם יש הבדל. אתה חייב להתרכז.

דימא לא נראה מרוכז, והוא חשד שמאז שהוא הציע לשים אישה יפה על נייר הטואלט, זה כל מה שעובר לו בראש, אבל הוא כנראה טעה, כי דימא עצם את העיניים ונדנד את הבקבוקים שהיו לו בידיים מצד לצד. זה נראה לי קצת יותר כבד, מנחם, דימא אמר, והרים את הבקבוק שהחזיק ביד שמאל. כמה כבר שוקלת קפסולה? נראה לך שאפשר בכלל להרגיש עשרה גרם?

עכשיו הסקפטיות של דימא כבר ממש הרגיזה אותו, אז הוא לא ענה, ובמקום זה לקח עוד בקבוק מהמדף. היינו צריכים להביא משקל, קטן כזה, דיגיטלי, דימא אמר, והכניס לעגלה בקבוק שנראה לו קצת יותר כבד.

מה שדימא הציע היה לגמרי פלילי לדעתו.

תקשיב, הוא אמר, אני משקיע פה, לא גונב, כן? ואם אתה הולך לסבך אותי עכשיו עם המשטרה או עם המנהל של הסופר אני הורג אותך, דימא, אתה שומע? בוא לקוטג׳.

הם הלכו למקרר של מוצרי החלב. הוא לקח קוטג׳ חמישה אחוז והפעם הקריא בעצמו את מה שכתוב: אוספים עשרה מכסים של תנובה, שולחים ומשתתפים בהגרלה.

חמישים אלף, הוא אמר לדימא, וכל הכעס על הסקפטיות עבר לו. כל שלושה ימים אתה קונה קוטג׳, שולח – וזוכה.

דימא עשה פרצוף ואמר שהוא לא סובל קוטג׳ ושהגושים מגעילים אותו. למה דווקא קוטג׳? שאל. הוא הסביר לו על הסבסוד, ושכל העניין הוא להשקיע כמה שפחות, כי אם אתה קונה גבינה בולגרית אתה משלם שמונה-עשר שקלים במקום שישה, על אותו מכסה, כן? ואז מה? מכסה זה מכסה. לתנובה לא אכפת. ואם אתה משלם עליו הרבה – הפסדת.

העניין של לאכול רק קוטג׳ הטריד את דימא, כאילו היה במקרר שלו פעם משהו אחר חוץ מדג מלוח ומלפפונים חמוצים. אתה חושב שיהיה גם מבצע על דג מלוח מתישהו? הוא שאל. כי אני באמת לא סובל קוטג׳.

הוא הרגיע אותו ואמר, בטח, בסופו של דבר יש מבצעים על הכול, דימא, זה חלק מהעניין. אתה בעצם לא מוותר על כלום, אתה רק מרכז לתקופות, כן? במקום לאכול כל השנה קצת מכל דבר אתה אוכל הרבה קטשופ בינואר, אבל הרבה. זה לא סיפור. בוא נלך לפירות.

בדרך למחלקה של הפירות והירקות הם עצרו ליד דוכן טעימות של סנפרוסט ואכלו שני חטיפי ברוקולי אפויים כל אחד. הדיילת חייכה, הרחיקה קצת את הצלחת, ושאלה אם הם מעוניינים לקנות כי זה שניים פלוס אחד עכשיו, לכבוד ההשקה.

הוא תפס באוברול של דימא ומשך אותו אחורה.

זה דוגמה טובה ממה צריך להיזהר, דימא, הוא לחש. שמים איזה מותק בבגדים של אחות ומקווים שתתבלבל מהחצאית ומהציפוי של הברוקולי ותשכח בשביל מה באת. היום אני שומר עליך, כן? אבל כשתהיה לבד, תשים לב לדברים האלה.

דימא הנהן. יש לנו כבר מאתיים שלושים אלף, הוא אמר, ועצר את העגלה בשביל לנשום רגע, כי אף פעם לא היה לו כל כך הרבה כסף לפני כן.

אחרי שדימא קלט את העסק, הכול הלך יותר מהר.

הוא לא מיהר לשום מקום, אבל בכל זאת היה נחמד לראות איך דימא משתפר. ענבי טלי מושב לכיש – חמישים אלף, חבילת קורנפלקס – כרטיס טיסה לליגת האלופות פלוס שהות במלון, הופעה של ג׳סטין ביבר בתוך הביסלי, מכונת כביסה בטבליות של המדיח.

אבל אין לך מדיח, דימא אמר, ותוך כדי שיצאו לו המילים מהפה התחיל לצחוק, גם על עצמו, וגם על המוח הגאוני של מנחם, ושאל, אתה שם את זה במכונת כביסה, אה? הכול אותו חרא רק עם ריח אחר, אה?

הם התחבקו, ומנחם אמר שנראה לו שמספיק להיום.

בדרך לקופה הם עברו שוב בחטיפים של הברוקולי, וגם עשו עיקוף קטן כדי לראות את השדיים של האישה שפורסת נקניקים. זה מה שנקרא חווית קנייה, דימא, מנחם לחש, תסתכל כמה שאתה רוצה. לא סתם הם שמים את הפסטרמה הודו, שזה הנקניק הכי נמכר, בקצה של הוויטרינה. זה כדי שהיא תצטרך להתכופף. דימא התפוצץ מצחוק ועזר לו להוציא את כל מה שהיה בעגלה ולסדר על המסוע.

הקופאית אפילו לא הרימה אליהם את העיניים. היא העבירה את המוצרים במהירות, דחפה אותם הלאה, די בגסות, לתוך אמבטיית הנירוסטה, תלשה שתי שקיות פלסטיק מבין הרגליים שלה וזרקה על הענבים. מאתיים עשרים ושתיים ושש עשרה אגורות, אמרה, קצף גילוח בתשע-עשרה תשעים? בטריות אחד פלוס אחד? שלושה חטיפים בעשר?

תזהר, מנחם, דימא לחש לו, לפעמים הם לוקחים כסף על השקיות.

הוא הכניס את היד לתוך הכיס, הוציא שני שטרות של מאה והניח אותם על המסוע.

עוד עשרים ושתיים ושש-עשרה, הקופאית אמרה, ותופפה על הקופסה של הקורנפלקס עם הציפורניים. יש לך שטר לא קרוע? זה קרוע. היא הרימה את אחד השטרות והראתה לו.

לא היה לו עוד שטר. לא קרוע, ולא לא-קרוע. הוא הוציא את כל המטבעות שהיו לו בכיס וספר עם הקופאית.

אז תוריד משהו, הקופאית אמרה, והעבירה את הקורנפלקס שוב במכשיר של הברקוד, חסר לך שבע שש-עשרה.

האיש שעמד מאחוריהם נאנח בקול רם, נשען על העגלה ולחש משהו לאישה לידו.

התור לא עניין אותו, אבל זה שדימא זז הצידה והתרחק קצת, כאילו הוא לא מכיר אותו פתאום, כיווץ לו את הגרון. בסדר, הוא אמר, תורידי את הקורנפלקס ואת השקיות. זה עשר אגורות כל אחת?

היא התכופפה למיקרופון הקטן ואמרה: ביטול לקופה שמונה.

הרמקולים של הסופר צעקו כל כך חזק, שכל האנשים עצרו לרגע. דימא שאל – אתה רוצה שאני אלווה לך עשרים שקל? והוציא את הארנק מהכיס של האוברול. הקופאית הרימה את הגבות ושאלה, אתה רוצה או לא?

***

קצת אחר כך הם ישבו על הספסל בתחנת האוטובוס.

אל תדבר איתי עכשיו, דימא, הוא אמר לו. אתה בן זונה, שתדע, ואל תיגע בנייר טואלט.

דימא לא התווכח.

אתה גם כפוי טובה, הוא אמר. והקטע הזה שזזת הצידה, דימא, בחיי, אני נשבע לך במשאבה המחורבנת שלך שאם אתה עוד פעם עושה לי דבר כזה אני לא מדבר איתך יותר. דימא ביקש סליחה, והוא סלח לו.

קו חמישים ושלוש עבר, ואחר כך חמישים וארבע.

מתי אתה מתחיל מחר? הוא שאל את דימא. כרגיל?

דימא אמר, כן, אז מתי אני אתחיל? אתה לא עולה על חמישים וארבע? ושאל, תגיד, מנחם, כמה זמן אתה כבר מתעסק עם ההשקעה הזאת של המבצעים?
הוא חשב רגע ואמר, שנתיים בערך. אבל אני מתקרב, דימא, ואל תעשה את הפרצוף הזה אם אתה רוצה להגיע למשהו בחיים שלך. גם בבנק, אם אתה שם כסף לחודש, לא יוצא לך כלום, ואם אתה שם לעשרים שנה אתה מקבל בסוף בוכטה.

כן, דימא אמר, והלך להשתין מאחורי התחנה.

***

אתה יודע איך עכבישים עוברים מיבשת ליבשת, הוא שאל את מנחם כשחזר. הם טווים קור ארוך ומשאירים את הקצה בתוך הפה שלהם, וכשבאה רוח היא מעיפה אותם, מחוברים עם הקור, כמו עפיפון, וככה הם מגיעים למקומות רחוקים. אפילו אוקיינוסים הם עוברים ככה.

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא מה זה קשור עכשיו, אבל התמונה של העכבישים עפים מעל הים הייתה כל כך יפה בתוך הראש שלו, אז במקום להגיד הוא לקח לו רגע, סתם כדי לחשוב על זה.

זה מעניין, הוא אמר לדימא, המצאת את זה עכשיו?

דימא הוציא מהכיס של האוברול שתי שקיות עם לוגו של רמי לוי. תכניס את כל הדברים לתוכו, מנחם, הוא אמר. לא יתנו לך לעלות ככה. אני הולך עכשיו לתחנה שלי, בסדר?

באינסטינקט הראשוני התחשק לו להגיד לדימא שממילא לא נשאר לו כסף לאוטובוס, ושזה פלילי, כל הגניבות הקטנות האלה מהסופר, אבל הבית שלו היה רחוק.

 

טלי כהן צדק, ילידת 1970. נולדה וחיה במושב יודפת. נשואה ואם לשלושה. ספרה, 'בתוך הבטן של הדג', ראה אור בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס (2017). הספר יצא לאור בסיוע קרן קק"ל וזכה בפרס משרד התרבות לספר ביכורים. טלי כהן צדק היא עמיתה בתכנית פרדס של הספרייה הלאומית לשנת 2018.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך