עץ נופל ביער – פרוזה | "הגירה מחוץ לגוף"

"ואולי החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר." דורית שילה על 'רצועות' מאת טלי עוקבי

A Northern Silver Mine, Franklin Carmichael

.מאת דורית שילה

.

הרשימה הזאת הייתה צריכה להיות רשימה של מילה אחת: "תקראו". בלי סימן קריאה. לא זעקה, לא אמירה נחרצת, רק "תקראו" עירום, חשוף, שנאמר בראש מעט מורכן, בקול צרוד של אחרי שתיקה ממושכת. בקול של אנשים מעט כנועים שלמדו על בשרם שבחיים האלה ידו של הנכר תהיה תמיד על העליונה. שכמה שלא נתערבב, נתחתן, נעבוד, נוליד ילדים במדינה שאליה היגרנו, הזרות תמיד תכניע אותנו. מפני שהרבה מאוד פעמים האושר שמלווה את הטוּב שיש במקום החדש מסתיים באקורד מינורי. אקורד שהוא צער על הפער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, ולוּ חלקית, ולא תמיד אנחנו יודעים איך להסביר זאת. אז תקראו, כי נמצאו בשבילנו המילים.

הנובלה רצועות מאת טלי עוקבי, שעד היום הכרתי ואהבתי רק את שירתה, היא ביותר ממובן אחד נובלת גלות. פרק אחר פרק, במעין רשומון, מציגה בפנינו עוקבי את הדמויות בנובלה שלה, והן קשורות זו לזו מי בדרך מקרה ומי בקשרי משפחה. לא כולן בנות אותה ארץ, לא כולן דוברות אותה שפה, אבל כולן כמו מרחפות סביב אותו המרחב הגיאורגרפי: האי סילט, אי גרמני השוכן בים הצפוני, שלפי תיאוּריה של עוקבי הוא העשיר והמרכזי בשרשרת האיים הפריזיים ולכן הוא גם אתר תיירות ונופש פופולרי ביותר. למען האמת, סילט של עוקבי הוא מקום שלא עורר בי חשק לבקר בו, הוא הצטייר בדמיוני כמו אי פראי משופע חופי חול רך וצוקים אימתניים ששכונה נובורישית בלוס אנג'לס השתלטה עליו, ואני די משוכנעת שכך ראתה אותו עוקבי בעצמה, בעיניה ממש, אם ביקרה בו, או בעיני רוחה, שאם לא כן לא הייתה הופכת מקום שמפגין ביטחון ועוצמה לאי שברירי שתלוי בחסדי הגאות והשפל ונמצא בסכנת שיטפון. הנובלה נפתחת ונחתמת בתיאורי טבע, והם מהווים מסגרת גיאוגרפית-אקלימית-טבעית לעלילה, שבה הדמויות הולכות מן האי, חוזרות אליו או שואפות להיות בו.

שאלתי את עצמי אם יש ספרות של אנשים שעקרו מביתם שאינה מלנכולית. האם אפשר בכלל לספר על חיים במקומות זרים בלי להתעצב אל ליבך ולהתכנס בתוכו? נדמה שלכתוב את העקירה, לכתוב את החיים במקום שאינו שייך לך ואת לא שייכת לו, לכתוב נישואי תערובת עם תרבות ושפה זרה, עם מזג אוויר קר (במקרה של ישראלים), לעולם יהיה מלווה במועקה. אבל רוב השחקנים בנובלה של טלי עוקבי הם מקומיים, אירופאים בני אירופאים שנעים במרחב המוכר שלהם ובתוך הקודים של החיים האירופאים שלהם ולפי סדרי עולמם; אלה שנולדו באי הצפוני וטבעיים למקום, אלה שבחרו לגור בברלין או בקומונת אמנים בדנמרק שמזכירה את ימי וודסטוק ואינה רחוקה מהאי סילט, בסך הכול סביר שיחיו במקום שבו הם חיים. נדידת אירופאים בתוך אירופה היא הגיונית בייחוד לאחר אמנת שֶנְגֶן והחלת מטבע האירו על פני רוב רובה של היבשת.

והנה מתברר שהגיבורים הישראלים, "הזרים" הקלסיים, הבאים מתרבות ועולם אחרים, לא זרים יותר משאר הדמויות. וכאן משחק השורשים שהעברית מאפשרת מסביר היטב את הלך הרוח של הנובלה היפה הזאת: אין נכר בלי ניכור, אבל בעולם הצפוני והקר שעוקבי יצרה אין צורך בנכר כדי להרגיש את הניכור.

הנכר אצל עוקבי לא קשור בהכרח להגירה גיאוגרפית. הגיבורים שלה זרים לעצמם ואף לסביבתם, אף על פי שהם מנהלים מערכות יחסים ומצויים באינטראקציה מתמשכת עם אחרים. עוקבי מצליחה להראות את מערכת היחסים העקרה בין קרולין לחברת ילדותה סבינה, את החיים הריקניים של סבינה ובעלה יורגן, את חוסר התקשורת בין בטי ובן זוגה לשעבר הנרי, את הגיחוך בדמותו של לרס השרמנטי, ועוד. כל הדמויות הללו נמצאות בדיוק במקום שהן אמורות להיות ובכל זאת הן משדרות תלישות, כאילו זרותם של דני ואחותו רונה, הישראלים היחידים בנובלה, מקרינה על כל הסובבים.

כך למשל פותחת עוקבי את הפרק "לעזאזל, סילבסטר", המסופר דרך עיניו של דני הישראלי הנשוי לבת האי קרולין: "ב-31 בדצמבר הגענו אליהם בערב, בשעה שנקבעה. קרולין ביצעה את המשימות שסבינה הקצתה לה. יורגן בישל והיה אחראי על היין, סבינה פטפטה. את השכנים שלהם הכרנו רק באותו הערב כשכבר היינו שם. עץ האשוח של סבינה היה קצת שונה משלנו, חללית מזן אחר. הקישוטים שנתלו עליו היו מפורצלן משובץ באבני חן אמיתיות, בכל שנה היא קיבלה מיורגן במתנה קישוט נוסף. גודל האשוח היה זהה לשלנו אבל האיכות והערך שונים. סבינה התייחסה אל הקישוטים כאל תכשיטים. בשנים האחרונות היא צירפה לקולקציה לבבות ועצי אשוח קטנים מזהב מלא עם יהלום אחד במרכזם, דקורציה שאפשר להשיג רק בחנות יוקרה אחת בלונדון. את השעתיים הראשונות אצלם העברנו בהקשבה לנאום שסבינה דקלמה, על סוגי הזהב השונים של כל קישוט, על זהב מלא וזהב לבן, על האפשרות לבטח את כל השלל ועל כך שזו הירושה שהיא צוברת לילדים נוסף על חשבונות וחסכונות נוספים בבנק."

באותה שפה בדיוק מדברים הגיבורים הלא ישראלים, העברית שגורה בפיהם כשפת אם ואין בה זרות לשונית. כך לדוגמה בפרק "יצאו מהחיים כמו ציפורן חודרנית": "הנרי וקרולין מעשנים במרפסת. אפשר לחשוב שהם מיודדים. בטי מציצה בהם מהחלון הרחב של הסלון. עושה עצמה עסוקה במשהו אחר. 'מה שלום סבינה ויורגן?' שואל הנרי את קרולין בדרך אגב בעודו מוצץ את כל העשן מהסיגריה, 'היא בכלל מגיעה לאי לפעמים?' 'חשבתי שאתה כבר מזמן לא מתעניין בה. היא בסדר, כלומר אתה יודע, כבר לא כמו פעם. הם חיים בתוך ויטרינה, כבר אין לנו הרבה במשותף, זה לא כמו כשהיינו בתיכון, הייתה בה אז רעננות ופתיחות כלפי החיים. ועכשיו, עם יורגן. הם… איך לומר, דני אמר עליהם פעם שהם מצומצמים […] הוא גם לא הבין שפעם זה היה אחרת עם סבינה ומה זה אומר חברי ילדות, שגדלים יחד באי. וההורים שלנו.'"

ואולי אם כך החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר. קשה לכתוב סיפור בינלאומי בעברית, לא פעם השמות והשפה נגרסים כחצץ בפה, אבל עוקבי מודעת לכך, ספק מזהירה את קוראיה ואף את עצמה מפני מי שעומדים להגיע בדפים הבאים, ספק מכינה מראש לקראתם. כמו אשה שסופרת בקול "שלוש, ארבע ו…" וקופצת למים הקרים. וכך היא חותמת את פרק הפתיחה של הנובלה: "נלמד להגות את השמות. נלחש: הנרי. נאמר: דני, רונה. מרחוק נשמע: פליקס, גרטרוד, קרולין, בטי, לרס. כל שם ילך אחרי ההר. בכוחות עצמו ילך. הזיכרונות יצטרפו למחזור הדם של האוקיאנוס."

הגירה הוא חוויה חוץ-גופית, ורק סופרת שבעצמה גרה בנכר יכולה להבין זאת ולהעביר את התחושה באופן כה נהיר. לעיתים נדמה לה למהגרת שהיא מעבירה את ימיה בלי גוף: שותה קפה מר, מוציאה מטבעות אחרים מהארנק, משוחחת בטלפון עם נציג חברת חשמל, חוויות יומיומיות שהקיום שלהן בגלות הוא לא מדויק כי הוא תמיד ליד החוויה המוכרת: זה לא דומה לקפה המוּכר, לא דומה לצליל של המטבעות בבית, זה לא דומה לשיחה שהייתה יכולה לנהל ביתר קלות עם האדמיניסטרציה אילו רק הייתה מתנהלת בשפה שלה. הנובלה הגועשת של עוקבי נכתבה ברווח הזה שבין שני העולמות, המוכר והזר, שבו בלית ברירה אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ונשארים לבד.

ובמובן הזה היא ספרות הכי אוניברסלית שיכולה להיות.

 

טלי עוקבי, 'רצועות', הוצאת בלה לונה, 2017

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו