מספר ימים לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, משרד הדתות הציב מחיצה בין המתפללים למתפללות.

גם היום, יש שמברכים על ההחלטה הזו ויש שכועסים עליה. אך בשנת 1928, התחולל בירושלים ובעולם היהודי כולו מחאה עצומה דווקא על העובדה שלא ניתנה ליהודים האפשרות להקים מחיצה. אירוע שבמידה רבה "תרם" לאירועי הדמים שיבואו בעקבותיו שזכו לשם "מאורעות תרפ"ט".

ביום הכיפורים שנת תרפ"ט, ה-24 בספטמבר 1928, ביישוב היהודי נפל דבר.

וכך מתאר כתב "דאר היום" את השערוריה:

אתמול בשעה תשע בבקר הופיע הקצין האנגלי יחד עם שוטרים אנגלים וערבי אל הכותל המערבי ופקד להוציא את המחיצה שבחצר הכותל המפריד בין המתפללים והמתפללות. היות וכל הקהל התפלל תפלת שמונה-עשרה בקש השמש מאת הקצין לחכות בהסרת המחיצה….

במקום תשובה אנושית ובאורים כל שהם נתן פקודה לשוטריו להכות על ימין ועל שמאל.

אז תקום מהומה נוראה בכותל בין אלפי המתפללים והקצין הנכבד לא הסתפק במה שעשה אלא הוסיף לכך התעללות חדשה על ידי מכות ושבר את המחיצה לרסיסים.

הרבה מאוד מתפללים הוכו וביניהם גם נשים שתים מהמתפללות אחת מהן אישה אמריקאית נפצעה באופן די רציני.

יום אחר כך נחשפים פרטים נוספים על הפלת המחיצה:

הקצין הסיר את המחיצה ויהפכנה על הנשים ויתחיל הוא ואנשיו לרמוס ולבעט ברגליו את כל מי שלא רצה להתרחק. זקנים וישישים שהיו יושבים על כסאות מתקפלים הוכו בלי חמלה ורחמים, והשוטרים לקחו את הכסאות מתחתם.

ועדת ראייה הוסיפה:

"ראיתי פתאום שלושה שוטרים, האחד מהם גבוה ושמן ניגשים אל המחיצה, וקורעים את הבד מעליה בהתעללות גסה. הקצין ושני שוטריו לא הרפו אף רגע מן המחיצה הזאת, קרעוה ושברוה!"

העיתונות העברית ליוותה את הסיפור במשך שבועות רבים. ליהודי ירושלים, וגם לשאר יהודי ארץ ישראל והתפוצות היה ברור: לא ייתכן ששוטרים יסירו בכוח הזרוע את המחיצה, ואף יכו מתפללים ביום הכי קדוש בשנה ובמקום הכי קדוש להם. על זה לא ניתן לעבור על סדר היום.

ישיבות חירום התקיימו, ומנהיגים פוליטיים ואנשי רוח גינו ומחו, לא רק על המעשה הספציפי הזה, אלא גם על שאר ההגבלות שהוטלו על היהודים בכותל.

חיים נחמן ביאליק השתמש באירוע הזה כדי להעביר את מחאתו על המצב הפיזי של המקום:

כשיוצאים דרך המבואות המטונפות והמוקפים לכלוך מכל צד, המקום נהפך לא למקום קדוש, כי אם – תסלחו לי על המילה – למחראה, גללי בקר ואדם מסביב! בקיום כזה לעיני ישראל זהו לא חרפת אנגלים כי אם חרפתנו אנו.

ואילו מאיר דיזינגוף דרש מעשים: "יש צורך לדרוש את פטוריו של מושל ירושלים".

ההיסטוריון ואיש הרוח יוסף קלוזנר החליט לצאת נגד הטענה על הקדושה של המקום גם למוסלמים:

שמא תאמרו: הכותל המערבי שנקרא כביכול 'אלבוראק' אצל הערבים קדוש הוא באמת גם למוסלמים? אבל, אם כן, למה למה לכלכוהו כמה פעמים בלילות בצואת אדם ובגגלי בהמה? וכי כך עושים למקום קדוש?

הנושא הזה היה הנושא הכי חם בעיתונים של היישוב העברי והגיע גם לעיתונות מחוץ לארץ ישראל.

זמן קצר לאחר התקרית פרסמו הבריטים בעיתונות את מה שכונה "הספר הלבן של הכותל המערבי", בניסיון להסביר את פעולותיהם.

במסמך טענו הבריטים כי גם השלטון העות'מאני לא איפשר למתפללים היהודים הבאת כסאות, ספסלים ומחיצות אל הכותל. למעשה, הם הצדיקו את פעילות השוטר בטענה שהמתפללים היהודים חרגו מ"הסטטוס קוו".

ברחבי הארץ לא קיבלו את עמדתם, ופתחו בשביתות ומחאות כנגד המשטר הבריטי.

בהמשך, הבריטים אף הקימו ועדה מיוחדת שהייתה אמורה להכריע מהם בדיוק גבולות הסטטוס קוו. בוועדה השתתפו נציגים ו"עדים" מטעם המוסלמים ומטעם היהודים שהיו אמורים להביא הוכחות היסטוריות למצב בכותל לפני הכיבוש הבריטי.

כך למשל, עד מטעם היישוב היהודי טען כי היה זה דבר מקובל שלא זכה להתנגדות להביא כסאות, להציב מחיצות ולהתפלל בצורה מסודרת בחגים ובשבתות. המוסלמים מצדם הביאו עד שטען שלא היה ולא היה נברא.

הוועדה הכריעה לטובת המוסלמים, ועל היהודים נאסר להביא רהיטים ולהקים מחיצה בכותל.

האיסור הזה בוטל עשרות שנים לאחר מכן, בחודש יוני 1967.