הרב עמנואל לעף (Immánuel Lőw), אחד מהתורמים החשובים למהדורות הלקסיקונים של וילהלם גזניוס לתנ"ך ושל קרל ברוקלמן לשפה הארמית, הואשם בהתבטאויות פוליטיות נגד השלטונות ונגד המושל הטרי של הונגריה של אותם הימים, האדמירל מיקלוש הורטי. השבוע לפני 74 שנה נפטר הרב לעף בבודפשט.

במשך שהותו בכלא, הרב לעף עבד על יצירתו המפורסמת Die Flora der Juden ("צמחי היהודים") שעוסקת בצמחים הארצישראליים המוזכרים במקורות היהודיים ובעיקר בספרות הרבנית. ארבעת הכרכים של הספר נמצאים בספרייה הלאומית. הם נכתבו בשפה הגרמנית וראו אור בין השנים 1934-1924 וזכו להוצאה מחודשת לאחר מות המחבר.

הרב עמנואל לעף נולד ב-1854 בעיר ההונגרית סגד. הוא היה מזרחן והתעניין בנושא שמות הצמחים בשפות השמיות מאז צעירותו.

מלבד לימודיו בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, הוא למד בלשנות שמית באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה. שם הוא הגיש את עבודת הדוקטורט שלו שמות צמחים בארמית (Aramäische Pflanzennamen) בשנת 1879. מאז החל לאסוף חומרים רלוונטיים ליצירתו Die Flora der Juden. פרסומיו המדעיים ורישומיו בנושאים עולם החי והמינרלים במקורות תנ"כיים ותלמודיים מעידים על כוונתו להוציא שני ספרים נוספים וליצור בכך סדרה: "החי, הצומח והדומם במקורות היהודיים". למרבית הצער כתב ידו של הרב לעף אבד בזמן מאורעות פרוץ המלחמה בהונגריה ונותרו רק מעט רישומים. על סמך רישומים אלה ועוד מקורות, שני הספרים המתוכננים הוצאו לאור בכרך אחד על ידי מנהל הסמינר הרבני בבודפשט, אלכסנדר שייבר ב-1969.

תחילה, האוסף שהווה את עזבונו של הרב עמנואל לעף היה שמור בקהילה היהודית של העיר סגד. ביום הכרזת המדינה ב-14.05.1948 החליטה קהילה זו לתרום את האוסף למדינת ישראל החדשה. אולם ממשלת הונגריה לא התירה להוציא בצורה חופשית את האוסף. אחרי מסע ומתן ארוך נאלצה מדינת ישראל לרכוש אותו בכסף. האוסף הופקד לצמיתות בספרייה הלאומית בשנת 1958. הוא כולל בתוכו התכתבות, כתבי יד, מסמכים שונים, רשימות, מאמרים וגזירים של עמנואל לעף. מלבד זו, באוסף נכלל גם מעט התכתבות ונאומים של אביו, לאופולד לעף (גם לעוו או לב).

הרב לאופולד לעף (Leopold Lipót Lőw) נולד בצ'רנה הורה שבמורביה, אז חבל ארץ של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא נכלא בעקבות מזימות אויביו שהלשינו עליו בתום המהפכה ב-1848, אך זכה לחנינתו של הגנרל האוסטרי יוליוס יעקב פון היינאו. לאופולד לעף היה רבה של העיר סגד משנת 1850 עד כניסת בנו עמנואל לתפקיד רב העיר ב-1878. הוא התכתב עם אישים חשובים רבים בני תקופתו.

אביו של הרב עמנואל לעף, הרב לאופולד לעף היה הרב הראשון שדרש בשפה ההונגרית בפני הקהל והכניס את השפה ההונגרית גם לתפילה. היה רב חשוב שפסיקותיו השפיעו על מדיניות הממשלה האוסטרית וההונגרית. הוא הוריש לבנו עמנואל המיומנות של הנאום. כישרון זה ליווה את הרב עמנואל לעף במשך כהונתו כראש הקהילה היהודית של סגד, משנת 1878 ועד מותו ב-1944. הוא היה נציג הקהילות הניאולוגיות במועצה העליונה של הפרלמנט ההונגרי משנת 1927. הוא היה ציוני והיה ראש ארגון הגג של הסוכנות היהודית ושל קרן היסוד. הוא התכתב בעיקר בגרמנית, הונגרית ואנגלית עם מוסדות אקדמיים, מו"לים, אישים וחוקרים בעלי שם מבני תקופתו, ביניהם אהרן אהרונסון, תיאודור נלדקה, נתן שלם, אפריים הראובני ועוד. (להתכתבות זו בספרייה הלאומית לחצו כאן).

הרב עמנואל לעף כתב יותר מעשרה ספרים בנושאים פוליטיים ודתיים. לפי מקורות אחדים, כשהחלו הטרנספורטים של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, הותר לו לעזוב את הונגריה במסגרת עסקת קסטנר. לכן הורד מרכבת הגירוש, אך נפטר בבית החולים היהודי בודפשט בשל מצב בריאותו האנוש ב-19.07.1944.

כתבות נוספות

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

"יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943"

כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

בשנות העשרים של המאה העשרים היגר לקזבלנקה חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, כדי לעסוק במסחר. כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית בקזבלנקה, לקח בה נחמני חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של "מגן דוד", האגודה הוותיקה להפצת השפה העברית בקזבלנקה שהוקמה בשנת 1919. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם "חובבי השפה". בשנת 1946 נמנה על מייסדיה של "תנועת המזרחי" במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של "המזרחי" שהתקיימה בירושלים.

בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קק"ל, והוחלט על הוצאת "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" (בעברית: "חדשות על אחינו בארץ ובגולה") באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת העיתון בחסות קק"ל פירסם נחמני את העיתון באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכת העיתון הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט עלה בוסקילה לישראל והעיתון נסגר.

לשבועון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" קדמו שני עיתונים בערבית-יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: "אלחוררייא", "החירות", שיצא לאור בטנג'יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון "אור המערב" שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים.

העיתון החדש הודפס בפורמט של דף אחד באורך 40 ס"מ. בראש הגיליון הופיעה כותרת העיתון, כתובת המערכת, תאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון, ופרשת השבוע. בתקופה בה ערך נחמני את העיתון הוא הוסיף לכותרת פסוק מתוך ההפטרה של שבת.

העיתון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר בה התרחש האירוע שדווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), התפתחות המשק הכלכלי בישראל, יהדות העולם ויחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. העיתון דיווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק"ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מעיתונות ישראלית, עיתונות צרפתית וידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים בישראל.

העיתון לא הוצע למכירה. עותק אחד נשלח לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו. ביום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. נחמני שזר בידיעות ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לעיתון גוון של דרשה. כך הפכה פרקטיקה של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות – לכאורה פרקטיקה חילונית – לחוויה דתית. הקראת העיתון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמרחב בו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית-היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראת העיתון. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העיתון נכתב בערבית-יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, ולשם דיוק בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט שלא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית. בערבית-היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות אותיות מודגשות. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל אליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו לדוגמה המלים קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעתים ציינו העורכים בסוגריים או במרכאות את התרגום בערבית-יהודית למילה העברית החדשה.

"כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", "חדשות על אחינו בארץ ובגולה", נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. גיליונות העיתון נסרקו והועלו לאתר עיתונות יהודית היסטורית. תוכלו לעיין בהם בקישור הבא. 

בשנים האחרונות התקיימו בספרייה הלאומית שישה מחזורי לימוד של קורס מרוקאית-יהודית, אחד מהם אף התקיים בכנסת.

בסרטון תוכלו לצפות בדוגמא לחומר הנלמד בקורסים – טקסט מהעיתון "כבאראת עלא כואנא בארץ ובגולה" , באמצעותו ניתן ללמוד הן על השפה והן על התרבות וההיסטוריה המקופלת בה.

תרגום של ידיעה מתוך העיתון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", שמופיעה בסרטון, ושהתפרסמה בדצמבר 1952 (תרגם ד"ר משה כהן):

"קבוצת נוער בחורים ממרוקו, עלו בימים אלו לישראל והקימו קיבוץ משלהם באמצע הנגב וקראו לו צאלים, על שם עץ שגדל במדבר ועושה צל רחב, למרות שהצמח סובל בטבע. הבחורים האלה בחרו להקים את הקיבוץ שלהם במקום קשה ועליו השתלטו ובו יִיצרו פרנסה ודברים טובים. דוגמא זו, מראה כמה רב וחזק רצון הבחורים האלה, אשר עלו ממרוקו ורצונם לעבוד ללא לאות, כדי לְהיטיב את ארץ ישראל ושתשוב למקורה. והם גורמים לתועלת נוספת, בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו."

יש ביניכן או ביניכם שזוכרים את העיתון? ספרו לנו בתגובות.

דבר במסע שלקחה אליו התנועה הציונית את חבריה וחברותיה לא היה מובן אליו, ישר, ברור, או מתבקש. כדי להגשים את המציאות העולה על כל דמיון, הייתה צריכה הציונות אנשי דמיונות. את מבוקשה מצאה התנועה הצעירה באישים משיעור קומתם של פינסקר, הרצל ואחד-העם. גם לאחר מותם של אותם אישים המשיכו חברות וחברי התנועה ליצוק תוכן בחזון המדינה היהודית של הרצל, זו שתשמש מרכז רוחני שיהיה אור לגויים לפי אחד-העם.

כשכבר הוקמה המדינה, והחזון שנולד ממילים וממעשה הפך למציאות ומאז לשגרה, המשיכו מנהיגי התנועה שהייתה למדינה לאתגר את אנשי הרוח והמחשבה, הפעם את האינטלקטואלים שהתקבצו באוניברסיטאות החדשות שהוקמו. הם הציגו לפניהם שאלות וקושיות שעוררו החיים היהודיים הריבוניים שחודשו.

דוד בן-גוריון, מדינאי שלא נתקשה להדביק גם לו את תווית איש המחשבה וההגות, דאג להימצא בדיאלוג מתמיד עם מומחים מתחומים שונים. הוא ניהל התכתבות ענפה עם יוצרים, חוקרים ומדענים, הקשיב לדעותיהם על מיני נושאים וליבן את דעותיו שלו על אותם הנושאים. בספרייה הלאומית בירושלים שמורים מכתבים רבים ששלח וקיבל בן-גוריון, ובהם המכתב ששלח לפרופ' שמואל הוגו ברגמן, בנוסף על המכתב שהחזיר לו הפרופסור.

בשנת 1960 פנה ראש הממשלה הראשון לפילוסוף ולאיש האקדמיה הישראלית, שמואל הוגו ברגמן, כדי לתהות עימו על חוויה שהתנסה בה לאחרונה. את המכתב לברגמן פותח בן-גוריון בדיון תיאולוגי-פילוסופי בפסוק המקראי "בצלם אלהים ברא אותו". האם אכן נברא האדם בצלם אלוה? בן-גוריון סבר אחרת. הוא אומנם התנגד ל"אתיאיסם" (אתאיזם) וסירב לקבל את ההנחה "שהעולם מורכב מחומרים עיוורים, ואטומים, ואין הגיון ודעת ומשטר בקוסמוס", אך ראה בכל האנשה של האל משום "עבודת אלילים – בגלגולים שונים".

חוסר היכולת שלנו להבין את הקוסמוס ופועלו, גורמת לאדם "לדמות את האין סוף המסתורי (ביטוי זה של הקבלה אולי הכי מתאים להביע את הבלתי נודע העליון והמקיף) לאדם – אין זה אלא גאוותנות נאיבית והתיימרות שחצנית של יצור קטן כלפי 'יוצרו'". את המילה "יוצרו" הכניס בן-גוריון בין מירכאות – דרך להדגיש את חוסר יכולתו של האדם ללכוד את האין-סוף במחשבה או בשפה.

את סוף המכתב מקדיש בן-גוריון לתיאור החוויה שהולידה את הרהורים ששיתף בהם את ברגמן: "וזה אולי משונה שאני כותב דברים אלה במוצאי יום כפור, לאחר שישבתי עם פלוגת צנחנים שערכה תפילת יום הכפורים באחד הצריפים פה (שדה בוקר). כל הערב אתמול וכמעט כל היום עד מעריב היום. הקשבתי לתפילה, הרהרתי בה רבות, הרגשתי הדבקות של המעטים שהאמינו במה שהם אומרים, רחשתי להם כבוד וחיבה – אבל לא נתקנאתי בהם". לדעת בן-גוריון, תפילה אינה דו-שיח בין אדם לבוראו. "יתכן שזה נעים – אבל אין מציאות זו אלא אונאה עצמית".

חודש לאחר מכן, ב-11 בנובמבר, שלח ברגמן את תשובתו והתנצל על האיחור. הוא פנה לראש הממשלה בשמו ("מר בן גוריון") ללא התואר שלו, אך לא שכח להוסיף "הנכבד מאד". ברגמן הגיב בביטול לרעיון שמשה קיבל את התורה בסיני: "ובכל זאת עלי לומר, שבתפיסתי את התורה הנני קרוב יותר לאלה, שיש להם אמונה תמימה זו, מאשר לאלה הרואים את התורה כספר חילוני גרידא ואינם רואים את ההבדל העקרוני, התהומי, בין התורה ובין ספרים חילוניים".

ברגמן טען: "קיימת העובדה היסודית, שישנם כתבים קדושים, היינו כתבים אשר נכתבו תחת השראה מלמעלה, במובן המדויק של המילה (אינספירציה)". בכתבים קדושים אלה כלל ברגמן גם את הברית החדשה, הקוראן והוודות ההודיות. עובדת היות כתבים אלה כתבי קודש אינה מונעת את החובה "לבדוק את הספרים האלה באמצעי הביקורת ההיסטורית-מדעית". עם זאת, ברגמן הכיר בקיומם של עולמות עליונים, "והכתבים הקדושים האלה הם הצנורות החשובים ביותר, אשר דרכם משפיעים העולמות העליונים על התפתחות האדם".

בריאת העולם, כמו העובדה שהאדם נברא בצלם, שייכת לסוג העובדות הנכונות "במובן עילאי-מטאפיסי, אם תרצה לומר: סימבולי". את האל, הסכים ברגמן עם בן שיחו, לא ניתן להבין באמצעים שכליים. ומכאן עלינו "לעמוד בפניו דום ביראת הכבוד".

בחלק האחרון של מכתבו פונה ברגמן להשיב לשאלה שהטרידה את דעתו של "הזקן" – שאלת מהות התפילה. וכך כותב ברגמן: "השאלה, אם התפילה היא דו-שיח או לא, אינה, לפי עניות דעתי, שאלה, שאפשר להכריע אותה על ידי ויכוחים עיוניים. מבחינה עיונית, זאת אומרת מן האספקט החיצוני הנך צודק בודאי באומרך שהמתפלל מדבר עם עצמו. אולם אם זו העובדה בשלמותה, על זה אין המסתכל מן החוץ יכול לאמר מאומה. זוהי שאלה של הנסיון. הנני כאן אמפיריסט ומפני כך הנני מאמין על מה שמעידים המתפללים הגדולים של כל הדתות ושל כל העמים. מי שאומר שאין זו אלא 'אונאה עצמית' דומה לאדם המסתכל בזוג נאהבים ואומר, שהאהבה אינה אלא אונאה עצמית. הוא צודק מבחינה 'אובייקטיבית', חיצונית, ובכל זאת 'עזה כמוות אהבה'".

המאמר מתפרסם לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בין השאר בהתכתבות המרתקת שקיימו בן-גוריון וברגמן.

כתבות נוספות

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

נגד הזרם: איש הלח"י שהפך לאיש שלום

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים