גלגוליו של ש"ס יעבץ

סיפורו של החיבור שנוצר בתקופה של תהפוכות דתיות, נאסר לפרסום ל-10 שנים, הצליח לשרוד את תלאות היהודים באירופה עד שהגיע ארצה, לספרייה הלאומית בירושלים

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

בזכות תוכנית "הדף היומי" שייסד הרב מאיר שפירא מלובלין ב-1923, יותר ויותר לומדים מצליחים לסיים את לימוד הש"ס (תלמוד בבלי). אבל גם מי שמצליח ללמוד את כולה, בדרך כלל לא מגיע לנספחים ולפירושים הרבים שבסוף המסכת האחרונה.

בסוף הספר האחרון של רוב הגמרות שלנו מופיעה "אחרית דבר" שנכתבה בידי הנהלת בית הדפוס "האחים והאלמנה רום" בוילנא. שנים ארוכות החזיק בית הדפוס במונופול על הדפוס העברי מטעם השלטון הרוסי, והיה אחד משני בתי הדפוס היהודיים היחידים ברוסיה של אותה התקופה. שש שנים (1886-1880) עמלו בעלי בית הדפוס על הוצאתה לאור של גרסה מושלמת ומהודרת של תלמוד הבבלי. ב"אחרית הדבר" מסופר על העבודה הרבה באיתור הטקסטים מתוך כתבי יד ודפוסים מרחבי העולם, ועל הרבנים והחוקרים הרבים שסייעו להם במלאכה. באחת הפסקאות האחרונות דנים הכותבים בהגהות ובחידושי הרב יעקב עמדין (היעב"ץ).

הרב יעקב ישראל בן צבי אשכנזי, שהיה מגדולי רבני המאה ה-18, נולד באלטונה גרמניה, והיה תקופה קצרה לרבה של העיר עמדין (משם קיבל את שמו). בין השאר, התפרסם הרב בעקבות מאבקיו בשבתאים ובחשודים בשבתאות. הוא פרסם עשרות ספרים במקצועות התורה. את הגהותיו לש"ס כתב לאורך שולי ספרי התלמוד שלו. על הגהות והערות אלו נכתב ב"אחרית דבר": [ההגהות] נעתקו מעצם כתב יד קודשו מגליון הש"ס שלו אשר סידר אותם להדפסה.

כותבי ה"אחרית דבר" מרחיבים ומתארים שעל שער מסכת ברכות של עותק הש"ס שלו, כתב הרב יעקב עמדין תפילה ארוכה: ברכני גם אני אבי שבשמים… בל תמוש ממני ומצאצאי ובני, לדור דורים אהיה אני וזרעי לאות ולמופת בישראל כמשפחות סופרים ומשנים מלמדי תורה ברבים מגדלי תורה ומאדיריה…

 

ניקוד בש"ס יעבץ

 

בהמשך הטקסט שמופיע בדף השער של מסכת ברכות של היעב"ץ הוא מספר שרצונו להדפיס ש"ס חדש עם שורות רחבות ללא ראשי תיבות או קיצורים, ונוסף על כך לנקד את מילות הטקסט – גישה מודרנית בהחלט. חלומו לא התגשם כי על אותו השער מופיע גם מכתב החתום בידי "הצעיר יוסף", האוסר על הדפסת הש"ס ל-10 שנים, כשהכוונה היא לזכות את המדפיס במונופול הדפסת היצירה לתקופה מוגדרת.

הש"ס של הרב יעקב עמדין התגלגל עם הזמן לבית הדפוס "פרופס" של האחים לוויזון באמשטרדם. הרב אליעזר ליפמן פרינץ שהיה מחבר, מוציא לאור ואספן ספרים באמשטרדם, סייע לאחים והאלמנה רום לרכוש את ש"ס היעב"ץ: "קנינו את הש"ס מידיהם [דפוס פרופס] אם אף בדמים יקרים אבל אין ערוך ליקרת ערכו היקר מזהב ומפז רב". הרב שמואל שרגא פייגנזוֹן, שהכין את ספרי האחים והאלמנה רום לדפוס, הטמיע חלקים מהגהות היעב"ץ במסכתות השונות – אבל לא את כולם. במסכת שקלים למשל, לא מופיעות כלל הגהותיו של רב יעקב עמדין.

 

בניין בית דפוס רם של האלמנה והאחים. מקור: תערוכת 'וינה – חיים יהודים עד לשואה ובמהלכה' באתר דעת של מכללת הרצוג

 

ולאן התגלגל אותו ש"ס פרטי של הרב יעקב עמדין?

לפני כמה ימים זכיתי להחזיק חלקים מש"ס הרב יעקב עמדין בידי. כך קרה הדבר.

 

ש"ס יעבץ בצירוף הערות בכתב יד

 

לאחר מותה של האלמנה (דבורה) רום ב-1903, היגרו בניה לארצות הברית. בית הדפוס המשיך לפעול תחת בעלות הברון גינצבורג לזמן מה. בזמן מלחמת העולם הראשונה ריחפה סכנת הסגירה על בית הדפוס, אך הוא הצליח לשרוד את המלחמה והמשיך לפעול ולשגשג בהנהגתם של חיים כהן ונח גורדון. דפוס רום שנפתח בשנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית (1789), נסגר עם פלישת הנאצים לווילנא.

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, קיבלה הספרייה הלאומית בירושלים משלוחים רבים מרחבי אירופה של ספרים שנתרמו לאוספיה. בשנת 1934 קיבלה הספרייה תרומה מיוחדת של כתבי יד מהנהלת בית הדפוס רום בוילנא, מקצתם ספרי דפוס עם הערות כתבי יד בשוליים. בפריטים החשובים הגיע גם הש"ס של הרב יעקב עמדין בדפוס פרנקפורט על המיין (1720). שער מסכת ברכות, שם כתב הרב את תפילותיו ושאיפותיו, חסר. אנחנו יודעים עליו רק בזכות "אחרית דבר" של ש"ס וילנא.

על הכריכה הפנימית של מסכת ברכות מופיע הכיתוב: ש"ס עם הערות ר' יעקב עמדין. המנדב: ר' אברהם יונה רוזנברג, תרצ"ד, תל אביב. הרב רוזנברג היה בקשר עם אנשי דפוס וילנא ונראה שדרכו הגיעו כתבי היד לספרייה. כך תלמוד בבלי שהודפס בפרנקפורט, שימש את היעב"ץ בעמדין או אלטונה, עבר לאמשטרדם, משם לוילנא ולבסוף קבע את מושבו בירושלים.

 

הערת התורם מוילנא

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

 

הצצה לספר המודפס הראשון, הוא תנ"ך גוטנברג

בספרייה הלאומית אין עותק שלם, אך שני עמודים מתוך תנ"ך גוטנברג המקורי שמורים בה. הם יוצגו בכינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7.

על אף שהסינים חתומים על גרסה מוקדמת ומסורבלת יותר, מכבש הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג כבש את אירופה בסערה בשנים ספורות. תחילה הדפיס גוטנברג ניירות יחידים המכילים שירים, משחקים ויצירות קצרצרות. לאחר ששכנע משקיעים לממן את המשך הפיתוח, הוציא בשנת 1455 את המהדורה הראשונה של הספר המודפס הראשון: 180 עותקים של "ספר הספרים" – תנ"ך גוטנברג הידוע.

 

העתק של מכבש הדפוס המקורי של גוטנברג הנמצא באיי ברמודה. מקור: ויקיפדיה

 

המחקר ההיסטורי על אודות המצאת הדפוס מצא עדויות לניסיונות אחרים ומוקדמים יותר להעתקת טקסטים במהירות וביעילות באירופה, אך המצאתו של גוטנברג היא זו שנפוצה ברחבי היבשת, ובסיסה הוא המשמש אותנו גם כיום, בעידן האלקטרוני. בשנת 1500, פחות מחמישים שנים מהדפסת הספר הראשון בהיסטוריה, כבר הודפסו באירופה מיליוני ספרים – חלקם הדפסות של התנ"ך או יצירות שקדמו לדפוס, אחרים חדשים לחלוטין.

את "הביבלייה של גוטנברג", הספר המודפס השלם הראשון, ראוי להכתיר בעוד תואר: יצירת המופת הראשונה בדפוס. מדובר בספר בן 1,286 עמודים הכתוב בלטינית ובאותיות גותיות המועצבות ביד אמן. נלוו לו איורים ואותיות רישיות שגולפו ונצבעו ביד. מתוך 180 העותקים שהדפיס גוטנברג על נייר וקלף, שרדו 49 עותקים. בספרייה הלאומית אין עותק שלם, אך שני עמודים מתוך תנ"ך גוטנברג המקורי שמורים בה.

 

דף בודד מתוך ספר מלכים במהדורת גוטנברג. הספרייה הלאומית

 

המצאת הדפוס שינתה את העולם מן היסוד: היא אפשרה הפצה המונית וחסרת תקדים של ידע מכל הסוגים, סקרנה והפחידה משטרים אוטוריטריים רבים, הייתה אחד הכוחות המניעים מאחורי הרפורמציה, הביאה לקיבוע הנוסח המקובל של התלמוד, תרמה תרומה אדירה להפצת האוריינות והייתה (לדעת חוקרים רבים) הגורם המרכזי לעליית הלאומיות בעידן המודרני.

אתם אומנם קוראים את הכתבה הזאת במסך דיגיטלי, אבל גם היום, כמעט שש מאות שנים אחרי צאת הספר המודפס הראשון – הדפוס רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. אותו הדבר ניתן לומר על היצירה הראשונה השלמה שבחר גוטנברג להדפיס: התנ"ך.

 

הכתבה מתפרסמת לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו. במסגרת האירוע יוצג דף מתנ"ך גוטנברג, הדף הראשון של תרגום התנ"ך מאת מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג, טיוטת עיצובה של עלי גרוס לתנ״ך קאסוטו, וולגטה צרפתית כתובה ומאוירת על קלף פקועה מהמאה ה-13.

 

כתבות נוספות

תגלית: הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

האם כוחות הכישוף של שלמה המלך חבויים בספר הזה?

"פרק שירה": כשברואי האל בוחרים להללו בשירה

"לא חמאה, לא חלב, רק לחם – לחם צר"

הצצה לגלויה מטבריה של שנת 1893 השופכת אור על הסתמכות אנשי היישוב הישן על כספי החלוקה

טבריה בתחילת המאה העשרים, מתוך אוספי ביתמונה

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

הגלויה המצורפת נקנתה במכירה פומבית בבלגיה. לפני כמה שנים תרגמתי אותה עבור הרוכש. שימו לב לכתיבה התמה, לעימוד המדויק ולמשיכות הקולמוס המעודנות.

הגלויה ששלח הרב שיפמאן

במילים מרגשות ונואשות כותב בשנת 1893 הרב דוד שיפמאן מטבריה אל הרב שוורץ שישלח לו כסף למחייה. טבריה, העיר שבה ישב הרב שיפמאן, היא אחת מארבע ערי הקודש שבהן ישבו יהודים זמן רב לפני הציונות. על פי מפקדי אוכלוסין עות’מאניים, בטבריה של סוף המאה התשע-עשרה חיו כ-2500 יהודים. הרב אדולף אריה שווארץ היה הרב של קרלסרועה ולאחר מכן עבר לנהל את בית המדרש לרבנים בווינה. עקב מעבר זה תוהה הרב שיפמאן האם כבוד הרב שווארץ זוכר אותו.

בין השורות אפשר למצוא אזכור לברון רוטשילד שתמך באנשי היישוב בימי העלייה הראשונה, לרב מוריץ גידמאן שהיה מראשי התנועה החרדית בווינה והיה איש הקשר בין הרצל ליהדות וינה האולטרה אורתודוקסית שהתנגדה לציונות, ועל הנוהג שרווח כאן בעיקר באנשי היישוב הישן האשכנזים – לשלוח מכתבי שנור עם בקשות לסיוע.

מן הגלויה ניתן להתרשם שהרב שיפמאן הכיר הנוסח המקובל לבקשת סיוע: פנייה לרחמיו של הנמען, המסתיימת בפירוט הדרכים הטובות ביותר שבאמצעותן יוכל לסייע למבקש ולמשפחתו ה"מתים מפני זלעפות הרעב וחוסר כל במלא מובן המילות!".

גלויה לרב שווארץ, צד הכתובת

וזוהי לשון הגלויה:

ב”ה ר”ח מנחם אב תרנ”ג טברי’ תו”ב. לכבוד הרב הגאון הגדול, החכם הכולל, גדול המחברים מ”ו אר”י ד”ר שווארץ שליט”, כתבתי לאדוני שלשים, ועל שלושה לא השיבני. על מכתבי בט”ו בשבט בבקשת עזרה לחג המצות, ועל מכתבי בזר זהב ברכה ליום הכסא בווערן ועל אגרת פתוחה אגרת מזכרת, ודן אנוכי לכף זכות, כי הוא בצדקו, ובחכמת אלוקים אשר בקרבו, לא יאטם אזנו מזעקת דל, ולא ימנע טוב ויש לאל ידו לעשות, ולא יעלים עין מן הצדקה, ולא יחזיר העני השואל ריקם, ולא תהי גזילת העני בביתו, וישיב מפני הכבוד אשר התירו חז”ל גם באמצע ק”ש, ואוהביו יאהב ומכבדיו יכבד, אין זה כי אם שיכחה לפני כסא כבודו, שם בקרלסרוהע מפני טרדת הכנה למסעו, ופה בווערן מפני טרם התיישב נכון במקומו החדש, וטרם התייסד אל נכון סדר בית-מדרש-הרבנים והלימודים וכל הדרושים לכל חפציהם, על כן עתה באתי עוד הפעם, אחרי עבור מועד מועדים וחצי, להעירו ולעוררו ולהזכירו את דוד עבדו, המייחל לחסדו, אוי, בביתי נאנחים מבקשים לחם. לא חמאה, לא חלב, רק לחם, לחם צר. ואין, אין בית אשר אין שם חובות עלי, אין חנות שלא לקחנו בהקפה, עד בלי מקום, ולא נשאר מה לעבוט ולמכור! אל יחסדני לכוזב, או למצות אנשים מלומדה, אף לא למגזם ומפליג ומגדיל המדורה, רק יאמין אמונה אומן, כי אני וביתי מתים מפני זלעפות הרעב וחוסר כל במלא מובן המילות! עם כל כבוד תורתי אשר הכיר הדר”ג שי, אפס קצהו, מן “עלי הגיון” אשר לכבודו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ונא באהבתו ובחמלתו, כל אשר בכחו הגדול יעשה נא להושיעני מכל חברות הצדקה מווערן, אשר אם אדוני ישלח להם “קארטע” (גלויה) על אודותי, ישלחו לידו או אליי למען כבודו, עזר וישע. כמו: קולטוס געמיינדע, מן ארעמען אנשטאלט (מוסד צדקה לעניים), מה, פאלטאק מהחברא קדישא מפהילנטראפישען פעראיין (אגודת הפילנטרופים) מן פרויען פעראיין (אגודת הנשים) וכאלה רבות שם, ואת בקשתו יקבלו ברצון להיות לי לישועה, ואם יכתוב להשר ראטהשילד שם קארטע בגללי וכן אם יכתוב קארטע להרב גידעמאן ולהד”ר ועללינך בעבורי, יהי לי לטובה גדולה מאוד ועזרה בצרות אמצא מאוד. אנא יכמרו רחמיו על עבדו ומכבדו וצופה לחסדו, יפנה נא לכל אלה הנזכרים וזולתם עוד, לבקש מאיתם לשלוח ישועתה לי, לידו, או ישר אלי, אך יותר טוב שישלחו ליד קדשו, כי אז ימהרו לשלוח, וישלחו כראוי וגם יהי נקל להם לשלוח תוך העיר, והדר”ג שי, ישלח לי גולדענס אוסטריא בתוך מכתב רעקמנדירט, מבלי לכתוב עליו שתוכו רצוף כסף, או לשלוח לי טשעק מבאנק ראטהשילד שם לשלם לשמי בלונדון; והנני חותם בברכה מוקדמת לראש צדיק.

 

הרב ד"ר אדולף אריה שוורץ, ראש בית המדרש לרבנים בווינה. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

כתבות נוספות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

כשהמלך העתידי של בריטניה חגג את ליל הסדר עם הרב הראשי

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

האלבום שלימד את הציירים היהודים איך לצייר את בית המקדש

בשנת 1905 התפרסם האלבום "ציורי ישראל" שאיגד לראשונה כתבי יד מאוירים מההיסטוריה היהודית. זהו סיפורו של האלבום ששינה את פניה של האמנות היהודית במאה העשרים

עמוד השער של הספר "ציורי ישראל" מרמז לקורא על מה שהוא עתיד לפגוש באלבום. מדובר בקומפוזיציה דמיונית שצייר האדריכל והאמן איבן פבלוביץ רופט (פטרוב). בראש העמוד מופיעות אותיות קיריליות ולטיניות שעוצבו בדרך המחקה אותיות עבריות ומרכיבות את שמו המלא של הספר – "ציורי ישראל בימים שכבר עברו".  הדימויים החזותיים שבעמוד השער (המנורה בעלת שבעת הקנים, ארון העדות ומגן הדוד) נותקו ממשמעותם ההיסטורית עבור החוויה האסתטית.

 

עמוד השער של "ציורי ישראל". לחצו על התמונה להגדלה

 

אמנות יהודית ליהודי החדש

גם מחדשיה היצירתיים ביותר של העברית לא יכלו להתכחש לעובדה שהשפה שאותה הם מחדשים היא שפה עתיקה ועשירה, שמעולם לא קפאה על שמריה, גם לא בימי גלות ודוחק. בצד יצירתן של מילים יש מאין, עמלו מחדשי העברית להעניק שימושים חדשים גם לכלים הישנים – בכך שיצקו משמעות חדשה במילים ותיקות.

בניגוד לסופרים ולמשוררים של העברית המתחדשת, הציירים היהודים שקמו באותה תקופה התקשו למצוא, במידה שבכלל טרחו לחפש, מסורת של אמנות יהודית ארוכת שנים להתבסס עליה. אם ניתן להמשיל את התרבות היהודית למשהו, אז לפחות עד המאה העשרים ראוי להמשילה לשיחה – המתנהלת, מן הסתם, במילים.

אחת היצירות שסייעו לגשר על המחסור החזותי הייתה היצירה "ציורי ישראל" שראתה אור בשנת 1905 בגרמניה. הייתה זו תוצאת לוואי של פרסום האלבום שהתרחשה כעשרים שנה לאחר פרסומו. צמד הוגים שעמדו מאחורי האלבום ראו בעיני רוחם מטרה אחרת לגמרי, ראשונית בהרבה.

 

לוח I מתוך חומש לנינגרד הראשון

 

בהקדמה לספרם המשותף, ספר המאגד איורים מכתבי יד עבריים, סיפר הברון דוד גינצבורג, נצר למשפחת גינצבורג המקורבת לממשלת הצאר הרוסי, שהוגה הרעיון לספר היה שותפו, החוקר ומבקר-האמנות ולדימיר וסיליביץ' סטסוב. לאחר שנים רבות של עניין באמנות יהודית פנה סטסוב לחקור את אוסף כתבי היד העבריים שרכשה הספרייה הציבורית הקיסרית בעיר הולדתו, סנקט פטרסבורג, אוסף כתבי יד שנלקחו ברובם מן האוסף של החכם הקראי והאספן אברהם פירקוביץ. מטרת האלבום המשותף הייתה להציג את היצירה העממית היהודית דרך יופיים של כתבי היד העבריים.

מוטיבציה זו מסבירה גם את ההידור של האלבום. גינצבורג וסטסוב ביקשו להעמיד את תוצרי מחקרם ברמה אחת עם ספרים האוספים כתבי יד מאוירים לא יהודיים.

 

אברהם פירקוביץ

 

שאלת הלאומיות היהודית וביטויה באמנות החלה להעסיק את סטסוב יותר משלושה עשורים לפני צאת האלבום. ייתכן שזו הסיבה לכך שהמאפיינים הסגנוניים השונים כל כך בין כתבי היד המאוירים במזרח לאלו שבמערב הוחלקו באלבום וכמעט שאינם באים לידי ביטוי בהקדמה שחיבר גינצבורג. הסגנון היהודי, כפי שהגדירוהו השניים, הינו "כיצירה אחידה מלאת חיים ומקורית, שהפתיעה את האמנים הרוסיים בני תקופה, שאף עשו בה שימוש". חשוב גם לזכור שבשנים שפורסם האלבום היה חקר כתבי היד העבריים המאוירים נושא שטרם נחקר ומופה.

היו קשיים נוספים בדרך. עמוד השער של הספר הוכן כבר בשנת 1886, השנה שבה החלו סטסוב וגינצבורג בעבודתם המשותפת על הספר. בהקדמה של גינצבורג התנצל הברון בפני ציבור קוראיו על "השנים האבודות", כלשונו, שני העשורים שחלפו בטרם ראה הספר אור. גינצבורג לא מתעכב למנות את הקשיים בפירוט ובמקום זה מציין באופן כללי את הפורענויות, תהפוכות הגורל, האסונות והשכול שליוו את חייו בשנים האלה. 'לספרים', פתח גינצבורג את הקדמתו באמרה הלטינית הנודעת, 'גורל משלהם'.

כיוון שלא נוכל לרדת לעומקם של כל האיורים שבאלבום, בחרנו להציג לכם שני מוטיבים שראוי לכל אמן יהודי להכיר.

 

בית המקדש

תשובות רבות לשאלה כיצד נראה בית המקדש, וגם לאלבום של סטסוב-גינצבורג תשובה משלו. לוח VII  ולוח VII* מציגים שתי תוכניות לבית המקדש.

לוח VII

 

לוח VII*

 

האלמנטים שבתוכניות סותרים: חלק לקוחים מאוהל-מועד שנשאו בני ישראל במדבר, חלק מכלי המקדש הראשון שבנה שלמה ואחרים לקוחים מהמקדש השני. את הסיבה לכך יש לתלות בכתב היד שממנו נלקחו האיורים, תנ"ך לנינגרד שהועתק בין השנים 1010-1008 בידי שמואל בר יעקב בפוסטאט (קהיר העתיקה שבמצרים). בתנ"ך לנינגרד אין ייצוג היסטורי של בית המקדש, הוא מציג תוכנית סמלית למקדש שעתיד להיבנות.

חשוב לזכור שבית המקדש כפי שהוצג בכתב היד נוצר מאות רבות של שנים טרם התגליות הארכיאולוגיות של המאה העשרים, ששינו את התפיסה שלנו על בית המקדש מן הקצה אל הקצה.

המסר של סטסוב-גינצבורג ברור. בלי בית מקדש לחלום עליו, אין אמנות יהודית. את אותו רעיון יבטא בהתלהבות רבה אף יותר שנים ספורות לאחר מכן בוריס שץ, מקים בצלאל.

 

ארון העדות

את בית המקדש שחרב החליפו ספר התורה ובית הכנסת. ארון הקודש משלב את שניהם בכך שהוא מחקה את ארון העדות בבית המקדש – בו נשמרו לוחות הברית. האלבום של סטסוב-גינצבורג נותן ביטוי עשיר לצורות השונות, ומכאן שלתפיסות השונות, של ארון העדות לאורך ההיסטוריה היהודית.

תנ"כים מהמזרח הקרוב מתארים את ארון העדות באופן דומה, כמבנה שבראשו קשת. הארון מחולק לעתים לשניים, רמז ללוחות הברית ששכנו בו. דוגמה לכך אנו מוצאים ב'חומש לנינגרד' הראשון המתוארך לשנת 929.

 

לוח II, ארון העדות השמור בקודש הקודשים של בית המקדש נמצא בראש האיור

 

איור III, גם כאן ניתן לראות את ארון העדות מעל המנורה

 

ארון עדות יפהפה נוסף, כשבמרכזו שני לוחות הברית, אנו מוצאים ב'לקט של פירקוביץ':

לוח XI

 

אחרית דבר

האלבום שפרסמו גינצבורג וסטסוב נחשב ליצירה חלוצית מבחינת הנושא וההיקף שלו, והשפעתו רבה על הכיוון/כיוונים שאותם תחקור האמנות היהודית במאה העשרים.

האמנים היהודים שיעמלו בשנות העשרים והשלושים להקים תרבות יהודית-מודרנית חדשה לבני ובנות דת משה הבינו כי יצטרכו קודם להתעמת עם המורשת הדתית והאמונית של עמם, להפנים את דימוייה החזותיים וליצוק בהם תוכן מודרני, בדומה לחידושים שחידשו חבריהם המשוררים והסופרים בשפת הקודש באותה שעה ממש. לשם כך הם פנו לאלבום המשותף של גינצבורג וסטסוב.

 

לוח XVI. פרגמנט מ'חומש לנינגרד השני'

 

לקריאה נוספת אנו ממליצים על הספר 'איורי תנ"ך עבריים מלנינגרד' מאת החוקר בצלאל נרקיס. הספר יצא במוסד ביאליק בשנת תש"ן

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

מיקרוגרפיה -– אמנות הציור באותיות

המסע המופלא בעקבות הקולופון

מייסד בצלאל מתנבא: הבוגרים שלי יקשטו את בית המקדש