ר' שלם אל-שבזי (1619–1720) חי ופעל בדרום תימן. שמו המלא הוא שָלֵם [בערבית: סַאלֵם]. בן יוסף בן אביגד בן חלפון מַשְׁתָּא אַלשַּׁבַּזִי. אביו, יוסף בן אביגד, היה משורר וגם היה מראשי הקהילה. הוא עסק בקבלה ובהוראה. שבזי כונָּה 'משתא' על שם מקורהּ של משפחתו, וכונה גם 'אלשבזי' על שם עירו. 'משתא' הייתה משפחה מפורסמת, שממנה יצאו משוררים וסופרים ידועים, שהרבה משיריהם ומן ההעתקות שבכתיבת ידם מצויים בידינו עד היום, והם מפארים את יצירתה הרוחנית של יהדות תימן. לשבזי היו שני בנים ושתי בנות. המפורסם שבהם הוא שמעון, שהיה ממשיך דרכו ברבנות ובשירה. לפרנסתו עסק שבזי במלאכת האריגה, אך את מלאכתו עשה עראי ואת יצירתו הרוחנית – שירה, פרשנות על ספרי קודש שונים, מחזורי תפילה שהעתיק – עשה קבע.
כמקור לכתיבתו שימשו ספרים בתחומים שונים: בתחום המדרש והאגדות היה 'מדרש הגדול' לר' דוד בן עמרם אַלְעַדַּנִי (המחצית הראשונה של המאה ה-14), אשר שימש בסיס לפירושיו; בתחום הפרשנות האלגורית והמדעים היו לו ספרי ר' בחיי בן אשר אבן חלואה (ה'ט"ו, 1255 – בסביבות ה'ק', 1340); ספר 'סגולת ישראל' לרב ישראל הכהן מדרום תימן, אשר כתב פירוש מעמיק ל'מדרש הגדול' והוא מפרשו במספר רבדים הכוללים קבלה ופילוסופיה; עוד בתחום הקבלה שימשו אותו ספר הזוהר, 'שערי אורה' לר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה (1323-1248 לערך), ועוד ספרי קבלה.
בשל אופיו הנמרץ ובשל סקרנותו העצומה, נדד שבזי ממקום למקום ברחבי תימן. בנדודיו תר הוא אחר ספרים, ולמד להכיר את הקהילות היהודיות והלא-יהודיות השונות, מנהגיהן ואורחות חייהן. הוא יצר קשרים עם חכמי דורו, וזאת מתוך הערכתו ואהבתו העזה לתורה ובמיוחד לחכמי תקופתו מן העיר צנעא, כגון ר' סעדיה בן דוד דְּרַיְן. הוא מהלל את לומדיה בשירתו בכינוי 'חֶבְרַת בְּנֵי תוֹרָה', ואף כשלא היה בסביבתם חש הוא כאילו הוא שוכן בתוכם. שיריו משובבי הנפש נסכו תקווה בלב הקהילות שעבר בהן לעתיד טוב יותר. על אף היותו רחוק מהן פיזית, הן ראו בו את מנהיגם הרוחני והמדיני, המגונן עליהם ממרחק המקום והזמן.
גם בתחום יחסיו מחוץ לקהילה היהודית עשה שבזי חיל רב, בקושרו קשרים אמיצים עם אנשי השררה והשלטון שבמחוזות השונים של תימן, ולכן אף הם הכירו בגדלותו הרוחנית והמדינית, בסגולותיו ובעצותיו, שמהן נהנו הם לעתים מזומנות.
הפרטים הביוגרפיים הפזורים ביצירותיו בשירה ובמדרש, מתארים את מצבו הקשה של שבזי, גופני וכלכלי כאחד. על אף מצבו זה נתברך שבזי בתשוקה עזה לבוראו, וחתר בלי לאות לשלמות בכל התחומים: הלימודי, הרוחני, המוסרי וההנהגתי. אף ידיעותיו הכלליות היו מרובות בתחומים הבאים: ברפואה, בחכמת הטבע, באסטרולוגיה, בקריאה ב'גורל החול', בחכמת הפרצוף, בשימוש באבני חן, בקמיעין, בכשפים ובלחש.
יצירתו הספרותית של שבזי
שבזי חיבר חיבורים שונים: תפסיר 'ספר איוב' מאת רס"ג (אוטוגראף של שבזי) עם מספר פירושים בשוליים; ביאור ('שַׁרְח') להוראות בדרך שו"ת על הלכות מאכלות אסורות והלכות שחיטה להרמב"ם (אוטוגראף); 'הפטריות כל השנה' עם ניקוד עליון וטעמים, עם פירושים בשוליים מאת שבזי (אוטוגראף); ספר 'גורל החול'; 'כִּתַּאבּ אַלזִּיגּ' – חכמת מערכות הכוכבים והמזלות; 'שימוש תהילים' – ספר הנחיות לשימוש במזמורי תהילים כסגולה להשלמת צרכים רוחניים וגופניים כאחד; 'ספר המרגלית' – תפילות וסגולות, פירוט אברי הגוף ותפקידיהם, תרופות לחולאים שונים; ומדרש 'חמדת ימים' – פירוש על התורה, המבוסס על תורת הקבלה.
נוסף על הספרים הנזכרים לעיל, הותיר לנו שבזי תִּכְּלַאל – מחזור התפילה התימני השנתי – בשתי מהדורות בהעתקתו: מהדורה ראשונה נכתבה בפרק הזמן שבין השנים הת'-התט"ו, 1640–1655. בתִּכְּלַאל זה יש עשרים פיוטים חדשים שטרם פורסמו. תכלאל זה נמצא בשלבי עריכה והתקנה לדפוס על ידי ציון בר-מעוז, אשר עוסק שנים רבות בתורתו של שבזי. את כל המידע בדבר קיומו של תכלאל זה במהדורתו הראשונה קיבלתי ממנו ועל כך תודתי נתונה לו.
המהדורה השנייה מפורטת ומקיפה יותר. את התִּכְּלַאל ערך והעתיק שבזי והוא מושא בְּלוֹגֵנוּ. תִּכְּלַאל זה נמצא בבית הספרים הלאומי ולהלן פרטיו: העתקתו נסתיימה בשנת א'תתקפ"ח לשטרות (ה'תל"ז ליצירה, 1677 לסה"נ), סימנו במתכ"י [=המכון לתצלומי כתבי יד]B 704 (152 Yah.) ; MSS-D 20. הוא מנוקד בניקוד עליון עם פירושים בשוליים, ו- 170 עמודים במספר.
פה תוכלו לצפות בתִּכְּלַאל המלא והמקוון
התִּכְּלַאל כולל את מרבית הנושאים והמדורים המופיעים בכל תִּכְּלַאל תימני שנמצא עד לזמנו של שבזי: תפילות החול (1–7), תפילות השבת (7–15), תפילות ראש חודש ושאר המועדים (16–22), תפילות ופיוטים לראש השנה (22–27), תפילות ופיוטים ליום כיפורים (27–30), ענייני חנוכה ופורים (31), קידוש ליל שבת וברכת המזון (31–33), קידוש לשלוש רגלים (34), ברכת הלבנה ועירובי תחומין, חצרות ותבשילין (35), ברכת אירוסין וקידושין (36–40), ברכות המילה (41–43), פיוט למילה (41–42), ברכות לנימול (44–45), פסח כולל סדר ליל פסח ודינים שונים (46–54), סליחות ופיוטים לימים נוראים (54–102), סוכות (103–111), שמחת תורה (111–117), פרקי אבות פרקים ב-ו (117–126), נוסח הכתובות, הגיטין ושאר שטרות (126–133), מצוות מעקה (133), פדיון הבן (134), מצוות חלה (135), מצוות מזוזה (135), פסוקים להוצאת ספר תורה (136–140), ענייני הבדלה (141–143), לוח העיבור (143–148, 135–141), שבעה הספדות (143–147), לקט מהלכות אבלות לרמב"ם (147–148), ענייני לוח השנה העברי (148–162), תפילה להינצל מצרה (163–164), סדר המנהגות (164–167), שו"ת על ספרים אחדים מתוך 'משנה-תורה' לרמב"ם (167–170), פרקי משניות [ זבחים (165), שבת (7–8), אבות (117–126, 13–15)].
התבוננות מעמיקה בתכלאל שבזי מאפשרת לראות כי אף שהעובדה שהוא חי בתקופה של ספיגת נוסחי ספרד בדרום תימן, עדיין היה הוא נאמן למסורות תימן הקדומות הן בנוסחי התפילה והן במנהגים, ולכן התכלאל מוכיח שעדיין הוא משתייך למסורות תימן הקדומות ולא למי ששוּקע בהן נוסח ספרד.
נתון מעניין נוסף הוא העובדה כי באותיות מסוימות משתקפים הרגלי כתיבה האופייניים לסופרים מעתיקים מתימן, לדוגמה: כתיב האות שׂ – בקו השמאלי שלה ניתן לזהות כמין עיטור: עשׂה (14), לעשׂר (14), נושׂא (56).
במאה ה-17 התפרסמו בתימן שני תִּכְּלַאלים חשובים: 1. תִּכְּלַאל בשירי, אשר מאוחר יותר נכלל על ידי המעתיק הדייקן, ר' שלום קרח (1952-1873), עם 'התכלאל הקדום' ועם תכלאלים קדומים אחרים בתוך תכלאל אחד שנקרא 'תכלאל קדמונים'; 2. תִּכְּלַאל משתא-שבזי, שהעתיק ר' ישראל בן יוסף משתא בשנת 1622 לסה"נ שכינויו 'סָפְרָא', הוא בנו של המשורר יוסף בן ישראל (נולד במחצית הראשונה של המאה ה-16 ונפטר במחצית הראשונה של המאה ה-17). תכלאל זה הדפיס בנימין עודד יפת במהדורת צילום בשנת תשמ"ו.
טעימות מתוך הממצאים
1. מילים רבות מופיעות בדרך כלל בכתיב מלא, למשל: זוֹהְמָה (141), וְשַׂמְחֵינוּ (20), לצדן מילים המופיעות בכתיב הזהה לכתיב המקראי, למשל: כְּמוֹשִׁיעֵנוּ (5), יְפַרְנְסֵנוּ (33).
2. בתִּכְּלַאל שבזי מצויות עדויות רבות למסורת הקריאה של המשנה שבפי יהודי תימן, עם שיש הבדלים מסוימים בינה למסורת הקריאה של שבזי עצמו הן בתפילה והן בפיוטים. בתִּכְּלַאל זה נמצאים שני פרקי משנה מנוקדים: פרק ב ממסכת שבת, 'במה מדליקין'; שישה פרקים של מסכת אבות; פרק ה ממסכת זבחים; וקטעים ספורים מתוך הגדה של פסח (אגדתא דפסחא). דוגמות לניקוד מעין זה:
א. מסכת שבת, פרק ב (8): נַחוּם, בָּעִטְרָן, נְפָט, מִיטַּמֵּא, לוּסְטִים, שְהוּא עוֹשֶה (לא 'עוֹשָהּ'), לִידָתָן, עִם חָשֵיכָה, אינה חָשֵיכָה.
ב. פרקי אבות, פרק א (14): אנטוּגְנוֹס, שׂוֹכוֹ, כָּעבדים, וִהְוִי, בָּטֵל, יִירָש (=יורש), וּשְׂנוֹא, נְגַד, מֵיסַף, יֵילַף. וכן: "לִיתַּן" = ליתֵּן (119).
ג. זבחים, פרק ה (165): הַזָאָה, שְׁיַירֵי, אָשָׁם גְּזֵילוֹת.
ד. אגדתא דפסחא – (48) אֲפִיקוֹמוֹן, כְּמַה שַׁאָמַר, הַקְהַא.
3. מצויות צורות ניקוד המשקפות את דרך ההגייה בלשונם של יהודי תימן בנוגע להגיי המעבר שלפני הפתח הגנובה, למשל: המילה רוּחַ נכתבת רווַח בשני ווים כהגיית הפתח הגנובה בפי יהודי תימן (120) וגם רוַח (120) בוי"ו אחת, לשביח (21, בלי ניקוד) וּמִזבֵּיַח (94).
כמו כן, מצויות מילים המנוקדות כמבטא בני תימן השונה מן הניקוד הטברני המקובל, למשל: שְׁאָלוֹת = שְׁאֵלוֹת (167).
מצויות גם צורות מנוקדות המשקפות את ייחודי המבטא של בני חטיבת דרום תימן, למשל: החלפת חולם בצירי ולהיפך: מוֹפוֹת – מופת (69), יִשָׁפוֹטוּ – יִשָּׁפֵטוּ (30), וכן חריזת חולם וצירי: עָכוֹר – סוֹכֵר (41), וְכוֹסֵף – סוֹף (43).
ניתן לערוך השוואות בין המסורת של שבזי לבין מסורות הקריאה של בני חטיבות אחרות מתימן. שבזי חי בתקופת ביניים או בתקופת מעבר מבחינת חדירת שינויים בנוסחי התפילה שבתימן, ובשל כך ניתן לראות בנוסחו את השפעת השינויים. שינויי הנוסח השפיעו אף על מסורת ההגייה של יהודי תימן. דוגמה מובהקת של שבזי לביניימיוּת בתחום תורת ההגה ניתן לראות בעמ' 21 של כתב היד:
"ואין אנו יכולין לעלות להיראות להשתחוות לפניך בבית בחירתךְ בנוה הדרךְ בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, מפני היד שנשתלחה במקדשךְ".
כאן שבזי נאמן לנוסח תימן הקדום, שכמוהו מופיע בנוסח ה'בלדי' של יהודי תימן[i]. לעומת זאת, משפטים אחדים לאחר מכן, כותב שבזי:
"נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונךָ, כמו שכתבת עלינו בתורתיךָ על ידי משה עבדךָ".
כאן שבזי מנקד שלא כמנהג תימן הקדום, אלא כפי שנוקד בסידורי הדפוס בנוסח ליוורנו, שהובאו לתימן. מיד לאחר מכן ממשיך שבזי:"בנה ביתךְ כבתחילה וכונן מקדשךְ על מכונו", בחזרה למנהג תימן הקדום.
4. ישנה עקביות בהופעת כתיביהן של צורות לשון שונות בתחום הפועל והשם, למשל: חיבור מיליות – בכתבי היד התימניים מצורפת המילית 'של' בהוראת שייכות למילים שאחריהן, ובדומה לכך וכן מילית היידוע הערבית 'אַל–': שַׁלַּזְבָחִים (165), אליחיד [בלי ניקוד] (16).
נוסף על כך, נמצא שרק רש"ש מחבר שלוש מיליות נוספות אל המילים העוקבות להן: א. מילית היחס 'אל' – אַלרֵעֵהוּ = אל רעהו [עמודה שנייה] (119), אלביתיך [בהערה, בלי ניקוד] (39), ב. מילת השלילה 'אַל' – אַלתִּפרוֹש (117), "וְאַלתַּאְמֵן" (117), "וְאַלתָּדִין" (117), "וְאַלתֵּאמַר" (117). ג. המילית 'כל' – כלמקום [בהערה, בלי ניקוד] (14).
סידורו של ר' שבזי, כמו גם ספרי תפילה נדירים נוספים יוצגו במסגרת תערוכה מיוחדת בספרייה הלאומית. אנחנו מזמינים אתכם לבקר בתערוכה שתהיה פתוחה מה-2.9.2018 ועד ה-4.11.2018.
כתבות נוספות
דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן
כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה
תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי
הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות
