בחודש מרץ של שנת 1950 היה בן גוריון בנופש בעיר טבריה. הבעיות שהעסיקו את ראש הממשלה של מדינה שטרם מלאו לה אז שנתיים היו עצומות: בעיות ביטחון, כלכלה, עלייה והתיישבות ועוד רבות. אך למרות הכול התפנה ראש הממשלה וכתב אז מכתב ארוך לשר האוצר של ממשלתו, ובו דרש להקציב סכום כסף גדול כדי לייסד את המכון לתצלומי כתבי יד שמטרתו לצלם ולרכז תצלומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכתב נשלח ביום 5 למרץ 1950, והעתקים ממנו נשלחו לכל חברי הממשלה. כעבור ימים אחדים החליטה הממשלה לייסד את המכון לתצלומי כתבי היד העבריים בחסותו של משרד החינוך והתרבות.
שנים בטרם נפתח המכון פעל פרופ' גרשם שלום, חוקר המיסטיקה היהודית, להעשיר את ידיעותיו בכתבי יד. שלום ידוע בתור מייסד חקר הקבלה באוניברסיטאות. הוא הראשון שהקים קתדרה מסודרת ללימוד קבלה באוניברסיטה העברית, דבר שהפך להיות לנחלת כל האוניברסיטאות בארץ. כתביו אודות הקבלה נחשבים עד היום כאבן יסוד של כל חוקר קבלה מתחיל (ומתקדם).
גרשם שלום שלט בתחומו בזכות, בין היתר, היכרותו המעמיקה עם כתבים קבליים רבים. בכדי להכירם הוא נסע בכל העולם וצילם כתבים מכל העולם ושמרם בספרייתו הפרטית. אוסף צילומים זה נשמר עד היום בספריית ג. שלום.
בתמונה: כתב היד המצולם הוא 'משכן העדות' שחיבר המקובל הספרדי בן המאה ה-13, משה די ליאון. יש הסוברים עד היום שדי ליאון כתב את ספר הזהר, שלום כתב בתחילת חייו מאמר שחלק על רעיון זה, אף שבסוף ימיו הוא נטה לחשוב שמשה די ליאון כן כתב את ספר הזהר, החידה לגבי מי כתבו נותרה בלתי פתורה עד ימינו אלה. כתב היד המקורי שמור בספריית המדינה בברלין, גרמניה.
תלמידתו המובהקת של שלום, רבקה ש"ץ אופנהיימר, המשיכה את מפעל התצלומים שהחל שלום – בעיקר בתחום כתבי היד של ספר הזוהר (ויש המכנים אותה, ספרות הזוהר). ש"ץ ותלמידיה שקדו על מהדורה ביקורתית של הזוהר בכ-40 כרכים. הפרויקט לא התממש בסופו של דבר, בגלל פטירתה בטרם עת של ש"ץ בשנת 1992.
דוגמה לאחד מכתבי היד של הזוהר שצילמה פרופ' ש"ץ
יחד עם תצלומי כתבי היד, שמורים בספריית שלום גם הפרוטוקולים של הפרויקט ורשימה מפורטת של כתבי היד שצולמו – מרביתם עבור פרויקט הזוהר, אך אחרים לצרכים שונים שאינם קשורים לפרויקט.
בעמוד הפותח את הפרוטוקול צוינה מטרת פרויקט הזוהר: "ספר הזוהר הוא ספר היסוד של הקבלה ומיוחס במסורת לר' שמעון בר יוחאי. מטרת פרויקט ספר הזוהר היא להוציא לאור את הספר על כל חלקיו, שלם ומוגה ע"ם כתבי יד, מתורגם עברית ומונחה ע"י אינפורמציה מקצועית הכוללת מקורות, מקבילות, והערות ענייניות וביבליוגרפיות של המהדירים. ההוצאה המעדה תעשה פרשות פרשות. בעקבות החומר שהעלנו על המחשב תופק קונקורדנציה ללשון הזוהר וכן מילון לספר הזוהר שבמרכזו כרטסת המילון שהכין פרופ' גרשם שלום ז"ל. הפרויקט יצא לאור תחת חסותה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשיתוף מרכז גרשם שלום שליד האוניברסיטה העברית בירושלים".
בהמשך הפרוטוקול תועדו כתבי היד שנסרקו בצירוף הערות שונות על תוכנם. על אחד מכתבי היד נכתב למשל כי "ההעתקה בכתב היד איננה שיטתית, ולמעשה לפנינו אוסף של מקורות שונים כפי שהזדמנו לפני המעתיק, שכן הוא מציין לעתים קרובות "עד כאן מצאתי", או "חסר כאן" וכיוצא בזה…"
הדף הפותח את פרוטוקול ישיבת פרויקט הזוהר
רשימת כתבי היד המצולמים של הזוהר השמורים בספריית גרשם שלום
בתמונה: הצצה לאוסף תצלומי כתבי היד השמורים בספריית שלום.
תודה ליובל דה מלאך ולד"ר צבי לשם מאוסף שלום על עזרתם בחיבור הכתבה, ועל כל הסיורים הנפלאים בספרייה החד-פעמית של שלום.
בספרי קריאה או שירה מנסים המחברים לבחור כותרת מושכת במיוחד גם אם היא לא מעידה כלל על תוכן הספר. לא כך בספרי לימוד ועיון. הכותרת חייבת לרמז על התוכן, אחרת פוחתים הסיכויים שיקראו בו.
ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים.
משמעויות שמות ספרי היסוד שלנו – התורה, משנה והתלמוד – הן בהתאמה, "הוראה", "שינון" או "לימוד" ומכאן שהיו יכולים לדון בכל נושא שהוא.
רוב שמות מסכתות הש"ס יעילים יותר. מסכת שבת עוסקת בעיקר בדיני שבת, מסכת תרומות בענייני תרומה.
ספרים תורניים נכתבו בדרך כלל (אך לא תמיד) למטרות דתיות. המחבר רצה לחלוק את חידושיו ורעיונותיו עם כלל ישראל כדי להגביר את לימוד התורה. יש חשיבות בציטוט המקור לחידושים אלה. המשנה במסכת אבות קובעת כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". ואת דברי הגמרא במסכת בכורות "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" מסביר המהר"ל: "כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו (לאחר פטירת המחבר)… יש לו (למחבר) חבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה, ואז יש לו קצת חיים עד ששפתיו דובבת."
לכן ניסו מחברים רבים, בעיקר במאות השנים האחרונות, לרמוז לשמם בכותרת ספרם כך שהמעיין בספריהם – גם אם לא יצטט את שם המחבר, לפחות יזכיר אותו, כבדרך אגב, בשם הספר.
ניתן למצוא בארון הספרים היהודי ספרים המתהדרים בכותרות פשוטות ויצירתיות, פשוטות ביותר ומוזרות למדי.
לפני כ-120 שנה פרסם שנאור זלמן שכטר (שהתפרסם בין השאר בגילוי הגניזה הקהירית) מאמר העוסק בכותרות ספרים יהודיים. הוא מחלק את השמות למספר קטגוריות כשבכל קטגוריה קיימות מבחר של דוגמאות.
כותרות "צנועות"
שאילתות דרב אחאי גאון
ספרי הגאונים (בבל בימי הביניים המוקדמים) והראשונים (אשכנז/ צרפת בימי הביניים) מוּכרים בזכות שמותיהם הפשוטים המעידים על תחום עיסוקו של הספר. בדרך כלל מדובר בביאורים או חיבורים המתבססים על התלמוד. "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא אוסף של שאילתות – דרשות על פרשיות השבוע הפותחות בשאלה הלכתית רלוונטית.
'תוספות', 'פירוש על' או 'חידושי' הן כותרות מקובלות המרמזות לתוספת או ביאור לתלמוד או לתנ"ך, דוגמת פירוש רש"י וחידושי הרמב"ן. על פי רוב המחבר אינו זה שהעניק את הכותרת, אלא המשתמשים באוספי כתביו, מסיבות של נוחיות וסדר. הסופר הראשון שככל הנראה בחר כותרת שהכילה את שמו היה רבי שמעון בן צמח דוראן שהעניק בעצמו את השם הפשוט 'שו"ת התשב"ץ' ככותרת ספר תשובותיו.
כותרות המתבססות על מילות הפתיחה
פרשיות השבוע נקראות על פי אחת המילים הראשונות המופיעות בהן: בראשית ברא אלוהים, אלה תולדות נח, לך לך מארצך וכד'. הדבר נפוץ גם בחלק מספרי המדרשים. ספר מדרש תהילים למשל מכונה "מדרש שוחר טוב" על פי הפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" המופיע בתחילתו. "מדרש ילמדנו" (או תנחומא לפי חלק מהחוקרים) פותח במילים "ילמדנו רבינו". מדרש "שיר השירים רבה" פותח בפסוק "חזיתָ איש מהיר במלאכתו" ולכן מכונה גם "מדרש חזיתָ".
כותרות "מפריזות"
ספר רזיאל המלך
ספרי קבלה רבים קיבלו שמות הנשמעים מעט מוגזמים לאוזנינו כיום. הכותרות מייצגות סוג של הערצה וכבוד לתוכן הספר. דוגמאות קלאסיות הן "ספר הזוהר" ו"ספר הבהיר" המרמזים לאור האלוקי. כך גם "ספר היצירה" על יצירת העולם או ספרים עם שמות דמויות חשובות כמו "ספר רזיאל המלאך" או "רעיא מהימנא" (כינוי למשה רבינו).
כותרות המרמזות על ספרים אחרים
בקטגוריה זו נמצא בעיקר פירושים או ביאורים על ספרי יסוד הלכתיים ואחרים. "מגיד משנה" או "משנה למלך" הם פירושים על משנה תורה לרמב"ם. השולחן ערוך מכוסה ב"מפה" – כינוי להגהות הרמ"א על שולחן הערוך. ספר "פאת השולחן" על הלכות התלויות בארץ הוא, לדברי המחבר בהקדמה, מעין חלק והשלמה לשולחן הערוך עצמו.
כותרות בלשון נקיה או הפוכה
ספר טוב לכת
רבים החכמים שדיברו בלשון סגי נהור – היא לשון הפוכה, על מנת שלא להוציא מילה רע מהפה. אחת ממסכתות הש"ס (מסכתות קטנות) היא "מסכת שמחות", מסכת שלא נמצא בה דבר שמח. המסכת עוסקת בענייני מוות ואבלות. כך גם נכתבו בענייני אבלות ספר "טוב לכת", "גשר החיים", ו"דרך החיים". בנושא אחר, נכתב לפני מספר שנים ספר "שיחת חולין" ביאורים וציורים בענייני שחיטה במסכת חולין, ממש לא שיחת חולין.
מילים מהמקורות או משחקי מילים
ספר אהבת דוד
זוהי הקטגוריה הרחבה והמעניינת ביותר. ניכר אצל חלק מהמחברים מחשבה ויצירתיות בבחירת שם לספר. לפעמים שמם מרומז בכותרת כמו למשל עשרה ספרים שונים בשם "זרע אברהם" על שם מחברים בשם אברהם.
אזכורים מקראיים מופיעים פעמים רבות ככותרת ספר שבה לדמות ולמחבר שם משותף. לדוגמא: "זאת ליהודה", "ויחל משה" וכ-10 ספרי "אפריון שלמה". יש כ-20 ספרים שונים בשם "מטה אהרון" וגם "מטות" אחרים כמו "מטה משה", אפרים, דן, יהודה, יוסף, נפתלי ומנשה. כולם על שם מחברם בעל אותו שם מקראי.
אחד המחברים הפוריים ביותר היה החיד"א. לחלק מהעשרות הרבות של ספרים שכתב העניק את שמותיו. קל לעשות כך אם קוראים לך הרב חיים יוסף דוד אזולאי. מבין ספריו אנו מוצאים את "חיים שאל", "יוסף תהילות" ו"אהבת דוד". על שמואל דוד לוצאטו, מחבר וחוקר בולט בתנועת ההשכלה, מסופר שהיה בוחר שמות לילדיו על שם כותרות ספריו.
מחברים כוהנים או לוויים אהבו לשלב את מעמדם בכותרות ספריהם. הרב יעקב יהודה כהנא והרב רפאל זיסקינד כ"ץ (כהן צדק) כתבו ספרים בשם "ושב הכהן" (ויקרא י"ד, ל"ט). נכתבו גם ספרי "בגדי כהונה", "בתי כהונה", "משמרת כהונה" ו"מתנות כהונה" שאינם קשורים לענייני כוהנים. את הלוויים מייצגים "בית הלוי", "עבודת הלוי", "מחנה לויה" ועוד.
הכוהנים שירתו במשכן ובבית המקדש, שם נשמרו כלי הקודש ששמותיהם התגלגלו לשמות ספרים רבים. כך אנו מוצאים את "מקדש שלמה", "מקדש אהרון", "משכן העדות", "משכן שילה" וכלים כמו "מזבח אבנים", "לחם הפנים", ו"מנורת המאור". יש גם התייחסות לבגדי הכוהנים: "ציץ הקודש", "פעמון ורימון", ו"חושן האפוד".
ספר לבוש מלכות
המוביל עם ספרי "בגדים" חייב להיות הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים" במאה ה-16. הוא כתב סידרת ספרים בהלכה, פרשנות וקבלה, וכל אחד מהם מתחיל במילה "לבוש" כמו "לבוש מלכות", "לבוש התכלת", "לבוש ששון ושמחה" ועוד. בין ספרי "בגדים" אחרים אפשר למצוא את "כותנות עור", "כתונת הפסים", "בגד ללבוש" "בגדי יום טוב" ו"כובע ישועה".
ומה באשר לאוכל? למדנים רעבים יכולים להשביע רעבונם בעזרת "יערות דבש", "שבעה משקין", "יין המשומר", "קמח סולת" ו"עוגת אליהו", בהנחה שמדובר בסוגיה הרלוונטית להם.
מאמר שבט לגו כסילים
שתי כותרות יצירתיות במיוחד מציין שכטר במאמרו. כותרת מעט אלימה "שבט לגיו (לגב) כסילים" ציטוט מתוך ספר משלי, הוא ספר קצר על אודות מחלוקת בין אדמו"רים חסידיים. ולחובבי המתמטיקה, כתב יד מהמאה ה-16 בשם "עיר סיחון" הוא חיבור עברי בנושא חשבון, שכן עיר הבירה של המלך סיחון במקרא היתה… חשבון. ב-1950 ערך הסופר והביבליאוגראף מנחם מנדל זלאטקין ספר מקיף בנושא שמות הספרים ובו מאות רבות של כותרות שונות ולפעמים משונות מארון הספרים היהודי.
נסיים בסיפור. הרב מאיר ברלין מספר על סבו הרב יחיאל מיכל אפשטיין (1908-1829) מחבר "ערוך השולחן". כשיצא החלק הראשון של הספר לאור פלט רב אחד מבני המשפחה דברי הלצה: "מרבים לחבר ספרים כל כך, עד שאין שמות חדשים בשבילם, ולפיכך נוטלים את השמות הישנים ומהפכים אותם. במקום "שולחן ערוך" עושים "ערוך השולחן"."
מכירים ספר תורני עם שם מעניין, מקורי או מוזר? ספרו לנו בתגובות.
לקריאה נוספת:
עמודים בתולדות הספר העברי – בשערי הדפוס / יעקב שמואל שפיגל
אנו, דוברי העברית המודרנית, בוגרי מערכת החינוך הישראלית עתירת לימודי התנ"ך, שמצטטים ללא הרף – ופעמים רבות בלי ידיעתנו – פסוקים, שברי פסוקים וביטויים שאולים ומשובשים שהופיעו במקור בתנ"ך, מתקשים לתפוס את הרעיון: ספר תנ"ך שנדפס מתוך מטרה ללמד את קוראיו עברית?
בהפתעה שלנו יש משהו משמח. האם לא מדובר בהוכחה הטובה ביותר לתחיית העברית? ליציאתה מן הספרים לעולם? כי קודם יונקים ילדינו עברית, ורק אחר-כך, שנים לאחר מכן, סביבות גיל 7 (כיתה ב' בחינוך הממלכתי) יזכו להיכרות ראשונה ומהפנטת עם "ספר הספרים", היכרות שתלווה את מקצתם עד סוף חייהם.
במשך מאות בשנים היה מצב זה בחזקת האפשרות הבלתי אפשרית, חלום שאיש כמעט שלא העז להגות בקול, ואם בקול – לא בקול עברי. כי העברית, ידעו בני הקהילות היהודיות, היא עניין לתפילות ולספרים, התכתבויות בין קהילות ויחידים שלא חלקו שפה משותפת (לא ערבית-יהודית, יידיש, לאדינו או כל אחת מהשפות היהודיות שפיתחו אבותינו).
הם, אבותינו שבגולה, תהיה זו איזו גולה שתהיה, ידעו שאת ראשית לימוד השפה יתחילו בתנ"ך. הבנה זו חלחלה גם אל חברת הרוב הנוצרי באירופה, ועניינה במיוחד את המלומדים הנוצרים שכבר מסוף ימי הביניים החלו לפזול אל התנ"ך במתכונתו "האותנטית", בשפת המקור שלו, השפה שבה חובר ובה (לפי המסורת) ניתן שלם ומוכן למשה בסיני. בעברית.
שער הספר "דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ" לאליאס הוטר, שנת 1587
עשרות המצאות וחידושים נהגו לאורך השנים בניסיון להקל על למידת אותה שפה עקשנית המסרבת להיקבר בספרים עתיקים, את אחד המעניינים שבהם נמצא כבר בראשית הדפוס העברי והנוצרי: בתנ"ך הקרוי 'דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ' שהוציא לאור האמן וההבראיסט אליאס הוטר (Elias Hutter).
בשנות העשרה לחייו נרשם הוטר ללימודי שפות באוניברסיטה הלותרנית ביֶנה. בגיל 24 כבר התמנה הצעיר הגרמני, שנולד בשנת 1553, למשרת פרופסור לעברית באוניברסיטת לייפציג. בשנת 1587 הוציא לאור הוטר את 'דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ'. התנ"ך שעוצב ביד אומן כמוצר איכותי ונגיש התייחד מתנ"כים עבריים מודפסים קודמים מעל הכול ברמת העיצוב – ובכך אין הכוונה לטיפוגרפיה או למבנה הדף התנ"כי.
בראשית א' בספרו של הוטר. אנו יודעים שהעותק השמור בספרייה היה בשימוש כיוון שאחד מהבעלים המוקדמים של ספר זה ציין בכתב ידו מעל לכל מילה את תרגומה ללטינית
הוטר פיתח דרך הדפסה ייחודית כדי לספק מענה לשני הקשיים המרכזיים של לומדי העברית:
ראשית, עברית נכתבת באלפבית זר לקוראי לטינית והשפות הנגזרות ממנה.
שנית, העברית מתייחדת בשורה ארוכה של תחיליות וסופיות – אותיות או מיליות שמצטרפות לתחילת או לסוף המילה דוגמת ב' המקום, ה' הידיעה, ים-ות לרבים-רבות ועוד. על לומד העברית לשנן תחיליות וסופיות אלה כדי לדעת את השפעתן על המילה המקורית שלה צורפו.
לשם כך הודפסו בתנ"ך של הוטר כל אותיות השורש של כל מילה עברית בתנ"ך באותיות דפוס רגילות/ מלאות. אותיות שאינן שורשיות (אותיות השימוש) נדפסו כאותיות חלולות.
העמודים האחרונים בתנ"ך הוטר
ומה קורה במידה שאותיות השורש אינן נמצאות במילה המסוימת? את האותיות הללו הדפיס הוטר באות זעירה מעל המילה.
בהקדמה לספרו מסביר הוטר את המוטיבציה שהנחתה אותו בעיצוב התנ"ך: באמצעות ציון מפורש של אותיות השורש במילים עבריות יוקל על הבראיסטים נוצריים בחיפוש שורשי המילים במילונים עבריים-לטיניים שהחלו להתפרסם בתקופה זו.
בשנת 1913 יצא הרב קוק בראש משלחת רבנים של היישוב הישן, למסע אל המושבות העבריות הצעירות. מי הצטרף למסע? מה קרה להם בזכרון יעקב ומה הביא את הרב קוק לנופף ברובה בהתלהבות?
מסע המושבות של הרב קוק. הצילום מתוך הספר: "מסע המושבות", ההסתדרות הציונית העולמית ו'בית הרב'
בשנת 1904 הזמינה העיר יפו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לשמש בתור הרב של יפו ושל המושבות. בכך הגשים הרב קוק את חלומו הגדול: לעלות ארצה ולשמש רב בארץ ישראל. כמעט מיד הוכר הרב קוק בתור דמות מאחדת בזכות ניסיונות הגישור האינסופיים שלו בין הפלגים היריבים בעיר: החלוצים העבריים שזנחו (ברובם) את הדת היהודית והחרדים אנשי "היישוב הישן".
הרב אברהם יצחק הכהן קוק בזמן כהונתו בתור הרב של יפו ושל המושבות
לא כל מאבקיו ביפו הניבו פרי. אנשי היישוב התעלמו מתחינותיו ומשתדלנותו למען השבת והמשיכו להתעכב בסגירת העסקים בערב שבת ולפקוד את בתי הקפה גם ביום השביעי, ביום המנוחה.
על אף שהעריץ הרב קוק את רוח החלוציות המפעמת במתיישבים העבריים, סירב לקבל את העובדה שהתרחקו מהתורה ומהמצוות ולכן, בשנת 1913 יזם מסע ברחבי המושבות העבריות בצפון ארץ ישראל – מסע לקירוב לבבות מיוחל לא רק בין החלוצים ליהודים המסורתיים, אלא גם (ובעיקר) בין החלוצים לדת ישראל שזנחו. הרב קוק חשב שכדי שהמסע יצליח יהיה עליו לרתום לצידו את חשובי הרבנים בארץ כדי שמשהו מקדושתם יעורר השראה בצד השני, וידבק בו.
רבה של יפו שלח הזמנות למנהיגי "היישוב הישן": המוזמן החשוב ביותר היה הרב חיים זוננפלד, ועצם העובדה שהרב קוק פנה אליו בהקשר כזה מלמדת על תעוזתו הרבה. הרב זוננפלד היה מנהיג העדה החרדית בירושלים והמתנגד החריף ביותר שהיה בנמצא לציונות. על אף שהרב זוננפלד שפך את זעמו בעבר על ניסיונות ההתקרבות שעליהם ניצח הרב קוק, הוא נענה להזמנה הלא שגרתית.
וכך המסע, אשר מומן ותועד על ידי "ארגון הפקידים והאמרכלים דאמסטרדאם", יצא לדרך בחורף תרע"ד – שנת 1913.
שער חוברת אלה מסעי, אשר מתעדת את מסע הרבנים. החוברת הודפסה בשנת 1940. ניתן להוריד את החוברת מהאתר Hebrew Books
המסע אל הבנים האבודים?
אחרי קבלת פנים חגיגית בחדרה, הגיעו הרבנים אל המושבה הראשונה – סמל העלייה הראשונה – זכרון יעקב. הם התאכזבו ששום קבלת פנים לא חיכתה להם. בזמן שהרבנים עושים את צעדיהם הראשונים בעיירה, התפשטה השמועה על הגעת המשלחת וקבלת פנים נערכה בחופזה – מסתבר שבואם של הרבנים הוכרז ביום הלא נכון.
המשבר הראשון התחלף במהרה במשבר נוסף, חמור בהרבה: הארכיטקט הצרפתי שמינה הברון רוטשילד העמיד, לטענתם של הרבנים, את במת בית הכנסת קרוב מדי לארון הקודש. שעות ספורות לפני כניסת השבת הכריזו הרבנים שאם לא תפורק "הבמה הרפורמית" בהקדם, הם מסרבים להיכנס ולהתפלל בבית הכנסת המפואר.
שליחים נשלחו, הצעות הועלו, מריבות התלקחו וקולות הוטלו, ועדיין – שום פתרון לא נראה באופק: הרבנים דרשו עתה לפרק הבמה בתוך חודש, ונענו על ידי נציג החלוצים שהבמה תפורק תוך חודשיים. ההתדיינויות נמשכו אל תוך השבת וכשזו נכנסה נשאר בית הכנסת היפה שומם – הרבנים העיקשים ערכו את תפילתם באכסניה. ברוח של פשרה ופיוס, הצטרפו חלוצי המושבה לתפילה.
ההחלטה הסופית נמסרה לרבנים בבוקר שבת: מיד עם צאת שבת תפורק הבמה. באותה רוח של פשרה, הצטרפו הרבנים אל בית הכנסת לתפילת השבת. הרב קוק נשא דרשה נרגשת מעל הבמה שעתידה להתפרק: המסר שלה החמיא למתיישבים – לא לגלות, כן לשיבה לארץ.
משם עשו את דרכם הרבנים אל האגוז הקשה הבא לפיצוח: מרחביה.
מבט מזכרון יעקב אל שפיה, העיירה הסמוכה שגם בה ביקרו הרבנים. שנה לא ידועה. מתוך אוסף גימנסיה הרצליה
יהודים "חופשיים להכעיס" במרחביה וריקודים אקסטטיים בפוריה
בתחנת הרכבת של מרחביה קידם מנהל החווה, מר דיק, את פני הרבנים. הוא הזהיר אותם מהצפוי להם והבהיר שכאן, מדובר ביהודים מסוג אחר מאלו שהספיקו לפגוש עד כה: צעירי אנשי העלייה השנייה, יהודים חופשיים בכל רמ"ח איבריהם.
הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ שהמטבח הוכשר: הרעב לא יעמוד כמכשול בניסיון קירוב הלבבות. המראה הזר, הגלותי כמעט של הרבנים, לעומת זאת, התגלה ככזה. בזמן הארוחה המשותפת נעמד פועל מתריס בחדר האוכל ודרש בקול לדעת בשביל מה באו הרבנים והרי "פה לא תשפיעו כלום!"
הרב קוק ביקש להרגיע על אף שבעצמו לא נראה נסער. הוא שלף משפט ששמט את הקרקע תחת התוקפנות של הפועל וחבריו המריעים (מי בקול ומי בלב): "לא באנו להשפיע", השיב הרב, "באנו להיות מושפעים".
החדשות הקשות שהגיעו בתום הארוחה הוציאו את האוויר ממלחמת האחים המתפתחת: שני איכרים מכנרת ודגניה נרצחו בידיי ערביי האזור. במהלך האזכרה התבקשו הרבנים להספיד את המתים: הרב זוננפלד התרכז בפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כדי להבהיר שידי הרבנים הלא ציוניים לא במעל ושהם לא אלו שביקשו מהחלוצים לסכן את נפשם. בניגוד גמור לקודמו, דרש הרב קוק "ברגש גדול" והציע את התפעלותו מהמפעל הכביר בו הוא חוזה.
ההצעה של הרבנים "שהפועלים הצעירים יעשו זיכרון לכבוד הנשמות שהוזכרו פה, על ידי שמירתם את השבת וסידור הכשרות בבית התבשיל" נדחתה בנימוס. ועדיין, המפגש במרחביה לא היה בזבוז זמן מוחלט: כמה מבני המושבה הסמוכה דרשו מהרבנים שישתדלו עבורם וישיגו להם "שוחט, מלמד, מקווה ובית כנסת".
ככל שהתקדם המסע נפעם הרב קוק מהמראות במושבות ובעיקר מהחלוצים שפגש: ביישוב פוריה שבקרבת טבריה החל לכנות את המתיישבים שפגש בשם "אחים יקרים" והביע צער בפניהם על הריחוק שנוצר בין היישוב הישן והחדש. הוא האשים את שני הצדדים במצב שנוצר, טען ש"מרירות הלב לרגלי הפרצות הדתיות של הצעירים גרמה התרחקות יתרה מצד בני היישוב הישן, שומרי חומות הדת" וביקש מהם לשוב ולחזור אל חיק התורה ובכך יקדמו "תחיה לאומית אמיתית ויביאו רב טוב לישראל ולארץ ישראל". נאומיו של הרב קוק נענו בדרך כלל במחיאות כפיים וקריאות הידד.
בערב הוזמנו הרבנים לשירה וריקודים בחברת חלוצי וחלוצות המושבה. איש לא השגיח ברב קוק שנעלם. עברו כמה דקות עד שמשתתפי החגיגה זיהו את היהודי המזוקן שפרץ לבוש בבגדי שומר ונופף ברובה באקסטזה, בתור הרב קוק שניצל את החגיגה, לבש בגדי חלוצים והעביר מסר עמוק מבלי להצטרך למילים: כולנו בשר מבשרו של אותו העם.
מה נשאר מאותו מסע קירוב לבבות?
בסופו של דבר, נכשל המסע בן החודש: כל הבטחה רפה שקיבלו הרבנים לאורך המסע להכניס יותר יהדות לבתי הספר נזנחה מרגע שעזבו. החלוצים סירבו להעניק השפעה לרבנים בנושאי חינוך והמשיכו ללמוד וללמד תוכן יהודי בעצמם. ובנוגע לסיוע בהקמת בתי כנסת ומקוואות וסיפוק שירותי דת נוספים במושבות המרוחקות: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודשים ספורים לאחר המסע, ביטל כל אפשרות כזאת.
מסתבר ש"מסע המושבות" לא הביא לקירוב לבבות אפילו בין משתתפיו: משמונה הרב קוק לרבה של העיר ירושלים הותקף בחריפות על ידי חברו לאותו מסע היסטורי, הרב חיים זוננפלד.
