מדוע מסכת על מוות קרויה "מסכת שמחות"?

ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים. הצצה לכמה אסטרטגיות.

מסכת שמחות

בספרי קריאה או שירה מנסים המחברים לבחור כותרת מושכת במיוחד גם אם היא לא מעידה כלל על תוכן הספר. לא כך בספרי לימוד ועיון. הכותרת חייבת לרמז על התוכן, אחרת פוחתים הסיכויים שיקראו בו.

ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים.

משמעויות שמות ספרי היסוד שלנו – התורה, משנה והתלמוד – הן בהתאמה, "הוראה", "שינון" או "לימוד" ומכאן שהיו יכולים לדון בכל נושא שהוא.

רוב שמות מסכתות הש"ס יעילים יותר. מסכת שבת עוסקת בעיקר בדיני שבת, מסכת תרומות בענייני תרומה.

ספרים תורניים נכתבו בדרך כלל (אך לא תמיד) למטרות דתיות. המחבר רצה לחלוק את חידושיו ורעיונותיו עם כלל ישראל כדי להגביר את לימוד התורה. יש חשיבות בציטוט המקור לחידושים אלה. המשנה במסכת אבות קובעת כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". ואת דברי הגמרא במסכת בכורות "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" מסביר המהר"ל: "כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו (לאחר פטירת המחבר)… יש לו (למחבר) חבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה, ואז יש לו קצת חיים עד ששפתיו דובבת."

לכן ניסו מחברים רבים, בעיקר במאות השנים האחרונות, לרמוז לשמם בכותרת ספרם כך שהמעיין בספריהם – גם אם לא יצטט את שם המחבר, לפחות יזכיר אותו, כבדרך אגב, בשם הספר.

ניתן למצוא בארון הספרים היהודי ספרים המתהדרים בכותרות פשוטות ויצירתיות, פשוטות ביותר ומוזרות למדי.

לפני כ-120 שנה פרסם שנאור זלמן שכטר (שהתפרסם בין השאר בגילוי הגניזה הקהירית) מאמר העוסק בכותרות ספרים יהודיים. הוא מחלק את השמות למספר קטגוריות כשבכל קטגוריה קיימות מבחר של דוגמאות.

כותרות "צנועות"

1
שאילתות דרב אחאי גאון

 

ספרי הגאונים (בבל בימי הביניים המוקדמים) והראשונים (אשכנז/ צרפת בימי הביניים) מוּכרים בזכות שמותיהם הפשוטים המעידים על תחום עיסוקו של הספר. בדרך כלל מדובר בביאורים או חיבורים המתבססים על התלמוד. "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא אוסף של  שאילתות – דרשות על פרשיות השבוע הפותחות בשאלה הלכתית רלוונטית.

'תוספות', 'פירוש על' או 'חידושי' הן כותרות מקובלות המרמזות לתוספת או ביאור לתלמוד או לתנ"ך, דוגמת פירוש רש"י וחידושי הרמב"ן. על פי רוב המחבר אינו זה שהעניק את הכותרת, אלא המשתמשים באוספי כתביו, מסיבות של נוחיות וסדר. הסופר הראשון שככל הנראה בחר כותרת שהכילה את שמו היה רבי שמעון בן צמח דוראן שהעניק בעצמו את השם הפשוט 'שו"ת התשב"ץ' ככותרת ספר תשובותיו.

כותרות המתבססות על מילות הפתיחה

פרשיות השבוע נקראות על פי אחת המילים הראשונות המופיעות בהן: בראשית ברא אלוהים, אלה תולדות נח, לך לך מארצך וכד'. הדבר נפוץ גם בחלק מספרי המדרשים. ספר מדרש תהילים למשל מכונה "מדרש שוחר טוב" על פי הפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" המופיע בתחילתו. "מדרש ילמדנו" (או תנחומא לפי חלק מהחוקרים) פותח במילים "ילמדנו רבינו". מדרש "שיר השירים רבה" פותח בפסוק "חזיתָ איש מהיר במלאכתו" ולכן מכונה גם "מדרש חזיתָ".

כותרות "מפריזות"

2
ספר רזיאל המלך

 

ספרי קבלה רבים קיבלו שמות הנשמעים מעט מוגזמים לאוזנינו כיום. הכותרות מייצגות סוג של הערצה וכבוד לתוכן הספר. דוגמאות קלאסיות הן "ספר הזוהר" ו"ספר הבהיר" המרמזים לאור האלוקי. כך גם "ספר היצירה" על יצירת העולם או ספרים עם שמות דמויות חשובות כמו "ספר רזיאל המלאך" או "רעיא מהימנא" (כינוי למשה רבינו).

כותרות המרמזות על ספרים אחרים

בקטגוריה זו נמצא בעיקר פירושים או ביאורים על ספרי יסוד הלכתיים ואחרים. "מגיד משנה" או "משנה למלך" הם פירושים על משנה תורה לרמב"ם. השולחן ערוך מכוסה ב"מפה" – כינוי להגהות הרמ"א על שולחן הערוך. ספר "פאת השולחן" על הלכות התלויות בארץ הוא, לדברי המחבר בהקדמה, מעין חלק והשלמה לשולחן הערוך עצמו.

כותרות בלשון נקיה או הפוכה

6
ספר טוב לכת

 

רבים החכמים שדיברו בלשון סגי נהור – היא לשון הפוכה, על מנת שלא להוציא מילה רע מהפה. אחת ממסכתות הש"ס (מסכתות קטנות) היא "מסכת שמחות", מסכת שלא נמצא בה דבר שמח. המסכת עוסקת בענייני מוות ואבלות. כך גם נכתבו בענייני אבלות ספר "טוב לכת", "גשר החיים", ו"דרך החיים". בנושא אחר, נכתב לפני מספר שנים ספר "שיחת חולין" ביאורים וציורים בענייני שחיטה במסכת חולין, ממש לא שיחת חולין.

מילים מהמקורות או משחקי מילים

3
ספר אהבת דוד

 

זוהי הקטגוריה הרחבה והמעניינת ביותר. ניכר אצל חלק מהמחברים מחשבה ויצירתיות בבחירת שם לספר. לפעמים שמם מרומז בכותרת כמו למשל עשרה ספרים שונים בשם "זרע אברהם" על שם מחברים בשם אברהם.

אזכורים מקראיים מופיעים פעמים רבות ככותרת ספר שבה לדמות ולמחבר שם משותף. לדוגמא: "זאת ליהודה", "ויחל משה" וכ-10 ספרי "אפריון שלמה". יש כ-20 ספרים שונים בשם "מטה אהרון" וגם "מטות" אחרים כמו "מטה משה", אפרים, דן, יהודה, יוסף, נפתלי ומנשה. כולם על שם מחברם בעל אותו שם מקראי.

אחד המחברים הפוריים ביותר היה החיד"א. לחלק מהעשרות הרבות של ספרים שכתב העניק את שמותיו. קל לעשות כך אם קוראים לך הרב חיים יוסף דוד אזולאי. מבין ספריו אנו מוצאים את "חיים שאל", "יוסף תהילות" ו"אהבת דוד". על שמואל דוד לוצאטו, מחבר וחוקר בולט בתנועת ההשכלה, מסופר שהיה בוחר שמות לילדיו על שם כותרות ספריו.

מחברים כוהנים או לוויים אהבו לשלב את מעמדם בכותרות ספריהם. הרב יעקב יהודה כהנא והרב רפאל זיסקינד כ"ץ (כהן צדק) כתבו ספרים בשם "ושב הכהן" (ויקרא י"ד, ל"ט). נכתבו גם ספרי "בגדי כהונה", "בתי כהונה", "משמרת כהונה" ו"מתנות כהונה" שאינם קשורים לענייני כוהנים. את הלוויים מייצגים "בית הלוי", "עבודת הלוי", "מחנה לויה" ועוד.

הכוהנים שירתו במשכן ובבית המקדש, שם נשמרו כלי הקודש ששמותיהם התגלגלו לשמות ספרים רבים. כך אנו מוצאים את "מקדש שלמה", "מקדש אהרון", "משכן העדות", "משכן שילה" וכלים כמו "מזבח אבנים", "לחם הפנים", ו"מנורת המאור". יש גם התייחסות לבגדי הכוהנים: "ציץ הקודש", "פעמון ורימון", ו"חושן האפוד".

 

4
ספר לבוש מלכות

 

המוביל עם ספרי "בגדים" חייב להיות הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים" במאה ה-16. הוא כתב סידרת ספרים בהלכה, פרשנות וקבלה, וכל אחד מהם מתחיל במילה "לבוש" כמו "לבוש מלכות", "לבוש התכלת", "לבוש ששון ושמחה" ועוד. בין ספרי "בגדים" אחרים אפשר למצוא את "כותנות עור", "כתונת הפסים", "בגד ללבוש" "בגדי יום טוב" ו"כובע ישועה".

ומה באשר לאוכל? למדנים רעבים יכולים להשביע רעבונם בעזרת "יערות דבש", "שבעה משקין", "יין המשומר", "קמח סולת" ו"עוגת אליהו", בהנחה שמדובר בסוגיה הרלוונטית להם.

 

5
מאמר שבט לגו כסילים

 

שתי כותרות יצירתיות במיוחד מציין שכטר במאמרו. כותרת מעט אלימה "שבט לגיו (לגב) כסילים" ציטוט מתוך ספר משלי, הוא ספר קצר על אודות מחלוקת בין אדמו"רים חסידיים. ולחובבי המתמטיקה, כתב יד מהמאה ה-16 בשם "עיר סיחון" הוא חיבור עברי בנושא חשבון, שכן עיר הבירה של המלך סיחון במקרא היתה… חשבון. ב-1950 ערך הסופר והביבליאוגראף מנחם מנדל זלאטקין ספר מקיף בנושא שמות הספרים ובו מאות רבות של כותרות שונות ולפעמים משונות מארון הספרים היהודי.

נסיים בסיפור. הרב מאיר ברלין מספר על סבו הרב יחיאל מיכל אפשטיין (1908-1829) מחבר "ערוך השולחן". כשיצא החלק הראשון של הספר לאור פלט רב אחד מבני המשפחה דברי הלצה: "מרבים לחבר ספרים כל כך, עד שאין שמות חדשים בשבילם, ולפיכך נוטלים את השמות הישנים ומהפכים אותם. במקום "שולחן ערוך" עושים "ערוך השולחן"."

 

מכירים ספר תורני עם שם מעניין, מקורי או מוזר? ספרו לנו בתגובות.

 

לקריאה נוספת:

עמודים בתולדות הספר העברי – בשערי הדפוס / יעקב שמואל שפיגל

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

גלגוליו של ש"ס יעבץ

הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה


המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל

בשנת 1913 יצא הרב קוק בראש משלחת רבנים של היישוב הישן, למסע אל המושבות העבריות הצעירות. מי הצטרף למסע? מה קרה להם בזכרון יעקב ומה הביא את הרב קוק לנופף ברובה בהתלהבות?

מסע המושבות של הרב קוק. הצילום מתוך הספר: "מסע המושבות", ההסתדרות הציונית העולמית ו'בית הרב'

מסע המושבות של הרב קוק. הצילום מתוך הספר: "מסע המושבות", ההסתדרות הציונית העולמית ו'בית הרב'

בשנת 1904 הזמינה העיר יפו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לשמש בתור הרב של יפו ושל המושבות. בכך הגשים הרב קוק את חלומו הגדול: לעלות ארצה ולשמש רב בארץ ישראל. כמעט מיד הוכר הרב קוק בתור דמות מאחדת בזכות ניסיונות הגישור האינסופיים שלו בין הפלגים היריבים בעיר: החלוצים העבריים שזנחו (ברובם) את הדת היהודית והחרדים אנשי "היישוב הישן".

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק בזמן כהונתו בתור הרב של יפו ושל המושבות
הרב אברהם יצחק הכהן קוק בזמן כהונתו בתור הרב של יפו ושל המושבות

 

לא כל מאבקיו ביפו הניבו פרי. אנשי היישוב התעלמו מתחינותיו ומשתדלנותו למען השבת והמשיכו להתעכב בסגירת העסקים בערב שבת ולפקוד את בתי הקפה גם ביום השביעי, ביום המנוחה.

הזמנה לקבלת פניו של הרב קוק בנמל יפו, כ"ח אייר תרס"ד (1904) התמונה לקוחה מתוך המאמר "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו" מאת יוסי אבנרי.
הזמנה לקבלת פניו של הרב קוק בנמל יפו, כ"ח אייר תרס"ד (1904)
התמונה לקוחה מתוך המאמר "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו" מאת יוסי אבנרי

 

על אף שהעריץ הרב קוק את רוח החלוציות המפעמת במתיישבים העבריים, סירב לקבל את העובדה שהתרחקו מהתורה ומהמצוות ולכן, בשנת 1913 יזם מסע ברחבי המושבות העבריות בצפון ארץ ישראל – מסע לקירוב לבבות מיוחל לא רק בין החלוצים ליהודים המסורתיים, אלא גם (ובעיקר) בין החלוצים לדת ישראל שזנחו. הרב קוק חשב שכדי שהמסע יצליח יהיה עליו לרתום לצידו את חשובי הרבנים בארץ כדי שמשהו מקדושתם יעורר השראה בצד השני, וידבק בו.

רבה של יפו שלח הזמנות למנהיגי "היישוב הישן": המוזמן החשוב ביותר היה הרב חיים זוננפלד, ועצם העובדה שהרב קוק פנה אליו בהקשר כזה מלמדת על תעוזתו הרבה. הרב זוננפלד היה מנהיג העדה החרדית בירושלים והמתנגד החריף ביותר שהיה בנמצא לציונות. על אף שהרב זוננפלד שפך את זעמו בעבר על ניסיונות ההתקרבות שעליהם ניצח הרב קוק, הוא נענה להזמנה הלא שגרתית.

 

גלויה המציגה את הרב חיים זוננפלד בזמן ביקורו של נשיא צ'כוסלובקיה תומס מסריק בירושלים בשנת 1927. הגלויה לקוחה מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
גלויה המציגה את הרב חיים זוננפלד בזמן ביקורו של נשיא צ'כוסלובקיה תומס מסריק בירושלים בשנת 1927. הגלויה לקוחה מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

וכך המסע, אשר מומן ותועד על ידי "ארגון הפקידים והאמרכלים דאמסטרדאם", יצא לדרך בחורף תרע"ד – שנת 1913.

 

שער חוברת אלה מסעי, אשר מתעדת את מסע הרבנים. החוברת הודפסה בשנת 1940. ניתן להוריד את החוברת מהאתר Hebrew Books.
שער חוברת אלה מסעי, אשר מתעדת את מסע הרבנים. החוברת הודפסה בשנת 1940.
ניתן להוריד את החוברת מהאתר Hebrew Books

המסע אל הבנים האבודים?

אחרי קבלת פנים חגיגית בחדרה, הגיעו הרבנים אל המושבה הראשונה – סמל העלייה הראשונה – זכרון יעקב. הם התאכזבו ששום קבלת פנים לא חיכתה להם. בזמן שהרבנים עושים את צעדיהם הראשונים בעיירה, התפשטה השמועה על הגעת המשלחת וקבלת פנים נערכה בחופזה – מסתבר שבואם של הרבנים הוכרז ביום הלא נכון.

 

מכתב בקשת עזרה שנשלח מוועד המושבה חדרה לפני "מסע המושבות". המכתב מלמד על הכבוד שרחשו מתיישבי חדרה לרב יפו והמושבות. הפריט לקוח מתוך תיק 'ועד חדרה' שבארכיון הספרייה הלאומית
מכתב בקשת עזרה שנשלח מוועד המושבה חדרה לפני "מסע המושבות". המכתב מלמד על הכבוד שרחשו מתיישבי חדרה לרב יפו והמושבות. הפריט לקוח מתוך תיק 'ועד חדרה' שבארכיון הספרייה הלאומית

 

המשבר הראשון התחלף במהרה במשבר נוסף, חמור בהרבה: הארכיטקט הצרפתי שמינה הברון רוטשילד העמיד, לטענתם של הרבנים, את במת בית הכנסת קרוב מדי לארון הקודש. שעות ספורות לפני כניסת השבת הכריזו הרבנים שאם לא תפורק "הבמה הרפורמית" בהקדם, הם מסרבים להיכנס ולהתפלל בבית הכנסת המפואר.

 

 בית הכנסת המפואר של זיכרון יעקב בתמונה משנת 1950. התמונה לקוחה מתוך אוסף הצלמניה.
בית הכנסת המפואר של זיכרון יעקב בתמונה משנת 1950. התמונה לקוחה מתוך אוסף הצלמניה

 

שליחים נשלחו, הצעות הועלו, מריבות התלקחו וקולות הוטלו, ועדיין – שום פתרון לא נראה באופק: הרבנים דרשו עתה לפרק הבמה בתוך חודש, ונענו על ידי נציג החלוצים שהבמה תפורק תוך חודשיים. ההתדיינויות נמשכו אל תוך השבת וכשזו נכנסה נשאר בית הכנסת היפה שומם – הרבנים העיקשים ערכו את תפילתם באכסניה. ברוח של פשרה ופיוס, הצטרפו חלוצי המושבה לתפילה.

ההחלטה הסופית נמסרה לרבנים בבוקר שבת: מיד עם צאת שבת תפורק הבמה. באותה רוח של פשרה, הצטרפו הרבנים אל בית הכנסת לתפילת השבת. הרב קוק נשא דרשה נרגשת מעל הבמה שעתידה להתפרק: המסר שלה החמיא למתיישבים – לא לגלות, כן לשיבה לארץ.

משם עשו את דרכם הרבנים אל האגוז הקשה הבא לפיצוח: מרחביה.

מבט מזכרון יעקב אל שפיה, העיירה הסמוכה שגם בה ביקרו הרבנים. שנה לא ידועה. מתוך אוסף גימנסיה הרצליה.
מבט מזכרון יעקב אל שפיה, העיירה הסמוכה שגם בה ביקרו הרבנים. שנה לא ידועה. מתוך אוסף גימנסיה הרצליה

יהודים "חופשיים להכעיס" במרחביה וריקודים אקסטטיים בפוריה

בתחנת הרכבת של מרחביה קידם מנהל החווה, מר דיק, את פני הרבנים. הוא הזהיר אותם מהצפוי להם והבהיר שכאן, מדובר ביהודים מסוג אחר מאלו שהספיקו לפגוש עד כה: צעירי אנשי העלייה השנייה, יהודים חופשיים בכל רמ"ח איבריהם.

 

קיבוץ מרחביה בשנת 1947, מתוך אוסף הצלמניה. צלם רודי ויסנשטין
קיבוץ מרחביה בשנת 1947, מתוך אוסף הצלמניה. צלם רודי ויסנשטין

 

הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ שהמטבח הוכשר: הרעב לא יעמוד כמכשול בניסיון קירוב הלבבות. המראה הזר, הגלותי כמעט של הרבנים, לעומת זאת, התגלה ככזה. בזמן הארוחה המשותפת נעמד פועל מתריס בחדר האוכל ודרש בקול לדעת בשביל מה באו הרבנים והרי "פה לא תשפיעו כלום!"

הרב קוק ביקש להרגיע על אף שבעצמו לא נראה נסער. הוא שלף משפט ששמט את הקרקע תחת התוקפנות של הפועל וחבריו המריעים (מי בקול ומי בלב): "לא באנו להשפיע", השיב הרב, "באנו להיות מושפעים".

החדשות הקשות שהגיעו בתום הארוחה הוציאו את האוויר ממלחמת האחים המתפתחת: שני איכרים מכנרת ודגניה נרצחו בידיי ערביי האזור. במהלך האזכרה התבקשו הרבנים להספיד את המתים: הרב זוננפלד התרכז בפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כדי להבהיר שידי הרבנים הלא ציוניים לא במעל ושהם לא אלו שביקשו מהחלוצים לסכן את נפשם. בניגוד גמור לקודמו, דרש הרב קוק "ברגש גדול" והציע את התפעלותו מהמפעל הכביר בו הוא חוזה.

ההצעה של הרבנים "שהפועלים הצעירים יעשו זיכרון לכבוד הנשמות שהוזכרו פה, על ידי שמירתם את השבת וסידור הכשרות בבית התבשיל" נדחתה בנימוס. ועדיין, המפגש במרחביה לא היה בזבוז זמן מוחלט: כמה מבני המושבה הסמוכה דרשו מהרבנים שישתדלו עבורם וישיגו להם "שוחט, מלמד, מקווה ובית כנסת".

 

 קיבוץ מרחביה בשנת 1939, מתוך אוסף הצלמניה. צלם רודי ויסנשטין
קיבוץ מרחביה בשנת 1939, מתוך אוסף הצלמניה. צלם רודי ויסנשטין

 

ככל שהתקדם המסע נפעם הרב קוק מהמראות במושבות ובעיקר מהחלוצים שפגש: ביישוב פוריה שבקרבת טבריה החל לכנות את המתיישבים שפגש בשם "אחים יקרים" והביע צער בפניהם על הריחוק שנוצר בין היישוב הישן והחדש. הוא האשים את שני הצדדים במצב שנוצר, טען ש"מרירות הלב לרגלי הפרצות הדתיות של הצעירים גרמה התרחקות יתרה מצד בני היישוב הישן, שומרי חומות הדת" וביקש מהם לשוב ולחזור אל חיק התורה ובכך יקדמו "תחיה לאומית אמיתית ויביאו רב טוב לישראל ולארץ ישראל". נאומיו של הרב קוק נענו בדרך כלל במחיאות כפיים וקריאות הידד.

 

קיבוץ פוריה בשנת 1943. מתוך אוסף הצלמניה. צלם רודי ויסנשטין
קיבוץ פוריה בשנת 1943. מתוך אוסף הצלמניה. צלם רודי ויסנשטין

 

בערב הוזמנו הרבנים לשירה וריקודים בחברת חלוצי וחלוצות המושבה. איש לא השגיח ברב קוק שנעלם. עברו כמה דקות עד שמשתתפי החגיגה זיהו את היהודי המזוקן שפרץ לבוש בבגדי שומר ונופף ברובה באקסטזה, בתור הרב קוק שניצל את החגיגה, לבש בגדי חלוצים והעביר מסר עמוק מבלי להצטרך למילים: כולנו בשר מבשרו של אותו העם.

 

מה נשאר מאותו מסע קירוב לבבות?

בסופו של דבר, נכשל המסע בן החודש: כל הבטחה רפה שקיבלו הרבנים לאורך המסע להכניס יותר יהדות לבתי הספר נזנחה מרגע שעזבו. החלוצים סירבו להעניק השפעה לרבנים בנושאי חינוך והמשיכו ללמוד וללמד תוכן יהודי בעצמם. ובנוגע לסיוע בהקמת בתי כנסת ומקוואות וסיפוק שירותי דת נוספים במושבות המרוחקות: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודשים ספורים לאחר המסע, ביטל כל אפשרות כזאת.

מסתבר ש"מסע המושבות" לא הביא לקירוב לבבות אפילו בין משתתפיו: משמונה הרב קוק לרבה של העיר ירושלים הותקף בחריפות על ידי חברו לאותו מסע היסטורי, הרב חיים זוננפלד.

 

FL12226585_11

FL12226586-12

זהו מכתב התגובה של הרב קוק שקובע כי "אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי". שנת 1920, מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
זהו מכתב התגובה של הרב קוק שקובע כי "אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי". שנת 1920, מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות 

סיפורו הנשכח של התלמיד והעילוי שהרב קוק קם לכבודו

יומן אישי מירושלים הנצורה

תיעוד נדיר של רב הכותל הראשון ורעייתו, שנפלו ברובע היהודי במלחמת השחרור

 




הפריטים העתיקים בספרייה: קערות מכסחות שדים מבבל

הצרות באות בצרורות? אולי זה מזל רע, אולי אלו שדים זדוניים, בכל מקרה אסור להזניח וחשוב לפעול מיד. בדיוק לשם כך מחזיקה הספרייה הלאומית בקערות מאגיות לגירוש שדים שיצרו יהודי בבל

קערת השבעה מאוספי הספרייה הלאומית

בבל. אמצע האלף הראשון לספירה. אדם קם בבוקר, סובל ממיחושים בבטן או ממכאוב אחר שמונע בעדו לצאת את ביתו ולהרוויח את לחמו, מה יש ביכולתו לעשות? בבבל של אותם ימים עמדו לפניו כמה אפשרויות: הוא יכול היה להיוועץ בזקני העיר, לבקר את הרופא הקרוב, להלל את שם השם או להזמין קערת השבעה שתלכוד את השדים שנכנסו בו.

היהודים לא היו היחידים שכתבו ורכשו קערות מאגיות לגירוש שדים. בין המאה החמישית לספירה ובין המאה השמינית לספירה, הוצפה בבל בקערות השבעה ללכידת דֵמונים. ניתן לשער שהיהודים נחשבו למומחים בתחום, כי מעל ל-60% מהקערות המאגיות שנמצאו עד היום נכתבו על ידי "קוסמים" יהודים, הן בעבור יהודים והן בעבור לא-יהודים.

כל קערה נעשתה בעבודת יד ואין שתי קערות זהות, אם כי ניתן לזהות נוסחאות שחוזרות על עצמן בקערות רבות. רוב הקערות נעשו בהזמנה מראש עבור לקוחות מסוימים ששמם כתוב על גבי הקערה. את הקערות קברו ברצפת הבית כדי להגן על הבעלים, בני המשפחה והרכוש מפני התקפות של שדים מזיקים.

את הלחשים כתבו על גבי הקערות בשלושה ניבים של הארמית העתיקה (ארמית בבלית יהודית, מנדעית וסורית). בדרך כלל נכתב הטקסט בצד הפנימי של הקערה בצורת ספירלה – מהמרכז אל הקצה. לעתים הוסיפו לקערות ציורים כדי להמחיש את יעילות הלחש: ציור של שד כבול, דמות של קוסם או דמות חיובית אחרת המאיימת על השדים המרושעים. כיום, ידועות מעל לאלפיים קערות מאגיות כאלו, הנמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. רובן שמורות במחשכים ולא ניתן לראותן.

איך הגיעו הקערות לספרייה? לאחרונה קיבלה הספרייה הלאומית שבע קערות מאגיות נדירות, תרומת האספן אביגדור קלגסבלד. הקערות מצטרפות לקערה בודדת שנמצאת באוסף שלום ונתרמה לפני שנים רבות על ידי גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה. הקערות הן מבין הפריטים העתיקים ביותר הנמצאים ברשות הספרייה, וכאן תוכלו להציץ ולגלות עוד קצת עליהן.

 

1. מעשה סמומית והגנת היולדת וילדיה:

קערה זו נתרמה על ידי גרשם שלום. ההשבעה מספרת את סיפורה של דמות בשם סמומית, ששכלה את בניה בידי שד בשם סידרוס. היא ברחה ובנתה לעצמה מבצר, שם היא ילדה בן נוסף. לרוע מזלה אותו סידרוס הצליח להיכנס ולהרוג גם את בנה החדש. כשהתגלה פשעו הוא ברח, אך ארבעה מלאכים, סוני, ססאוני, סנגרי, וארתיקו, רדפו אחריו ותפסוהו. כשעמדו להורגו, נשבע לא להזיק לילדים של בעלי הקערה בכל מקום שמזכירים בו את שמותיהם של המלאכים. הסיפור מתקשר לסיפור לילית, אשתו הראשונה של אדם והורגת הילדים הדימונית הנודעת לשמצה, ביצירה ״אלפא-ביתא דבן סירא״ מימי הביניים, ושמותיהם של שלושת המלאכים הראשונים, בצורה משובשת במקצת, מופיעים עד היום בקמעות להגנת היולדת. במרכז הקערה בתוך עיגול מופיע ציור של דמות לא מזוהה. סיפור הקערה הזו התפרסם בשנת 1985 בידי יוסף נוה ושאול שקד. לאחרונה פירסם אותו מחדש ג׳יימס נתן פורד.

 

 

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

2. קערה מנדעית לזאדוי בן דדאי:

קערה זו נכתבה בשפה המנדעית, שהיא ניב של הארמית העתיקה שדוברה בבבל על ידי בני הקהילה המנדעית. הלחש מוסב כנגד שורה ארוכה של שדים מסוג לילית, כל אחד (אחת) בשם אחר. בצד אחד של הקערה נזהה שד, אולי אחד מאלו אשר מהם ביקש בעל הקערה – זאדוי בן דד[אי] – להישמר. קערות כאלו מהוות את העדות הקדומה ביותר לתרבותה של הקהילה המנדעית, הקיימת עד היום.

 

קערה בעלת כיתוב במנדעית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב במנדעית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

3. קערה לשמירת הבית ודייריו:

קערה זו שרדה בדרך-לא-דרך את המסע הקשה לירושלים. היא הורכבה מחדש מכמה שברים, וניתן להתרשם מכך שחלק אחד גדול ממנה חסר. הקערה נכתבה בארמית בבלית יהודית ובה פנייה למספר רב של מלאכים בבקשה לשמירת הבית ודייריו. במרכז הקערה אפשר לזהות שד בעל שיער ארוך כבול בידייו וברגלייו.

 

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

לאוסף הקערות המאגיות בספרייה

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר ג'יימס נתן פורד – המחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות, אוניברסיטת בר אילן.

 

סיפורו הנשכח של התלמיד והעילוי שהרב קוק קם לכבודו

המכתב הקצר שהחזיר אלינו את זכר דמותו של הרב שנרצח בידי הנאצים

1

תמונת הרב יצחק זונדל ריף

מכתב קצר השמור במחלקת הארכיונים בספריה הלאומית, כתוב בכתב קריא מאוד ובעברית נפלאה, מספק הצצה – בזעיר אנפין – לגלגוליהם וקורותיהם של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

הכותב, ששלח את מכתבו בשנת תר"צ (1930) מישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נמנה על עשרת התלמידים הראשונים של הישיבה ומצא את מותו 11 שנים מאוחר יותר כשנרצח ע"י הנאצים בליטא –  יחד עם בני הקהילה שבראשה עמד. הנמען של המכתב, שמעודו לא ביקר בארץ ישראל אבל זכה ל"כרטיס יציאה מהגיהינום" כשנמנה על רשימת "רכבת קסטנר", נפטר ממחלתו לפני יציאת הרכבת מהונגריה ונקבר בבודפשט.

"כבוד הרהג' [הרב הגדול] החכם השלם משכיל איש האשכולות חובב עמנו וארצנו הק' [הקדושה] מוהרר' [מורנו הרב רבי] דר' עמנואל לאו שליטא' [שיזכה לאורך ימים טובים אמן]".

כך נפתח המכתב שנשלח לרב עמנואל לעף מהונגריה, והוא נמצא בארכיונו של הרב השמור בספריה הלאומית. הכתיבה באה אחרי פרסום ספרו החשוב "צמחי היהודים".

 

44
המכתב ששלח הרב יצחק זונדל ריף לרב יעף

 

שולח המכתב, יצחק זונדל ריף, נולד בוולוזין בד' בתשרי תרס"ד (1903). הוא היה נכדו של הרב שפירא ראש ישיבת וולוז'ין  ונינו של הנצי"ב מוולוז'ין, והתבלט כעילוי בכל מקום אליו הגיע. לאחר לימודיו בישיבת סלובודקא עלה לארץ ישראל בתרפ"ג (1923) והיה בין עשרת התלמידים הראשונים בישיבה החדשה שהקים הרב קוק בירושלים.

בירושלים שאליה הגיע יצחק זונדל שררה תחושת התרגשות וציפייה. אחרי 400 שנות שלטון עות'מאני מושחת, ארבע שנות מלחמת עולם שהביאה על העיר סבל, רעב ומחלות, שוחררה העיר בידי הצבא הבריטי. סיום השלטון הצבאי ומינויו של לורד יהודי כנציב הבריטי על א"י הביאו לתחושה של "אתחלתא דגאולה" ושל תקוה להתגשמות הצהרת בלפור. באווירה זו הקים הראי"ה קוק, רבה הראשי של א"י ורב העיר ירושלים, את "הישיבה המרכזית העולמית". הרב קוק שאף להקים ישיבה שלא תיפול ברמת הלימוד ובכישרונות תלמידיה מהישיבות המפורסמות והוותיקות של "הישוב הישן" בא"י – אלא שישיבתו תשלב בתוכה גם את תפיסת העולם הציונית.

רבים מחבריו של יצחק זונדל לספסל הלימודים בישיבה התפרסמו בשנים הבאות בעולם התורני, שמות המוכרים כ"אבות המייסדים" של הציונות הדתית: הרב יוסף דוד חרל"פ, הרב משה צבי נריה, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי, הרב שלום נתן רענן-קוק (חתנו של הראי"ה) ועוד. וכל הרבנים הגדולים האלו מציינים בדבריהם, בספר "נר יצחק" שהוציאו לזכרו של יצחק זונדל, את ייחודו, ידיעותיו הנרחבות, ענוותנותו וההבנה שלפניהם עומד מי שעתיד להפוך לאחד ממנהיגיו התורניים של הדור.

 

"נר יצחק" לרב יצחק-זונדל ריף
"נר יצחק" לרב יצחק-זונדל ריף

 

הרב נתן רענן סיפר שהרב קוק היה קם לכבודו של יצחק זונדל כשהיה נכנס לבית המדרש. מחווה זו, שבדרך כלל נוהג בה אדם כלפי רבו או כלפי גדולים בתורה ונושאי משרות ציבוריות רמות, מלמדת עד כמה העריך הרב קוק את תלמידו. הרב אושפיזאי מתאר את ימי הפורים בישיבה: " …ובפרט בימי הפורים שבהם הוכתר ר' יצחק ריף בהסכמת הרב לרב הישיבה, והיה קורן מקדושת השמחה ומשמיע דרשותיו החגיגיות בהלכה, אגדה ומחשבה בחריפות ובקיאות עצומה. והיו הדברים מאירים ומשמחים. נהדר היה המראה הנפלא איך הרב מחייך ונהנה מתלמידו האהוב אשר כבר היה מיועד להיות אחד הגדולים" (נר יצחק עמ' 12)

יצחק זונדל לא נשאר ספון בין כותלי הישיבה. הוא נהג לדרוש וללמד בבתי כנסת שונים בירושלים, ונחשב למגיד שיעורים מבוקש. הרב סלובטיצקי סיפר עליו: "בכל ערב היה מלמד שלא על מנת לקבל פרס בבית כנסת אחוה בירושלים עין יעקב עם שו"ע [שולחן ערוך] משנה ברורה, בבית כנסת בזכרון משה היה מלמד בשבת בעלות השחר שו"ע עם משנה ברורה… בשעת קבלת שבת היה דורש באיזה בית כנסת ואח"כ בשבת בלילה אחר הסעודה היה דורש בבית הכנסת אחוה ובצהריים היה דורש בישיבת מאה שערים או במקום אחר. פעם אחת דרש גם בבית הכנסת של הגר"ח זאנענפלד [הגאון רבי חיים] זצ"ל ואע"פ שידעו שהוא מישיבת מרכז הרב אעפ"כ כבדוהו והוקירוהו מפני שהיה מוחזק לצדיק ויקר בכל ירושלים" (נר יצחק, עמ' 13) מדובר בתקופה שבה היה הקרע בין הרב קוק תומך הציונות והרב זוננפלד האנטי-ציוני עמוק מאוד, מה שמעצים את הישגו של יצחק זונדל.

האברך הצעיר לא התמקד רק בעצמו ובשיעוריו אלא היה ער גם לקשיי החיים של האנשים הירושלמיים, וחבריו מזכירים מעשי חסד רבים שלו. הם מתארים אותו חוזר עמוס כיכרות לחם וקופסאות שימורים, ומתקין ארוחה לעניי השכונה. כך למשל מספר שבתי דון-יחיא:

"בליל ירושלמי קר וזועף נקלעתי לבית-כנסת בשכונת מאה-שערים. בחוץ השתוללה סופת-שלגים מטילה צמרמורת בגוף. תריסים  ופתחים חרקו. ובפנים, סמוך לתנור-ברזל מוסק, שכבו על ספסלים כמה יהודים מכורבלים במעיליהם ורטנו על מזג האויר הקשה. מרוחק מהם, בין הספסלים הסמוכים לארון הספרים היבהב אור קלוש של נר-חלב. התקרבת למקום וראית את ר' יצחק יושב נשען על קיר מעיין בספר. מעילו למראשותיו, רגל אחת על הרצפה ורגלו השנייה על הספסל, ישיבה-שכיבה ביחד כשבשתי ידיו החזיק את הגמרא. ניכר היה, שמתכונן לבלות כל הלילה במקום" .

דון-יחיא מספר שהתלבט אם לגשת אל יצחק זונדל ולשאול מדוע אינו לומד בביתו, אבל החליט שלא להפריע לו. כשעמד לצאת אמר לו אחד מבין השוכבים ליד התנור: "לעתים קרובות הוא בא הנה בלילות, אינו ישן אפילו שנת עראי, אלא לומד עד אור הבוקר. לומד בלחש שלא לעורר את הישנים". דון יחיא מספר איך עבר בדרכו לביתו באותו ערב ליד חדרו של יצחק זונדל. "הגעתי לשכונה ועברתי על-פני חדרו, ששכן בקומת-קרקע וחלונו מופנה לרחוב. מבעד לחלון אפשר היה לראות מהנעשה בפנים: איש אחד שכב על מיטת-הברזל, שני התפרקד על מזרון פרוש לאורך הרצפה, שלישי קירב כסא-לכסא ורבץ עליהם. מסתבר, שבעל החדר פינה את מקום-מגוריו בשביל אורחיו, מעניי השכונה, ובעצמו הלך ללמוד כל הלילה בבית-הכנסת הקר של מאה-שערים" (נר יצחק, עמ' 18)

נראה שהרצון לנצל את מירב הפוטנציאל שלו בזמן הלימודים הוא שהביא את יצחק זונדל לכתוב את מכתבו לרב לעף. צמח הבלדור עליו הוא מבקש במכתבו מהרב לעף מידע שייך למשפחת האלתיים, קרוב משפחה של אלת המסטיק, הבטנה (פיסטוק), המנגו והקשיו. אלא שיצחק זונדל לא חיפש פיצוחים לשבת או פרי מתוק לקינוח הסעודה. הבלדור נחשב כמשפר זיכרון, אבל גם כצמח רעיל מאוד ומסוכן לבריאות. הרב לעף מביא מקורות רבים המתארים את תכונות הבלדור, מהם המשייכים את גילוי תכונותיו לשלמה המלך. הוא מציין שאסף הרופא הוא הראשון בספרות היהודית המזכיר את הצמח כטוב לכאב לב ולשיפור הזכרון, ומביא עוד מקורות יהודיים רבים המהללים את תכונתו כמשפר זיכרון אבל גם מזהירים מרעילותו הרבה. נראה שיצחק זונדל התעלם מעצתו הטובה של ר' יהודה אריה ממודינה: "הדור הדור ואל תצטרך לבלדור" (כלומר: חזור על הלימוד, שנן את התוכן – ואל תסתכן בשימוש בצמח הבלדור הרעיל והמסוכן).

 

1
ישיבת מרכז הרב

 

לא ידוע לנו אם הרב לעף ענה למכתב, וסביר להניח שגם אם ענה – לא שלח "מתכון" אלא התנגד לעצם הרעיון של שימוש בבלדור, בגלל הסכנה שבמעשה. אבל נראה שגם ללא עזרת צמח הבלדור היה זכרונו של יצחק זונדל יוצא דופן.  כך למשל היה לכותב הראשי של שיעורי הרב אברהם אהרן בורשטין מטבריג ז"ל – מי שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב" לצד הרב קוק, עד פטירתו של הרב מטבריג כתשעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד. סיכום שיעורים, בתקופה שלפני תפוצתם הרחבה של מכשירי הקלטה, דרש הרבה מעבר לשמיעה טובה וכתיבה מהירה. הכותב היה צריך להיות בקיא במקורות אותם ציטט הדורש – כדי להוסיף מראי מקומות בפרסום הסופי. הרב נריה מציין כי  "רוב שיעורי ההלכה שנדפסו בספר "נר אהרון" שנתפרסם אחרי פטירתו של אותו גאון… נרשמו ע"י רבי יצחק" (בשדה הראי"ה, עמ' 450). יצחק זונדל עצמו מספר, במכתב להוריו שנשלח מירושלים בכסלו תרפ"ט (דצמבר 1928), על המנהג בישיבת "מרכז הרב" לציין את יום פטירתו של הרב בורשטין בלימוד לזכרו: "בשבוע זה היה היארצייט של הגאון מטבריג זצ"ל, בי"ט כסלו, והמנהג הוא אצלנו בישיבתנו הק' [הקדושה] להזכיר ולחזור על דבר שמועה מפיו ביום הזה לפני קבוצה של בני הישיבה אחרי תפלת מעריב… ותוכן של השמועה מה שאומרים ממנו אינו זה לבד, רק אומרים איזה חידוש, ובתוך החידוש משלבים גם את דבריו אשר בעיקר יהי' זה. ולפני שנה וגם בשנה זו נפל הגורל עלי שאני אהי' מהמגידים, ולא יכולתי לפטור א"ע [את עצמי] מזה…וזה מה שאני שולח בתוך מכתבי זה". (נר יצחק, עמ' צח).

לאחר שהרב קוק הסמיכו לרבנות חזר הרב יצחק זונדל לאירופה, לעיירה זאגר (Žagarėשבליטא. נהר הסווטה חוצה את העיירה, ובהתאם נחלקו גם יהודי העיירה לשתי קהילות נפרדות: "זאגר ישן" ו"זאגר חדש". לכל אחת מהקהילות היו מוסדות קהילה ורב משלה שלא תמיד ראו עין בעין ופעמים רבות נחלקו ביניהן בעניינים שונים. "בעלי הבתים של שתי הקהילות קינאו כל אחד במשנהו. אלה טענו: אנו הננו השאור שבעיסה, משום שהיישוב היהודי הראשון בזאגר-הישנה קם. ואילו תושבי זאגר-החדשה השיבו: אנו הננו העלי-שבמכתש, כיון שבזאגר החדשה גרים רוב בני-העדה היהודים. רוח של קנאה הדדית זו גרמה לא פעם לפילוגים ודין-ודברים בין שני חלקי העיר" (אלה אזכרה, חלק א עמ' 320). אביו של הרב יצחק, הרב ישראל ריף, כיהן כרבה של "זאגר חדש". הרב יצחק זונדל נישא ללאה, בתו של רבה של "זאגר ישן" ובשנת תרצ"ו התמנה לרבה של "זאגר ישן" במקומו. כהונתו לצד אביו איחדה את הקהילות שבעבר היו נפרדות ומסוכסכות, למשך השנים הספורות שעד כיליונן.

23
תמונת הרב ישראל ריף, אביו של יצחק זונדל ריף

 

הרב יצחק זונדל שימר את זכר שנותיו בירושלים בזמן כהונתו בזאגר. במכתב לרב משה בולבין  הוא כותב:

"זו כבר הפעם השלישית, שבימי הסוכות מתפלל אני בביהכנ"ס הגדול בז"ח [זאגר חדש], ולפני קריאת התורה דורש אני דבר קצר, וכן השנה. בתחילה מתחיל אני בלשון הקודש ואח"כ ביידיש, וזהו כבודה של א"י אצלי וכמו שאני מזכיר להם בתחילה את הגמרא בסוכה כי מיום שחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה גם במדינה ודרש ציון דורש אין לה [ צ"ל: "ציון היא דורש אין לה" ירמיהו, ל' י"ז] … וגם שפת ארץ קדשנו בגולה היא ענין של דרישת ציון זכר למקדש, בימים אלה שיסודם הוא ג"כ [גם כן] ענין של זכר למקדש בקיום מצותם"  (נר יצחק, עמ' קב).

עם כניסת הנאצים לליטא הוכנסו כל יהודי זאגר לגטו בעיירה, ואליהם צורפו כאלף יהודים מעיירות סמוכות. בערב יום הכיפורים תש"ב (2/10/41) נלקח רבי יצחק זונדל ריף, עם כל שאר יהודי הגטו, ליער הסמוך ובו נרצחו כולם על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים.

נראה שמילותיו של הרב נריה, חברו לספסל הלימודים בישיבת "מרכז הרב", משקפות גם היום – יותר מ60 שנה אחרי צאתו של "נר יצחק" לאור –  את התחושות העולות במבקש להתחקות אחר דמותו ודבריו של הרב יצחק זונדל ריף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה וצרב הכאב: נר-אלקים זה, האמנם בחושך שמו יכוסה? האמנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלו אשר נאותו לאורו? וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה "נר יצחק" מדבריו ועליו. ספר מעולה הכולל חידושי תורתו ותיאור אישיותו.

הנר לא כבה.

  • יאיר נרו לדור ולדורות" (בשדה הראי"ה, עמ' 450)

תקוותו של הרב נריה נכזבה, ולמרות הוצאת הספר "נר יצחק" לזכרו נמוגה דמותו המרשימה של יצחק זונדל ריף בערפילי הזמן. כמה סמלי שדווקא המכתב הקצר ששלח לרב לעף ובו הוא מבקש פרטים על צמח המשפר את הזיכרון הוא שהחזיר אלינו, כמעט 80 שנה לאחר שנרצח בשואה, את דמותו של יצחק זונדל ריף.  עילוי שכל מי שפגש בו במהלך חייו הקצרים – בארץ ובאירופה – העריך שיהפוך לאחד מגדולי הדור, וקריאת דבריו ודברי חבריו מלמדת על האבדה הגדולה עם מותו.

כתבות נוספות:

סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה