בשנת 1904 הזמינה העיר יפו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לשמש בתור הרב של יפו ושל המושבות. בכך הגשים הרב קוק את חלומו הגדול: לעלות ארצה ולשמש רב בארץ ישראל. כמעט מיד הוכר הרב קוק בתור דמות מאחדת בזכות ניסיונות הגישור האינסופיים שלו בין הפלגים היריבים בעיר: החלוצים העבריים שזנחו (ברובם) את הדת היהודית והחרדים אנשי "היישוב הישן".

 

 

לא כל מאבקיו ביפו הניבו פרי. אנשי היישוב התעלמו מתחינותיו ומשתדלנותו למען השבת והמשיכו להתעכב בסגירת העסקים בערב שבת ולפקוד את בתי הקפה גם ביום השביעי, ביום המנוחה.

 

על אף שהעריץ הרב קוק את רוח החלוציות המפעמת במתיישבים העבריים, סירב לקבל את העובדה שהתרחקו מהתורה ומהמצוות ולכן, בשנת 1913 יזם מסע ברחבי המושבות העבריות בצפון ארץ ישראל – מסע לקירוב לבבות מיוחל לא רק בין החלוצים ליהודים המסורתיים, אלא גם (ובעיקר) בין החלוצים לדת ישראל שזנחו. הרב קוק חשב שכדי שהמסע יצליח יהיה עליו לרתום לצידו את חשובי הרבנים בארץ כדי שמשהו מקדושתם יעורר השראה בצד השני, וידבק בו.

רבה של יפו שלח הזמנות למנהיגי "היישוב הישן": המוזמן החשוב ביותר היה הרב חיים זוננפלד, ועצם העובדה שהרב קוק פנה אליו בהקשר כזה מלמדת על תעוזתו הרבה. הרב זוננפלד היה מנהיג העדה החרדית בירושלים והמתנגד החריף ביותר שהיה בנמצא לציונות. על אף שהרב זוננפלד שפך את זעמו בעבר על ניסיונות ההתקרבות שעליהם ניצח הרב קוק, הוא נענה להזמנה הלא שגרתית.

 

 

וכך המסע, אשר מומן ותועד על ידי "ארגון הפקידים והאמרכלים דאמסטרדאם", יצא לדרך בחורף תרע"ד – שנת 1913.

 

המסע אל הבנים האבודים?

אחרי קבלת פנים חגיגית בחדרה, הגיעו הרבנים אל המושבה הראשונה – סמל העלייה הראשונה – זכרון יעקב. הם התאכזבו ששום קבלת פנים לא חיכתה להם. בזמן שהרבנים עושים את צעדיהם הראשונים בעיירה, התפשטה השמועה על הגעת המשלחת וקבלת פנים נערכה בחופזה – מסתבר שבואם של הרבנים הוכרז ביום הלא נכון.

 

 

המשבר הראשון התחלף במהרה במשבר נוסף, חמור בהרבה: הארכיטקט הצרפתי שמינה הברון רוטשילד העמיד, לטענתם של הרבנים, את במת בית הכנסת קרוב מדי לארון הקודש. שעות ספורות לפני כניסת השבת הכריזו הרבנים שאם לא תפורק "הבמה הרפורמית" בהקדם, הם מסרבים להיכנס ולהתפלל בבית הכנסת המפואר.

 

 

שליחים נשלחו, הצעות הועלו, מריבות התלקחו וקולות הוטלו, ועדיין – שום פתרון לא נראה באופק: הרבנים דרשו עתה לפרק הבמה בתוך חודש, ונענו על ידי נציג החלוצים שהבמה תפורק תוך חודשיים. ההתדיינויות נמשכו אל תוך השבת וכשזו נכנסה נשאר בית הכנסת היפה שומם – הרבנים העיקשים ערכו את תפילתם באכסניה. ברוח של פשרה ופיוס, הצטרפו חלוצי המושבה לתפילה.

ההחלטה הסופית נמסרה לרבנים בבוקר שבת: מיד עם צאת שבת תפורק הבמה. באותה רוח של פשרה, הצטרפו הרבנים אל בית הכנסת לתפילת השבת. הרב קוק נשא דרשה נרגשת מעל הבמה שעתידה להתפרק: המסר שלה החמיא למתיישבים – לא לגלות, כן לשיבה לארץ.

משם עשו את דרכם הרבנים אל האגוז הקשה הבא לפיצוח: מרחביה.

יהודים "חופשיים להכעיס" במרחביה וריקודים אקסטטיים בפוריה

בתחנת הרכבת של מרחביה קידם מנהל החווה, מר דיק, את פני הרבנים. הוא הזהיר אותם מהצפוי להם והבהיר שכאן, מדובר ביהודים מסוג אחר מאלו שהספיקו לפגוש עד כה: צעירי אנשי העלייה השנייה, יהודים חופשיים בכל רמ"ח איבריהם.

 

 

הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ שהמטבח הוכשר: הרעב לא יעמוד כמכשול בניסיון קירוב הלבבות. המראה הזר, הגלותי כמעט של הרבנים, לעומת זאת, התגלה ככזה. בזמן הארוחה המשותפת נעמד פועל מתריס בחדר האוכל ודרש בקול לדעת בשביל מה באו הרבנים והרי "פה לא תשפיעו כלום!"

הרב קוק ביקש להרגיע על אף שבעצמו לא נראה נסער. הוא שלף משפט ששמט את הקרקע תחת התוקפנות של הפועל וחבריו המריעים (מי בקול ומי בלב): "לא באנו להשפיע", השיב הרב, "באנו להיות מושפעים".

החדשות הקשות שהגיעו בתום הארוחה הוציאו את האוויר ממלחמת האחים המתפתחת: שני איכרים מכנרת ודגניה נרצחו בידיי ערביי האזור. במהלך האזכרה התבקשו הרבנים להספיד את המתים: הרב זוננפלד התרכז בפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כדי להבהיר שידי הרבנים הלא ציוניים לא במעל ושהם לא אלו שביקשו מהחלוצים לסכן את נפשם. בניגוד גמור לקודמו, דרש הרב קוק "ברגש גדול" והציע את התפעלותו מהמפעל הכביר בו הוא חוזה.

ההצעה של הרבנים "שהפועלים הצעירים יעשו זיכרון לכבוד הנשמות שהוזכרו פה, על ידי שמירתם את השבת וסידור הכשרות בבית התבשיל" נדחתה בנימוס. ועדיין, המפגש במרחביה לא היה בזבוז זמן מוחלט: כמה מבני המושבה הסמוכה דרשו מהרבנים שישתדלו עבורם וישיגו להם "שוחט, מלמד, מקווה ובית כנסת".

 

 

ככל שהתקדם המסע נפעם הרב קוק מהמראות במושבות ובעיקר מהחלוצים שפגש: ביישוב פוריה שבקרבת טבריה החל לכנות את המתיישבים שפגש בשם "אחים יקרים" והביע צער בפניהם על הריחוק שנוצר בין היישוב הישן והחדש. הוא האשים את שני הצדדים במצב שנוצר, טען ש"מרירות הלב לרגלי הפרצות הדתיות של הצעירים גרמה התרחקות יתרה מצד בני היישוב הישן, שומרי חומות הדת" וביקש מהם לשוב ולחזור אל חיק התורה ובכך יקדמו "תחיה לאומית אמיתית ויביאו רב טוב לישראל ולארץ ישראל". נאומיו של הרב קוק נענו בדרך כלל במחיאות כפיים וקריאות הידד.

 

 

בערב הוזמנו הרבנים לשירה וריקודים בחברת חלוצי וחלוצות המושבה. איש לא השגיח ברב קוק שנעלם. עברו כמה דקות עד שמשתתפי החגיגה זיהו את היהודי המזוקן שפרץ לבוש בבגדי שומר ונופף ברובה באקסטזה, בתור הרב קוק שניצל את החגיגה, לבש בגדי חלוצים והעביר מסר עמוק מבלי להצטרך למילים: כולנו בשר מבשרו של אותו העם.

 

מה נשאר מאותו מסע קירוב לבבות?

בסופו של דבר, נכשל המסע בן החודש: כל הבטחה רפה שקיבלו הרבנים לאורך המסע להכניס יותר יהדות לבתי הספר נזנחה מרגע שעזבו. החלוצים סירבו להעניק השפעה לרבנים בנושאי חינוך והמשיכו ללמוד וללמד תוכן יהודי בעצמם. ובנוגע לסיוע בהקמת בתי כנסת ומקוואות וסיפוק שירותי דת נוספים במושבות המרוחקות: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודשים ספורים לאחר המסע, ביטל כל אפשרות כזאת.

מסתבר ש"מסע המושבות" לא הביא לקירוב לבבות אפילו בין משתתפיו: משמונה הרב קוק לרבה של העיר ירושלים הותקף בחריפות על ידי חברו לאותו מסע היסטורי, הרב חיים זוננפלד.

 

 

כתבות נוספות 

סיפורו הנשכח של התלמיד והעילוי שהרב קוק קם לכבודו

יומן אישי מירושלים הנצורה

תיעוד נדיר של רב הכותל הראשון ורעייתו, שנפלו ברובע היהודי במלחמת השחרור

 

מכתב קצר השמור במחלקת הארכיונים בספריה הלאומית, כתוב בכתב קריא מאוד ובעברית נפלאה, מספק הצצה – בזעיר אנפין – לגלגוליהם וקורותיהם של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

הכותב, ששלח את מכתבו בשנת תר"צ (1930) מישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נמנה על עשרת התלמידים הראשונים של הישיבה ומצא את מותו 11 שנים מאוחר יותר כשנרצח ע"י הנאצים בליטא –  יחד עם בני הקהילה שבראשה עמד. הנמען של המכתב, שמעודו לא ביקר בארץ ישראל אבל זכה ל"כרטיס יציאה מהגיהינום" כשנמנה על רשימת "רכבת קסטנר", נפטר ממחלתו לפני יציאת הרכבת מהונגריה ונקבר בבודפשט.

"כבוד הרהג' [הרב הגדול] החכם השלם משכיל איש האשכולות חובב עמנו וארצנו הק' [הקדושה] מוהרר' [מורנו הרב רבי] דר' עמנואל לאו שליטא' [שיזכה לאורך ימים טובים אמן]".

כך נפתח המכתב שנשלח לרב עמנואל לעף מהונגריה, והוא נמצא בארכיונו של הרב השמור בספריה הלאומית. הכתיבה באה אחרי פרסום ספרו החשוב "צמחי היהודים".

 

 

שולח המכתב, יצחק זונדל ריף, נולד בוולוזין בד' בתשרי תרס"ד (1903). הוא היה נכדו של הרב שפירא ראש ישיבת וולוז'ין  ונינו של הנצי"ב מוולוז'ין, והתבלט כעילוי בכל מקום אליו הגיע. לאחר לימודיו בישיבת סלובודקא עלה לארץ ישראל בתרפ"ג (1923) והיה בין עשרת התלמידים הראשונים בישיבה החדשה שהקים הרב קוק בירושלים.

בירושלים שאליה הגיע יצחק זונדל שררה תחושת התרגשות וציפייה. אחרי 400 שנות שלטון עות'מאני מושחת, ארבע שנות מלחמת עולם שהביאה על העיר סבל, רעב ומחלות, שוחררה העיר בידי הצבא הבריטי. סיום השלטון הצבאי ומינויו של לורד יהודי כנציב הבריטי על א"י הביאו לתחושה של "אתחלתא דגאולה" ושל תקוה להתגשמות הצהרת בלפור. באווירה זו הקים הראי"ה קוק, רבה הראשי של א"י ורב העיר ירושלים, את "הישיבה המרכזית העולמית". הרב קוק שאף להקים ישיבה שלא תיפול ברמת הלימוד ובכישרונות תלמידיה מהישיבות המפורסמות והוותיקות של "הישוב הישן" בא"י – אלא שישיבתו תשלב בתוכה גם את תפיסת העולם הציונית.

רבים מחבריו של יצחק זונדל לספסל הלימודים בישיבה התפרסמו בשנים הבאות בעולם התורני, שמות המוכרים כ"אבות המייסדים" של הציונות הדתית: הרב יוסף דוד חרל"פ, הרב משה צבי נריה, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי, הרב שלום נתן רענן-קוק (חתנו של הראי"ה) ועוד. וכל הרבנים הגדולים האלו מציינים בדבריהם, בספר "נר יצחק" שהוציאו לזכרו של יצחק זונדל, את ייחודו, ידיעותיו הנרחבות, ענוותנותו וההבנה שלפניהם עומד מי שעתיד להפוך לאחד ממנהיגיו התורניים של הדור.

 

 

הרב נתן רענן סיפר שהרב קוק היה קם לכבודו של יצחק זונדל כשהיה נכנס לבית המדרש. מחווה זו, שבדרך כלל נוהג בה אדם כלפי רבו או כלפי גדולים בתורה ונושאי משרות ציבוריות רמות, מלמדת עד כמה העריך הרב קוק את תלמידו. הרב אושפיזאי מתאר את ימי הפורים בישיבה: " …ובפרט בימי הפורים שבהם הוכתר ר' יצחק ריף בהסכמת הרב לרב הישיבה, והיה קורן מקדושת השמחה ומשמיע דרשותיו החגיגיות בהלכה, אגדה ומחשבה בחריפות ובקיאות עצומה. והיו הדברים מאירים ומשמחים. נהדר היה המראה הנפלא איך הרב מחייך ונהנה מתלמידו האהוב אשר כבר היה מיועד להיות אחד הגדולים" (נר יצחק עמ' 12)

יצחק זונדל לא נשאר ספון בין כותלי הישיבה. הוא נהג לדרוש וללמד בבתי כנסת שונים בירושלים, ונחשב למגיד שיעורים מבוקש. הרב סלובטיצקי סיפר עליו: "בכל ערב היה מלמד שלא על מנת לקבל פרס בבית כנסת אחוה בירושלים עין יעקב עם שו"ע [שולחן ערוך] משנה ברורה, בבית כנסת בזכרון משה היה מלמד בשבת בעלות השחר שו"ע עם משנה ברורה… בשעת קבלת שבת היה דורש באיזה בית כנסת ואח"כ בשבת בלילה אחר הסעודה היה דורש בבית הכנסת אחוה ובצהריים היה דורש בישיבת מאה שערים או במקום אחר. פעם אחת דרש גם בבית הכנסת של הגר"ח זאנענפלד [הגאון רבי חיים] זצ"ל ואע"פ שידעו שהוא מישיבת מרכז הרב אעפ"כ כבדוהו והוקירוהו מפני שהיה מוחזק לצדיק ויקר בכל ירושלים" (נר יצחק, עמ' 13) מדובר בתקופה שבה היה הקרע בין הרב קוק תומך הציונות והרב זוננפלד האנטי-ציוני עמוק מאוד, מה שמעצים את הישגו של יצחק זונדל.

האברך הצעיר לא התמקד רק בעצמו ובשיעוריו אלא היה ער גם לקשיי החיים של האנשים הירושלמיים, וחבריו מזכירים מעשי חסד רבים שלו. הם מתארים אותו חוזר עמוס כיכרות לחם וקופסאות שימורים, ומתקין ארוחה לעניי השכונה. כך למשל מספר שבתי דון-יחיא:

"בליל ירושלמי קר וזועף נקלעתי לבית-כנסת בשכונת מאה-שערים. בחוץ השתוללה סופת-שלגים מטילה צמרמורת בגוף. תריסים  ופתחים חרקו. ובפנים, סמוך לתנור-ברזל מוסק, שכבו על ספסלים כמה יהודים מכורבלים במעיליהם ורטנו על מזג האויר הקשה. מרוחק מהם, בין הספסלים הסמוכים לארון הספרים היבהב אור קלוש של נר-חלב. התקרבת למקום וראית את ר' יצחק יושב נשען על קיר מעיין בספר. מעילו למראשותיו, רגל אחת על הרצפה ורגלו השנייה על הספסל, ישיבה-שכיבה ביחד כשבשתי ידיו החזיק את הגמרא. ניכר היה, שמתכונן לבלות כל הלילה במקום" .

דון-יחיא מספר שהתלבט אם לגשת אל יצחק זונדל ולשאול מדוע אינו לומד בביתו, אבל החליט שלא להפריע לו. כשעמד לצאת אמר לו אחד מבין השוכבים ליד התנור: "לעתים קרובות הוא בא הנה בלילות, אינו ישן אפילו שנת עראי, אלא לומד עד אור הבוקר. לומד בלחש שלא לעורר את הישנים". דון יחיא מספר איך עבר בדרכו לביתו באותו ערב ליד חדרו של יצחק זונדל. "הגעתי לשכונה ועברתי על-פני חדרו, ששכן בקומת-קרקע וחלונו מופנה לרחוב. מבעד לחלון אפשר היה לראות מהנעשה בפנים: איש אחד שכב על מיטת-הברזל, שני התפרקד על מזרון פרוש לאורך הרצפה, שלישי קירב כסא-לכסא ורבץ עליהם. מסתבר, שבעל החדר פינה את מקום-מגוריו בשביל אורחיו, מעניי השכונה, ובעצמו הלך ללמוד כל הלילה בבית-הכנסת הקר של מאה-שערים" (נר יצחק, עמ' 18)

נראה שהרצון לנצל את מירב הפוטנציאל שלו בזמן הלימודים הוא שהביא את יצחק זונדל לכתוב את מכתבו לרב לעף. צמח הבלדור עליו הוא מבקש במכתבו מהרב לעף מידע שייך למשפחת האלתיים, קרוב משפחה של אלת המסטיק, הבטנה (פיסטוק), המנגו והקשיו. אלא שיצחק זונדל לא חיפש פיצוחים לשבת או פרי מתוק לקינוח הסעודה. הבלדור נחשב כמשפר זיכרון, אבל גם כצמח רעיל מאוד ומסוכן לבריאות. הרב לעף מביא מקורות רבים המתארים את תכונות הבלדור, מהם המשייכים את גילוי תכונותיו לשלמה המלך. הוא מציין שאסף הרופא הוא הראשון בספרות היהודית המזכיר את הצמח כטוב לכאב לב ולשיפור הזכרון, ומביא עוד מקורות יהודיים רבים המהללים את תכונתו כמשפר זיכרון אבל גם מזהירים מרעילותו הרבה. נראה שיצחק זונדל התעלם מעצתו הטובה של ר' יהודה אריה ממודינה: "הדור הדור ואל תצטרך לבלדור" (כלומר: חזור על הלימוד, שנן את התוכן – ואל תסתכן בשימוש בצמח הבלדור הרעיל והמסוכן).

 

 

לא ידוע לנו אם הרב לעף ענה למכתב, וסביר להניח שגם אם ענה – לא שלח "מתכון" אלא התנגד לעצם הרעיון של שימוש בבלדור, בגלל הסכנה שבמעשה. אבל נראה שגם ללא עזרת צמח הבלדור היה זכרונו של יצחק זונדל יוצא דופן.  כך למשל היה לכותב הראשי של שיעורי הרב אברהם אהרן בורשטין מטבריג ז"ל – מי שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב" לצד הרב קוק, עד פטירתו של הרב מטבריג כתשעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד. סיכום שיעורים, בתקופה שלפני תפוצתם הרחבה של מכשירי הקלטה, דרש הרבה מעבר לשמיעה טובה וכתיבה מהירה. הכותב היה צריך להיות בקיא במקורות אותם ציטט הדורש – כדי להוסיף מראי מקומות בפרסום הסופי. הרב נריה מציין כי  "רוב שיעורי ההלכה שנדפסו בספר "נר אהרון" שנתפרסם אחרי פטירתו של אותו גאון… נרשמו ע"י רבי יצחק" (בשדה הראי"ה, עמ' 450). יצחק זונדל עצמו מספר, במכתב להוריו שנשלח מירושלים בכסלו תרפ"ט (דצמבר 1928), על המנהג בישיבת "מרכז הרב" לציין את יום פטירתו של הרב בורשטין בלימוד לזכרו: "בשבוע זה היה היארצייט של הגאון מטבריג זצ"ל, בי"ט כסלו, והמנהג הוא אצלנו בישיבתנו הק' [הקדושה] להזכיר ולחזור על דבר שמועה מפיו ביום הזה לפני קבוצה של בני הישיבה אחרי תפלת מעריב… ותוכן של השמועה מה שאומרים ממנו אינו זה לבד, רק אומרים איזה חידוש, ובתוך החידוש משלבים גם את דבריו אשר בעיקר יהי' זה. ולפני שנה וגם בשנה זו נפל הגורל עלי שאני אהי' מהמגידים, ולא יכולתי לפטור א"ע [את עצמי] מזה…וזה מה שאני שולח בתוך מכתבי זה". (נר יצחק, עמ' צח).

לאחר שהרב קוק הסמיכו לרבנות חזר הרב יצחק זונדל לאירופה, לעיירה זאגר (Žagarė)  שבליטא. נהר הסווטה חוצה את העיירה, ובהתאם נחלקו גם יהודי העיירה לשתי קהילות נפרדות: "זאגר ישן" ו"זאגר חדש". לכל אחת מהקהילות היו מוסדות קהילה ורב משלה שלא תמיד ראו עין בעין ופעמים רבות נחלקו ביניהן בעניינים שונים. "בעלי הבתים של שתי הקהילות קינאו כל אחד במשנהו. אלה טענו: אנו הננו השאור שבעיסה, משום שהיישוב היהודי הראשון בזאגר-הישנה קם. ואילו תושבי זאגר-החדשה השיבו: אנו הננו העלי-שבמכתש, כיון שבזאגר החדשה גרים רוב בני-העדה היהודים. רוח של קנאה הדדית זו גרמה לא פעם לפילוגים ודין-ודברים בין שני חלקי העיר" (אלה אזכרה, חלק א עמ' 320). אביו של הרב יצחק, הרב ישראל ריף, כיהן כרבה של "זאגר חדש". הרב יצחק זונדל נישא ללאה, בתו של רבה של "זאגר ישן" ובשנת תרצ"ו התמנה לרבה של "זאגר ישן" במקומו. כהונתו לצד אביו איחדה את הקהילות שבעבר היו נפרדות ומסוכסכות, למשך השנים הספורות שעד כיליונן.

 

הרב יצחק זונדל שימר את זכר שנותיו בירושלים בזמן כהונתו בזאגר. במכתב לרב משה בולבין  הוא כותב:

"זו כבר הפעם השלישית, שבימי הסוכות מתפלל אני בביהכנ"ס הגדול בז"ח [זאגר חדש], ולפני קריאת התורה דורש אני דבר קצר, וכן השנה. בתחילה מתחיל אני בלשון הקודש ואח"כ ביידיש, וזהו כבודה של א"י אצלי וכמו שאני מזכיר להם בתחילה את הגמרא בסוכה כי מיום שחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה גם במדינה ודרש ציון דורש אין לה [ צ"ל: "ציון היא דורש אין לה" ירמיהו, ל' י"ז] … וגם שפת ארץ קדשנו בגולה היא ענין של דרישת ציון זכר למקדש, בימים אלה שיסודם הוא ג"כ [גם כן] ענין של זכר למקדש בקיום מצותם"  (נר יצחק, עמ' קב).

עם כניסת הנאצים לליטא הוכנסו כל יהודי זאגר לגטו בעיירה, ואליהם צורפו כאלף יהודים מעיירות סמוכות. בערב יום הכיפורים תש"ב (2/10/41) נלקח רבי יצחק זונדל ריף, עם כל שאר יהודי הגטו, ליער הסמוך ובו נרצחו כולם על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים.

נראה שמילותיו של הרב נריה, חברו לספסל הלימודים בישיבת "מרכז הרב", משקפות גם היום – יותר מ60 שנה אחרי צאתו של "נר יצחק" לאור –  את התחושות העולות במבקש להתחקות אחר דמותו ודבריו של הרב יצחק זונדל ריף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה וצרב הכאב: נר-אלקים זה, האמנם בחושך שמו יכוסה? האמנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלו אשר נאותו לאורו? וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה "נר יצחק" מדבריו ועליו. ספר מעולה הכולל חידושי תורתו ותיאור אישיותו.

הנר לא כבה.

• יאיר נרו לדור ולדורות" (בשדה הראי"ה, עמ' 450)

תקוותו של הרב נריה נכזבה, ולמרות הוצאת הספר "נר יצחק" לזכרו נמוגה דמותו המרשימה של יצחק זונדל ריף בערפילי הזמן. כמה סמלי שדווקא המכתב הקצר ששלח לרב לעף ובו הוא מבקש פרטים על צמח המשפר את הזיכרון הוא שהחזיר אלינו, כמעט 80 שנה לאחר שנרצח בשואה, את דמותו של יצחק זונדל ריף.  עילוי שכל מי שפגש בו במהלך חייו הקצרים – בארץ ובאירופה – העריך שיהפוך לאחד מגדולי הדור, וקריאת דבריו ודברי חבריו מלמדת על האבדה הגדולה עם מותו.

כתבות נוספות:

סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה