בשנת 1904 הזמינה העיר יפו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לשמש בתור הרב של יפו ושל המושבות. בכך הגשים הרב קוק את חלומו הגדול: לעלות ארצה ולשמש רב בארץ ישראל. כמעט מיד הוכר הרב קוק בתור דמות מאחדת בזכות ניסיונות הגישור האינסופיים שלו בין הפלגים היריבים בעיר: החלוצים העבריים שזנחו (ברובם) את הדת היהודית והחרדים אנשי "היישוב הישן".
לא כל מאבקיו ביפו הניבו פרי. אנשי היישוב התעלמו מתחינותיו ומשתדלנותו למען השבת והמשיכו להתעכב בסגירת העסקים בערב שבת ולפקוד את בתי הקפה גם ביום השביעי, ביום המנוחה.
התמונה לקוחה מתוך המאמר "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של יפו" מאת יוסי אבנרי
על אף שהעריץ הרב קוק את רוח החלוציות המפעמת במתיישבים העבריים, סירב לקבל את העובדה שהתרחקו מהתורה ומהמצוות ולכן, בשנת 1913 יזם מסע ברחבי המושבות העבריות בצפון ארץ ישראל – מסע לקירוב לבבות מיוחל לא רק בין החלוצים ליהודים המסורתיים, אלא גם (ובעיקר) בין החלוצים לדת ישראל שזנחו. הרב קוק חשב שכדי שהמסע יצליח יהיה עליו לרתום לצידו את חשובי הרבנים בארץ כדי שמשהו מקדושתם יעורר השראה בצד השני, וידבק בו.
רבה של יפו שלח הזמנות למנהיגי "היישוב הישן": המוזמן החשוב ביותר היה הרב חיים זוננפלד, ועצם העובדה שהרב קוק פנה אליו בהקשר כזה מלמדת על תעוזתו הרבה. הרב זוננפלד היה מנהיג העדה החרדית בירושלים והמתנגד החריף ביותר שהיה בנמצא לציונות. על אף שהרב זוננפלד שפך את זעמו בעבר על ניסיונות ההתקרבות שעליהם ניצח הרב קוק, הוא נענה להזמנה הלא שגרתית.
וכך המסע, אשר מומן ותועד על ידי "ארגון הפקידים והאמרכלים דאמסטרדאם", יצא לדרך בחורף תרע"ד – שנת 1913.
ניתן להוריד את החוברת מהאתר Hebrew Books
המסע אל הבנים האבודים?
אחרי קבלת פנים חגיגית בחדרה, הגיעו הרבנים אל המושבה הראשונה – סמל העלייה הראשונה – זכרון יעקב. הם התאכזבו ששום קבלת פנים לא חיכתה להם. בזמן שהרבנים עושים את צעדיהם הראשונים בעיירה, התפשטה השמועה על הגעת המשלחת וקבלת פנים נערכה בחופזה – מסתבר שבואם של הרבנים הוכרז ביום הלא נכון.
המשבר הראשון התחלף במהרה במשבר נוסף, חמור בהרבה: הארכיטקט הצרפתי שמינה הברון רוטשילד העמיד, לטענתם של הרבנים, את במת בית הכנסת קרוב מדי לארון הקודש. שעות ספורות לפני כניסת השבת הכריזו הרבנים שאם לא תפורק "הבמה הרפורמית" בהקדם, הם מסרבים להיכנס ולהתפלל בבית הכנסת המפואר.
שליחים נשלחו, הצעות הועלו, מריבות התלקחו וקולות הוטלו, ועדיין – שום פתרון לא נראה באופק: הרבנים דרשו עתה לפרק הבמה בתוך חודש, ונענו על ידי נציג החלוצים שהבמה תפורק תוך חודשיים. ההתדיינויות נמשכו אל תוך השבת וכשזו נכנסה נשאר בית הכנסת היפה שומם – הרבנים העיקשים ערכו את תפילתם באכסניה. ברוח של פשרה ופיוס, הצטרפו חלוצי המושבה לתפילה.
ההחלטה הסופית נמסרה לרבנים בבוקר שבת: מיד עם צאת שבת תפורק הבמה. באותה רוח של פשרה, הצטרפו הרבנים אל בית הכנסת לתפילת השבת. הרב קוק נשא דרשה נרגשת מעל הבמה שעתידה להתפרק: המסר שלה החמיא למתיישבים – לא לגלות, כן לשיבה לארץ.
משם עשו את דרכם הרבנים אל האגוז הקשה הבא לפיצוח: מרחביה.
יהודים "חופשיים להכעיס" במרחביה וריקודים אקסטטיים בפוריה
בתחנת הרכבת של מרחביה קידם מנהל החווה, מר דיק, את פני הרבנים. הוא הזהיר אותם מהצפוי להם והבהיר שכאן, מדובר ביהודים מסוג אחר מאלו שהספיקו לפגוש עד כה: צעירי אנשי העלייה השנייה, יהודים חופשיים בכל רמ"ח איבריהם.
הייתה זו כנראה הפעם הראשונה בתולדות הקיבוץ שהמטבח הוכשר: הרעב לא יעמוד כמכשול בניסיון קירוב הלבבות. המראה הזר, הגלותי כמעט של הרבנים, לעומת זאת, התגלה ככזה. בזמן הארוחה המשותפת נעמד פועל מתריס בחדר האוכל ודרש בקול לדעת בשביל מה באו הרבנים והרי "פה לא תשפיעו כלום!"
הרב קוק ביקש להרגיע על אף שבעצמו לא נראה נסער. הוא שלף משפט ששמט את הקרקע תחת התוקפנות של הפועל וחבריו המריעים (מי בקול ומי בלב): "לא באנו להשפיע", השיב הרב, "באנו להיות מושפעים".
החדשות הקשות שהגיעו בתום הארוחה הוציאו את האוויר ממלחמת האחים המתפתחת: שני איכרים מכנרת ודגניה נרצחו בידיי ערביי האזור. במהלך האזכרה התבקשו הרבנים להספיד את המתים: הרב זוננפלד התרכז בפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כדי להבהיר שידי הרבנים הלא ציוניים לא במעל ושהם לא אלו שביקשו מהחלוצים לסכן את נפשם. בניגוד גמור לקודמו, דרש הרב קוק "ברגש גדול" והציע את התפעלותו מהמפעל הכביר בו הוא חוזה.
ההצעה של הרבנים "שהפועלים הצעירים יעשו זיכרון לכבוד הנשמות שהוזכרו פה, על ידי שמירתם את השבת וסידור הכשרות בבית התבשיל" נדחתה בנימוס. ועדיין, המפגש במרחביה לא היה בזבוז זמן מוחלט: כמה מבני המושבה הסמוכה דרשו מהרבנים שישתדלו עבורם וישיגו להם "שוחט, מלמד, מקווה ובית כנסת".
ככל שהתקדם המסע נפעם הרב קוק מהמראות במושבות ובעיקר מהחלוצים שפגש: ביישוב פוריה שבקרבת טבריה החל לכנות את המתיישבים שפגש בשם "אחים יקרים" והביע צער בפניהם על הריחוק שנוצר בין היישוב הישן והחדש. הוא האשים את שני הצדדים במצב שנוצר, טען ש"מרירות הלב לרגלי הפרצות הדתיות של הצעירים גרמה התרחקות יתרה מצד בני היישוב הישן, שומרי חומות הדת" וביקש מהם לשוב ולחזור אל חיק התורה ובכך יקדמו "תחיה לאומית אמיתית ויביאו רב טוב לישראל ולארץ ישראל". נאומיו של הרב קוק נענו בדרך כלל במחיאות כפיים וקריאות הידד.
בערב הוזמנו הרבנים לשירה וריקודים בחברת חלוצי וחלוצות המושבה. איש לא השגיח ברב קוק שנעלם. עברו כמה דקות עד שמשתתפי החגיגה זיהו את היהודי המזוקן שפרץ לבוש בבגדי שומר ונופף ברובה באקסטזה, בתור הרב קוק שניצל את החגיגה, לבש בגדי חלוצים והעביר מסר עמוק מבלי להצטרך למילים: כולנו בשר מבשרו של אותו העם.
מה נשאר מאותו מסע קירוב לבבות?
בסופו של דבר, נכשל המסע בן החודש: כל הבטחה רפה שקיבלו הרבנים לאורך המסע להכניס יותר יהדות לבתי הספר נזנחה מרגע שעזבו. החלוצים סירבו להעניק השפעה לרבנים בנושאי חינוך והמשיכו ללמוד וללמד תוכן יהודי בעצמם. ובנוגע לסיוע בהקמת בתי כנסת ומקוואות וסיפוק שירותי דת נוספים במושבות המרוחקות: פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חודשים ספורים לאחר המסע, ביטל כל אפשרות כזאת.
מסתבר ש"מסע המושבות" לא הביא לקירוב לבבות אפילו בין משתתפיו: משמונה הרב קוק לרבה של העיר ירושלים הותקף בחריפות על ידי חברו לאותו מסע היסטורי, הרב חיים זוננפלד.
כתבות נוספות
סיפורו הנשכח של התלמיד והעילוי שהרב קוק קם לכבודו
תיעוד נדיר של רב הכותל הראשון ורעייתו, שנפלו ברובע היהודי במלחמת השחרור
