זהו סיפור על הקלטה עלומה, או שמא צרור אנקדטות שנתקבצו ונשזרו יחדיו לכדי עלילה ססגונית אחת.

הימים, ימי חורף תשכ"ח, שלהי שנת 1967. בבית הכנסת העתיק "צמח-צדק" שבעיר העתיקה בירושלים התקיימה חגיגה רבת משתתפים לציון יום י"ט בכסלו. יום זה, המכונה בפי חסידים "חג הגאולה" ו"ראש השנה לחסידות", הוא היום המציין את יציאתו לחופשי של רבי שניאור זלמן מלאדי (1812-1745) מייסד חסידות חב"ד מן הכלא הרוסי בשנת תקנ"ט (1798).

במהלך שיטוט וירטואלי שערכתי בקטלוג ארכיון הצליל, נתקלתי בהקלטה עלומה וכותרתה "דרשה". הדובר בהקלטה, כך לפי הקטלוג, הוא עדין שטיינזלץ. המידע המועט עורר את סקרנותי. ניסיתי לאתר רשומות קשורות. לאחת מהן הותאמה הכותרת "חגיגת חג הגאולה י"ט כסלו" שהוקלטה ב-19 בדצמבר 1967 בעיר העתיקה בירושלים, בידי יצחק ויינברג.

חלקה השני של ההקלטה נפתח בקולו של מנחה הערב, ר' משה סגל (תודה לזאב גולן, מחבר הספר "שופרות של מרד" על זיהוי הקול), שציין בשמחה כי "זכינו השנה לחוג חג זה בפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה של עשרות שנים בעיר הקודש ובתוך חומות ירושלים. אנו נתחיל את החג בשיר של פדיון הנפש של הגאולה 'פדה בשלום נפשי' ואני מבקש את המקהלה לשיר את השיר הזה".

בין ניגון לניגון נשמעו קולותיהם של הרבנים, חתני פרס ישראל, הרב שלמה יוסף זוין והרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל). "מהותו ועניינו של חג עומדת בזה שהוא חוזר", אמר הרב שטיינזלץ, "עצם שורש המילה – שהוא מסתובב, שהוא חוגג, שהוא יצא מן הפעם האחת הבודדת שהיה בה, וחזר להיות פעם נוספת.

"השאלה אם יום הוא חג אמיתי, או רק מאורע חד-פעמי, עומדת מסביב לכך. האם גם בשנה הבאה תהיה משמעות ליום הזה? יום שיש לו משמעות רק לזמנו ולשעתו, אינו נעשה משום כך חג. זהו יום גדול, אבל לא יום חג. החג של היום הוא חג לא רק מפני שלפני מאה שישים וכמה שנים שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, אלא הוא חג ביתר שאת משום שיש לדברים האלה משמעות גם כעת. לא רק לגבי החוג הקרוב והמצומצם של חסידות חב"ד אלא גם לרבים אחרים".

לפני שנים אחדות הגיעה לידי רשימה קצרה שכתב הרב עדין שטיינזלץ וכותרתה "על שיטת חסידות חב"ד". רשימה זו שימשה "ראשית דברים" לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" שכתב רחמים מלמד-כהן בשנת 2011 בעקבות הספר "זיכרון ירושלים".

בשורות המסיימות, כתב שטיינזלץ: "מותר אולי להוסיף גם גוון אישי לדברים הללו: בבית הכנסת שבו אני מתפלל, נמצאת כתובת אבן שנשארה בשלמותה גם לאחר כיבוש העיר העתיקה בידי הערבים. בכתובת הזו, שאני יושב מתחתיה בכל שבת, רשומה בקיצור עלילתו של גיבור הספר 'זיכרון ירושלים' שהוא הוא שאיפשר את בניית בית הכנסת הזה".

באיזו כתובת מדובר? ומי הוא גיבור הספר שעלילותיו הפכו משמעותיות כל כך?

בית הכנסת "צמח-צדק" שוכן ברחוב חב"ד בעיר העתיקה בירושלים. עוד בראשית המאה ה-19 התקיימה בירושלים קהילה קטנה של חסידי חב"ד ובה כמה משפחות. במפקדי האוכלוסייה שערך סר משה מונטפיורי, שעותק שלהם מצוי בספרייה הלאומית, מוזכר בית הכנסת כמה פעמים.

בשנת 1858 תרם גביר חשוב מהעיר מומבאי שבהודו, דוד ששון שמו, תרומה לבית הכנסת החב"די "בית-מנחם" בירושלים. בית הכנסת נקרא על שמו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד. משפחת ששון, שמקורה בעיר בגדאד שבעירק, היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 להודו ונודעה למשפחה אמידה ונדיבה שתרמה כספים רבים למטרות יהודיות שונות.

בדברי ההקדמה לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" מגולל מחבר הספר את הרקע לכתיבתו. "מעשה שהיה כך היה", כותב מלמד-כהן. "בשנת 1963, יצאנו רעייתי אלישבע ושני ילדינו הקטנים, לשליחות חינוכית בת ארבע שנים מטעם הסוכנות היהודית לעיר מומבאי אשר בהודו".

מספר שנים לאחר מכן, באפריל 1967, נפטר חזן בית הכנסת "בית אל". אלמנתו של החזן ביקשה ממלמד-כהן לסור לביתה ולבדוק את הספרים הרבים שהותיר בעלה. "ספרי קודש וסידורים רבים ניצבו על המדפים. ביניהם צדה עיני ספר קטן בשם 'זיכרון ירושלים'. פתחתיו ועלעלתי בו וסקרנותי גברה. ביקשתי לרכוש את הספר, והקשישה טובת הלב נתנה לי אותו במתנה. בלילה ההוא לא עצמתי עין גמעתי את הכתוב ב'זיכרון ירושלים' בשקיקה".

מלמד-כהן התוודע לסיפורי מסעותיו של מחבר הספר ר' שניאור זלמן מנדלוביץ. מנדולביץ שימש שד"ר (שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) שנשלח מטעם ארגון כולל-חב"ד אל ארצות הניכר במטרה לגייס כספים בעבור קהילת חסידי חב"ד שהתגוררו בחברון ובירושלים. במהלך מסעותיו הגיע מנדלוביץ להודו, שם פגש בדוד ששון ומשפחתו שהעניקו תרומה נוספת לבניין בית הכנסת.

ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

"בהתרגשות שמענו על שחרור ירושלים העתיקה, ואף כי לא נשלמו ארבע שנות שליחותנו, החלטנו להקדים לשוב ארצה. מיד בהגיענו לירושלים, נטלני אבי זצ"ל בידו ויחדיו הלכנו שנינו לכותל המערבי… בדרכנו חזרה עברנו ברחוב היהודים והנה מול עינינו בית הכנסת של חסידי חב"ד 'צמח-צדק'. ביקשתי מאבי להיכנס פנימה. עלינו במדרגות. המקום היה עדיין מלא אבק ואבנים. הסתכלנו מסביבנו. אך החילותי לקרוא את הכתוב על טבלת השיש שהייתה על הקיר מולי ובשרי נעשה חידודין חידודין. שמו של ר' שניאור שבהשתדלותו נבנה בית הכנסת מופיע בטבלה".

בשנת 1879 התפרסמה ידיעה בעיתון החבצלת המתארת את תרומת בני משפחת ששון: "לישרים נאוה תהלה. הגביר הנכבד שר וטפסר רודף צדקה וחסד החה"ש זר"ק סי' סי' אליהו ששון הי"ו (אחד מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני ס' דוד ששון ז"ל) בבומביי, נדבה רוח מאתים לירא סטערלינג לבנין בית הכנסת למקהלת אחינו בני כולל חב"ד…".

בעקבות התרומה שונה שמו של בית הכנסת ל"כנסת אליהו" ולוח הנצחה עשוי שיש נקבע בקומה השנייה של בית הכנסת המשופץ.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הושבתו סדרי בית הכנסת. במאמר "תולדות בית הכנסת צמח-צדק בירושלים העתיקה" מתאר ר' שמואל שניאורסון את בית הכנסת באותה התקופה: "נשאר אז רק זקני הרב החסיד אברהם זלמן ז"ל שנכנס לגור לתוך בית הכנסת… אחרי תום המלחמה התחדשו סדרי בית הכנסת. שאר בשרי הרב החסיד לייב סלונים נתבקש לקבל על עצמו עניני ניהול בית הכנסת".

בשנת 1928 שונה שוב שמו של בית הכנסת ל"בית הכנסת צמח-צדק" – על שם ספרו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש שעל שמו נקרא בית הכנסת במקור "בית מנחם". בימי מלחמת העולם השנייה עמד בית הכנסת להיסגר בשנית. בתקופה זו התקיים מניין ספרדי ומניין של חסידי קרלין בקומה הראשונה של המבנה.

בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, מינה רבי מנחם מנדל שניאורסון – האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, ועד, שתפקידו היה לדאוג להפעלתו המחודשת של בית הכנסת. בשונה מבתי כנסת אחרים בעיר העתיקה, מבנה בית הכנסת נותר שלם. זכור במיוחד החסיד ר' משה סגל שפעל במסירות ובמרץ לשיפוץ ולהחזרת מבנה בית הכנסת לקדמותו.

דמות מוכרת המזוהה עם בית הכנסת "צמח-צדק" בשנים שלאחר 1967, היא דמותו של נשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר. כבן למשפחה של חסידי חב"ד נהג שז"ר להגיע לבית הכנסת ביום הולדתו שחל בראש חודש בכסלו.

בתאריך ט' במרחשון תשל"ד, ה-4 בנובמבר 1973, כתב שז"ר לאדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון: "את תפילת ראש חודש כסלו אני מתכנן לערוך גם השנה, אם הכול יהיה כשורה, בבית הכנסת של ה'צמח-צדק' בעיר העתיקה כמנהגי. ואם אזכה ותנאי השעה יאפשרו, ארצה את י"ט כסלו שוב לערוך בכפר חב"ד כמנהגנו מימים ימימה, זה למעלה מעשרים שנה. רוצה אני לקוות כי ברכת כבוד תורתו תלווני בכל האירועים הללו ובכל שעה". עשרה חודשים לאחר מכן הלך שז"ר לעולמו.

י"ט בכסלו תקנ"ט, י"ט בכסלו תשכ"ח, מלחמת ששת הימים ;  ר' שניאור זלמן מליאדי, ר' מנחם מנדל מליובאוויטש, ר' שניאור זלמן מנדלוביץ, דוד ששון, רחמים מלמד-כהן, הרב עדין שטיינזלץ, שניאור זלמן רובשוב (שז"ר) ; רוסיה, ירושלים ומומבאי. זמנים, אנשים ומקומות שהתאגדו לסיפור ייחודי אחד.

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

כולנו מכירים את סיפורו של יוסף המקראי – כיצד רב עם אחיו, נזרק לבור, נמכר לעבדות ועלה לגדולה במצרים – אך האם ידעתם שיוסף המקראי חי חיים מקבילים ועשירים במסורת המוסלמית? לכבוד פרשת השבוע, היא פרשת וישב – סיפורו של יוסף במסורת המוסלמית.

"סורת יוסוף" (פרק 12 בקוראן) עוקבת אחר קורותיו של רועה צאן צעיר שחלם חלומות המצליח להסתכסך עם אחיו, להימכר לעבדות ולעלות לגדולה במצרים. הסטייה העיקרית מהסיפור התנ"כי המוכר נוגע לאפיזודת אשת פוטיפר.

בתנ"ך מנסה אשת פוטיפר לפתות את העבד שלה, את יוסף, על מנת שישכב עימה. יוסף מסרב להתמסר ונמלט מהמקום. בקוראן, אשת פוטיפר, הנקראת אשת אל-עזיז, זוכה לסיפור קצת אחר.

כך למשל, באחת הסצנות בסיפור, מגלות נשות החברה הגבוהה במצרים על ניסיון הפיתוי של יוסף ולועגות לאשת אל-עזיז על שהתאהבה בעבד כנעני. היא מחליטה ללמדן לקח ומזמינה את הנשים לארוחה בביתה. היא מחלקת להן פירות וסכינים, וכשיוסוף נכנס אל החדר – יופיו מכה את הנשים בתדהמה ובהיסח הדעת הן חותכות את אצבעותיהן, במקום את הפירות שבידן.

הגרסה המרתקת הזו, שנודעה להאדיר את ערך ההתנזרות – ערך מרכזי בקוראן, התחבבה בחזרה על פרשנים יהודים רבים ומצאה את דרכה, בהתאמות ובשינויים נוספים, לסיפורי עם יהודיים אודות יוסף שלנו.

סיפור יוסוף שימש כחומר בידיהם של משוררים מיסטיים רבים בפרס, שעיבדו את גרעין הסיפור המופיע בקוראן לסיפור הידוע על זוליכה ויוסוף.

המשורר הפרסי נז'מה מגנג'ה (נפטר בשנת 1209) היה הראשון לספר את סיפורה של זוליכה אשת פוטיפר. גרסת אל ג'אמי (נפטר בשנת 1492) נחשבת לאחת הגרסאות המוכרות של הסיפור רב הפנים הזה, שסופר לראשונה בידי המשורר הפרסי הנודע נז'אמי. בגרסה של ג'אמי, פוגשת זוליכה לקראת סוף חייה את יוסוף העומד בצד הדרך שבה הלכה. יוסוף, שהתרשם עמוקות מחסידותיה וצניעות הליכותיה, העניק לה משאלה. בספרייה הלאומית שמור כתב יד שהועתק באיראן בשנת 1838, ובו מופיעה גרסת ג'אמי יחד עם איורים מהפנטים של המתרחש.

משאלתה של זולכיה?

להיוולד מחדש ככלה צעירה, שאותה יישא יוסוף. לאחר שהעניק לה משאלה זו, חיו הזוג יחדיו. אך האיחוד לא ערך זמן רב כיוון שיוסוף בסיפור שימש כמטפורה לאל. האיחוד הזמני, כך מובטח לנו הקוראים, יושלם בעולם הבא.

כתבות נוספות

אנדלוסיה בארץ ישראל?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים