'הוגה רעיון הקמת הקרן הקיימת לישראל' ו'אחד מראשי התנועה הציונית' הם רק שניים מהתארים בה ייתקל גולש האינטרנט כשיקיש את השם צבי הרמן שפירא במנוע החיפוש המועדף עליו.
מכריו של שפירא בחייו (1898-1840) קשרו לראשו כתרים רבים נוספים: בהקדמה לכתביו הציוניים, למשל, נכתב על הרמן צבי כי "איש פלאים היה שפירא, איש פלאים – בגלגוליו ובנדודיו, בתכונותיו ובשאיפותיו, ועל כולם – בחזיונותיו ובחלומותיו". ובאמת, היכרות שטחית בלבד עם הביוגרפיה של האיש תספיק כדי להיווכח בעובדה חשובה לגבי התנועה הלאומית אליה השתייך ואותה סייע לייסד: התנועה הציונית.
בראשיתה, התנועה הציונית משכה אל שורותיה אנשים שהיו לא רק משוגעים לדבר (ונחוצה לא מעט חירות מחשבתית כדי להאמין במפעל האדירים הציוני לנוכח המציאות הקשה), אלא גם בעלי יכולות ארגון ומנהיגות שישולבו בחזיון הציוני המעורפל עדיין. שפירא התאים היטב לקטגוריה זו.
דיוקן של צבי הרמן שפירא. גלויות אלו יצאו לאור בהוצאת "לבנון", ורשה, כנראה לפני מלחמת העולם הראשונה. מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית
קיצור תולדות חיי שפירא נוכל למצוא במספר מקורות כתובים אודותיו: בהקדמה לכתביו הציוניים שכבר הוזכרו, במאמרי עיתונות המבכים את לכתו בשנת תרנ"ח/1898, ובערך המפורט המופיע ב'לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים' בעריכת גצל קרסל.
ממקורות אלה אנו למדים על האיש שהיה, על יכולות הארגון שלו, על חיבתו למסורת ישראל, על כך שבשנת ה-24 לחייו שימש כבר כרב וראש ישיבה בעיר הליטאית בירטושלא, על הצלחותיו העסקיות כסוחר, על התעקשותו להשתלם גם ב"לימודים החיצוניים" – בייחוד לימודי המתמטיקה שעליהם זכה בתואר דוקטור לאחר קשיים ותלאות רבים.
בנוסף אנו למדים על הדרך שבה השפיעו לימודיו על שני חידושיו הגדולים: רעיון הקמת האוניברסיטה העברית והתכנית להקמת הקרן הקיימת לישראל אותו העלה שפירא בקונגרס הציוני הראשון.
כתב יד מעניין, שנמסר לספרייה הלאומית על ידי משפחת שפירא ב-1937, ושמור כיום באוסף 'שירים לעת מצוא' במחלקת הארכיונים, מספק הצצה לפן עלום יחסית בחייו של המנהיג המוערך אך הנשכח, חיי המשפחה של הרמן צבי שפירא.
הברכה שחיבר שלמה שפירא לבנו. לחצו על התמונה להגדלה
בשנת 1874, כעשור בטרם הוקמה אגודת חיבת-ציון אליה יצטרף שפירא כמעט מיד עם הקמתה, חיבר אביו של הרמן צבי שיר ברכה ליום ההולדת של בנו בן ה-34.
הרב שלמה שפירא, אביו של הרמן צבי, נועד בעצמו כרב חשוב וכידען מופלג שכל שאיפתו לבנו הייתה שישמש רב בישראל. הרב שלמה שפירא העניק לבנו שיר הכולל 21 שורות כפולות הכלואות בתוך שני מעגלים.
במעגל הפנימי, השלישי במספר, כתב האב את המילים '[ל]מזל טוב'. המעגל החיצוני ביותר בנוי מאקרוסטיכון המרכיב את המילים: "לכבוד בני היקר צבי הירש נ"י (ראשי תיבות של: נרו יאיר)", בעוד שהאקרוסטיכון במעגל האמצעי מרכיב את המשפט: "לב טהור ברא לו עליון ורוח נכון חדש בקרבו לעד" – משפט המהווה פרפראזה על פסוק מתהילים נ"א י"ב: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", עם תוספת: "לשלמה בני צבי שאלתי" החורגת בחלקה מהמעגל.
עשרים ואחד הזוגות של שורות השיר מתמזגות לכדי צורה כעין כוכב. טכניקה מעניינת זו מזכירה את אמנות המיקרוגרפיה של הרכבת ציורים מאותיות הטקסט הידועה במיוחד מכתבי-יד מקראיים עם מסורה.
ב"רשימה אוטוביוגרפית" שחיבר הרמן צבי ציין כי "אבי (הרב שלמה שפירא) היה מלומד עברי וביחוד היה רב כשרונו בשירה העברית… את התנ"ך ידע בעל-פה עד כדי לכתוב המסורה מלה במלה בלי שיצטרך לקרוא בספר. לאחר-כך ידע גם את המשנה בעל-פה מלה במלה. מלבד התלמוד ידע היטב את כל הספרות העתיקה ואת כל הספרות הפילוסופית של ימי הביניים ואת ספרי המוסר וכמו כן ידע במתימטיקה, אסטרונומיה וידיעת הטבע עד כמה שהלימודים האלה נמצאו בספרות העברית". הברכה שהעניק שלמה שפירא לבנו היא הוכחה לידע העצום שצבר, לכשרונו הפיוטי וליכולותיו האמנותיות גם יחד.
ברכה מרגשת זו אף ממקמת אותנו ברגע מעניין בביוגרפיה של הרמן צבי שפירא: עשרות שנים לפני שישתתף הרב והמתמטיקאי היהודי בקביעת גורל עמו, הכירו הסובבים אותו (ובראשם אביו) ברוח הנכונה והחדשה ובלב הטהור שהעניק האל למנהיג הציוני לעתיד.
זכוכית מנופצת נצצה ברחובות, ושרידים מעלים עשן של בתי-עסק יהודיים ובתי-כנסת היו עדים אילמים לאלימות המשתוללת של האספסוף הנאצי בערב הקודם ולחורבן שנותר אחריה. דממה משונה נפלה על רחובות גרמניה באותו בוקר, אחרי מעצרם וגירושם של 30,000 יהודים מבתיהם למחנות הריכוז, שם ימתינו לגזרה. חרדה אחזה בלבה של הקהילה היהודית בעוד חבריה אומדים את הנזק, חרדים לגורלם ולמה שצופן העתיד.
ד"ר פרידריך מ' אילרט, מנהל המוסדות התרבותיים המקומיים והארכיונאי של העיר וורמס (וורמייזא), הבין מייד ששיעור הנזק עצום, רב וכבד עד שקשה לתפוס אותו. לא רק מקומות העסקים ובתי התפילה היהודיים עצמם אבדו בשריפות; קרוב לוודאי שגם המסמכים ההיסטוריים והארכיונים של הקהילה היהודית נפלו גם הם קורבן. בית הכנסת הגדול של וורמס עלה בלהבות, ואילרט חשש שיחד עם המבנה אבד גם ארכיון הקהילה, שהכיל מסמכים היסטוריים וספרים שאין להם תחליף.
דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה
הארכיון כלל בין השאר את מחזור וורמס (וורמיזא) סדרת כתבי יד המורכבת משני כרכים, אחד שנכתב ב-1272 והשני ב-1280. במשך מאות שנים שימשו שני כרכי המחזור את חזני קהילת בית הכנסת הגדול של וורמיזא בזמן תפילות החגים.
שני הכרכים נכתבו על ידי מעתיקים שונים, ולא לגמרי ברור היכן. לפי הקולופון – הערת המחבר בסוף הספר – הכרך הראשון נכתב בידי ר' שמחה בר' יהודה הסופר. נראה כי המחזור נכתב בעיר וירצבורג בגרמניה לפי הערת שוליים שמופיעה בתפילת שביעי של פסח: "… כך מנהגו של וירצבורק." במקום אחר צויר סופר האוחז ספר, ובו כתוב: "יהודה הסופר מנורנברק [Nürnberg]. שמחה הסופר. שמעיה הצרפ[תי]" – כך מתגלה משתתף שלישי בעשיית המחזור, כנראה הצייר. נירנברג, עירו של אבי הסופר, אינה רחוקה מווירצבורג. בהתבסס על הערות אלה, ועל הציורים הכלולים בכתב היד, שיש להם דמיון לציורים בכתבי-יד לטיניים מווירצבורג, מקובל לחשוב שמקורו של הכרך באיזור זה.
נראה שפליטי קהילת וירצבורג הביאו את המחזור לוורמיזא לאחר חורבן קהילתם בשנת 1298.
המחזור, שכתוב על קלף בכתיבה מפוארת בכתב אשכנזי מרובע, כולל איורים ועיטורים שצוירו בדיו ובצבעים. עם השנים, חזנים שונים, שהמאוחרים בהם פעלו בסוף המאה ה-14, הוסיפו הערות שוליים משלהם לכרך הראשון, מה שמראה שהמחזור שימש לתפילה במשך מאות שנים.
דף ממחזור וורמיזא, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה
כתב היד מהמאה ה-13 מכיל גם את הטקסט הנודע הקדום ביותר ביידיש: סופר המחזור כתב ברכה למי שנושא את המחזור הכבד לבית הכנסת. בתוך האותיות המרכיבות את מילת הפתיחה לתפילת טל, שנאמרת באופן מסורתי בפסח, מצויה הברכה המחורזת ביידיש:
פירוש הברכה שתרגם חנא שמרוק: "הוא יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת"והיא מיועדת למי שעשה את דרכו אל בית הכנסת ונשא איתו את המחזור הכבד מאוד בדרכי העפר הלא סלולות של וורמס בימי הביניים.
ברכה לנושא המחזור החבויה בתוך האותיות "בדעתו". מתוך אוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה
במהלך חיפושו הנואש אחר מידע גילה ד"ר אילרט כי ארכיון הקהילה ניצל מהתופת שהחריבה את בית הכנסת הגדול, אך מקום הימצאו של הארכיון וסיפור הישרדותו נותרו בגדר תעלומה. הוא ביקש את עזרתן של עיריית וורמס וממשלת מדינת הסן לבלוש אחר מקור הארכיון, אך למרות מאמציו הכבירים, החיפוש לא הניב פרי.
כעבור שנים, בקיץ 1943, הוזמן ד"ר אלרט על ידי פקידי הגסטאפו המקומי לארמון בדרמשטאדט, כדי לסייע בפענוח כתבי-יד זרים. הוא הובל במורד מדרגות הארמון למרתף כדי לראות את הספרים. אחרי מבט חטוף על מה שהיה מונח לפניו, ד"ר אילרט הבין שהוא מביט בארכיונים של הקהילה היהודית של וורמס. לאחר חיפוש מהיר, הוא גילה שעמוק בתוך ערימת הספרים והמסמכים קבורים שני הכרכים של מחזור וורמס יקר הערך.
דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה
ד"ר אילרט היה נחוש בדעתו להציל את הארכיון ואת המסמכים ההיסטוריים מפני ההשמדה המתבקשת בידי הנאצים. תוך סיכון אישי עצום, הוא החל להעלים באיטיות ובשיטתיות פריטים מהמרתף, והעביר את הארכיון למגדלי אחת הקתדרלות של העיר למשמרת, החלטה שהצילה את המסמכים מחורבן גם כאשר בעלות הברית הפציצו את העיר.
דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה
הארכיון, יחד עם המחזור, שרדו את זוועות המלחמה, וב-1956 נפתח משא ומתן משפטי בנסיון להעביר את ארכיון וורמס לישראל. ביוני 1957, המחזור בן שני הכרכים הגיע לספרייה הלאומית של ישראל, לשימור ולשמירה, ושאר הארכיון של הקהילה היהודית של וורמס הועבר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
