"משל הקדמוני": הספר העברי המודפס הראשון עם איורים

בן 37 היה יצחק בן שלמה אבן סהולה כשהחליט לחזור בתשובה. ספר השירה שחיבר היה פורץ דרך לא רק בתקופת כתיבתו, אלא גם יותר ממאתיים שנה לאחר מכן, כשהומצא הדפוס.

364

"וַיֹּאמַר הַצְּבִי: קַבָּלָה הִיא בְיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. כָּך אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ. הָדָּר בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֵׁישׁ לוֹ אֱלוֹהַּ בְּחֶבְלוּ. וְהַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ. וְכָל מַשְׂכִּיל מֵעִיד עַל מַאֲמָר זֶה וּמַסְכִּים. אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְחַכִּים. וְאָמְרוּ: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ שֶׁרֹב גּוֹיִם בֶּעָרִים. וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בָעִיר שֶׁרֻבָּה יִשְׂרָאֵל דָּרִים. וְאָמְרוּ לְהִתְהַלֵּל בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ. כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּו קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ."

(פרק יט' בשער הראשון של "משל הקדמוני")

2346
עמוד השער של היצירה "משל הקדמוני". מתוך המהדורה המודפסת הראשונה של הספר משנת 1491. לחצו על התמונה להגדלה

בשנתו ה-37 החליט יצחק בן שלמה אבן סהולה שהגיע הזמן לכפר על חטאיו הרבים והמגוונים ולחזור בתשובה. השנה הייתה 1281 ובהתחשב בתוחלת החיים הממוצעת של גבר יהודי בימי הביניים, הרהורים על המוות הקרב המתובלים בניסיונות חזרה בתשובה לא היו בגדר דבר מופרך או נדיר במיוחד.

"וְכָתַבְתִּי סֵפֶר מַשְׁלִים. פְּרָטִים וּכְלָלִים. אִישׁ חַיִל וְרַב פְּעָלִים. וְחִלַּקְתִּיהוּ לַחֲמִשָּׁה שְׁעָרִים. וְכָל שַׁעַר וָשַׁעַר לִשְׁנֵי סְדָרִים. הָאֶחָד כְּאִילּוּ מַקְשֶׁה וְהַשֵּׁנִי קְרָאתִיו בְּשֵׁם מְחַבֵּר וּמְתָרֵץ. זֶה גוֹדֵר, וְזֶה פּוֹרֵץ:"

את תהליך החזרה למוטב של אבן סהולה ליווה הרופא בן ה-37 בכתיבת ספר שירה מרתק בשם "משל הקדמוני". כפי שהבטיח בהקדמה לספרו, חילק אבן סהולה את "משל הקדמוני" לחמישה חלקים המוקדשים כל אחד למידה טובה אחרת: השכל והחכמה, החזרה בתשובה, העצה הנכונה, הענווה ויראת השמיים. המאבק הפנימי של המחבר מתבטא בתוכן הספר עצמו – בכל אחד מחלקי הספר מתווכח אבן סהולה עם "הַמַּקְשֶה", דמות של חכם עקשן ורוחש רעה המנסה לשכנע את המחבר בחסרונה של המידה שלה מוקדש הפרק. המחבר הטוב והמקשה הרע מנסים לשכנע זה את זה בצדקת דרכם באמצעות משלים, אגדות ושירים.

1
האישה שהצמיחה לבעלה קרניים. אחד הציורים המרשימים המעטרים את הספר "משל הקדמוני". לחצו על התמונה להגדלה

כבר בכתבי היד השונים של החיבור מלווים ציורים יפהפיים את כל הסיפורים. זוהי עדות שאבן סהולה לא הסתפק בהתעמקות רק בארון הספרים היהודי, אלא הכיר ונעזר גם בתוכן (הסיפורים והמשלים) אבל גם בצורה (הציורים המרהיבים) שפגש בספרי אגדות ומשלים נוצרים מאותה תקופה. זאת למרות טענתו המפורשת של המחבר כי: "וְהִתְבּוֹנְנוּ לָכֶם בְּכָל יוֹם וּבְכָל חֹדֶשׁ. כְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. וְהִנֵּה הוּא מְתֹאָר אֶל הַחַיּוֹת, וְאֶל הָעוֹפוֹת הַמִּדְבָּרִיּוֹת. וְלִשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים. הַשׁוֹכְנִים בָּאִיִּים. וְלֹא נִשְׁעַנְתִּי עַל הַמַּאְמָרִים. אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל מוֹאָב וְהַגָּרִים. וְלֹא עַל מִשְׁלֵיהֶם הַקַּדְמוֹנִים. עַל הָרִאשׁוֹנִים וְעַל הָאַחֲרוֹנִים."

כי גם אם נדמה למי מהקוראים שאותם מחברי משלים ואגדות גויים הקדימו חלילה את אבן סהולה, מדגיש המחבר את חשיבות הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה: "וְאַף אִם קְדָמוּנִי קְדִימָה בַּזְּמָן. לֹא קְדִימַת תּוֹרָה וְתַלְמוּד נֶאֱמָן. אָמְנָם נִשְעַנְתִי עַל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים. וּמַעֲשֵׂיהֶם הַנּוֹרָאִים. וּמִשְלֵיהֶם הַנִּפְלָאִים. מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמֵן חֲלָאִים".

2
"צורת השועל מהלל ומשבח / ולפני אנשים מתנפל ומשתטח". לחצו על התמונה להגדלה

אז למה, אם התוכן מתבסס על חכמת ישראל, עיטר אבן סהולה את ספרו בציורים הזרים ליהדות? כפי שביקש להבהיר, לא היה זה ניסיון להסיט את מבטם של הקוראים מהמילים, אלא להפך. הציורים הם אמצעי להשגת המטרה של הספר: "וְרָאִיתִי לְצַיֵּר בּוֹ צּורוֹת, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, לִשְׁקֹד בּוֹ הַקְּטַנִּים, וַיָּנוּחוּ בְּיָפְיוֹ הַמְעֻנִּים, וְאוּלַי יִמְשְׁכוּ לִבָּם אֶל הָעִקָּר".

בדומה לספרי האגדות והמשלים שקרא, מילא אבן סהולה את דפי "משל הקדמוני" לא רק בדמויות אנושיות, אלא גם בחיות שונות. החיות של אבן סהולה התייחדו מדמויות החיות שהופיעו בכתבי יד נוצריים שהתהדרו בתכונה טיפוסית ויחידה (השפן מוג הלב והשועל הערמומי). אבן סהולה העניק לחיות שלו אישיות מורכבת. בהליכותיהן לא מביישות החיות של "משל הקדמוני" שום יהודי מאמין: הציפורים משלימות מניין בבית-הכנסת; איל חסיד מתפלל שחרית, מנחה וערבית; והאריה חולם על מסע לארץ ישראל (חלום שאותו הוא זוכה להגשים).

3
"צורת הפרא הולך ובני החיות אחריו / סובבים אותו מכל עבריו". לחצו על התמונה להגדלה

לאורך ימי הביניים הסתובבו באירופה כמה כתבי יד של "משל הקדמוני". המהדורה המודפסת הראשונה של הספר יצאה לאור בדפוס גרשם שונצינו באיטליה של שנת 1491. מדובר בספר העברי המודפס הראשון בו מופיעים ציורים בצד הטקסט. מעניין שכבר במהדורה המודפסת הראשונה של "משל הקדמוני" החליט המדפיס להשמיט ולשנות חלקים שנראו לו ארוכים או משעממים מדי. בכל מהדורה הבאה של "משל הקדמוני" יתבססו המדפיסים הבאים על המהדורה הראשונה הזו ולא על הטקסט המופיע בכתבי היד השונים של היצירה.

5
"צורת השועל מתודה על עוניו / ומתחנן פני האריה אדוניו". האריה מתהדר בכתר ומושל בחיות כולן. לחצו על התמונה להגדלה

ואיך נוכל לסיים מבלי להביא במלואו משל אחד מהמשלים המחכימים של אבן סהולה? משל שלו העניק המחבר את השם "מעשה באדם שמוחו נתייבש".

 

מעשה באדם שמוחו נתייבש, או הניסיון של הַמַּקְשֶה לשכנע את אבן סהולה שהחוכמה רק מסבכת את האדם

אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים. וּפוֹתְרֵי הַדִּמְיוֹנִים. כִּי הָיָה בְאֶרֶץ צֹעַן (מצרים) אִישׁ מַשְׂכִּיל בְּעִנְיָנָיו. אִישׁ חָסִיד אִישׁ עָנָו. וַהֲוָת שַׁעֲתָא דְחִיקָא לֵיהּ. וּבְנֵי דְלָא מֵעָלַי. וְלֹא הָיָה מַשִּׂיג דֵּי מַחְסוֹרוֹ. בְּרֹב חָכְמָתוֹ וְיָשְרוֹ. וְהָיָה חוֹקֵר כָּל תַעֲלוּמָה. בְּרָעָב וּבְצָמָּא. וְכָל הַיּוֹם צוֹעֵק וּמֵהִים. נָגוּעַ וּמֻכֵּה אֱלֹהִים. וּבָנָיו חוֹזְרִים עַל הַפְּתָחִים. נֶאֱנָקִים וְנֶאֱנָחִים. וְהָיוּ שְׁכֵנָיו שְׂמֵחִים לְאֵידוֹ. וּמִתְעַנְּגִים בְּפִידוֹ. כִּי אָמרוּ מַה לוֹ וּלְחָכְמָה. וְלַחֲקֹר תַעֲלוּמָה. וּכְבָר קָדַם הַנָּבִיא בִנְבוּאָתוֹ. אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ. וַיְהִי כַאֲשֶׁר גָּדַל כְּאֵבוֹ וְצַעֲרוֹ. וְהַקַּיִץ חִלֵּל נִזְרוֹ וַיִּתְחַזֵּק בַּשָּׁנָה הַהִיא חֹם גָּדוֹל וְהַיֹּבֶשׁ רָד. כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד. וַיֶאֱרַע לוֹ חֳלִי הַיֹּבֶשׁ בְּמֹחוֹ. סָר כֹּחוֹ. וְהוּא חֳלִי הַמֶחְשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן. וְאֵין לוֹ עַל הַבְּהֵמָה מַעֲלָה וְיִתְרוֹן. וַיָּחֶל הַיָּגֵעַ. הוֹלֵך וּמִשְׁתַּגֵעַ. וַתִּסָּתֵר מִלִּבּוֹ. הַחָכְמָה וְהַתְּשׁוּקָה. וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו הַצְּנוּעִים. וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם עָשָׂר קְרָעִים. וַיִּתְלַקְּטוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפוֹחֲזִים. שׁוֹדְדֵי עֶרֶב וּבוֹזְזִים. וַיְסוֹבְבוּהוּ הַנְּעָרִים בְּרִיבוֹ. בְּשָׁמְעָם צַעֲקוּ וְנִיבוֹ. וְתַעֲלוּלִים מָשְׁלוּ בוֹ. וַיָּבֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶך. מְצַחֵק וְתוֹמֵך בְּפֶּלֶך. וְהַמֶּלֶך יוֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ. וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ. וְיִתְאַו לִשְׁמֹעַ רִבּוּי אֲמָרָיו אֲשֶׁר לָהַג. כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהַג. וַיְצַו לַהֲבִיאוֹ בִּרְגִילוּת. וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת. וַיִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ הַמֶּלֶך בְּמַהֲלָלָיו. וְהַשֵּׁגַל בְּמַעֲלָלָיו. וַיִּתֵּן לוֹ הַמֶּלֶך כֻּתָּנְתּוֹ. וְלֶחֶם אָמַר לוֹ לְהַבְרוֹתוֹ. וַיִּפְקִדֵהוּ עִם שָׂרָיו הַנִּכְבָּדִים. וַיַּלְבִּישֵׁהוּ בְגָדִים. וַיְהִי לִפְנֵיהֶם כָּל הַזְּמַנִּים. שׁוֹתֶה מַמְתַּקִּים וְאוֹכֵל מַעֲדַנִּים. וּכְמוֹ כֵּן צִוָּה לָתֵת. לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו מַשְׂאֵת. וַיְהִי יוֹשֵׁב בְּמוֹשַׁב הַשָּׂרִים. עִם בְּנֵי הַמֶּלֶך וְהַנְּעָרִים. כִּי הָיָה מְשַׁעַשְׁעָם בְּדִבְרֵי הִתּוּל וּשְׂחוֹק. כְּמִשְׁפַּט כָּל כְּסִיל וְכַחֹק. וְכָל יוֹשְׁבֵי הָעִיר. יַחַד יָשִׁישׁ וְצָעִיר. יְשִׂימוּן עַיִן עָלָיו לְשָׁמְרֵהוּ. כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶך הוּא. וַיֹּאמְרוּ כָּל יוֹדְעָיו כַּאֲשֶׁר רָאוּ מַעֲלָתוֹ. בַּחֲצַר הַמֶּלֶך עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ. לְטוֹבָתוֹ נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתוֹ.

7
עוד משל נפלא של אבן סהולה. לחצו על התמונה להגדלה

כתבות נוספות

מיקרוגרפיה -– אמנות הציור באותיות

ברכת יום ההולדת הגיאומטרית שהעניק הרב שלמה שפירא לבנו

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

מי שהזדמן לחתונה של יהודים יוצאי קוצ'ין שבדרום הודו, אולי שם לב לברכה מיוחדת הנאמרת תחת החופה. וכך נפתח שם הטקס, כמתואר בספר שירות מיוחד שנדפס במושב נבטים בשנת תשכ"ד:

'ואוחז החתן את הכוס בידו … ואומר: הודו ליי כי טוב, ועונין: כי לעולם חסדו. וחוזר ואומר: ירבו שמחות בישראל, ועונין: כהיום הזה בירושלים, ואומר: ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית המקדש ואליהו הנביא משיח בן דוד בחיינו'.

חתונה של בני קוצ'ין. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית

מנהג זה, שנשתמר בעדות ספורות בלבד (מלבד מנהג קוצ'ין הוא מופיע גם בסידורי הקראים), הוא זכר למנהג עתיק מאוד המתועד בגניזה הקהירית, וכפי שנראה – גם במקורות קדומים יותר. אבל בניגוד ליהודי קוצ'ין, הפותחים במילים אלה את הטקס, נועדה הפסקה ברוב המקורות דווקא לסיומם של טקסים. הגרעין הקדום הוא הבעת התקווה לבניין בית המקדש, במילים:

"כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש".

ובדרך כלל נוסף גם האיחול:

"אליהו הנביא במהרה יבא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו".

פסקה זו 'עטופה' במקורות באמירות נוספות: מקדימים לה לעתים את הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אחריה באים איחולים לריבוי שמחות בישראל. הטקס מסתיים לעתים בחזרה על הפסוק 'הודו לה' כי טוב', ובסופו באה ברכת הפרידה: 'וכולכם ברוכים'.

המנהג לומר את הפסקה 'כהיום הזה בירושלים' בסוף טקסי נישואין מתועדת בפיוטים מאיטליה במאה התשיעית. גם בכמה מקטעי הגניזה הקהירית היא מופיעה בסוף ברכות החתנים (לעתים בנוסחים מקוצרים), אבל לא רק שם: היא מועתקת בקטעי גניזה (ונמצאת עד היום בסידור הקראים) גם בסוף טקסי ברית מילה.

פסקת 'כהיום הזה בירושלים' אחרי ברכות הנישואין מתוך כ"י קמברידג', ספריית האוניברסיטה T-S 8 H 14

מה פירוש המשפט 'כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש'? 'כהיום הזה' משמעו כאן: כאשר יחזור התאריך הזה בשנה הבאה. המתפללים מביעים תקווה שבשנה הבאה הם יזכו להיות באותו תאריך בירושלים ולשמוח בבית המקדש הבנוי. אבל נראה שהתפילה לא התחברה לשם שמחות משפחתיות אלא הועברה לשם ממקום אחר: אין כאן אירוע מעגלי, העתיד לחזור 'כהיום הזה' בשנה אחרת, אלא אירוע חד פעמי. החתן והכלה או הרך הנולד אינם צפויים להגיע לירושלים 'כהיום הזה' דווקא, כאשר יחזור תאריך החתונה או הברית. בהקשר של שמחת כלולות או ברית מילה התפילה 'כהיום הזה בירושלים' אינה אלא משאלה כללית שבקרוב ייבנה המקדש וביטוי הממחיש שגם בעת שמחה לא נשכח זכר החורבן.

טקס אחר שקטעי הגניזה מלמדים שנהגו לסיים אותו בתפילת 'כהיום הזה בירושלים' הוא קריאת התורה בשמחת תורה.

'כהיום הזה בירושלים' בסיום הקריאה בשמחת תורה מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 153.109

בהקשר של שמחת תורה נמצאו אפילו פיוטים שנתחברו על תפילת 'כהיום הזה בירושלים', כגון:

                   נַעֲלֶה לְבֵיתְךָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה             כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנֶאְפּוֹד שְׂמָחוֹת וְנָבוֹאָה בִשְׁעָרֶיךָ        כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנָגִיל וְנִשְׂמַח וְנָדוּץ בְּחֶדְוָה                כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וּנְהַלֵּךְ בְּרֶגֶשׁ וְנוֹסִיף שְׂמָחוֹת             כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנִזְכֶּה לִשְׂמוֹחַ וְנָחוּל בִּמְחוֹלוֹת           כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

גם את קריאת מגילת אסתר בפורים היו שסיימו בתפילה זו. אבל נראה שגם שמחת תורה או פורים אינם המקום הטבעי שבו 'נולדה' אמירת 'כהיום הזה בירושלים': אכן, בכל הזדמנות חשובה קיוו יהודים לזכות לעלות לירושלים, ופסקת 'כהיום הזה בירושלים' מבטאת זאת היטב, אבל לקריאה השבועית בתורה או לקריאת מגילת אסתר אין קשר ישיר למקדש או לירושלים, ואין סיבה לאחל למתפללים לזכות לסיים את התורה בשנה הבאה דווקא שם.

מקור קדום יותר לתפילה זו מופיע במסכת סופרים, חיבור מן המאה השמינית המתעד מנהגים ארץ ישראליים קדומים. בפרק יט, ז מתואר שם מנהג לקיים סעודות ראשי חודשים ציבוריות למחצה, בהשתתפות זקני הערים ותלמידי החכמים. הסעודה מסתיימת בברכה מיוחדת, ואחריה פסקת 'כהיום הזה בירושלים'. התקווה שאת התאריך הזה בשנה הבאה יציינו בירושלים ובבית המקדש סבירה מאוד בהקשר זה: הסעודות הללו, שנאמרת בהן גם ההכרזה 'מקודש החודש', אינן אלא זכר לטקס קידוש החודש שהיה מתבצע מדי חודש בחודשו על ידי הסנהדרין שישבו בירושלים, בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש, והם שקבעו את היום בו מתחיל החודש החדש כאשר העידו לפניהם שהלבנה החדשה כבר נראתה.

אולם מתברר שיש מקור קדום עוד יותר לתפילה זו, והוא קשור לטקסים המיוחדים של חג הסוכות. בבתי הכנסת בחג הסוכות בולטים בייחודם פיוטי ההושענות: אלו פיוטים פשוטים יחסית, הנאמרים תוך כדי תהלוכה שבה מקיפים המתפללים את הבימה בבית הכנסת כשהם אוחזים בידם את ארבעת המינים, תוך חזרה שוב ושוב על בקשת הישועה 'הושענא' (הושע נא), שעל שמה נקראים הפיוטים.

סוכות מאת הצייר הפולני Leopold Pilichowski, שנת 1894/95. הציור שמור במוזיאון היהודי של ניו יורק

טקס ההקפה תוך אמירת 'הושענא' יסודו בבית המקדש. במשנה, מסכת סוכה ד, ה מתואר הטקס בקיצור: 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא" … ואותו היום (הוא היום השביעי של סוכות, המכונה 'הושענא רבה') מקיפין את המזבח שבעה פעמים'. אך טבעי הוא שטקס ההושענות יסתיים בהבעת תקווה לבניין בית המקדש.

ואכן, בפיוט הושענא קדום, מסוף המאה השישית או ראשית השביעית, של הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קיליר (המכונה 'הקליר'), נמצאת עדות מעניינת לסיום ההושענות בהושענא רבה באמירת 'כהיום הזה בירושלים'. את הרמזים לפסקה הוא שילב בסוף ההושענא החתומה בשמו, הפותחת 'אביעד חש לתארך', ששרדה בגניזה הקהירית ובמחזורי איטליה. הפיוט הוא האחרון בסדרת ההושענות להושענא רבה, וכל מחרוזת בו מסתיימת, כנהוג, בענייה 'מבשר ואומר'. המחרוזות האחרונות בשיר מלאות איחולים ודברי ברכה:

חַיִּים תִּמְצְאוּ וַהֲנָחָה / כְּהַיּוֹם הַזֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה

                         מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

זֶבֶד טוֹב לַאֲנוּחִים / כְּהַיּוֹם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים

                           מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

קָדוֹש הַעֲלֵינוּ וּבַלֵּב נִתְחַדַּשׁ / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

                 מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

שַׁדַּי בָּרְכֵנוּ וְנִחְיֶה / וְכֻלְּכֶם בְּרוּכִים תִּהְיוּ, וְאִמְרוּ לִי בָּרוּךְ תִּהְיֶה

                          מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

המילים 'כהיום הזה', ששים ושמחים', בבנין בית המקדש' הן מילות התפילה שהזכרנו. ר' אלעזר בירבי קליר שילב אותן בהושענא, והוא אף לא שכח להכניס לשורה האחרונה בשיר את ברכת הפרידה 'וכולכם ברוכים' – ולצדה עניית הציבור לחזן המברך אותם: 'ברוך תהיה'. סיום ההושענות הוא אפוא המקום הקדום ביותר שבו נמצאה עד כה תפילה זו, וייתכן ששם מקורה.

על פי: ש' אליצור, 'כהיום הזה בירושלים: למקורה, לתפוצתה ולגלגוליה של תפילה לסיום טקסים', תרביץ פה (תשע"ח), עמ' 293‑307.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

 

 

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

סחורה ירודה ומחירים מופקעים: הדרך רצופת התלאות להשגת אתרוג כשר במרכז אירופה הקרה של סוף המאה ה-18

 

במדינות מרכז אירופיות דוגמת פרוסיה, המתאפיינות באקלים קר ולא סלחני בימות החורף, התקשו היהודים להשיג מבעוד מועד אתרוגים כשרים וטריים לחג הסוכות. זה דורות רבים הסתמכו הקהילות היהודיות של מרכז אירופה על ייבוא אתרוגים לחג, עובדה שעוררה בשעתה מתחים רבים בהתחשב בסכנות הכרוכות במשלוח האתרוגים דרך הים. ככל שקרבו החגים, ובמידה שמשלוח האתרוגים הצפוי לא הגיע, עלה מפלס החרדה בלב יהודי האזור. למעשה, קיימות לא מעט עדויות על סוחרים מקומיים המצליחים להערים על הקהילות המיואשות ולמכור להן לימונים בתור תחליף לאתרוגי החג.

אחת הקהילות האלה שכנה בעיירה הפרוסית הלברשטאדט (השוכנת כיום בגרמניה). במהלך המאות ה-17 וה-18 נחשבה הקהילה היהודית בהלברשטאדט לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר במרכז אירופה. בפנקס הקהילה, השמור כיום במחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית, אנו מוצאים תיעוד של החיים היהודיים השוקקים בעיירה בין השנים 1808-1773. התיעוד שהשאירו בני הקהילה בפנקס נעשה באופן כרונולוגי ונכתב בשלל שפות הכוללות את שפת היומיום בעיירה – היידיש, את שפת הקודש – העברית, ואת שפת המלכות – הגרמנית.

יהודי מבוגר מחזיק אתרוג. ציור מאת אלפונס לוי, מתוך אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית

הציפייה מורטת העצבים לאתרוגים הייתה רגש מוכר בקרב קהילת הלברשטאדט. פנקס הקהילה מכיל רישום המתאר בפירוט רב את התלאות שעברו מנהיגי הקהילה במאמצם להבטיח שחג הסוכות יתנהל כסדרו. ביום כ"ח בחודש אלול, ימים ספורים מחגי תשרי של שנת 1796, מופיע בפנקס רישום ביידיש המתאר כיצד פנו מנהיגי קהילת הלברשטאדט לקהילות יהודיות אחרות בניסיון להשיג את הפרי הנחשק, האתרוג לסוכות:

"רב משה אמר בשמו של רבי גיסל, שכתב לפני זמן מה למנהיגי קהילת פרנקפורט כדי לדרוש בדבר האתרוגים ועדיין לא קיבל תשובה", מצוין בדף 201 של הפנקס.

עמודים 102-101 בפנקס הלברשטאדט. לחצו על התמונה להגדלה

הרישום בפנקס אף מוסיף כמה הצעות למנהיגי הקהילה (כנראה עצות שכתבו מנהיגי הקהילה לעצמם) – ובהן, ציינו כי אולי יוטב המצב אם יצרפו מכתב נוסף ובכך ייצרו עוד לחץ על ספקי אתרוגים פוטנציאליים. הרישום מכיל אף תוכנית חלופית, למקרה שהלחצים הנוספים לא ישיגו את המטרה.

הרישום מציין: "רבי גיסל ממשיך לחכות לתשובה ובמקרה שאיש הקשר שלו לא יספק את האתרוגים, אנחנו נקנה מספר אתרוגים ביריד בלייפציג לפני ראש חודש תשרי, ככל שתצטרך הקהילה."

עץ אתרוג, תמונה מתוך אוספי דן הדני

רישום זה, יחד עם החלטת מועצת הקהילה, מלמד אותנו על קיומם של שווקים חלופיים שבהם יכלו מנהיגי הקהילה לרכוש אתרוגים לחג, מקומות שנחשבו מועדפים פחות כיוון שהיו יקרים יותר או שסיפקו אתרוגים באיכות ירודה. אפשר שזו הסיבה שבגינה העדיפו בני הקהילה את האתרוגים המגיעים מפרנקפורט.

אף על פי שהפנקס לא מגלה לנו את תוצאות המאמץ המשותף להשגת האתרוגים לסוכות, הרישום האמור מספק לנו הצצה מעניינת לחיים הדתיים של קהילה יהודית במאה ה-19, ועל שלל הקשיים שעמדו בדרכה לקיים את מצוות חג הסוכות.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

 

כתבות נוספות

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

`;