"וַיֹּאמַר הַצְּבִי: קַבָּלָה הִיא בְיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ. כָּך אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ. הָדָּר בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֵׁישׁ לוֹ אֱלוֹהַּ בְּחֶבְלוּ. וְהַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ. וְכָל מַשְׂכִּיל מֵעִיד עַל מַאֲמָר זֶה וּמַסְכִּים. אֲוִירָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְחַכִּים. וְאָמְרוּ: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ שֶׁרֹב גּוֹיִם בֶּעָרִים. וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בָעִיר שֶׁרֻבָּה יִשְׂרָאֵל דָּרִים. וְאָמְרוּ לְהִתְהַלֵּל בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ. כָּל הַקָּבוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִלּו קָבוּר תַּחַת הַמִּזְבֵּחַ."

(פרק יט' בשער הראשון של "משל הקדמוני")

בשנתו ה-37 החליט יצחק בן שלמה אבן סהולה שהגיע הזמן לכפר על חטאיו הרבים והמגוונים ולחזור בתשובה. השנה הייתה 1281 ובהתחשב בתוחלת החיים הממוצעת של גבר יהודי בימי הביניים, הרהורים על המוות הקרב המתובלים בניסיונות חזרה בתשובה לא היו בגדר דבר מופרך או נדיר במיוחד.

"וְכָתַבְתִּי סֵפֶר מַשְׁלִים. פְּרָטִים וּכְלָלִים. אִישׁ חַיִל וְרַב פְּעָלִים. וְחִלַּקְתִּיהוּ לַחֲמִשָּׁה שְׁעָרִים. וְכָל שַׁעַר וָשַׁעַר לִשְׁנֵי סְדָרִים. הָאֶחָד כְּאִילּוּ מַקְשֶׁה וְהַשֵּׁנִי קְרָאתִיו בְּשֵׁם מְחַבֵּר וּמְתָרֵץ. זֶה גוֹדֵר, וְזֶה פּוֹרֵץ:"

את תהליך החזרה למוטב של אבן סהולה ליווה הרופא בן ה-37 בכתיבת ספר שירה מרתק בשם "משל הקדמוני". כפי שהבטיח בהקדמה לספרו, חילק אבן סהולה את "משל הקדמוני" לחמישה חלקים המוקדשים כל אחד למידה טובה אחרת: השכל והחכמה, החזרה בתשובה, העצה הנכונה, הענווה ויראת השמיים. המאבק הפנימי של המחבר מתבטא בתוכן הספר עצמו – בכל אחד מחלקי הספר מתווכח אבן סהולה עם "הַמַּקְשֶה", דמות של חכם עקשן ורוחש רעה המנסה לשכנע את המחבר בחסרונה של המידה שלה מוקדש הפרק. המחבר הטוב והמקשה הרע מנסים לשכנע זה את זה בצדקת דרכם באמצעות משלים, אגדות ושירים.

כבר בכתבי היד השונים של החיבור מלווים ציורים יפהפיים את כל הסיפורים. זוהי עדות שאבן סהולה לא הסתפק בהתעמקות רק בארון הספרים היהודי, אלא הכיר ונעזר גם בתוכן (הסיפורים והמשלים) אבל גם בצורה (הציורים המרהיבים) שפגש בספרי אגדות ומשלים נוצרים מאותה תקופה. זאת למרות טענתו המפורשת של המחבר כי: "וְהִתְבּוֹנְנוּ לָכֶם בְּכָל יוֹם וּבְכָל חֹדֶשׁ. כְּחֻלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ. וְהִנֵּה הוּא מְתֹאָר אֶל הַחַיּוֹת, וְאֶל הָעוֹפוֹת הַמִּדְבָּרִיּוֹת. וְלִשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים. הַשׁוֹכְנִים בָּאִיִּים. וְלֹא נִשְׁעַנְתִּי עַל הַמַּאְמָרִים. אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל מוֹאָב וְהַגָּרִים. וְלֹא עַל מִשְׁלֵיהֶם הַקַּדְמוֹנִים. עַל הָרִאשׁוֹנִים וְעַל הָאַחֲרוֹנִים."

כי גם אם נדמה למי מהקוראים שאותם מחברי משלים ואגדות גויים הקדימו חלילה את אבן סהולה, מדגיש המחבר את חשיבות הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה: "וְאַף אִם קְדָמוּנִי קְדִימָה בַּזְּמָן. לֹא קְדִימַת תּוֹרָה וְתַלְמוּד נֶאֱמָן. אָמְנָם נִשְעַנְתִי עַל דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים. וּמַעֲשֵׂיהֶם הַנּוֹרָאִים. וּמִשְלֵיהֶם הַנִּפְלָאִים. מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמֵן חֲלָאִים".

אז למה, אם התוכן מתבסס על חכמת ישראל, עיטר אבן סהולה את ספרו בציורים הזרים ליהדות? כפי שביקש להבהיר, לא היה זה ניסיון להסיט את מבטם של הקוראים מהמילים, אלא להפך. הציורים הם אמצעי להשגת המטרה של הספר: "וְרָאִיתִי לְצַיֵּר בּוֹ צּורוֹת, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, לִשְׁקֹד בּוֹ הַקְּטַנִּים, וַיָּנוּחוּ בְּיָפְיוֹ הַמְעֻנִּים, וְאוּלַי יִמְשְׁכוּ לִבָּם אֶל הָעִקָּר".

בדומה לספרי האגדות והמשלים שקרא, מילא אבן סהולה את דפי "משל הקדמוני" לא רק בדמויות אנושיות, אלא גם בחיות שונות. החיות של אבן סהולה התייחדו מדמויות החיות שהופיעו בכתבי יד נוצריים שהתהדרו בתכונה טיפוסית ויחידה (השפן מוג הלב והשועל הערמומי). אבן סהולה העניק לחיות שלו אישיות מורכבת. בהליכותיהן לא מביישות החיות של "משל הקדמוני" שום יהודי מאמין: הציפורים משלימות מניין בבית-הכנסת; איל חסיד מתפלל שחרית, מנחה וערבית; והאריה חולם על מסע לארץ ישראל (חלום שאותו הוא זוכה להגשים).

לאורך ימי הביניים הסתובבו באירופה כמה כתבי יד של "משל הקדמוני". המהדורה המודפסת הראשונה של הספר יצאה לאור בדפוס גרשם שונצינו באיטליה של שנת 1491. מדובר בספר העברי המודפס הראשון בו מופיעים ציורים בצד הטקסט. מעניין שכבר במהדורה המודפסת הראשונה של "משל הקדמוני" החליט המדפיס להשמיט ולשנות חלקים שנראו לו ארוכים או משעממים מדי. בכל מהדורה הבאה של "משל הקדמוני" יתבססו המדפיסים הבאים על המהדורה הראשונה הזו ולא על הטקסט המופיע בכתבי היד השונים של היצירה.

ואיך נוכל לסיים מבלי להביא במלואו משל אחד מהמשלים המחכימים של אבן סהולה? משל שלו העניק המחבר את השם "מעשה באדם שמוחו נתייבש".

מעשה באדם שמוחו נתייבש, או הניסיון של הַמַּקְשֶה לשכנע את אבן סהולה שהחוכמה רק מסבכת את האדם

אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים. וּפוֹתְרֵי הַדִּמְיוֹנִים. כִּי הָיָה בְאֶרֶץ צֹעַן (מצרים) אִישׁ מַשְׂכִּיל בְּעִנְיָנָיו. אִישׁ חָסִיד אִישׁ עָנָו. וַהֲוָת שַׁעֲתָא דְחִיקָא לֵיהּ. וּבְנֵי דְלָא מֵעָלַי. וְלֹא הָיָה מַשִּׂיג דֵּי מַחְסוֹרוֹ. בְּרֹב חָכְמָתוֹ וְיָשְרוֹ. וְהָיָה חוֹקֵר כָּל תַעֲלוּמָה. בְּרָעָב וּבְצָמָּא. וְכָל הַיּוֹם צוֹעֵק וּמֵהִים. נָגוּעַ וּמֻכֵּה אֱלֹהִים. וּבָנָיו חוֹזְרִים עַל הַפְּתָחִים. נֶאֱנָקִים וְנֶאֱנָחִים. וְהָיוּ שְׁכֵנָיו שְׂמֵחִים לְאֵידוֹ. וּמִתְעַנְּגִים בְּפִידוֹ. כִּי אָמרוּ מַה לוֹ וּלְחָכְמָה. וְלַחֲקֹר תַעֲלוּמָה. וּכְבָר קָדַם הַנָּבִיא בִנְבוּאָתוֹ. אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ. וַיְהִי כַאֲשֶׁר גָּדַל כְּאֵבוֹ וְצַעֲרוֹ. וְהַקַּיִץ חִלֵּל נִזְרוֹ וַיִּתְחַזֵּק בַּשָּׁנָה הַהִיא חֹם גָּדוֹל וְהַיֹּבֶשׁ רָד. כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד. וַיֶאֱרַע לוֹ חֳלִי הַיֹּבֶשׁ בְּמֹחוֹ. סָר כֹּחוֹ. וְהוּא חֳלִי הַמֶחְשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן. וְאֵין לוֹ עַל הַבְּהֵמָה מַעֲלָה וְיִתְרוֹן. וַיָּחֶל הַיָּגֵעַ. הוֹלֵך וּמִשְׁתַּגֵעַ. וַתִּסָּתֵר מִלִּבּוֹ. הַחָכְמָה וְהַתְּשׁוּקָה. וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה. וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו הַצְּנוּעִים. וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם עָשָׂר קְרָעִים. וַיִּתְלַקְּטוּ אֵלָיו אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפוֹחֲזִים. שׁוֹדְדֵי עֶרֶב וּבוֹזְזִים. וַיְסוֹבְבוּהוּ הַנְּעָרִים בְּרִיבוֹ. בְּשָׁמְעָם צַעֲקוּ וְנִיבוֹ. וְתַעֲלוּלִים מָשְׁלוּ בוֹ. וַיָּבֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶך. מְצַחֵק וְתוֹמֵך בְּפֶּלֶך. וְהַמֶּלֶך יוֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ. וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ. וְיִתְאַו לִשְׁמֹעַ רִבּוּי אֲמָרָיו אֲשֶׁר לָהַג. כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהַג. וַיְצַו לַהֲבִיאוֹ בִּרְגִילוּת. וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת. וַיִּשְׁתַּעֲשֵׁעַ הַמֶּלֶך בְּמַהֲלָלָיו. וְהַשֵּׁגַל בְּמַעֲלָלָיו. וַיִּתֵּן לוֹ הַמֶּלֶך כֻּתָּנְתּוֹ. וְלֶחֶם אָמַר לוֹ לְהַבְרוֹתוֹ. וַיִּפְקִדֵהוּ עִם שָׂרָיו הַנִּכְבָּדִים. וַיַּלְבִּישֵׁהוּ בְגָדִים. וַיְהִי לִפְנֵיהֶם כָּל הַזְּמַנִּים. שׁוֹתֶה מַמְתַּקִּים וְאוֹכֵל מַעֲדַנִּים. וּכְמוֹ כֵּן צִוָּה לָתֵת. לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו מַשְׂאֵת. וַיְהִי יוֹשֵׁב בְּמוֹשַׁב הַשָּׂרִים. עִם בְּנֵי הַמֶּלֶך וְהַנְּעָרִים. כִּי הָיָה מְשַׁעַשְׁעָם בְּדִבְרֵי הִתּוּל וּשְׂחוֹק. כְּמִשְׁפַּט כָּל כְּסִיל וְכַחֹק. וְכָל יוֹשְׁבֵי הָעִיר. יַחַד יָשִׁישׁ וְצָעִיר. יְשִׂימוּן עַיִן עָלָיו לְשָׁמְרֵהוּ. כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶך הוּא. וַיֹּאמְרוּ כָּל יוֹדְעָיו כַּאֲשֶׁר רָאוּ מַעֲלָתוֹ. בַּחֲצַר הַמֶּלֶך עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ. לְטוֹבָתוֹ נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתוֹ.

כתבות נוספות

מיקרוגרפיה -– אמנות הציור באותיות

ברכת יום ההולדת הגיאומטרית שהעניק הרב שלמה שפירא לבנו

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם