החיים המקבילים של יוסף המקראי

הפרשנות החדשה והמפתיעה שמעניק הקוראן לסיפור אשת פוטיפר

45

כולנו מכירים את סיפורו של יוסף המקראי – כיצד רב עם אחיו, נזרק לבור, נמכר לעבדות ועלה לגדולה במצרים – אך האם ידעתם שיוסף המקראי חי חיים מקבילים ועשירים במסורת המוסלמית? לכבוד פרשת השבוע, היא פרשת וישב – סיפורו של יוסף במסורת המוסלמית.

3

1
יוסוף מושלך לבור בידי אחיו. לחצו על התמונות להגדלה

"סורת יוסוף" (פרק 12 בקוראן) עוקבת אחר קורותיו של רועה צאן צעיר שחלם חלומות המצליח להסתכסך עם אחיו, להימכר לעבדות ולעלות לגדולה במצרים. הסטייה העיקרית מהסיפור התנ"כי המוכר נוגע לאפיזודת אשת פוטיפר.

בתנ"ך מנסה אשת פוטיפר לפתות את העבד שלה, את יוסף, על מנת שישכב עימה. יוסף מסרב להתמסר ונמלט מהמקום. בקוראן, אשת פוטיפר, הנקראת אשת אל-עזיז, זוכה לסיפור קצת אחר.

כך למשל, באחת הסצנות בסיפור, מגלות נשות החברה הגבוהה במצרים על ניסיון הפיתוי של יוסף ולועגות לאשת אל-עזיז על שהתאהבה בעבד כנעני. היא מחליטה ללמדן לקח ומזמינה את הנשים לארוחה בביתה. היא מחלקת להן פירות וסכינים, וכשיוסוף נכנס אל החדר – יופיו מכה את הנשים בתדהמה ובהיסח הדעת הן חותכות את אצבעותיהן, במקום את הפירות שבידן.

הגרסה המרתקת הזו, שנודעה להאדיר את ערך ההתנזרות – ערך מרכזי בקוראן, התחבבה בחזרה על פרשנים יהודים רבים ומצאה את דרכה, בהתאמות ובשינויים נוספים, לסיפורי עם יהודיים אודות יוסף שלנו.

 

1

1
נשות החברה הגבוהה במצרים חותכות את ידיהן למראה יוסוף. לחצו על התמונות להגדלה

 

סיפור יוסוף שימש כחומר בידיהם של משוררים מיסטיים רבים בפרס, שעיבדו את גרעין הסיפור המופיע בקוראן לסיפור הידוע על זוליכה ויוסוף.

המשורר הפרסי נז'מה מגנג'ה (נפטר בשנת 1209) היה הראשון לספר את סיפורה של זוליכה אשת פוטיפר. גרסת אל ג'אמי (נפטר בשנת 1492) נחשבת לאחת הגרסאות המוכרות של הסיפור רב הפנים הזה, שסופר לראשונה בידי המשורר הפרסי הנודע נז'אמי. בגרסה של ג'אמי, פוגשת זוליכה לקראת סוף חייה את יוסוף העומד בצד הדרך שבה הלכה. יוסוף, שהתרשם עמוקות מחסידותיה וצניעות הליכותיה, העניק לה משאלה. בספרייה הלאומית שמור כתב יד שהועתק באיראן בשנת 1838, ובו מופיעה גרסת ג'אמי יחד עם איורים מהפנטים של המתרחש.

משאלתה של זולכיה?

להיוולד מחדש ככלה צעירה, שאותה יישא יוסוף. לאחר שהעניק לה משאלה זו, חיו הזוג יחדיו. אך האיחוד לא ערך זמן רב כיוון שיוסוף בסיפור שימש כמטפורה לאל. האיחוד הזמני, כך מובטח לנו הקוראים, יושלם בעולם הבא.

1

1
יוסוף מוצא מן הבור. לחצו על התמונות להגדלה

 

כתבות נוספות

אנדלוסיה בארץ ישראל?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

 

 

כתיבה מן הסת"ם

סופר הסת"ם בנצי ימיני חושף כמה מרזי המקצוע

סופר סתם

שעת בוקר מפציעה, השולחן ערוך לכתיבה, והיד נוטלת קולמוס העשוי מנוצה, טובלת בקסת וכותבת טקסט עם ניחוח קדומים, אות אחר אות ומילה אחר מילה, וכך מתמלאת היריעה שורות שורות ועמודות מיושרות ואחידות. נראה שבעידן הטכנולוגי ישנן עדיין מלאכות שקיומן הוא עולם קטן שבו כביכול הזמן עצר  מלכת. אם כן, מדוע ולמה?

ובכן, כתיבת סת"ם מהי?

ראשי התיבות הם  ספר תורה, תפילין, מזוזות. ובימי בית שני נוספה לקודקס גם מגילת אסתר, הנקראת בציבור בפורים.

לכן הכותב נקרא סופר סת"ם. נראה שבשלהי ימי בית שני נקראו הכותבים "סופרים" שהוא גם כינוי לחכמים, ואף מצוי הכינוי "לבלר", שמוצאו מהמילה הלטינית Liber שפירושה ספר.

החומרים המשמשים לכתיבה הם: קלף, קולמוס, דיו.

סופר

 

קלף

קלף מיוצר מעור של בהמה כשרה, כמו בקר לסוגיו, כבש או עז.  כל תהליך העיבוד נעשה על פי הנחיות הלכתיות אשר מעוגנות במקורות ההלכה היהודית, משנה ותלמוד ועד מקורות כמו הרמב"ם וה"שולחן ערוך" עד לספרות ההלכה בת ימינו.  בסיום תהליך העיבוד מתקבלת יריעת קלף דקה אשר צד הכתיבה הינו עדין ורך, כדי שהכתיבה תהיה חלקה ומיושרת.  חלק מהכנת הקלף לכתיבה הוא שירטוט שורות ועמודות על ידי מרצע עדין, כך שהשורות ניכרות על היריעה היטב.

קלף

קולמוס

הקולמוס הינו כלי הכתיבה. בעבר הרחוק, כפי שמתואר בתלמוד, הכתיבה נעשתה על ידי גילוף קנה שהוא שיח הגדל על מקורות מים, ושמו ביוונית קלאסית הוא Kalamos. השימוש בקנה ככלי כתיבה היה נפוץ בין יהודי ארצות האיסלאם עד ימי העליה לארץ.  אצל יהודי אירופה היה נפוץ השימוש בקולמוס העשוי מנוצה.

כיום כותבים בקולמוסים העשויים מחומרים כמו פלסטיק או נירוסטה ומיעוטם בקנה ונוצה. אני כשלעצמי כותב עדיין בנוצה, אשר משלבת יתרונות של גמישות וחדות. מלאכת הכנת הקולמוס מקנה או נוצה אף שהיא נראית פשוטה, מורכבת היא, ודורשת שימת לב לפרטים קטנים וחשובים, כדי שהיכולות הקליגרפיות יבואו לידי ביטוי.  וגם כיום כשמגיעים אלי תלמידים ללמוד קליגרפיה, חלק אינטגרלי מהלימוד הוא בכתיבה עם נוצה.

6

דיו

דיו לכתיבת סת"ם מיוצר מחומרים טבעיים בלבד. אמנם התפתחו עם השנים שיטות שונות בהכנתו, ואף ניכרות  השפעות תרבותיות בהכנתו, אך בבסיסו הוא אותו הדיו.

החומרים  שבדרך כלל משתמשים בהם: מים, גומא (Gum Arabic), עפצים, פיח עשן שמנים טבעיים, דבש וחומר הנקרא ביוונית "קנקנתום" שהוא למעשה גופרת ברזל שבאה במגע עם חמצן. הרמב"ם מונה גם קליפות רימונים, שידועים בפיגמנטים שיש בהם.

ככלל, הקריטריונים העיקריים הם שהדיו יהיה שחור ועמיד לאורך ימים ושנים. ואכן כפי שהתגלה ממגילות מדבר יהודה, הכתיבה שרדה במשך כ–2000 שנה.

2
קסת דיו

מלאכת הכתיבה

כתיבת סת"ם היא קליגרפיה אומנותית במלוא מובן המילה. בניית האותיות, האחידות הנדרשת, והכנת הקולמוס, יוצרות תהליך מרתק של הבנת הכתיבה.  בנוסף חומרי הכתיבה והגדרים ההלכתיים דורשים מהסופר לשים לב לקשת שלימה של פרטים כדי להוציא מתחת ידו כתיבה כשרה הלכתית ומהודרת במראה.

בין הפרטים השונים לדוגמא שאות לא תיגע באות אחרת, כתב אחיד ועוד. צורת האותיות מדוקדקת מאוד ועברה במסורת מדור לדור. על מספר אותיות מוסיפים סוג של כתרים הנקראים "תגים" בעיקר על אותיות  ש,ע,ט,נ,ז,ג,צ , ו"תג" בודד על אותיות ב,ד,ק,ח,י,ה. ניתן להניח כפי שנראה בממצאים ארכיאולוגיים או בכתבי יד עתיקים מאוד שמסורת הכתיבה ובעיקר צורת האותיות ההלכתית ,עברו שינויים מסויימים .

בהקשר הטכני הסופר נדרש לדעת כי הקלף הוא חומר אורגאני, והינו מושפע ישירות ממזג האוויר, טמפרטורה ובעיקר לחות יחסית.  במזג אויר יבש נדרש איזון הלחות בחדר העבודה כדי שזרימת הדיו תהיה אופטימאלית לכתיבה ללא תקלות. הדיו עשוי להיות סמיך או דליל, ויש להתאים גם את הקולמוס לאחיזה נכונה ולזרימת דיו רצויה.

8

כדי להמחיש את העניין והאתגר, נדגים זאת על ספר תורה.

בספר תורה יש מעל 300,000 אותיות!  כתיבתו נעה בין מספר חדשים לשנה בדרך כלל, בזמן כתיבתו, הסופר נדרש לשים לב אל כל הגורמים שמניתי לעיל, ושבסוף התהליך, הכתיבה הקליגרפית שלו תהיה אחידה ונקיה מטעויות לגמרי. ללא ספק אומנות.

אני החילותי ללמוד מלאכה זו לפני כ – 28 שנים, במקביל ללימודי לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, במחלקה ללימודים קלאסיים ובמחלקה לפילוסופיה כללית.

כתבתי את כל סוגי הסת"ם, אך התמקדתי בעיקר בכתיבת ספרי תורה ומגילות אסתר. במשך רוב שנותיי המקצועיות התפרנסתי בעיקר ממלאכה זו. עד היום יצאו מתחת ידי מעל 30 ספרי תורה ממגוון מסורות הכתיבה שהן מסורת הכתיבה המזרחית/ספרדית ומסורת הכתיבה האשכנזית שמוצאה ארצות אירופה. ההבדלים העיקריים מצויים בצורת האותיות ובסגנון הכתיבה.

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

בנוסף לאורך שנות עבודתי בכתיבת סת"ם העמקתי באומנות עצמה וגיליתי נקודות השקה מעניינות מאד לאומנויות קליגרפיות נוספות כמו: הכתב האנגלי בסגנון הגותי, כתיבה רנסאנסית לטינית, כתיבה ערבית מוסלמית  ואףבמידה מסוימת הקליגרפיה היפנית.

מציאת מכנה משותף למגוון הקליגרפיות מתרבויות שונות עוררה בי סקרנות לחקור הלאה כתבי יד שונים, ולכך עמדו לי לעזר גם ידיעותי מהלימודים האקדמיים בלטינית ויוונית קלאסית, ועדיין אני מקדיש זמן ללמוד אודות הקשר בין התרבויות השונות לאמנות הכתיבה,  לגלות חומרי עבודה  וטכניקות , שימוש בציור ככלי לביטוי הטקסט , וכתיבה עם מגוון סוגי דיו ופיגמנטים.

נכון להיום אני עוסק בעיקר בקליגרפיה כללית עברית ואנגלית, עיטור וציור, בכתיבה המסורתית,  ומלמד קליגרפיה במגוון סגנונות.

 

כתבות נוספות

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

 

 

ברכת יום ההולדת הגיאומטרית שהעניק הרב שלמה שפירא לבנו

בגיל 34 זכה הרמן צבי שפירא, הוגה רעיון הקרן הקיימת, לברכה הראויה לעתיד המזהיר שעוד צפוי לו

32

'הוגה רעיון הקמת הקרן הקיימת לישראל' ו'אחד מראשי התנועה הציונית' הם רק שניים מהתארים בה ייתקל גולש האינטרנט כשיקיש את השם צבי הרמן שפירא במנוע החיפוש המועדף עליו.

מכריו של שפירא בחייו (1898-1840) קשרו לראשו כתרים רבים נוספים: בהקדמה לכתביו הציוניים, למשל, נכתב על הרמן צבי כי "איש פלאים היה שפירא, איש פלאים – בגלגוליו ובנדודיו, בתכונותיו ובשאיפותיו, ועל כולם – בחזיונותיו ובחלומותיו". ובאמת, היכרות שטחית בלבד עם הביוגרפיה של האיש תספיק כדי להיווכח בעובדה חשובה לגבי התנועה הלאומית אליה השתייך ואותה סייע לייסד: התנועה הציונית.

בראשיתה, התנועה הציונית משכה אל שורותיה אנשים שהיו לא רק משוגעים לדבר (ונחוצה לא מעט חירות מחשבתית כדי להאמין במפעל האדירים הציוני לנוכח המציאות הקשה), אלא גם בעלי יכולות ארגון ומנהיגות שישולבו בחזיון הציוני המעורפל עדיין. שפירא התאים היטב לקטגוריה זו.

1
דיוקן של צבי הרמן שפירא. גלויות אלו יצאו לאור בהוצאת "לבנון", ורשה, כנראה לפני מלחמת העולם הראשונה. מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

קיצור תולדות חיי שפירא נוכל למצוא במספר מקורות כתובים אודותיו: בהקדמה לכתביו הציוניים שכבר הוזכרו, במאמרי עיתונות המבכים את לכתו בשנת תרנ"ח/1898, ובערך המפורט המופיע ב'לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים' בעריכת גצל קרסל.

ממקורות אלה אנו למדים על האיש שהיה, על יכולות הארגון שלו, על חיבתו למסורת ישראל, על כך שבשנת ה-24 לחייו שימש כבר כרב וראש ישיבה בעיר הליטאית בירטושלא, על הצלחותיו העסקיות כסוחר, על התעקשותו להשתלם גם ב"לימודים החיצוניים" – בייחוד לימודי המתמטיקה שעליהם זכה בתואר דוקטור לאחר קשיים ותלאות רבים.

בנוסף אנו למדים על הדרך שבה השפיעו לימודיו על שני חידושיו הגדולים: רעיון הקמת האוניברסיטה העברית והתכנית להקמת הקרן הקיימת לישראל אותו העלה שפירא בקונגרס הציוני הראשון.

כתב יד מעניין, שנמסר לספרייה הלאומית על ידי משפחת שפירא ב-1937, ושמור כיום באוסף 'שירים לעת מצוא' במחלקת הארכיונים, מספק הצצה לפן עלום יחסית בחייו של המנהיג המוערך אך הנשכח, חיי המשפחה של הרמן צבי שפירא.

1
הברכה שחיבר שלמה שפירא לבנו. לחצו על התמונה להגדלה

בשנת 1874, כעשור בטרם הוקמה אגודת חיבת-ציון אליה יצטרף שפירא כמעט מיד עם הקמתה, חיבר אביו של הרמן צבי שיר ברכה ליום ההולדת של בנו בן ה-34.

הרב שלמה שפירא, אביו של הרמן צבי, נועד בעצמו כרב חשוב וכידען מופלג שכל שאיפתו לבנו הייתה שישמש רב בישראל. הרב שלמה שפירא העניק לבנו שיר הכולל 21 שורות כפולות הכלואות בתוך שני מעגלים.

במעגל הפנימי, השלישי במספר, כתב האב את המילים '[ל]מזל טוב'. המעגל החיצוני ביותר בנוי מאקרוסטיכון המרכיב את המילים: "לכבוד בני היקר צבי הירש נ"י (ראשי תיבות של: נרו יאיר)", בעוד שהאקרוסטיכון במעגל האמצעי מרכיב את המשפט: "לב טהור ברא לו עליון ורוח נכון חדש בקרבו לעד" – משפט המהווה פרפראזה על פסוק מתהילים נ"א י"ב: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", עם תוספת: "לשלמה בני צבי שאלתי" החורגת בחלקה מהמעגל.

עשרים ואחד הזוגות של שורות השיר מתמזגות לכדי צורה כעין כוכב. טכניקה מעניינת זו מזכירה את אמנות המיקרוגרפיה של הרכבת ציורים מאותיות הטקסט הידועה במיוחד מכתבי-יד מקראיים עם מסורה.

ב"רשימה אוטוביוגרפית" שחיבר הרמן צבי ציין כי "אבי (הרב שלמה שפירא) היה מלומד עברי וביחוד היה רב כשרונו בשירה העברית… את התנ"ך ידע בעל-פה עד כדי לכתוב המסורה מלה במלה בלי שיצטרך לקרוא בספר. לאחר-כך ידע גם את המשנה בעל-פה מלה במלה. מלבד התלמוד ידע היטב את כל הספרות העתיקה ואת כל הספרות הפילוסופית של ימי הביניים ואת ספרי המוסר וכמו כן ידע במתימטיקה, אסטרונומיה וידיעת הטבע עד כמה שהלימודים האלה נמצאו בספרות העברית". הברכה שהעניק שלמה שפירא לבנו היא הוכחה לידע העצום שצבר, לכשרונו הפיוטי וליכולותיו האמנותיות גם יחד.

ברכה מרגשת זו אף ממקמת אותנו ברגע מעניין בביוגרפיה של הרמן צבי שפירא: עשרות שנים לפני שישתתף הרב והמתמטיקאי היהודי בקביעת גורל עמו, הכירו הסובבים אותו (ובראשם אביו) ברוח הנכונה והחדשה ובלב הטהור שהעניק האל למנהיג הציוני לעתיד.

 

כתבות נוספות

מיקרוגרפיה -– אמנות הציור באותיות

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

כתבי היד חושפים: כך נולדה הברכה לבניין בית המקדש

חתונה של בני קוצ'ין. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית

מי שהזדמן לחתונה של יהודים יוצאי קוצ'ין שבדרום הודו, אולי שם לב לברכה מיוחדת הנאמרת תחת החופה. וכך נפתח שם הטקס, כמתואר בספר שירות מיוחד שנדפס במושב נבטים בשנת תשכ"ד:

'ואוחז החתן את הכוס בידו … ואומר: הודו ליי כי טוב, ועונין: כי לעולם חסדו. וחוזר ואומר: ירבו שמחות בישראל, ועונין: כהיום הזה בירושלים, ואומר: ששים ושמחים וטובי לב בבנין בית המקדש ואליהו הנביא משיח בן דוד בחיינו'.

חתונה של בני קוצ'ין. אוסף אדי הירשביין, הספרייה הלאומית

מנהג זה, שנשתמר בעדות ספורות בלבד (מלבד מנהג קוצ'ין הוא מופיע גם בסידורי הקראים), הוא זכר למנהג עתיק מאוד המתועד בגניזה הקהירית, וכפי שנראה – גם במקורות קדומים יותר. אבל בניגוד ליהודי קוצ'ין, הפותחים במילים אלה את הטקס, נועדה הפסקה ברוב המקורות דווקא לסיומם של טקסים. הגרעין הקדום הוא הבעת התקווה לבניין בית המקדש, במילים:

"כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש".

ובדרך כלל נוסף גם האיחול:

"אליהו הנביא במהרה יבא אלינו, המלך המשיח יצמח בימינו".

פסקה זו 'עטופה' במקורות באמירות נוספות: מקדימים לה לעתים את הפסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אחריה באים איחולים לריבוי שמחות בישראל. הטקס מסתיים לעתים בחזרה על הפסוק 'הודו לה' כי טוב', ובסופו באה ברכת הפרידה: 'וכולכם ברוכים'.

המנהג לומר את הפסקה 'כהיום הזה בירושלים' בסוף טקסי נישואין מתועדת בפיוטים מאיטליה במאה התשיעית. גם בכמה מקטעי הגניזה הקהירית היא מופיעה בסוף ברכות החתנים (לעתים בנוסחים מקוצרים), אבל לא רק שם: היא מועתקת בקטעי גניזה (ונמצאת עד היום בסידור הקראים) גם בסוף טקסי ברית מילה.

פסקת 'כהיום הזה בירושלים' אחרי ברכות הנישואין מתוך כ"י קמברידג', ספריית האוניברסיטה T-S 8 H 14

מה פירוש המשפט 'כהיום הזה בירושלים ששים ושמחים בבניין בית המקדש'? 'כהיום הזה' משמעו כאן: כאשר יחזור התאריך הזה בשנה הבאה. המתפללים מביעים תקווה שבשנה הבאה הם יזכו להיות באותו תאריך בירושלים ולשמוח בבית המקדש הבנוי. אבל נראה שהתפילה לא התחברה לשם שמחות משפחתיות אלא הועברה לשם ממקום אחר: אין כאן אירוע מעגלי, העתיד לחזור 'כהיום הזה' בשנה אחרת, אלא אירוע חד פעמי. החתן והכלה או הרך הנולד אינם צפויים להגיע לירושלים 'כהיום הזה' דווקא, כאשר יחזור תאריך החתונה או הברית. בהקשר של שמחת כלולות או ברית מילה התפילה 'כהיום הזה בירושלים' אינה אלא משאלה כללית שבקרוב ייבנה המקדש וביטוי הממחיש שגם בעת שמחה לא נשכח זכר החורבן.

טקס אחר שקטעי הגניזה מלמדים שנהגו לסיים אותו בתפילת 'כהיום הזה בירושלים' הוא קריאת התורה בשמחת תורה.

'כהיום הזה בירושלים' בסיום הקריאה בשמחת תורה מתוך כ"י קמברידג' T-S NS 153.109

בהקשר של שמחת תורה נמצאו אפילו פיוטים שנתחברו על תפילת 'כהיום הזה בירושלים', כגון:

                   נַעֲלֶה לְבֵיתְךָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה             כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנֶאְפּוֹד שְׂמָחוֹת וְנָבוֹאָה בִשְׁעָרֶיךָ        כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנָגִיל וְנִשְׂמַח וְנָדוּץ בְּחֶדְוָה                כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וּנְהַלֵּךְ בְּרֶגֶשׁ וְנוֹסִיף שְׂמָחוֹת             כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

                   וְנִזְכֶּה לִשְׂמוֹחַ וְנָחוּל בִּמְחוֹלוֹת           כְּהַיּוֹם הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם

גם את קריאת מגילת אסתר בפורים היו שסיימו בתפילה זו. אבל נראה שגם שמחת תורה או פורים אינם המקום הטבעי שבו 'נולדה' אמירת 'כהיום הזה בירושלים': אכן, בכל הזדמנות חשובה קיוו יהודים לזכות לעלות לירושלים, ופסקת 'כהיום הזה בירושלים' מבטאת זאת היטב, אבל לקריאה השבועית בתורה או לקריאת מגילת אסתר אין קשר ישיר למקדש או לירושלים, ואין סיבה לאחל למתפללים לזכות לסיים את התורה בשנה הבאה דווקא שם.

מקור קדום יותר לתפילה זו מופיע במסכת סופרים, חיבור מן המאה השמינית המתעד מנהגים ארץ ישראליים קדומים. בפרק יט, ז מתואר שם מנהג לקיים סעודות ראשי חודשים ציבוריות למחצה, בהשתתפות זקני הערים ותלמידי החכמים. הסעודה מסתיימת בברכה מיוחדת, ואחריה פסקת 'כהיום הזה בירושלים'. התקווה שאת התאריך הזה בשנה הבאה יציינו בירושלים ובבית המקדש סבירה מאוד בהקשר זה: הסעודות הללו, שנאמרת בהן גם ההכרזה 'מקודש החודש', אינן אלא זכר לטקס קידוש החודש שהיה מתבצע מדי חודש בחודשו על ידי הסנהדרין שישבו בירושלים, בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש, והם שקבעו את היום בו מתחיל החודש החדש כאשר העידו לפניהם שהלבנה החדשה כבר נראתה.

אולם מתברר שיש מקור קדום עוד יותר לתפילה זו, והוא קשור לטקסים המיוחדים של חג הסוכות. בבתי הכנסת בחג הסוכות בולטים בייחודם פיוטי ההושענות: אלו פיוטים פשוטים יחסית, הנאמרים תוך כדי תהלוכה שבה מקיפים המתפללים את הבימה בבית הכנסת כשהם אוחזים בידם את ארבעת המינים, תוך חזרה שוב ושוב על בקשת הישועה 'הושענא' (הושע נא), שעל שמה נקראים הפיוטים.

סוכות מאת הצייר הפולני Leopold Pilichowski, שנת 1894/95. הציור שמור במוזיאון היהודי של ניו יורק

טקס ההקפה תוך אמירת 'הושענא' יסודו בבית המקדש. במשנה, מסכת סוכה ד, ה מתואר הטקס בקיצור: 'בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא" … ואותו היום (הוא היום השביעי של סוכות, המכונה 'הושענא רבה') מקיפין את המזבח שבעה פעמים'. אך טבעי הוא שטקס ההושענות יסתיים בהבעת תקווה לבניין בית המקדש.

ואכן, בפיוט הושענא קדום, מסוף המאה השישית או ראשית השביעית, של הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קיליר (המכונה 'הקליר'), נמצאת עדות מעניינת לסיום ההושענות בהושענא רבה באמירת 'כהיום הזה בירושלים'. את הרמזים לפסקה הוא שילב בסוף ההושענא החתומה בשמו, הפותחת 'אביעד חש לתארך', ששרדה בגניזה הקהירית ובמחזורי איטליה. הפיוט הוא האחרון בסדרת ההושענות להושענא רבה, וכל מחרוזת בו מסתיימת, כנהוג, בענייה 'מבשר ואומר'. המחרוזות האחרונות בשיר מלאות איחולים ודברי ברכה:

חַיִּים תִּמְצְאוּ וַהֲנָחָה / כְּהַיּוֹם הַזֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה

                         מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

זֶבֶד טוֹב לַאֲנוּחִים / כְּהַיּוֹם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים

                           מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

קָדוֹש הַעֲלֵינוּ וּבַלֵּב נִתְחַדַּשׁ / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

                 מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

שַׁדַּי בָּרְכֵנוּ וְנִחְיֶה / וְכֻלְּכֶם בְּרוּכִים תִּהְיוּ, וְאִמְרוּ לִי בָּרוּךְ תִּהְיֶה

                          מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

המילים 'כהיום הזה', ששים ושמחים', בבנין בית המקדש' הן מילות התפילה שהזכרנו. ר' אלעזר בירבי קליר שילב אותן בהושענא, והוא אף לא שכח להכניס לשורה האחרונה בשיר את ברכת הפרידה 'וכולכם ברוכים' – ולצדה עניית הציבור לחזן המברך אותם: 'ברוך תהיה'. סיום ההושענות הוא אפוא המקום הקדום ביותר שבו נמצאה עד כה תפילה זו, וייתכן ששם מקורה.

על פי: ש' אליצור, 'כהיום הזה בירושלים: למקורה, לתפוצתה ולגלגוליה של תפילה לסיום טקסים', תרביץ פה (תשע"ח), עמ' 293‑307.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם