סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

ב-1920 הואשם הרב עמנואל לעף (Immánuel Löw), רבה של העיר ההונגרית סגד (סֶגֶד, Szeged) בבגידה בשלטונות ההונגריים, נחקר ונכלא במשך כשנה.

הרב עמנואל לעף ורעייתו בלה ברוינינג ב-1944

הרב עמנואל לעף (Immánuel Lőw), אחד מהתורמים החשובים למהדורות הלקסיקונים של וילהלם גזניוס לתנ"ך ושל קרל ברוקלמן לשפה הארמית, הואשם בהתבטאויות פוליטיות נגד השלטונות ונגד המושל הטרי של הונגריה של אותם הימים, האדמירל מיקלוש הורטי. השבוע לפני 74 שנה נפטר הרב לעף בבודפשט.

במשך שהותו בכלא, הרב לעף עבד על יצירתו המפורסמת Die Flora der Juden ("צמחי היהודים") שעוסקת בצמחים הארצישראליים המוזכרים במקורות היהודיים ובעיקר בספרות הרבנית. ארבעת הכרכים של הספר נמצאים בספרייה הלאומית. הם נכתבו בשפה הגרמנית וראו אור בין השנים 1934-1924 וזכו להוצאה מחודשת לאחר מות המחבר.

כתב ההגנה ממשפטו של הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: כתב ההגנה ממשפטו של הרב עמנואל לעף מטעם עורך דינו. הרב לעף, שהואשם בהוצאת דיבה על מושל הונגריה ישב בכלא ושוחרר לאחר שנה כתוצאה מהתערבות בינלאומית

הרב עמנואל לעף נולד ב-1854 בעיר ההונגרית סגד. הוא היה מזרחן והתעניין בנושא שמות הצמחים בשפות השמיות מאז צעירותו.

הרב עמנואל לעף
הרב עמנואל לעף בצעירותו

מלבד לימודיו בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין, הוא למד בלשנות שמית באוניברסיטת לייפציג שבגרמניה. שם הוא הגיש את עבודת הדוקטורט שלו שמות צמחים בארמית (Aramäische Pflanzennamen) בשנת 1879. מאז החל לאסוף חומרים רלוונטיים ליצירתו Die Flora der Juden. פרסומיו המדעיים ורישומיו בנושאים עולם החי והמינרלים במקורות תנ"כיים ותלמודיים מעידים על כוונתו להוציא שני ספרים נוספים וליצור בכך סדרה: "החי, הצומח והדומם במקורות היהודיים". למרבית הצער כתב ידו של הרב לעף אבד בזמן מאורעות פרוץ המלחמה בהונגריה ונותרו רק מעט רישומים. על סמך רישומים אלה ועוד מקורות, שני הספרים המתוכננים הוצאו לאור בכרך אחד על ידי מנהל הסמינר הרבני בבודפשט, אלכסנדר שייבר ב-1969.

אהרן אהרונסון אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבו של אהרן אהרונסון, מגלה אם החיטה, אל הרב עמנואל לעף משנת 1908. אהרונסון מתאר לרב לעף את דרכו לאיסטנבול (קושטא) כדי לדווח על חקירותיו ותוצאותיהן שבעקבות המשלחת המדעית בה הוא השתתף בחסותו של הסולטן באזור ים המלח, הערבה ועבר הירדן. הוא פונה לרב לעף בעניין שאלות על צמחים ספציפיים שבאזורים אלה
גינזברג לואיס אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבו של גינזברג לואיס מהאוניברסיטה העברית בירושלים אל הרב עמנואל לעף. גינזברג מציג בפני הרב לעף את הדילמה של האקדמיה האם לשייך את המחלקה לבוטניקה תנ"כית לפקולטה למדעי היהדות או למדעי הטבע. דצמבר 1933

תחילה, האוסף שהווה את עזבונו של הרב עמנואל לעף היה שמור בקהילה היהודית של העיר סגד. ביום הכרזת המדינה ב-14.05.1948 החליטה קהילה זו לתרום את האוסף למדינת ישראל החדשה. אולם ממשלת הונגריה לא התירה להוציא בצורה חופשית את האוסף. אחרי מסע ומתן ארוך נאלצה מדינת ישראל לרכוש אותו בכסף. האוסף הופקד לצמיתות בספרייה הלאומית בשנת 1958. הוא כולל בתוכו התכתבות, כתבי יד, מסמכים שונים, רשימות, מאמרים וגזירים של עמנואל לעף. מלבד זו, באוסף נכלל גם מעט התכתבות ונאומים של אביו, לאופולד לעף (גם לעוו או לב).

הרב לאופולד ליפוט יהודה לייב לעף
הרב לאופולד (יהודה לייב) לעף

הרב לאופולד לעף (Leopold Lipót Lőw) נולד בצ'רנה הורה שבמורביה, אז חבל ארץ של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הוא נכלא בעקבות מזימות אויביו שהלשינו עליו בתום המהפכה ב-1848, אך זכה לחנינתו של הגנרל האוסטרי יוליוס יעקב פון היינאו. לאופולד לעף היה רבה של העיר סגד משנת 1850 עד כניסת בנו עמנואל לתפקיד רב העיר ב-1878. הוא התכתב עם אישים חשובים רבים בני תקופתו.

יצחק שמואל רג'יו יש"ר אל הרב לאופולד לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבים מאת יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) אל הרב לאופולד לעף בעברית ובגרמנית. המכתב שגרמנית כתב רג'יו כארבעה חודשים לפני פטירתו ב-1855
הרב אברהם גייגר אל הרב לאופולד לעף
נמצא בספרייה הלאומית: שלושה מכתבים מאת הרב אברהם גייגר אל הרב לאופולד לעף, אביו של הרב עמנואל לעף. פרנקפורט, גרמניה 1865-1867

אביו של הרב עמנואל לעף, הרב לאופולד לעף היה הרב הראשון שדרש בשפה ההונגרית בפני הקהל והכניס את השפה ההונגרית גם לתפילה. היה רב חשוב שפסיקותיו השפיעו על מדיניות הממשלה האוסטרית וההונגרית. הוא הוריש לבנו עמנואל המיומנות של הנאום. כישרון זה ליווה את הרב עמנואל לעף במשך כהונתו כראש הקהילה היהודית של סגד, משנת 1878 ועד מותו ב-1944. הוא היה נציג הקהילות הניאולוגיות במועצה העליונה של הפרלמנט ההונגרי משנת 1927. הוא היה ציוני והיה ראש ארגון הגג של הסוכנות היהודית ושל קרן היסוד. הוא התכתב בעיקר בגרמנית, הונגרית ואנגלית עם מוסדות אקדמיים, מו"לים, אישים וחוקרים בעלי שם מבני תקופתו, ביניהם אהרן אהרונסון, תיאודור נלדקה, נתן שלם, אפריים הראובני ועוד. (להתכתבות זו בספרייה הלאומית לחצו כאן).

ישעיה לוצאטו אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתבו של ישעיה לוצאטו (בנו של שמואל דוד לוצאטו – שד"ל) בצרפתית אל הרב עמנואל לעף. פאדובה, 1880
אברהם שלום ויהודה ודוד ילין אל הרב עמנואל לעף
נמצא בספרייה הלאומית: מכתב מאת וועד הלשון העברית אל הרב עמנואל לעף בעניין היבחרו כחבר פעיל בוועד. חתומים על המכתב: אברהם שלום יהודה ודוד ילין
תיאודור נלדקה אל הרב עמנואל לעף
בספרייה הלאומית: התכתבות הרב עמנואל לעף עם חוקר השפות השמיות הגרמני המפורסם תיאודור נלדקה

הרב עמנואל לעף כתב יותר מעשרה ספרים בנושאים פוליטיים ודתיים. לפי מקורות אחדים, כשהחלו הטרנספורטים של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, הותר לו לעזוב את הונגריה במסגרת עסקת קסטנר. לכן הורד מרכבת הגירוש, אך נפטר בבית החולים היהודי בודפשט בשל מצב בריאותו האנוש ב-19.07.1944.

דרכונם המשותף של הרב עמנואל לעף ורעייתו בלה ברוינינג
נמצא בספרייה הלאומית: דרכונם המשותף של הרב עמנואל לעף ורעייתו בלה ברוינינג (Brenning Bella). כנראה, דרכון זה היה אמור לשמש אותם בעת עלייתם לרכבת לשוויץ במסגרת עסקת קסטנר ב-1944

 

כתבות נוספות

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

"יקירי, אני זוכרת אותך באהבה. לולה, קרקוב 20.8.1943"

כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

בכל יום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. סרקנו את העיתונים ועכשיו תוכלו לקרוא מהם גם אתם.

הכנסת ספרי תורה חדשים בחנוכת בית כנסת, פז, מרוקו, 1960 בקירוב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

בשנות העשרים של המאה העשרים היגר לקזבלנקה חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, כדי לעסוק במסחר. כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית בקזבלנקה, לקח בה נחמני חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של "מגן דוד", האגודה הוותיקה להפצת השפה העברית בקזבלנקה שהוקמה בשנת 1919. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם "חובבי השפה". בשנת 1946 נמנה על מייסדיה של "תנועת המזרחי" במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של "המזרחי" שהתקיימה בירושלים.

בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קק"ל, והוחלט על הוצאת "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" (בעברית: "חדשות על אחינו בארץ ובגולה") באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת העיתון בחסות קק"ל פירסם נחמני את העיתון באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

 

המייסד והעורך הראשון חיים נחמני

 

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכת העיתון הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט עלה בוסקילה לישראל והעיתון נסגר.

 

העורך השני הרב מרדכי אלמליח
העורך השלישי והאחרון יחיאל בוסקילה

 

לשבועון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" קדמו שני עיתונים בערבית-יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: "אלחוררייא", "החירות", שיצא לאור בטנג'יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון "אור המערב" שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים.

העיתון החדש הודפס בפורמט של דף אחד באורך 40 ס"מ. בראש הגיליון הופיעה כותרת העיתון, כתובת המערכת, תאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון, ופרשת השבוע. בתקופה בה ערך נחמני את העיתון הוא הוסיף לכותרת פסוק מתוך ההפטרה של שבת.

העיתון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר בה התרחש האירוע שדווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), התפתחות המשק הכלכלי בישראל, יהדות העולם ויחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. העיתון דיווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק"ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מעיתונות ישראלית, עיתונות צרפתית וידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים בישראל.

 

גיליון 119, שנה שלישית לקיומו, 27 בדצמבר 1952

 

העיתון לא הוצע למכירה. עותק אחד נשלח לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו. ביום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. נחמני שזר בידיעות ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לעיתון גוון של דרשה. כך הפכה פרקטיקה של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות – לכאורה פרקטיקה חילונית – לחוויה דתית. הקראת העיתון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמרחב בו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית-היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראת העיתון. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העיתון נכתב בערבית-יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, ולשם דיוק בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט שלא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית. בערבית-היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות אותיות מודגשות. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל אליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו לדוגמה המלים קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעתים ציינו העורכים בסוגריים או במרכאות את התרגום בערבית-יהודית למילה העברית החדשה.

"כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", "חדשות על אחינו בארץ ובגולה", נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. גיליונות העיתון נסרקו והועלו לאתר עיתונות יהודית היסטורית. תוכלו לעיין בהם בקישור הבא. 

 

 

בשנים האחרונות התקיימו בספרייה הלאומית שישה מחזורי לימוד של קורס מרוקאית-יהודית, אחד מהם אף התקיים בכנסת.

בסרטון תוכלו לצפות בדוגמא לחומר הנלמד בקורסים – טקסט מהעיתון "כבאראת עלא כואנא בארץ ובגולה" , באמצעותו ניתן ללמוד הן על השפה והן על התרבות וההיסטוריה המקופלת בה.

 

תרגום של ידיעה מתוך העיתון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", שמופיעה בסרטון, ושהתפרסמה בדצמבר 1952 (תרגם ד"ר משה כהן):

"קבוצת נוער בחורים ממרוקו, עלו בימים אלו לישראל והקימו קיבוץ משלהם באמצע הנגב וקראו לו צאלים, על שם עץ שגדל במדבר ועושה צל רחב, למרות שהצמח סובל בטבע. הבחורים האלה בחרו להקים את הקיבוץ שלהם במקום קשה ועליו השתלטו ובו יִיצרו פרנסה ודברים טובים. דוגמא זו, מראה כמה רב וחזק רצון הבחורים האלה, אשר עלו ממרוקו ורצונם לעבוד ללא לאות, כדי לְהיטיב את ארץ ישראל ושתשוב למקורה. והם גורמים לתועלת נוספת, בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו."

יש ביניכן או ביניכם שזוכרים את העיתון? ספרו לנו בתגובות.

 

 

גלגוליו של ש"ס יעבץ

סיפורו של החיבור שנוצר בתקופה של תהפוכות דתיות, נאסר לפרסום ל-10 שנים, הצליח לשרוד את תלאות היהודים באירופה עד שהגיע ארצה, לספרייה הלאומית בירושלים

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

בזכות תוכנית "הדף היומי" שייסד הרב מאיר שפירא מלובלין ב-1923, יותר ויותר לומדים מצליחים לסיים את לימוד הש"ס (תלמוד בבלי). אבל גם מי שמצליח ללמוד את כולה, בדרך כלל לא מגיע לנספחים ולפירושים הרבים שבסוף המסכת האחרונה.

בסוף הספר האחרון של רוב הגמרות שלנו מופיעה "אחרית דבר" שנכתבה בידי הנהלת בית הדפוס "האחים והאלמנה רום" בוילנא. שנים ארוכות החזיק בית הדפוס במונופול על הדפוס העברי מטעם השלטון הרוסי, והיה אחד משני בתי הדפוס היהודיים היחידים ברוסיה של אותה התקופה. שש שנים (1886-1880) עמלו בעלי בית הדפוס על הוצאתה לאור של גרסה מושלמת ומהודרת של תלמוד הבבלי. ב"אחרית הדבר" מסופר על העבודה הרבה באיתור הטקסטים מתוך כתבי יד ודפוסים מרחבי העולם, ועל הרבנים והחוקרים הרבים שסייעו להם במלאכה. באחת הפסקאות האחרונות דנים הכותבים בהגהות ובחידושי הרב יעקב עמדין (היעב"ץ).

הרב יעקב ישראל בן צבי אשכנזי, שהיה מגדולי רבני המאה ה-18, נולד באלטונה גרמניה, והיה תקופה קצרה לרבה של העיר עמדין (משם קיבל את שמו). בין השאר, התפרסם הרב בעקבות מאבקיו בשבתאים ובחשודים בשבתאות. הוא פרסם עשרות ספרים במקצועות התורה. את הגהותיו לש"ס כתב לאורך שולי ספרי התלמוד שלו. על הגהות והערות אלו נכתב ב"אחרית דבר": [ההגהות] נעתקו מעצם כתב יד קודשו מגליון הש"ס שלו אשר סידר אותם להדפסה.

כותבי ה"אחרית דבר" מרחיבים ומתארים שעל שער מסכת ברכות של עותק הש"ס שלו, כתב הרב יעקב עמדין תפילה ארוכה: ברכני גם אני אבי שבשמים… בל תמוש ממני ומצאצאי ובני, לדור דורים אהיה אני וזרעי לאות ולמופת בישראל כמשפחות סופרים ומשנים מלמדי תורה ברבים מגדלי תורה ומאדיריה…

 

ניקוד בש"ס יעבץ

 

בהמשך הטקסט שמופיע בדף השער של מסכת ברכות של היעב"ץ הוא מספר שרצונו להדפיס ש"ס חדש עם שורות רחבות ללא ראשי תיבות או קיצורים, ונוסף על כך לנקד את מילות הטקסט – גישה מודרנית בהחלט. חלומו לא התגשם כי על אותו השער מופיע גם מכתב החתום בידי "הצעיר יוסף", האוסר על הדפסת הש"ס ל-10 שנים, כשהכוונה היא לזכות את המדפיס במונופול הדפסת היצירה לתקופה מוגדרת.

הש"ס של הרב יעקב עמדין התגלגל עם הזמן לבית הדפוס "פרופס" של האחים לוויזון באמשטרדם. הרב אליעזר ליפמן פרינץ שהיה מחבר, מוציא לאור ואספן ספרים באמשטרדם, סייע לאחים והאלמנה רום לרכוש את ש"ס היעב"ץ: "קנינו את הש"ס מידיהם [דפוס פרופס] אם אף בדמים יקרים אבל אין ערוך ליקרת ערכו היקר מזהב ומפז רב". הרב שמואל שרגא פייגנזוֹן, שהכין את ספרי האחים והאלמנה רום לדפוס, הטמיע חלקים מהגהות היעב"ץ במסכתות השונות – אבל לא את כולם. במסכת שקלים למשל, לא מופיעות כלל הגהותיו של רב יעקב עמדין.

 

בניין בית דפוס רם של האלמנה והאחים. מקור: תערוכת 'וינה – חיים יהודים עד לשואה ובמהלכה' באתר דעת של מכללת הרצוג

 

ולאן התגלגל אותו ש"ס פרטי של הרב יעקב עמדין?

לפני כמה ימים זכיתי להחזיק חלקים מש"ס הרב יעקב עמדין בידי. כך קרה הדבר.

 

ש"ס יעבץ בצירוף הערות בכתב יד

 

לאחר מותה של האלמנה (דבורה) רום ב-1903, היגרו בניה לארצות הברית. בית הדפוס המשיך לפעול תחת בעלות הברון גינצבורג לזמן מה. בזמן מלחמת העולם הראשונה ריחפה סכנת הסגירה על בית הדפוס, אך הוא הצליח לשרוד את המלחמה והמשיך לפעול ולשגשג בהנהגתם של חיים כהן ונח גורדון. דפוס רום שנפתח בשנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית (1789), נסגר עם פלישת הנאצים לווילנא.

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, קיבלה הספרייה הלאומית בירושלים משלוחים רבים מרחבי אירופה של ספרים שנתרמו לאוספיה. בשנת 1934 קיבלה הספרייה תרומה מיוחדת של כתבי יד מהנהלת בית הדפוס רום בוילנא, מקצתם ספרי דפוס עם הערות כתבי יד בשוליים. בפריטים החשובים הגיע גם הש"ס של הרב יעקב עמדין בדפוס פרנקפורט על המיין (1720). שער מסכת ברכות, שם כתב הרב את תפילותיו ושאיפותיו, חסר. אנחנו יודעים עליו רק בזכות "אחרית דבר" של ש"ס וילנא.

על הכריכה הפנימית של מסכת ברכות מופיע הכיתוב: ש"ס עם הערות ר' יעקב עמדין. המנדב: ר' אברהם יונה רוזנברג, תרצ"ד, תל אביב. הרב רוזנברג היה בקשר עם אנשי דפוס וילנא ונראה שדרכו הגיעו כתבי היד לספרייה. כך תלמוד בבלי שהודפס בפרנקפורט, שימש את היעב"ץ בעמדין או אלטונה, עבר לאמשטרדם, משם לוילנא ולבסוף קבע את מושבו בירושלים.

 

הערת התורם מוילנא

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

 

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

ראש הממשלה הראשון חושף: לא מקנא בחיילים המתפללים. הצצה בלעדית אל עולמו הרוחני של בן גוריון

דבר במסע שלקחה אליו התנועה הציונית את חבריה וחברותיה לא היה מובן אליו, ישר, ברור, או מתבקש. כדי להגשים את המציאות העולה על כל דמיון, הייתה צריכה הציונות אנשי דמיונות. את מבוקשה מצאה התנועה הצעירה באישים משיעור קומתם של פינסקר, הרצל ואחד-העם. גם לאחר מותם של אותם אישים המשיכו חברות וחברי התנועה ליצוק תוכן בחזון המדינה היהודית של הרצל, זו שתשמש מרכז רוחני שיהיה אור לגויים לפי אחד-העם.

כשכבר הוקמה המדינה, והחזון שנולד ממילים וממעשה הפך למציאות ומאז לשגרה, המשיכו מנהיגי התנועה שהייתה למדינה לאתגר את אנשי הרוח והמחשבה, הפעם את האינטלקטואלים שהתקבצו באוניברסיטאות החדשות שהוקמו. הם הציגו לפניהם שאלות וקושיות שעוררו החיים היהודיים הריבוניים שחודשו.

דוד בן-גוריון, מדינאי שלא נתקשה להדביק גם לו את תווית איש המחשבה וההגות, דאג להימצא בדיאלוג מתמיד עם מומחים מתחומים שונים. הוא ניהל התכתבות ענפה עם יוצרים, חוקרים ומדענים, הקשיב לדעותיהם על מיני נושאים וליבן את דעותיו שלו על אותם הנושאים. בספרייה הלאומית בירושלים שמורים מכתבים רבים ששלח וקיבל בן-גוריון, ובהם המכתב ששלח לפרופ' שמואל הוגו ברגמן, בנוסף על המכתב שהחזיר לו הפרופסור.

 

העמוד הראשון במכתבו של בן-גוריון. לחצו על התמונה להגדלה

 

בשנת 1960 פנה ראש הממשלה הראשון לפילוסוף ולאיש האקדמיה הישראלית, שמואל הוגו ברגמן, כדי לתהות עימו על חוויה שהתנסה בה לאחרונה. את המכתב לברגמן פותח בן-גוריון בדיון תיאולוגי-פילוסופי בפסוק המקראי "בצלם אלהים ברא אותו". האם אכן נברא האדם בצלם אלוה? בן-גוריון סבר אחרת. הוא אומנם התנגד ל"אתיאיסם" (אתאיזם) וסירב לקבל את ההנחה "שהעולם מורכב מחומרים עיוורים, ואטומים, ואין הגיון ודעת ומשטר בקוסמוס", אך ראה בכל האנשה של האל משום "עבודת אלילים – בגלגולים שונים".

חוסר היכולת שלנו להבין את הקוסמוס ופועלו, גורמת לאדם "לדמות את האין סוף המסתורי (ביטוי זה של הקבלה אולי הכי מתאים להביע את הבלתי נודע העליון והמקיף) לאדם – אין זה אלא גאוותנות נאיבית והתיימרות שחצנית של יצור קטן כלפי 'יוצרו'". את המילה "יוצרו" הכניס בן-גוריון בין מירכאות – דרך להדגיש את חוסר יכולתו של האדם ללכוד את האין-סוף במחשבה או בשפה.

את סוף המכתב מקדיש בן-גוריון לתיאור החוויה שהולידה את הרהורים ששיתף בהם את ברגמן: "וזה אולי משונה שאני כותב דברים אלה במוצאי יום כפור, לאחר שישבתי עם פלוגת צנחנים שערכה תפילת יום הכפורים באחד הצריפים פה (שדה בוקר). כל הערב אתמול וכמעט כל היום עד מעריב היום. הקשבתי לתפילה, הרהרתי בה רבות, הרגשתי הדבקות של המעטים שהאמינו במה שהם אומרים, רחשתי להם כבוד וחיבה – אבל לא נתקנאתי בהם". לדעת בן-גוריון, תפילה אינה דו-שיח בין אדם לבוראו. "יתכן שזה נעים – אבל אין מציאות זו אלא אונאה עצמית".

חודש לאחר מכן, ב-11 בנובמבר, שלח ברגמן את תשובתו והתנצל על האיחור. הוא פנה לראש הממשלה בשמו ("מר בן גוריון") ללא התואר שלו, אך לא שכח להוסיף "הנכבד מאד". ברגמן הגיב בביטול לרעיון שמשה קיבל את התורה בסיני: "ובכל זאת עלי לומר, שבתפיסתי את התורה הנני קרוב יותר לאלה, שיש להם אמונה תמימה זו, מאשר לאלה הרואים את התורה כספר חילוני גרידא ואינם רואים את ההבדל העקרוני, התהומי, בין התורה ובין ספרים חילוניים".

 

המכתב המלא ששלח ברגמן. לחצו על התמונה להגדלה

 

ברגמן טען: "קיימת העובדה היסודית, שישנם כתבים קדושים, היינו כתבים אשר נכתבו תחת השראה מלמעלה, במובן המדויק של המילה (אינספירציה)". בכתבים קדושים אלה כלל ברגמן גם את הברית החדשה, הקוראן והוודות ההודיות. עובדת היות כתבים אלה כתבי קודש אינה מונעת את החובה "לבדוק את הספרים האלה באמצעי הביקורת ההיסטורית-מדעית". עם זאת, ברגמן הכיר בקיומם של עולמות עליונים, "והכתבים הקדושים האלה הם הצנורות החשובים ביותר, אשר דרכם משפיעים העולמות העליונים על התפתחות האדם".

בריאת העולם, כמו העובדה שהאדם נברא בצלם, שייכת לסוג העובדות הנכונות "במובן עילאי-מטאפיסי, אם תרצה לומר: סימבולי". את האל, הסכים ברגמן עם בן שיחו, לא ניתן להבין באמצעים שכליים. ומכאן עלינו "לעמוד בפניו דום ביראת הכבוד".

בחלק האחרון של מכתבו פונה ברגמן להשיב לשאלה שהטרידה את דעתו של "הזקן" – שאלת מהות התפילה. וכך כותב ברגמן: "השאלה, אם התפילה היא דו-שיח או לא, אינה, לפי עניות דעתי, שאלה, שאפשר להכריע אותה על ידי ויכוחים עיוניים. מבחינה עיונית, זאת אומרת מן האספקט החיצוני הנך צודק בודאי באומרך שהמתפלל מדבר עם עצמו. אולם אם זו העובדה בשלמותה, על זה אין המסתכל מן החוץ יכול לאמר מאומה. זוהי שאלה של הנסיון. הנני כאן אמפיריסט ומפני כך הנני מאמין על מה שמעידים המתפללים הגדולים של כל הדתות ושל כל העמים. מי שאומר שאין זו אלא 'אונאה עצמית' דומה לאדם המסתכל בזוג נאהבים ואומר, שהאהבה אינה אלא אונאה עצמית. הוא צודק מבחינה 'אובייקטיבית', חיצונית, ובכל זאת 'עזה כמוות אהבה'".

המאמר מתפרסם לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בין השאר בהתכתבות המרתקת שקיימו בן-גוריון וברגמן.

 

תעתיק המכתב המלא של בן-גוריון, הכין ש.ה. ברגמן. לחצו על התמונה להגדלה

 

כתבות נוספות

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

נגד הזרם: איש הלח"י שהפך לאיש שלום

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים