לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם – המוזכרת לראשונה באחת הגרסאות של ספר בראשית. היא ידועה במסורת היהודית לאחראית למוות בעריסה, חלומות זימה ומציצת דם.

דרקולה? זה כלום לעומת הערפדית הראשונה בהיסטוריה הלוא היא לילית. בין "תחביביה" הרבים: רדיפה אחרי האנושות, מוות בעריסה, הענקת חלומות זימה לגברים וכמובן מציצת דם. ולמה? קנאה, וויכוח על מי מעל מי במהלך יחסי מין.

פוסט אורח של ציידת הערפדים אודליה ברקין-קמיל

ב-26 במאי, בשנת 1897, יצא לאור "דרקולה", רומן הערפדים המפורסם של בראם סטוקר. רומן זה השפיע רבות על הדמיון האנושי וגרר אחריו תרבות שלמה של יצירות העוסקות בערפדים  מסדרת ספרי "ראיון עם ערפד", דרך סדרת סרטי "דמדומים" סדרות טלוויזיה כמו "דם אמיתי" ואפילו עד סדרת ערפדים ישראלית בשם "חצויה", ששודרו בלמעלה מששים מדינות ברחבי העולם.

אבל למעשה, ערפדים ושדים לא נולדו עם דרקולה, והם מלווים את הדמיון האנושי משחר האנושות. ראיות ליצורים ערפדיים בשמות שונים, ניתן למצוא כבר במיתולוגיה השומרית והבבלית. המקור היהודי לערפדות מוזכר בהקשר של לילית, אשתו הראשונה של אדם שאפילו זכתה לככב באחת העונות של "דם אמיתי": יוצרי הסדרה, שמכירים את המיתוס, נתנו ללילית הבראשיתית מקום של כבוד בעונה החמישית והציעו שאלוהים יצר את הערפדים כזן עליון לבני האדם, ושעליהם לשלוט בהם.

בספר בראשית מופיעות שתי גרסאות של סיפור בריאת האדם. המדרש התלמודי מסביר זאת על ידי כך שבתחילה נבראה האישה כשווה לאדם, ונקראה לילית ("זכר ונקבה ברא אותם", בראשית א', כ"ז). השניים התווכחו כיוון שלילית רצתה להיות למעלה בזמן יחסי המין, וכשאדם לא היה מוכן כי טען שהיא נחותה ממנו, אמרה את השם המפורש ונטשה אותו בגן עדן.

 

קמיע ללידה עם תיאור של אדם וחוה, הקמיע היהודי הקדום ביותר שיצא בדפוס נייר. אמסטרדם, 1700 בקירוב. מתוך הספר: "לכל הרוחות והשדים", עורך: פיליפ ווקוסובוביץ

 

אלוהים שלח אחריה שלושה מלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלוף אך כשהם השיגו אותה היא כבר היתה עמוק במצולות הים, ובחרה להיות אשתו של מלך השדים – אשמדאי והפכה לשדה מוצצת דם בעצמה. הם הפצירו בה לחזור לאדם והיא סירבה. כעונש נגזר שימותו עליה כל יום, מאה מבניה. כנקמה על העונש הנורא היא הודיעה שתרדוף תינוקות אנושיים, בני חוה.

 

קמיע ליולדת, מתוך אוסף הקמיעות של הספרייה הלאומית

 

כיתוב

 

לכן לפי המסורת היהודית לילית נחשבת לאחראית על מוות בעריסה. בנים פגיעים במיוחד להשפעתה עד גיל תשעה ימים, ובנות עד גיל עשרים יום. כדי להימנע מהשפעתה המזיקה, עד היום יש יולדות טריות, הנוהגות לשאת בארנקן או לתלות מעל העריסה תמונה של שלושת המלאכים, כי על פי המדרש המלאכים עשו הסכם עם לילית שבמקום בו ייראה שמם היא אינה יכולה לפגוע. אחרי שעזבה לילית נוצרה חווה מצלעו של אדם, ככפופה לו.

כאשר היא אינה רוצחת תינוקות, היא מוצצת את דמם של קורבונותיה, כיאה לערפדית אך לא רק זאת: על פי המסורת היא אחראית לחלומות זימה של גברים, ומקרי הלילה שלהם, מתעברת ויולדת שדים מדי יום. לכן לילית, התגלמותה של האישה המפתה, מסמלת את קול היצר הרע הדוחק בגברים לממש את הפנטזיות שלהם ולהשחית זרע לבטלה. מאז ועד היום מקושרים ערפדים למיניות מתפרצת ולמימוש הדחפים המיניים המודחקים שלנו. גם דרקולה הוא מורד רומנטי המבקש להתחבר לטבע, וגם לטבע האותנטי של האדם – יצר המין כמקור לעונג. דרקולה מסמל סוג של חופש מוחלט והתענגות הדוניסטית על דחפים.

 

הקמיע שנועד להגן על היולדת ועל הרכים הנולדים מפני לילית ובו שלושת המלאכים המגנים

 

כיצד להרוג ערפד?

הדרך השכיחה ביותר להרוג ערפד היא לתקוע יתד מעץ בלבו. דרכים אחרות כוללות עריפת ראשו ושריפה באמצעות אש או באמצעות חשיפה ישירה לאור השמש.

 

כיצד להתגונן מפני ערפד?
כדי להתגונן מפני ערפדים ניתן להשתמש בשיני שום. כמו כן יש להשתמש בצלב, מים קדושים או מגן דוד, שכן הערפד בהיותו יצור שטני ונטול נשמה, הוא האנטיתזה לקדושה ונדחה על ידי סמלים דתיים.

בנוסף, אם רודף אחריכם ערפד מומלץ לזרוק בפניו חופן של חול, אורז או מלח. באגדות פולקלור על ערפדים במיתולוגיה השונות – הסינית, ההודית והסלובקית – הערפד מקולל ביחס כפייתי למספרים (OCD מסוג אריתמו-מניה) ואנוס לספור גרגירים המוטלים בדרכו. אחת הדרכים לברוח מפניו היא אפוא להסיח את דעתו על ידי הטלת חופן של אורז או כל גרגר אחר בפניו, מה שיאלץ אותו להתעכב כדי לספור את הגרגרים. בשנות השבעים, תכונה זאת אומצה על ידי יוצרי "רחוב סומסום" בדמות הרוזן סופר, Count Von Count. מעבר למשחק המילים המשעשע של שמו (Count – תואר אצולה וגם הפועל "לספור") הוא ערפד שמדבר במבטא טרנסילבני, ועטוף גלימה כמו דרקולה של בלה לוגוסי. תכונה זאת גם אומצה על ידי יוצרי סדרת הערפדים הישראלית, "חצויה".

 

 

הכותבת, אודליה ברקין-קמיל, היא ערפדיולוגית – מומחית לערפדים. מרצה על ערפדים בתרבות הפופולרית, בעיקר בקולנוע ובטלוויזיה, כדימוי המשמש השראה והעצמה.

תודה רבה לד"ר צבי לשם וליובל דה מלאך מספריית גרשם שלום על העזרה הרבה באיתור מקורות ובהכנת הכתבה.

ליל הסדר בקמברה, 1915

מסמך נדיר חושף את ההכנות לליל הסדר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה

קמברה

בסוף מרץ 1915, בעיר קמברה שבצרפת, התאגדו מספר חיילים גרמנים-יהודיים כדי לחגוג ביחד את ליל הסדר וחג הפסח – עד כמה שהדבר ניתן במציאות מלחמת העולם הראשונה.

כדי להיערך כראוי, הכין החייל הבווארי אברהם (אדולף) פרנקל (1965-1891), דוקטור למתמטיקה, טופס הרשמה למשתתפים. נרשמו עוד תשעה חיילים, רובם מיחידות בוואריות, ששהו בשטח צרפתי כבוש קרוב לגבול עם בלגיה. פרנקל נתן הנחיות למשתתפים כיצד לבקש אישורי יציאה מהבסיסים: עליהם לומר שהדבר נדרש מתוך "צרכים דתיים" וגם המליץ להצטייד בסידורי תפילה. כל הנרשמים היו מעוניינים להשתתף בשני הערבים המתוכננים, ב-29 וב-30 במרץ. את רשימת המשתתפים בליל הסדר בשנת 1915 לקח ד"ר פרנקל לחפציו האישיים ושמר אותה במשך עשורים רבים. יחד עם ארכיונו האישי הגיעה גם רשימה זו למחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

רשימת המשתתפים בליל הסדר
רשימת המשתתפים בליל הסדר. לחצו על התמונה לגודל מלא

לאחר כ-50 שנה כתב אותו אברהם הלוי פרנקל את זיכרונות חייו, בשפה הגרמנית, אף על פי שבינתיים הוא גר בארץ כבר כמעט 40 שנה. ספר זה, כולל גם פרק על שירותו של פרנקל בצבא הגרמני במהלך כמעט כל שנות המלחמה. בפרק זה כתב פרנקל שבשנתיים הראשונות הוא שירת כחובש. בשנת 1915 הוא שירת בבית חולים צבאי בעיר הצרפתית קמברה. פרנקל אף הסביר בספרו שהוא היה ממונה על העניינים הדתיים של החיילים היהודיים, כלומר הוא מילא את החלל שבין דאגה לצרכים הדתיים של החיילים היהודיים ובין הרבנים הצבאיים, שלא יכלו להיות תמיד בכל במקום. סביר להניח שפרנקל אכן ארגן את ליל הסדר בתפקידו כממונה על ענייני דת.

אברהם (אדולף) פרנקל כחייל בחיל הרפואה הגרמני במלחמת העולם הראשונה
אברהם (אדולף) פרנקל כחייל בחיל הרפואה הגרמני במלחמת העולם הראשונה

על תפקיד זה כתב פרנקל:

"…בעיות חדשות עלו בעניינים שהיו קשורים לחיים המסורתיים, בעיקר בנוגע למזון, אך גם בקשר לתפילות, תפילין, להימנעות מגילוח וכדומה. אכן תמיד הצלחתי לחיות על פי כללי הכשרות, מלבד תקופה קצרה באביב 1918, כאשר רב הקהילה עדת ישראל בברלין, הד"ר עזרא מונק, אסר עליי בפרוש לשמור על הכשרות. מובן מאליו שבדרך כלל היה קשה לשמור שבת."

(תורגם מזיכרונותיו של פרנקל: Abraham A. Fraenkel: Lebenskreise. Aus den Erinnerungen eines jüdischen Mathematikers. Stuttgart 1967, p.128)

במחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה עבר פרנקל ליחידת תצפיתני מזג אוויר, תפקיד שתאם יותר את כישוריו המובהקים כמתמטיקאי. מיד לאחר סיום המלחמה חזר אברהם פרנקל לאוניברסיטת מרבורג, ומאוחר יותר עבר ללמד כפרופסור למתמטיקה בעיר קיל בצפון גרמניה. בשנת 1926, ביקר המתמטיקאי בארץ ישראל יחד עם משפחתו, ושלוש שנים לאחר מכן עלה ארצה ונעשה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית. ב-1938 אפילו נבחר לרקטור האוניברסיטה. בארץ פרסם חיבורים מתמטיים וחידש מונחים מתמטיים רבים בלשון העברית שעד אז לא היו קיימים.

גלגולי הפיוט "אבינו מלכנו" מהתלמוד ועד ברברה סטרייסנד

מסע מוזיקלי בין שלושה לחנים שנכתבו לפסוקים שונים מתוך תפילת "אבינו מלכנו", מהלחן האשכנזי הנפוץ עבור בלחן חסידי מוכר וכלה בלחנו של מקס ינובסקי.

"פותחין הארון" – מופיעה ההערה במחזור התפילה. ארון הקודש נפתח, ושליח הציבור והקהל מתחילים לנגן: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה… אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים…". תפילת "אבינו מלכנו", שמקורה עוד בימי התלמוד, היא אחת התפילות המוכרות והמזוהות ביותר עם ימים אלה, "הימים הנוראים" – הימים שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים.

למרות הבדלי מנהגים הנוגעים לאופן אמירת התפילה, בקהילות שונות (בעיקר בקרב יהודי אשכנז) מושרים חלקים מהתפילה בלחנים שונים. הפעם, נתמקד בשלושה לחנים שנכתבו לפסוקים שונים מתוך  תפילת "אבינו מלכנו". הראשון, לחן נפוץ ומוכר שמושר בקהילות אשכנזיות רבות. השני, זה המיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד. והשלישי, הצעיר מבניהם פרי עטו של המלחין מקס ינובסקי.

"האם ידוע מי הלחין את המנגינה המוכרת, הנפוצה והשכיחה של 'אבינו מלכנו'?" פניתי בשאלה אל המוזיקולוג והחזן פרופ' אליהו שלייפר. הוא השיב: "אני מצטער שאני מאכזב אותך… לצערי אינני יודע מי חיבר את הלחן הידוע ל'אבינו מלכנו'". שלייפר הפנה אותי לספרו של המלחין, המוזיקאי, החוקר והאתנומוזיקולוג אברהם צבי אידלסון "אוצר נגינות ישראל". "אוצר נגינות ישראל" כולל עשרה כרכי תווים שיצאו לאור בין השנים 1932-1914 ומרכזים את פירות מחקריו של אידלסון, שאסף ותיעד לחנים ומנגינות של עדות שנות בראשית המאה העשרים. לדברי שלייפר, הפרסום המוקדם ביותר של המנגינה המוכר לו מופיע בכרך העשירי של "אוצר נגינות ישראל" משנת 1932, שנושאו "שירי חסידים" (Gesänge der Chassidim).

בכרך זה מופיעות שתי גרסאות שונות של הלחן; "בגרסה הראשונה הלחן מופיע כחלק שני של ניגון חסידי (החלק הראשון איטי ובמשקל מרובע). בגרסה זאת מחולק הלחן בין קטעי סולו וקטעי מקהלה, ובמבט ראשון הוא נראה לגמרי שונה מן הניגון המקובל היום. הגרסה השנייה גם היא לא בדיוק כפי שאנו שרים היום, אבל אם מתעלמים מהפתיחה, אפשר להכיר היטב את הלחן המקובל". מופע נוסף של הלחן בגרסה כמעט זהה לזו המוכרת כיום מצויה בקובץ "שירי ארץ ישראל" משנת 1935 של יעקב שנברג, ונראה כי הניגון היה מקובל מאוד בשנות העלייה השנייה בארץ ישראל, ומי שנהגו לשיר אותו הם כנראה דווקא מנהיגי הסוציאליזם בתנועה הקיבוצית.

 

גרסה ראשונה של "אבינו מלכנו" מתוך "אוצר נגינות ישראל", כרך 10, לייפציג, 1932

 

בהקשר זה מעניין סיפורו של רפאל פסחי, מוותיקי קבוצת השרון שברמת דוד, שסיפר: "בקבוצת השרון היו חגיגות האחד במאי עניין שבספק, וגם אני לא הייתי בין החוגגים. שמעתי שבגבת החג מתקיים במלוא הדרו. החלטתי ללכת לראות איך חוגגים את החג הזה, שלא כתוב בתורה, אולי אשתכנע שזה כדאי. זה היה באחד במאי של שנת 1932. יצאתי עם העדר למרעה סמוך לגבת. בעוד העדר אוכל, ניגשתי לחדר האוכל של גבת, שעליו התנוסס הדגל האדום. עמדתי בפתח, והנה שירה נלהבת בוקעת: 'אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים'. אמרתי בלבי: נו, חג כזה גם אני מוכן לחגוג… כך התחלתי לחוג את האחד במאי…".

מקורו של הלחן המוכר נותר ב"צריך עיון", אולם על עובדת תפוצתו הרחבה קשה לערער. עדות מיוחדת המלמדת על התקבלותו של הניגון המוכר מצויה באוסף בן סטונהיל, שעותק שלו מצוי בארכיון הצליל הלאומי. בן סטונהיל (1964-1906), יהודי יליד פולין שהיגר עם משפחתו בראשית המאה הקודמת לארצות הברית, נטל על עצמו לאסוף ולתעד חומרי זמר מן הפולקלור היהודי האירופאי. למעלה מאלף שירים הקליט סטונהיל, ביניהם שירים פופולריים ביידיש, קטעי תפילות, ניגונים חסידיים ועוד.

פליטים רבים ששרדו את המלחמה שמשו כמידענים, נושאים בקולם את הזיכרון המוזיקלי שהיה. בהקלטות נשמעים ניצולים שונים מופיעים זה אחר זה כבסרט נע, נשאלים לשמם, למוצאם ולגילם, ושרים את שיריהם. בהקלטה מקיץ 1948 נשמע קולו של נער צעיר בן 16, פליט ששרד את אימות המלחמה והגיע לניו יורק. שם, במלון מרסיי שבמנהטן, הוקלט בידי סטונהיל. "אייער נאָמען?" (שמך?), נשאל הנער, "און ווי אלט ביסטו?" (ובן כמה אתה?). הנער השיב: "זעכצן" (שש עשרה). "און וואס וועסטו זינגען?" (ומה תשיר?) – "אבינו מלכנו". כאן נשמע קולו של הנער מזמר את הלחן הידוע, המילים מותאמות באופן קצת שונה מזה המוכר לנו כיום, אבל הניגון אותו ניגון.

 

ביצוע מתוך אוסף בן סטונהיל

 

תפילת "אבינו מלכנו" פותחת במילים "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", ומיד לאחריהן מופיעות המילים "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". גם מילים אלו זכו ללחן משל עצמן. אחד הלחנים המוכרים ביותר הוא זה המיוחס לרבי שניאור זלמן מליאדי (1813-1745), "בעל התניא" או "האדמו"ר הזקן" בפי חסידי חב"ד, מייסד חסידות זו. מלבד היותו גדול בתורה, נודע הרב כבעל כישרונות רבים, וביניהם כישרון מוזיקלי מיוחד. במסורת חסידי חב"ד מקובל לייחס לרבי שניאור זלמן כתיבת עשרה "ניגונים מכוונים".

בין עשרת הניגונים נכלל גם הניגון "אבינו מלכנו", כפי שמעיד "ספר הניגונים" (אנתולוגיה ייחודית המרכזת בתוכה רבים מניגוני החסידות). לניגון שלושה חלקים: חלק פותח ללא מילים, חלק אמצעי הכולל את מילות התפילה, וחלק מסיים – המורכב גם הוא ממנגינה בלבד. את הניגון שר הקהל כולו מיד לאחר פתיחת ארון הקודש, בטרם מתחיל החזן באמירת התפילה.

 

"אבינו מלכנו" בלחן רבי שניאור זלמן מליאדי, מתוך "ספר הניגונים", כרך א', 1948

 

בקטע שהוקלט במהלך "התוועדות" חסידים לפני כשלושה עשורים, נשמע קולו של מנהיג החסידות רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, שר את הניגון. ההקלטה פותחת בחלקו השני של הניגון, שכולל את מילות התפילה בקולו של הרבי. בהמשך מצטרפים החסידים לשירה, ואז נשמעים גם שני חלקי הניגון הנוספים: חלק הסיום ולאחריו חלק הפתיחה, שמופיע בהקלטה זו רק בהמשך.

 

בהקלטה מאוסף שמואל זלמנוב, שגם הופקד על פרויקט עריכת "ספר הניגונים" בידי האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, נשמע קולו של אחד החסידים – ככל הנראה זלמנוב עצמו – עם ההקדמה המכריזה "אבינו מלכנו – איינער פון די צען ניגונים פון די אלטען רבין" (אחד מעשרת הניגונים של האדמו"ר הזקן).

בהמשך נשמע חלקו הפותח של הניגון ללא מילים, לאחריו נכנס חלקו השני של הניגון (המושר בדומה לגרסה המופיעה בספר הניגונים, השונה במקצת מזו המושרת כיום) ולבסוף מושר החלק המסיים.

 

 

לחן מוכר נוסף לתפילת "אבינו מלכנו" הוא לחנו של המוזיקאי, המלחין, המנצח והמעבד מקס ינובסקי (1991-1912). ינובסקי הוא בנם של המוזיקאי חיים חייקל ינובסקי, שהיה סוחר עשיר, מוזיקאי ונגן צ'לו, ושל מרים רפ-ינובסקה, ששימשה כ"פרימדונה של האופרה הארץ ישראלית". לדברי פרופ' שלייפר, ינובסקי היה "המלך של מוזיקת בית הכנסת בשיקגו, בעיקר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים, אבל גם בקרב הקהילות האורתודוקסיות. ינובסקי השתמש בטקסט הרפורמי של תפילת 'אבינו מלכנו' לראש השנה, שבו רק פסוקים נבחרים מתוך התפילה המסורתית, וכתב את היצירה לסולן (או סולנית), מקהלה מעורבת ועוגב, בסגנון שנחשב חדשני בבתי הכנסת הרפורמיים דאז, אשר נהגו לשיר את הרפרטואר של בתי הכנסת הגרמניים מן המאה ה-19. בניגוד לכך, ביצירה זאת, כמו גם באחרות שכתב באותה תקופה, ינובסקי שילב סגנון הלקוח מן החזנות המזרח אירופית עם יסודות ששאל מהמוזיקה העממית והאמנותית הישראלית".

 

"אבינו מלכנו" בלחן מקס ינובסקי, שיקגו, 1950

 

הקונספט ליצירה היה "שירה אינטימית ולא מוחצנת". שלייפר ציין כי ינובסקי סיפר לו באופן אישי כי רצה שהשירה תהיה מדודה, לא בעלת אופי קצבי חופשי, אלא מוכתבת על ידי הקצב של האורגן המלווה אותה: "הוא רצה שהאורגן יסמן את דפיקות הלב שלו…". היצירה מסתיימת במילים "שמע קולנו", ותפקיד המקהלה נשמע כהד. נראה שאת עיקר פרסומו בקרב הציבור הרחב קנה לו הלחן בביצועה הנודע של הזמרת ברברה סטרייסנד, ששונה בעיבודו המוזיקלי מזה המקורי. פרסום מוקדם של היצירה משנת 1950 נמצא באוסף יעקב מיכאל "לסולו, מקהלה מעורבת אורגן או פסנתר".

ולוואי ויתקבלו הבקשות והתפילות כמילות התפילה – "אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה".