אלמלא המלחמות האיומות שהתרחשו בעולמנו מאז ראשית המאה ה-20 ומקרי האלימות הרבים, היינו מגיעים אל מצב מתוקן בו מרבית האנשים מתים בשיבה טובה והלוקים במחלות – נרפאים אף הם. כבר כיום במדינות המערב המוות של אדם מתחת לגיל שיבה מתקבל כערעור על הסדר. לא כך היה בעולם העתיק, המוות שכן תדיר בכל בית, במיוחד מוות של תינוקות ושל ילדים רכים. זו הייתה המציאות עד ראשית המאה ה-20, עד המצאת האנטיביוטיקה.

ומה יעשה האדם וחי? דרכים רבות ויצירתיות עומדות לפני הרוצה למנוע מהקללות לחול על ראשו. לא תמיד עשיית הטוב והישר בעיני ה' מספיקה… אחת הדרכים המקובלות בתרבויות הקדומות ונמשכת עד ימינו היא שימוש בקמיעות, וביניהן קערות השבעה בבליות.

קערות השבעה הן סוג של קמיע המורכב מברכות, מקללות ומנוסחאות מאגיות שנכתבות על גבי קערות חרס ונקברות מתחת הבית. הטמנת קערות השבעה הייתה דרך נפוצה למאבק בשדים במאות ה-4 עד ה-7 בבבל בחברה היהודית והנוכרית כאחד. מטרת הטקסטים הכתובים בתוך קערות ההשבעה הייתה להגן על בעלי הקערות מפני שדים ומזיקים הגורמים למחלות. הקללות הכתובות בתורה מציינות מחלות רבות:

"יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ […] יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב […] יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ […] גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דברים, כ"ח, כב- סא בהשמטות)

הפרוט המבהיל הזה מציג את שכיחות המחלות בעולם העתיק. האמונה הנפוצה הייתה שהמחלות נגרמות על ידי שדים. היום הודברו רבות מהמחלות "שהביאו השדים" ע"י תרופות ואנטיביוטיקה. ואולי שדים הם בכלל חיידקים?

יותר מאלפיים קערות השבעה נמצאו בבבל (עירק של היום); רובן התגלו משנות השמונים ואילך. שני שליש מתוכן כתובות ארמית יהודית-בבלית ומעידות על ידע מעמיק במקורות היהודיים. נתגלו גם קערות בשפות אחרות שכנראה נכתבו בידי לא יהודים. חשיבותן המחקרית עצומה, שכן נכון להיום אלו הן הכתובות הארכיאולוגיות היחידות שנותרו לנו מבבל מתקופת התלמוד. הן משקפות תרבות יהודית עממית המציגה קשר חזק בין עולמם של חז"ל לבין עולמם של כותבי הקערות. הקערות מכילות ציטוטים רבים של פסוקים, ברכות, תפילות, שימוש בלשון המשנה, ושמות רבנים מוכרים. הן מאירות באור חדש את הסיפורים על גירוש שדים והלכות הקשורות לנשיאת קמיעות, המופיעים במשנה ובתלמוד.

הקערות נמצאו מתחת לבתים עתיקים. בדרך כלל הן היו טמונות במהופך, לעיתים זו על גבי זו. כותבי ההשבעה, שזהותם אינה ידועה, עבדו לפי הזמנה. ניתן לדמות שהתהליך התרחש כך: הלקוח תינה את צרותיו בפני הכותב, שהיה 'מומחה להשבעות'. הלז היה מעבד את הנתונים ורוקח מהם נוסח מאגי שייעודו גירוש השדים מן הבית. הכותבים התחילו לרוב ממרכז קערת החרס. בלב הקערה הם ציירו תחילה, בדיו בעזרת מכחול, דמויות אנוש ויצורי כלאיים. הדמויות סכמטיות, קפואות, חסרות הבעה ובעלות עיניים חלולות. דמויות רבות מתוארות כבעלות שיער ארוך ופרוע המאפיין שדות, אחרות מצוירות עם קרניים לראשיהן. רבות מהדמויות מתוארות כשידיהן הגדולות מצולבות או כבולות באזיקים ולעיתים גם רגליהן כבולות.

סביב הדמויות נכתב טקסט ההשבעה שהיה חופשי ברוחו, אך נשען על נוסחאות וכלל חזרות מרובות. הטקסט הזכיר את שם מזמין (או המזמינה) הקערה ושם אמו, את שמות בני משפחתו וגם את שמות השדים המגורשים. לרוב נכתבו הטקסטים במבנה מעגלי לולייני שיש לו משמעות מאגית, מבפנים כלפי חוץ. לא רק השלשלאות באיור כלאו את הדמויות, אלא גם טקסט ההשבעה שנתן גט כריתות לשד וציווה עליו לא לגרום יותר סבל ומחלות לבני הבית. בעלי הבית בקשו באמצעות פרקטיקה זו "להתגרש" מהשד או שדים השוכנים בביתם ולשלח אותם לכל הרוחות (או לבית אחר…).

עיון בנוסח הקערות מגלה שרבות מהן מבקשות הגנה על התינוקות במשפחה. לדוגמה נוסח השבעה נפוץ: אני הוא… המלאך המהיר העומד לפני אדון העולם בדבר ילדי הנשים הנחטפים. והוא פורץ בדברים ואומר: 'על קברי המתים ישבתי ושמעתי קול הנשים הצווחות ומצווחות, הבוכות ומבכות,  והן… פורצות בקול אחד ואומרות…' (מתורגם לעברית מן הנוסחה הארמית המקורית, מתוך: אוסף סכוין, קערה מס' 1927/61).

הקערה המונחת לפנינו הינה קערת השבעה כתובה ארמית-יהודית בשם המלאך סרפיאל, לגירוש שני שדים מביתו של כפנאי בן אימא ואשתו אימאי בת אנאי. במרכז התמונה מצויר השד בעל העיניים החלולות. ידיו מצולבות, רגליו כבולות בשלשלאות ושערו פרוע. שתי דמויות דמוניות מבצבצות מראשו, ואחת נוספת עומדת לשמאלו כשידיה מורמות במחוות כניעה. סביב הדמויות ערוך הנוסח. אכן, השד כלוא היטב, ואם מישהו עדיין נותן לו סיכוי לברוח, הרי כאן, מתחת לרצפת הבית, תהיה קבורתו, במהופך.

השימוש היצירתי בקערות ההשבעה מלמד על דרכי התמודדות עם הכוחות השליליים הפועלים בעולם. המשתמשים הרבים בקערות אלו מודים בקיומה של הקללה בחייהם. הם אינם מדחיקים אותה או מתעלמים ממנה. לאור העובדה המצערת שאנטיביוטיקה לא הייתה מוכרת להם, נאלצו הסובלים להשתמש בפתרונות אלטרנטיביים. הקערות שצורתן כצורת יד פתוחה נועדו לקבל אליהן את הצרות ולהגן על בני הבית, במיוחד על התינוקות הרכים. כתיבת הגט לשדים מסמלת את הכנעת כוחות הרוע ושליטה בהם. בתוך הקערות צמצמו והגבילו הכותבים את נוכחות הקללות (השדים) בביתם, ובאקט סמלי קברו אותן הפוכות ובכך הביאו, כך קיוו, למות השדים, לפחות בביתם הם. וכפי שמתאר נוסח השבעה מרגש בקערה שמקורה אינו יהודי:

"בשם הגדול הזה ובדיבור הגדול הקדמון הזה וברז הקדמון הזה ובקערה הקדמונית הזאת, […] שוב, אני השבעתי אותך ואני גוזר עליך ב)שמה של […] קחי את הרזים האלה וקבלי את ההשבעות האלה והסתלקי וצאי מן הגוף הזה והבית של חאי בן עספינדרמיד, מבניו ומזרעיו […] מביתו, היכלו  ומפתן ביתו כמו מלח המתמוסס ונעלם במים. ורפואה תהיה לגוף הרוח והנשמה של חאי בן עספינדרמיד. החיים מנצחים". (מתורגם מארמית מנדאית)

הקערה נקברת, ולא התינוקות. השדים מתפוגגים והחיים מנצחים.

אילת דורה ספיריה היא אמנית קרמיקה צעירה, בוגרת בצלאל וחברת קבוצת "סטודיו משלך". לקראת תערוכה שנקראה "מסוף העולם ועד סופו" והוצגה במוזיאון ארצות המקרא (2017), נקראו חברות הקבוצה ליצור דיאלוג עם מוצגים במוזיאון. אילת בחרה בקערות ההשבעה. במסגרת התחקיר שעשתה לקראת תהליך היצירה גילתה אילת שקערות השבעה רבות עסקו בשמירה על תינוקות רכים. הפחד הקמאי מפני אובדן ילד, נגע בביוגרפיה האישית של האמנית, מכיוון שהיא איבדה את תינוקה הראשון בלידה שקטה. ההתמודדות המקובלת עד לעת האחרונה הייתה להדחיק אירועים טראומטיים כגון זה. ספיריה יצרה קערות פורצלן שהכילו את הפחדים הקדומים יחד עם החרדות האישיות ויצרו להם פרשנות אישית מחודשת.

ובמילים שלה: "במהלך שקושר בין החטא הקדמון, דמותה של לילית ופרטים אוטוביוגרפיים, יצרתי מעין כלי קיבול לחרדות ולאמונה בטוב. העבודה יונקת מתרבות שלא משקפת את העצב שבו נלד בנים, ומנסה להחזיר את הכאב לשיח הנעדר".  (כל ציטוטי האמנית לקוחים מתוך קטלוג התערוכה: אוצרות ועורכות הקטלוג: איריס פשדצקי וגילי זיידמן – "המקרר", "מסוף העולם ועד סופו", 2017)

קערת הפורצלן העגולה שלפנינו (אחת מבין השלוש שהוצגו בתערוכה) נוצרה על האבניים. בתחתית הקערה חרטה האמנית דמות עובר. סביב העובר על גבי הדפנות היא הוסיפה כיתוב בדיו שחורה בשורה ספיראלית ארוכה, העולה מהקרקעית אל השפה. הכיתוב מזכיר בצורתו את נוסחי ההשבעה הקדומים. בשונה מקערות ההשבעה המאגיות הכיתוב כאן אינו מגלה את רגשות הפחד של בעלי הבית באמצעות איומים על השדים והרחקתם. ספיריה לא כתבה מילות ברכה או קללה אלא נתונים אובייקטיביים אותם ליקטה מדו"ח הסקירה המאוחרת שעברה בהריונה הראשון שהסתיים כאמור במות העובר. ספיריה רואה בצורת הקערה קווי מתאר של בטן הריונית. בניגוד לקערות המקוריות שהוטמנו מתחת לבית, בחרה האמנית "להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד עם הפחדים והחששות שמלווים אותי בכל הריון מחדש".

כאשר הפורצלן דק במיוחד הוא נעשה שקוף לאור. החריטה של דמות העובר על קרקעית הקערה מנצלת תכונה זו. בתערוכה הניחו האוצרות, איריס פשדצקי וגילי זיידמן, תאורה בגוון זהוב מתחת לקערה, התוצאה היא שהעובר זוהר. ידיו המושטות קדימה מכמירות לב. אצבעותיהן הפרושות מזכירות את קמיע החמסה שמבטא שמירה והגנה. העיגול סביבו נדמה כרחם, שמתכתב עם דימוי הכלא בקערות הקדומות. למזלנו במרבית המקרים אכן הרחם האימהי משמש בית גידול מגן לעובר. אך כבר חז"ל (שבת קכ"ט ע"א) מכנים את הרחם "קבר". הארת הקערה או החשכתה מניחה את הפרשנות לצופה, ומצטרפת למשאלה המובעת בקערה הקדומה:  "…והסתלקי וצאי מן הגוף הזה והבית […] כמו מלח המתמוסס ונעלם במים. ורפואה תהיה לגוף הרוח והנשמה. החיים מנצחים".

כתבה זו הינה חלק מפרק בספר "אמנות כפרשנות" חלק ב', שעתיד לצאת לאור בשנה זו בע"ה.

תודה מיוחדת לד"ר נתן פורד על עזרתו בהכנת המאמר.