הקערה נקברת, ולא התינוקות. השדים מתפוגגים והחיים מנצחים

קערות השבעה בבליות - אז והיום

קערת השבעה

צילום: אברהם חי. באדיבות מוזיאון ארצות המקרא

אלמלא המלחמות האיומות שהתרחשו בעולמנו מאז ראשית המאה ה-20 ומקרי האלימות הרבים, היינו מגיעים אל מצב מתוקן בו מרבית האנשים מתים בשיבה טובה והלוקים במחלות – נרפאים אף הם. כבר כיום במדינות המערב המוות של אדם מתחת לגיל שיבה מתקבל כערעור על הסדר. לא כך היה בעולם העתיק, המוות שכן תדיר בכל בית, במיוחד מוות של תינוקות ושל ילדים רכים. זו הייתה המציאות עד ראשית המאה ה-20, עד המצאת האנטיביוטיקה.

ומה יעשה האדם וחי? דרכים רבות ויצירתיות עומדות לפני הרוצה למנוע מהקללות לחול על ראשו. לא תמיד עשיית הטוב והישר בעיני ה' מספיקה… אחת הדרכים המקובלות בתרבויות הקדומות ונמשכת עד ימינו היא שימוש בקמיעות, וביניהן קערות השבעה בבליות.

קערות השבעה הן סוג של קמיע המורכב מברכות, מקללות ומנוסחאות מאגיות שנכתבות על גבי קערות חרס ונקברות מתחת הבית. הטמנת קערות השבעה הייתה דרך נפוצה למאבק בשדים במאות ה-4 עד ה-7 בבבל בחברה היהודית והנוכרית כאחד. מטרת הטקסטים הכתובים בתוך קערות ההשבעה הייתה להגן על בעלי הקערות מפני שדים ומזיקים הגורמים למחלות. הקללות הכתובות בתורה מציינות מחלות רבות:

"יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ […] יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב […] יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ […] גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דברים, כ"ח, כב- סא בהשמטות)

הפרוט המבהיל הזה מציג את שכיחות המחלות בעולם העתיק. האמונה הנפוצה הייתה שהמחלות נגרמות על ידי שדים. היום הודברו רבות מהמחלות "שהביאו השדים" ע"י תרופות ואנטיביוטיקה. ואולי שדים הם בכלל חיידקים?

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית להגנת היולדת וילדיה. מאוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית להגנת היולדת וילדיה. מאוספי הספרייה הלאומית

יותר מאלפיים קערות השבעה נמצאו בבבל (עירק של היום); רובן התגלו משנות השמונים ואילך. שני שליש מתוכן כתובות ארמית יהודית-בבלית ומעידות על ידע מעמיק במקורות היהודיים. נתגלו גם קערות בשפות אחרות שכנראה נכתבו בידי לא יהודים. חשיבותן המחקרית עצומה, שכן נכון להיום אלו הן הכתובות הארכיאולוגיות היחידות שנותרו לנו מבבל מתקופת התלמוד. הן משקפות תרבות יהודית עממית המציגה קשר חזק בין עולמם של חז"ל לבין עולמם של כותבי הקערות. הקערות מכילות ציטוטים רבים של פסוקים, ברכות, תפילות, שימוש בלשון המשנה, ושמות רבנים מוכרים. הן מאירות באור חדש את הסיפורים על גירוש שדים והלכות הקשורות לנשיאת קמיעות, המופיעים במשנה ובתלמוד.

הקערות נמצאו מתחת לבתים עתיקים. בדרך כלל הן היו טמונות במהופך, לעיתים זו על גבי זו. כותבי ההשבעה, שזהותם אינה ידועה, עבדו לפי הזמנה. ניתן לדמות שהתהליך התרחש כך: הלקוח תינה את צרותיו בפני הכותב, שהיה 'מומחה להשבעות'. הלז היה מעבד את הנתונים ורוקח מהם נוסח מאגי שייעודו גירוש השדים מן הבית. הכותבים התחילו לרוב ממרכז קערת החרס. בלב הקערה הם ציירו תחילה, בדיו בעזרת מכחול, דמויות אנוש ויצורי כלאיים. הדמויות סכמטיות, קפואות, חסרות הבעה ובעלות עיניים חלולות. דמויות רבות מתוארות כבעלות שיער ארוך ופרוע המאפיין שדות, אחרות מצוירות עם קרניים לראשיהן. רבות מהדמויות מתוארות כשידיהן הגדולות מצולבות או כבולות באזיקים ולעיתים גם רגליהן כבולות.

סביב הדמויות נכתב טקסט ההשבעה שהיה חופשי ברוחו, אך נשען על נוסחאות וכלל חזרות מרובות. הטקסט הזכיר את שם מזמין (או המזמינה) הקערה ושם אמו, את שמות בני משפחתו וגם את שמות השדים המגורשים. לרוב נכתבו הטקסטים במבנה מעגלי לולייני שיש לו משמעות מאגית, מבפנים כלפי חוץ. לא רק השלשלאות באיור כלאו את הדמויות, אלא גם טקסט ההשבעה שנתן גט כריתות לשד וציווה עליו לא לגרום יותר סבל ומחלות לבני הבית. בעלי הבית בקשו באמצעות פרקטיקה זו "להתגרש" מהשד או שדים השוכנים בביתם ולשלח אותם לכל הרוחות (או לבית אחר…).

עיון בנוסח הקערות מגלה שרבות מהן מבקשות הגנה על התינוקות במשפחה. לדוגמה נוסח השבעה נפוץ: אני הוא… המלאך המהיר העומד לפני אדון העולם בדבר ילדי הנשים הנחטפים. והוא פורץ בדברים ואומר: 'על קברי המתים ישבתי ושמעתי קול הנשים הצווחות ומצווחות, הבוכות ומבכות,  והן… פורצות בקול אחד ואומרות…' (מתורגם לעברית מן הנוסחה הארמית המקורית, מתוך: אוסף סכוין, קערה מס' 1927/61).

הקערה המונחת לפנינו הינה קערת השבעה כתובה ארמית-יהודית בשם המלאך סרפיאל, לגירוש שני שדים מביתו של כפנאי בן אימא ואשתו אימאי בת אנאי. במרכז התמונה מצויר השד בעל העיניים החלולות. ידיו מצולבות, רגליו כבולות בשלשלאות ושערו פרוע. שתי דמויות דמוניות מבצבצות מראשו, ואחת נוספת עומדת לשמאלו כשידיה מורמות במחוות כניעה. סביב הדמויות ערוך הנוסח. אכן, השד כלוא היטב, ואם מישהו עדיין נותן לו סיכוי לברוח, הרי כאן, מתחת לרצפת הבית, תהיה קבורתו, במהופך.

קערת השבעה כתובה ארמית-יהודית בשם המלאך סרפיאל, לגירוש שני שדים מביתו של כפנאי בן אימא ואשתו אימאי בת אנאי. טין מסופוטמיה (עיראק) המאה החמישית-המאה השמינית,  אוסף משפחת וולף. קוטר הקערה 17.7 ס"מ. צילום: אברהם חי. באדיבות מוזיאון ארצות המקרא

השימוש היצירתי בקערות ההשבעה מלמד על דרכי התמודדות עם הכוחות השליליים הפועלים בעולם. המשתמשים הרבים בקערות אלו מודים בקיומה של הקללה בחייהם. הם אינם מדחיקים אותה או מתעלמים ממנה. לאור העובדה המצערת שאנטיביוטיקה לא הייתה מוכרת להם, נאלצו הסובלים להשתמש בפתרונות אלטרנטיביים. הקערות שצורתן כצורת יד פתוחה נועדו לקבל אליהן את הצרות ולהגן על בני הבית, במיוחד על התינוקות הרכים. כתיבת הגט לשדים מסמלת את הכנעת כוחות הרוע ושליטה בהם. בתוך הקערות צמצמו והגבילו הכותבים את נוכחות הקללות (השדים) בביתם, ובאקט סמלי קברו אותן הפוכות ובכך הביאו, כך קיוו, למות השדים, לפחות בביתם הם. וכפי שמתאר נוסח השבעה מרגש בקערה שמקורה אינו יהודי:

"בשם הגדול הזה ובדיבור הגדול הקדמון הזה וברז הקדמון הזה ובקערה הקדמונית הזאת, […] שוב, אני השבעתי אותך ואני גוזר עליך ב)שמה של […] קחי את הרזים האלה וקבלי את ההשבעות האלה והסתלקי וצאי מן הגוף הזה והבית של חאי בן עספינדרמיד, מבניו ומזרעיו […] מביתו, היכלו  ומפתן ביתו כמו מלח המתמוסס ונעלם במים. ורפואה תהיה לגוף הרוח והנשמה של חאי בן עספינדרמיד. החיים מנצחים". (מתורגם מארמית מנדאית)

הקערה נקברת, ולא התינוקות. השדים מתפוגגים והחיים מנצחים.

קערה בעלת כיתוב במנדעית עם ציור שד שמפניו אמורה הקערה להגן. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב במנדעית עם ציור שד שמפניו אמורה הקערה להגן. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

אילת דורה ספיריה היא אמנית קרמיקה צעירה, בוגרת בצלאל וחברת קבוצת "סטודיו משלך". לקראת תערוכה שנקראה "מסוף העולם ועד סופו" והוצגה במוזיאון ארצות המקרא (2017), נקראו חברות הקבוצה ליצור דיאלוג עם מוצגים במוזיאון. אילת בחרה בקערות ההשבעה. במסגרת התחקיר שעשתה לקראת תהליך היצירה גילתה אילת שקערות השבעה רבות עסקו בשמירה על תינוקות רכים. הפחד הקמאי מפני אובדן ילד, נגע בביוגרפיה האישית של האמנית, מכיוון שהיא איבדה את תינוקה הראשון בלידה שקטה. ההתמודדות המקובלת עד לעת האחרונה הייתה להדחיק אירועים טראומטיים כגון זה. ספיריה יצרה קערות פורצלן שהכילו את הפחדים הקדומים יחד עם החרדות האישיות ויצרו להם פרשנות אישית מחודשת.

ובמילים שלה: "במהלך שקושר בין החטא הקדמון, דמותה של לילית ופרטים אוטוביוגרפיים, יצרתי מעין כלי קיבול לחרדות ולאמונה בטוב. העבודה יונקת מתרבות שלא משקפת את העצב שבו נלד בנים, ומנסה להחזיר את הכאב לשיח הנעדר".  (כל ציטוטי האמנית לקוחים מתוך קטלוג התערוכה: אוצרות ועורכות הקטלוג: איריס פשדצקי וגילי זיידמן – "המקרר", "מסוף העולם ועד סופו", 2017)

קערת הפורצלן העגולה שלפנינו (אחת מבין השלוש שהוצגו בתערוכה) נוצרה על האבניים. בתחתית הקערה חרטה האמנית דמות עובר. סביב העובר על גבי הדפנות היא הוסיפה כיתוב בדיו שחורה בשורה ספיראלית ארוכה, העולה מהקרקעית אל השפה. הכיתוב מזכיר בצורתו את נוסחי ההשבעה הקדומים. בשונה מקערות ההשבעה המאגיות הכיתוב כאן אינו מגלה את רגשות הפחד של בעלי הבית באמצעות איומים על השדים והרחקתם. ספיריה לא כתבה מילות ברכה או קללה אלא נתונים אובייקטיביים אותם ליקטה מדו"ח הסקירה המאוחרת שעברה בהריונה הראשון שהסתיים כאמור במות העובר. ספיריה רואה בצורת הקערה קווי מתאר של בטן הריונית. בניגוד לקערות המקוריות שהוטמנו מתחת לבית, בחרה האמנית "להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד עם הפחדים והחששות שמלווים אותי בכל הריון מחדש".

אילת דורה ספיריה, 'בטן מלאה', 2017, אוסף האמנית, צילום: גיא יחיאלי

כאשר הפורצלן דק במיוחד הוא נעשה שקוף לאור. החריטה של דמות העובר על קרקעית הקערה מנצלת תכונה זו. בתערוכה הניחו האוצרות, איריס פשדצקי וגילי זיידמן, תאורה בגוון זהוב מתחת לקערה, התוצאה היא שהעובר זוהר. ידיו המושטות קדימה מכמירות לב. אצבעותיהן הפרושות מזכירות את קמיע החמסה שמבטא שמירה והגנה. העיגול סביבו נדמה כרחם, שמתכתב עם דימוי הכלא בקערות הקדומות. למזלנו במרבית המקרים אכן הרחם האימהי משמש בית גידול מגן לעובר. אך כבר חז"ל (שבת קכ"ט ע"א) מכנים את הרחם "קבר". הארת הקערה או החשכתה מניחה את הפרשנות לצופה, ומצטרפת למשאלה המובעת בקערה הקדומה:  "…והסתלקי וצאי מן הגוף הזה והבית […] כמו מלח המתמוסס ונעלם במים. ורפואה תהיה לגוף הרוח והנשמה. החיים מנצחים".

כתבה זו הינה חלק מפרק בספר "אמנות כפרשנות" חלק ב', שעתיד לצאת לאור בשנה זו בע"ה.

תודה מיוחדת לד"ר נתן פורד על עזרתו בהכנת המאמר.


רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

 

עוד בנושא

לאוסף הקערות המאגיות בספרייה הלאומית

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

הפריטים העתיקים בספרייה: קערות מכסחות שדים מבבל

שאול שקד (תשס"ה), "קערות השבעה ולוחות קמיע: כיצד נפטרים משדים מזיקים?", בכתב העת קדמוניות

שאול שקד, "קערות השבעה ארמיות ושימושן: מבוא קצר", בתוך: פיליפ ווקוסבוביץ (עורך), לכל הרוחות והשדים – לחשים וקמיעות במסורת היהודית, מוזיאון ארצות המקרא ירושלים, 2010, עמ' 62–67

נעמה וילוז'ני, שערות לילית וקרני אשמדאי : דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית: בין בבל לארץ-ישראל בשלהי העת העתיקה 

אביגיל מנקין, "מאגיה" מתוך: דברים אחדים: תרבות יהודית מעת לעת, גיליון 25, מרץ 2014




נדיר: פירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם

סיפורו של פירוש המשנה בכתב ידו של המחבר – הלוא הוא הרמב"ם בכבודו ובעצמו

דיוקנו של הרמב"ם על רקע כתב ידו המקורי של ה"משנה תורה" השמור בספרייה הלאומית

דיוקנו של הרמב"ם על רקע כתב היד המקורי השמור בספרייה הלאומית

פרויקט מיוחד: צאו לטיול מסביב לעולם עם הרמב"ם ב-800 שנה>>> 

רמבם
לחצו על המפה וצאו למסע!

 

"פירוש המשנה" נחשב לחיבור הבשל הראשון שחיבר הרמב"ם. הוא מעיד שהחל לכתוב אותו בגיל 23 וסיים בגיל 30 בשנת 1161. את הכתיבה החל הרמב"ם ככל הנראה במרוקו לאחר שברח משם עם משפחתו מפחד אנשי מֻוַואחִידוּן  שכבשו את דרום ספרד. הוא המשיך בכתיבת הפירוש בזמן כהונתו כרב וכמנהיג קהילת יהודי מצרים.

הפירוש הוא ביאור לדברי המשניות עם התייחסות הלכתית. חלקים ממנו כמו ההקדמה לפירוש, ההקדמה למסכת אבות ולפרק חלק ("חלק" הוא השם של פרק "מפורסם" במסכת סנהדרין) הם כתבים פילוסופיים הנלמדים כפרקים חשובים במחשבת ישראל.

הרמב"ם מצטט את המשנה בשפה המקורית, אך הפירוש עצמו כתוב בשפה הערבית ובאותיות עבריות. הוא תורגם מספר פעמים לעברית ומודפס במשניות וברוב המהדורות של הגמרא.

משפחת הרמב"ם שמרו על כתב היד המקורי (יחד עם כתבים נוספים של אביהם) ואף הוסיפו הערות משלהם. ניתן לראות, ברוב עמודי הפירוש, בכתב היד את הערותיו של בנו, רבי אברהם, וצאצא נוסף רבי דוד הנגיד. אותו רבי דוד היגר לסוריה ולקח עמו את כתב היד. משפחתו התיישבה בעיר חלב (ארם צובא).

כתב היד שלנו נסע איתם. בשלב מסוים ככל כנראה נפרדו  בני המשפחה. סביר להניח שכולם רצו מזכרת מראש המשפחה המפורסם והוחלט לחלק את כתב היד לפי ששת סדרי המשנה שעליהם נכתב הפירוש. אנו שומעים עליה שוב בספר אבקת רוכל (הרב יוסף קארו המאה ה-16) בסימן כ"ז:

"ובפירוש המשנה שחבר הרמב"ם ז"ל בכתב ידו הקדושה של המחבר ז"ל הנמצא היום פה (ארם) צובא…."

מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-17, הגיע סדר נזיקין (וכנראה גם סדר קדשים) מתוך כתב היד לידי אשתו של אברהם הכהן דקניס ז"ל שהקדישה אותו לזכר בעלה ובנו יצחק. את ההקדשה רשמה האישה בדף האחרון.

 

כתב יד הרמבם
ההקדשה מתוך כתב היד המצוי בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

 

אותו אברהם מופיע כבעלים של כתב יד אחר לחלוטין משנת 1611 הנמצא בספרייה באוקספורד. אברהם נפטר בזמן מאוחר יותר, אך לא מאוחר מתחילת שנות ה-30 של המאה ה-17 שכן אז היה חלק זה של כתב היד כבר בידיים אחרות.

במבוא לחלק הראשון של כתב היד  של הפירוש למשנה, כותב רבי שלמה, אחד מניניו של הרמב"ם, שהוא מקדיש את כתב היד לשם שמים ולזכות בני המשפחה מדור לדור עד ביאת המשיח.

 

ההקדשה של רבי שלמה, אחד מניניו של הרמב"ם, המצוי בכתב היד בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד
ההקדשה של רבי שלמה, אחד מניניו של הרמב"ם, המצוי בכתב היד בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

 

כל מי שרוצה לעיין בכתבים מוזמן לעשות כך כי הרי זהו רצון המחבר מלכתחילה. אך "מי שעובר על ידי מכירה או נתינה בערבון, ארור הוא לאלוקי ישראל".

 

"ארור הוא לאלוקי ישראל"
ארור הוא לאלוקי ישראל". ספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

 

איננו יודעים מי היה אותו "ארור לאלוקי ישראל". דבר אחד בטוח. מישהו מכר את כתבי היד. אדוורד פוקוק שימש ככומר של הקהילה האנגלית בחלב בשנים 1634-1630. הוא קנה בתקופה זו את סדר נזיקין וקודשים והחזירם עמו לאנגליה. לימים פרסם חלק מהדברים בספר משנת 1655.

מאוחר יותר כיהן בחלב באותו תפקיד רוברט הנטינגטון. לידיו הגיע סדר זרעים של פירוש המשנה. הנטינגטון מכר לאוניברסיטת אוקספורד את החלק שלו ב-1693 ובאותה שנה האוניברסיטה רכשה את האוסף של פוקוק כך שהיו בידם 3 מתוך ששה סדרי משנה עם פירוש הרמב"ם בכתב ידו. על סדר טהרות של הפירוש, איננו יודעים דבר. הוא נעלם עם הזמן במרחבי סוריה.

בתחילת המאה ה-20 רכש הרב יעקב משה טולאדנו את חלקים מועד ונשים של כתב היד מ"יהודי פשוט" בדמשק. הוא מכר אותם ב-1908 לאספן המפורסם דוד סלימאן ששון. האוסף המרשים של כתבי יד וספרים יהודיים שאסף ששון נודע בעולם המחקר. בשנות ה-70 צאצאיו של ששון החליטו למכור חלקים מהאוסף וב-1975 עמדו שני חלקי פירוש המשנה במכירה פומבית של Sotheby בשוויץ. לספרייה הלאומית היה עניין רב לרכוש אותם אך הסכום הנדרש היה גבוה מדי. שר החינוך דאז, אהרון ידלין קרא לארגוני מתנדבים, נציגים יהודים בחו"ל, תורמים מכל השכבות ולציבור הרחב להשתתף ברכישת כתבי יד מאוסף ששון. שמונה פריטים נרכשו אז, וביניהם פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו. כתב היד הועבר למשמרת בספרייה הלאומית של ישראל.

אך מנין לנו שזהו כתב ידו של הרמב"ם בעצמו? אולי זו העתקה מאוחרת יותר של תלמיד או בן משפחה?

 

2
פירוש המשנה לרמב"ם בכתב ידו (סדר מועד ונשים)

 

קודם כל ניתן להשוות את הכתב עם כתב הרמב"ם המופיע בקטעי גניזה שנתגלו בקהיר. בנוסף, כתב היד של פירוש המשנה מלא במחיקות ותיקונים. נשאל את עצמינו מי היה מעז למחוק את דברי הרמב"ם ולשנות אותם? התשובה הפשוטה היא – רק הרמב"ם עצמו.

תיקונים בכתב היד של הרמב"ם
תיקונים בכתב ידו של הרמב"ם מכתב היד השמור בספרייה הלאומית

מדובר אם כן, בגרסה הראשונה האישית של הרמב"ם. גרסה זו מכילה תיקונים כמעט בכל עמוד.

תיקונים בכתב ידו של הרמב"ם מכתב היד השמור בספרייה הלאומית
תיקונים בכתב ידו של הרמב"ם מכתב היד השמור בספרייה הלאומית

 

במשך השנים, הרמב"ם עדכן את כתב היד פעמים רבות. לאחר עיון נוסף במקורות שונים החליט למחוק חלקים ולבצע תיקונים. הוא אפילו הוסיף הפניות ביבליוגרפיות לכתבים אחרים שהוא כתב בעצמו.

זה היה דרכו של המחבר בכתיבה. הוא מסביר את זה באיגרת שכתב לתלמידו הרב יוסף ב"ר יהודה:

ולא שאני לא טעיתי מעולם. אלא, כל מה שנתבאר לי חילופו חזרתי ממני תמיד בכל דבר מחיבורי ומטבעי.

עדות לכך בכתב היד שלנו, אנו רואים בשאלה שנשאל הרמב"ם המופיע בשו"ת הרמב"ם תשובה רי"ז:

יורנו אדוננו פרוש פרוזבול המוקדם והמאוחר כיצד הוא, מאחר שראינו דברי הדרתך בחיבור (משנה תורה) ומצאנו הפך זה בפרוש המשנה… יורנו הדרתך, איזה משניהם הוא השיטה הנכונה, שנסמוך עליה, ושכרכם כפול מן השמים. 

4
פירוש המשנה לרמב"ם בכתב ידו (סדר מועד ונשים)

 

הרמב"ם מסביר את פשר הסתירה לכאורה בין שתי כתביו:

מה שכתבנו בחבור הוא הנכון אשר אין בו ספק. וכך כתבנו בפרוש המשנה. וזה, אשר בידיכם, הוא הנוסחה הראשונה, אשר יצאה מתחת ידינו קודם שדייקנו ונמשכנו בזה המאמר אחרי מה שכתב בעל ספר המצוות הרב חפץ ז"ל והוא טעות מצדו, ובזה, שנמשכנו אחריו, היה מצדנו חוסר עיון. ואחרי שעיינו במאמרים ודייקנו בהם, נתבאר מה שכתבנו בחבור, שהוא הנכון, ותקנו פרוש המשנה…

הרמב"ם מסביר שמה שהשואל ראה הופיע באמת בפירוש המשניות אך לאחר זמן, הרמב"ם חזר בו ושינה את הכתוב. השואל ראה את הגרסה הראשונה ולא ידע שהרמב"ם שינה את דעתו. אנו, שכתב היד בידינו, יכולים לראות את התלבטויותיו והחלטותיו של הרמב"ם כפי שמופיעות בכתב היד עצמו.

האוצר החשוב הזה השמור באוסף הספרים הנדירים של הספרייה הלאומית החל את דרכו במרוקו לפני כ-860 שנה. כתיבתו הושלמה במצרים ומשם עבר לחלב שבסוריה. חלק ממנו נדד לדמשק, שם נרכש ונשלח ללונדון. הוא הועבר לשוויץ למכירה פומבית ומשם לזוכים המאושרים – הספרייה הלאומית ולעם היהודי במדינת ישראל.

לכתב היד המקורי של הרמב"ם השמור בספרייה הלאומית לחצו כאן

פרויקט מיוחד: צאו לטיול מסביב לעולם עם הרמב"ם ב-800 שנה>>> 

רמבם
לחצו על המפה וצאו למסע!

 

חנוכה בברית המועצות: האור שחדר את מסך הברזל

תמונות מרגשות שטרם פורסמו מעיזבונו של מסורב העלייה אסיר ציון יוסף שניידר

חנוכה בריגה

אשתו השנייה של יוסף שניידר, לילי, מדליקה נר חנוכה יחד עם בנה לאומי

בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט יוסף שניידר בשנת 1957 לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך בכלא הסובייטי במורדוביה. ההאשמות שהועלו כנגד מסורב העלייה כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. השנים שהעביר בכלא לא שברו את רוחו של שניידר. למעשה, בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.

ארבע שנים לאחר ששוחרר יוסף שניידר מהכלא,  ובזמן שהיה עדיין מסורב עלייה – תיעד שניידר במצלמתו את מסיבת החנוכה החשאית שקיימו הוא ומשפחתו בביתם שבריגה. השנה הייתה 1965. שניידר היה מודע היטב לסיכון שבמעשיו: בתקופה זו נאסר על יהודים לחגוג ולקיים טקסים דתיים בפומבי ובמוסדות ציבור, והם נרדפו בשל דתם.

בתמונה  הראשונה (למעלה) אנו רואים את אשתו השנייה של שניידר, לילי, יחד עם בנם לאומי שנקרא על שם ארגון צבאי לאומי.

 

חנוכה בריגה

 

בתמונה השנייה אנו רואים את איתן שניידר, בנו של יוסף שניידר. איתן הקטן מופיע בתמונה כשלראשו כיפה המכילה את הכיתוב ״לירושלים״.

תמונות נדירות אלו הן חלק מארכיון צילומים גדול ועשיר במיוחד של שניידר, והן מצטרפות לא רק לתיעוד חיי הקהילה היהודית בברית המועצות, אלא גם לתיעוד הנדיר של חיי האסירים הפוליטיים היהודיים בתקופת שהותו בכלא. את התיעוד מבית הכלא הסובייטי החביא שניידר ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה, וכך הצליח להבריחם מן הכלא.

 

1
יוסף שניידר כאסיר ציון, מחנה 7 מורדוביה, ברית המועצות 1960

 

בשנת 1969 עלו יוסף שניידר ומשפחתו למדינת ישראל. בארץ עבד בתפקיד בכיר במשטרת ישראל והתגורר עם משפחתו בגבעת זאב. במהלך כל השנים המשיך לפעול למען יהודי ברית המועצות, עד לפטירתו בשנת 2006.

לאחרונה העביר בנו של יוסף, אורי שניידר, את הארכיון של אביו הכולל מאות תצלומים נדירים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית. באמצעות אלבומי התמונות שבארכיון, ניתן לשחזר חלק ניכר מהפעילות המחתרת הציונית שהתקיימה בלטביה בפרט וברחבי ברית המועצות בכלל לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

כתבות נוספות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

1967: חג הגאולה בבית הכנסת של חסידי חב"ד בעיר העתיקה

חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת

8

פנים בית הכנסת "צמח צדק" (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

זהו סיפור על הקלטה עלומה, או שמא צרור אנקדטות שנתקבצו ונשזרו יחדיו לכדי עלילה ססגונית אחת.

הימים, ימי חורף תשכ"ח, שלהי שנת 1967. בבית הכנסת העתיק "צמח-צדק" שבעיר העתיקה בירושלים התקיימה חגיגה רבת משתתפים לציון יום י"ט בכסלו. יום זה, המכונה בפי חסידים "חג הגאולה" ו"ראש השנה לחסידות", הוא היום המציין את יציאתו לחופשי של רבי שניאור זלמן מלאדי (1812-1745) מייסד חסידות חב"ד מן הכלא הרוסי בשנת תקנ"ט (1798).

במהלך שיטוט וירטואלי שערכתי בקטלוג ארכיון הצליל, נתקלתי בהקלטה עלומה וכותרתה "דרשה". הדובר בהקלטה, כך לפי הקטלוג, הוא עדין שטיינזלץ. המידע המועט עורר את סקרנותי. ניסיתי לאתר רשומות קשורות. לאחת מהן הותאמה הכותרת "חגיגת חג הגאולה י"ט כסלו" שהוקלטה ב-19 בדצמבר 1967 בעיר העתיקה בירושלים, בידי יצחק ויינברג.

 

בית הכנסת "צמח-צדק", 1967 (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)
בית הכנסת "צמח-צדק", 1967 (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

 

חלקה השני של ההקלטה נפתח בקולו של מנחה הערב, ר' משה סגל (תודה לזאב גולן, מחבר הספר "שופרות של מרד" על זיהוי הקול), שציין בשמחה כי "זכינו השנה לחוג חג זה בפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה של עשרות שנים בעיר הקודש ובתוך חומות ירושלים. אנו נתחיל את החג בשיר של פדיון הנפש של הגאולה 'פדה בשלום נפשי' ואני מבקש את המקהלה לשיר את השיר הזה".

 

בין ניגון לניגון נשמעו קולותיהם של הרבנים, חתני פרס ישראל, הרב שלמה יוסף זוין והרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל). "מהותו ועניינו של חג עומדת בזה שהוא חוזר", אמר הרב שטיינזלץ, "עצם שורש המילה – שהוא מסתובב, שהוא חוגג, שהוא יצא מן הפעם האחת הבודדת שהיה בה, וחזר להיות פעם נוספת.

"השאלה אם יום הוא חג אמיתי, או רק מאורע חד-פעמי, עומדת מסביב לכך. האם גם בשנה הבאה תהיה משמעות ליום הזה? יום שיש לו משמעות רק לזמנו ולשעתו, אינו נעשה משום כך חג. זהו יום גדול, אבל לא יום חג. החג של היום הוא חג לא רק מפני שלפני מאה שישים וכמה שנים שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, אלא הוא חג ביתר שאת משום שיש לדברים האלה משמעות גם כעת. לא רק לגבי החוג הקרוב והמצומצם של חסידות חב"ד אלא גם לרבים אחרים".

לפני שנים אחדות הגיעה לידי רשימה קצרה שכתב הרב עדין שטיינזלץ וכותרתה "על שיטת חסידות חב"ד". רשימה זו שימשה "ראשית דברים" לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" שכתב רחמים מלמד-כהן בשנת 2011 בעקבות הספר "זיכרון ירושלים".

בשורות המסיימות, כתב שטיינזלץ: "מותר אולי להוסיף גם גוון אישי לדברים הללו: בבית הכנסת שבו אני מתפלל, נמצאת כתובת אבן שנשארה בשלמותה גם לאחר כיבוש העיר העתיקה בידי הערבים. בכתובת הזו, שאני יושב מתחתיה בכל שבת, רשומה בקיצור עלילתו של גיבור הספר 'זיכרון ירושלים' שהוא הוא שאיפשר את בניית בית הכנסת הזה".

באיזו כתובת מדובר? ומי הוא גיבור הספר שעלילותיו הפכו משמעותיות כל כך?

בית הכנסת "צמח-צדק" שוכן ברחוב חב"ד בעיר העתיקה בירושלים. עוד בראשית המאה ה-19 התקיימה בירושלים קהילה קטנה של חסידי חב"ד ובה כמה משפחות. במפקדי האוכלוסייה שערך סר משה מונטפיורי, שעותק שלהם מצוי בספרייה הלאומית, מוזכר בית הכנסת כמה פעמים.

בשנת 1858 תרם גביר חשוב מהעיר מומבאי שבהודו, דוד ששון שמו, תרומה לבית הכנסת החב"די "בית-מנחם" בירושלים. בית הכנסת נקרא על שמו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד. משפחת ששון, שמקורה בעיר בגדאד שבעירק, היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 להודו ונודעה למשפחה אמידה ונדיבה שתרמה כספים רבים למטרות יהודיות שונות.

 

דוד ששון
הגביר דוד ששון (1864-1792)

 

בדברי ההקדמה לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" מגולל מחבר הספר את הרקע לכתיבתו. "מעשה שהיה כך היה", כותב מלמד-כהן. "בשנת 1963, יצאנו רעייתי אלישבע ושני ילדינו הקטנים, לשליחות חינוכית בת ארבע שנים מטעם הסוכנות היהודית לעיר מומבאי אשר בהודו".

מספר שנים לאחר מכן, באפריל 1967, נפטר חזן בית הכנסת "בית אל". אלמנתו של החזן ביקשה ממלמד-כהן לסור לביתה ולבדוק את הספרים הרבים שהותיר בעלה. "ספרי קודש וסידורים רבים ניצבו על המדפים. ביניהם צדה עיני ספר קטן בשם 'זיכרון ירושלים'. פתחתיו ועלעלתי בו וסקרנותי גברה. ביקשתי לרכוש את הספר, והקשישה טובת הלב נתנה לי אותו במתנה. בלילה ההוא לא עצמתי עין גמעתי את הכתוב ב'זיכרון ירושלים' בשקיקה".

מלמד-כהן התוודע לסיפורי מסעותיו של מחבר הספר ר' שניאור זלמן מנדלוביץ. מנדולביץ שימש שד"ר (שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) שנשלח מטעם ארגון כולל-חב"ד אל ארצות הניכר במטרה לגייס כספים בעבור קהילת חסידי חב"ד שהתגוררו בחברון ובירושלים. במהלך מסעותיו הגיע מנדלוביץ להודו, שם פגש בדוד ששון ומשפחתו שהעניקו תרומה נוספת לבניין בית הכנסת.

הקדמה לספר "זכרון ירושלים" מאת ר' שניאור זלמן מנדלוביץ
הקדמה לספר "זכרון ירושלים" מאת ר' שניאור זלמן מנדלוביץ

 

ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

"בהתרגשות שמענו על שחרור ירושלים העתיקה, ואף כי לא נשלמו ארבע שנות שליחותנו, החלטנו להקדים לשוב ארצה. מיד בהגיענו לירושלים, נטלני אבי זצ"ל בידו ויחדיו הלכנו שנינו לכותל המערבי… בדרכנו חזרה עברנו ברחוב היהודים והנה מול עינינו בית הכנסת של חסידי חב"ד 'צמח-צדק'. ביקשתי מאבי להיכנס פנימה. עלינו במדרגות. המקום היה עדיין מלא אבק ואבנים. הסתכלנו מסביבנו. אך החילותי לקרוא את הכתוב על טבלת השיש שהייתה על הקיר מולי ובשרי נעשה חידודין חידודין. שמו של ר' שניאור שבהשתדלותו נבנה בית הכנסת מופיע בטבלה".

 

לוח האבן שנקבע בקיר הפנימי של בית הכנסת
לוח האבן שנקבע בקיר הפנימי של בית הכנסת

 

בשנת 1879 התפרסמה ידיעה בעיתון החבצלת המתארת את תרומת בני משפחת ששון: "לישרים נאוה תהלה. הגביר הנכבד שר וטפסר רודף צדקה וחסד החה"ש זר"ק סי' סי' אליהו ששון הי"ו (אחד מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני ס' דוד ששון ז"ל) בבומביי, נדבה רוח מאתים לירא סטערלינג לבנין בית הכנסת למקהלת אחינו בני כולל חב"ד…".

בעקבות התרומה שונה שמו של בית הכנסת ל"כנסת אליהו" ולוח הנצחה עשוי שיש נקבע בקומה השנייה של בית הכנסת המשופץ.

 

"מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני"
"מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני"

 

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הושבתו סדרי בית הכנסת. במאמר "תולדות בית הכנסת צמח-צדק בירושלים העתיקה" מתאר ר' שמואל שניאורסון את בית הכנסת באותה התקופה: "נשאר אז רק זקני הרב החסיד אברהם זלמן ז"ל שנכנס לגור לתוך בית הכנסת… אחרי תום המלחמה התחדשו סדרי בית הכנסת. שאר בשרי הרב החסיד לייב סלונים נתבקש לקבל על עצמו עניני ניהול בית הכנסת".

בשנת 1928 שונה שוב שמו של בית הכנסת ל"בית הכנסת צמח-צדק" – על שם ספרו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש שעל שמו נקרא בית הכנסת במקור "בית מנחם". בימי מלחמת העולם השנייה עמד בית הכנסת להיסגר בשנית. בתקופה זו התקיים מניין ספרדי ומניין של חסידי קרלין בקומה הראשונה של המבנה.

בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, מינה רבי מנחם מנדל שניאורסון – האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, ועד, שתפקידו היה לדאוג להפעלתו המחודשת של בית הכנסת. בשונה מבתי כנסת אחרים בעיר העתיקה, מבנה בית הכנסת נותר שלם. זכור במיוחד החסיד ר' משה סגל שפעל במסירות ובמרץ לשיפוץ ולהחזרת מבנה בית הכנסת לקדמותו.

 

הנשיא שז"ר עולה לתורה בבית הכנסת "צמח-צדק" לצידו הרב זוין וברקע לוח האבן לזכרתם של בני משפחת ששון
הנשיא שז"ר עולה לתורה בבית הכנסת "צמח-צדק". לצידו הרב זוין וברקע לוח האבן לזכרם של בני משפחת ששון (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

 

דמות מוכרת המזוהה עם בית הכנסת "צמח-צדק" בשנים שלאחר 1967, היא דמותו של נשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר. כבן למשפחה של חסידי חב"ד נהג שז"ר להגיע לבית הכנסת ביום הולדתו שחל בראש חודש בכסלו.

בתאריך ט' במרחשון תשל"ד, ה-4 בנובמבר 1973, כתב שז"ר לאדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון: "את תפילת ראש חודש כסלו אני מתכנן לערוך גם השנה, אם הכול יהיה כשורה, בבית הכנסת של ה'צמח-צדק' בעיר העתיקה כמנהגי. ואם אזכה ותנאי השעה יאפשרו, ארצה את י"ט כסלו שוב לערוך בכפר חב"ד כמנהגנו מימים ימימה, זה למעלה מעשרים שנה. רוצה אני לקוות כי ברכת כבוד תורתו תלווני בכל האירועים הללו ובכל שעה". עשרה חודשים לאחר מכן הלך שז"ר לעולמו.

י"ט בכסלו תקנ"ט, י"ט בכסלו תשכ"ח, מלחמת ששת הימים ;  ר' שניאור זלמן מליאדי, ר' מנחם מנדל מליובאוויטש, ר' שניאור זלמן מנדלוביץ, דוד ששון, רחמים מלמד-כהן, הרב עדין שטיינזלץ, שניאור זלמן רובשוב (שז"ר) ; רוסיה, ירושלים ומומבאי. זמנים, אנשים ומקומות שהתאגדו לסיפור ייחודי אחד.

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש