הצרות באות בצרורות? אולי זה מזל רע, אולי אלו שדים זדוניים, בכל מקרה אסור להזניח וחשוב לפעול מיד. בדיוק לשם כך מחזיקה הספרייה הלאומית בקערות מאגיות לגירוש שדים שיצרו יהודי בבל
בבל. אמצע האלף הראשון לספירה. אדם קם בבוקר, סובל ממיחושים בבטן או ממכאוב אחר שמונע בעדו לצאת את ביתו ולהרוויח את לחמו, מה יש ביכולתו לעשות? בבבל של אותם ימים עמדו לפניו כמה אפשרויות: הוא יכול היה להיוועץ בזקני העיר, לבקר את הרופא הקרוב, להלל את שם השם או להזמין קערת השבעה שתלכוד את השדים שנכנסו בו.
היהודים לא היו היחידים שכתבו ורכשו קערות מאגיות לגירוש שדים. בין המאה החמישית לספירה ובין המאה השמינית לספירה, הוצפה בבל בקערות השבעה ללכידת דֵמונים. ניתן לשער שהיהודים נחשבו למומחים בתחום, כי מעל ל-60% מהקערות המאגיות שנמצאו עד היום נכתבו על ידי "קוסמים" יהודים, הן בעבור יהודים והן בעבור לא-יהודים.
כל קערה נעשתה בעבודת יד ואין שתי קערות זהות, אם כי ניתן לזהות נוסחאות שחוזרות על עצמן בקערות רבות. רוב הקערות נעשו בהזמנה מראש עבור לקוחות מסוימים ששמם כתוב על גבי הקערה. את הקערות קברו ברצפת הבית כדי להגן על הבעלים, בני המשפחה והרכוש מפני התקפות של שדים מזיקים.
את הלחשים כתבו על גבי הקערות בשלושה ניבים של הארמית העתיקה (ארמית בבלית יהודית, מנדעית וסורית). בדרך כלל נכתב הטקסט בצד הפנימי של הקערה בצורת ספירלה – מהמרכז אל הקצה. לעתים הוסיפו לקערות ציורים כדי להמחיש את יעילות הלחש: ציור של שד כבול, דמות של קוסם או דמות חיובית אחרת המאיימת על השדים המרושעים. כיום, ידועות מעל לאלפיים קערות מאגיות כאלו, הנמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. רובן שמורות במחשכים ולא ניתן לראותן.
איך הגיעו הקערות לספרייה? לאחרונה קיבלה הספרייה הלאומית שבע קערות מאגיות נדירות, תרומת האספן אביגדור קלגסבלד. הקערות מצטרפות לקערה בודדת שנמצאת באוסף שלום ונתרמה לפני שנים רבות על ידי גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה. הקערות הן מבין הפריטים העתיקים ביותר הנמצאים ברשות הספרייה, וכאן תוכלו להציץ ולגלות עוד קצת עליהן.
קערה זו נתרמה על ידי גרשם שלום. ההשבעה מספרת את סיפורה של דמות בשם סמומית, ששכלה את בניה בידי שד בשם סידרוס. היא ברחה ובנתה לעצמה מבצר, שם היא ילדה בן נוסף. לרוע מזלה אותו סידרוס הצליח להיכנס ולהרוג גם את בנה החדש. כשהתגלה פשעו הוא ברח, אך ארבעה מלאכים, סוני, ססאוני, סנגרי, וארתיקו, רדפו אחריו ותפסוהו. כשעמדו להורגו, נשבע לא להזיק לילדים של בעלי הקערה בכל מקום שמזכירים בו את שמותיהם של המלאכים. הסיפור מתקשר לסיפור לילית, אשתו הראשונה של אדם והורגת הילדים הדימונית הנודעת לשמצה, ביצירה ״אלפא-ביתא דבן סירא״ מימי הביניים, ושמותיהם של שלושת המלאכים הראשונים, בצורה משובשת במקצת, מופיעים עד היום בקמעות להגנת היולדת. במרכז הקערה בתוך עיגול מופיע ציור של דמות לא מזוהה. סיפור הקערה הזו התפרסם בשנת 1985 בידי יוסף נוה ושאול שקד. לאחרונה פירסם אותו מחדש ג׳יימס נתן פורד.
קערה זו נכתבה בשפה המנדעית, שהיא ניב של הארמית העתיקה שדוברה בבבל על ידי בני הקהילה המנדעית. הלחש מוסב כנגד שורה ארוכה של שדים מסוג לילית, כל אחד (אחת) בשם אחר. בצד אחד של הקערה נזהה שד, אולי אחד מאלו אשר מהם ביקש בעל הקערה – זאדוי בן דד[אי] – להישמר. קערות כאלו מהוות את העדות הקדומה ביותר לתרבותה של הקהילה המנדעית, הקיימת עד היום.
קערה זו שרדה בדרך-לא-דרך את המסע הקשה לירושלים. היא הורכבה מחדש מכמה שברים, וניתן להתרשם מכך שחלק אחד גדול ממנה חסר. הקערה נכתבה בארמית בבלית יהודית ובה פנייה למספר רב של מלאכים בבקשה לשמירת הבית ודייריו. במרכז הקערה אפשר לזהות שד בעל שיער ארוך כבול בידייו וברגלייו.
הקערה נקברת, ולא התינוקות. השדים מתפוגגים והחיים מנצחים!
לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית
תגובות על כתבה זו