מכתב קצר השמור במחלקת הארכיונים בספריה הלאומית, כתוב בכתב קריא מאוד ובעברית נפלאה, מספק הצצה – בזעיר אנפין – לגלגוליהם וקורותיהם של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

הכותב, ששלח את מכתבו בשנת תר"צ (1930) מישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נמנה על עשרת התלמידים הראשונים של הישיבה ומצא את מותו 11 שנים מאוחר יותר כשנרצח ע"י הנאצים בליטא –  יחד עם בני הקהילה שבראשה עמד. הנמען של המכתב, שמעודו לא ביקר בארץ ישראל אבל זכה ל"כרטיס יציאה מהגיהינום" כשנמנה על רשימת "רכבת קסטנר", נפטר ממחלתו לפני יציאת הרכבת מהונגריה ונקבר בבודפשט.

"כבוד הרהג' [הרב הגדול] החכם השלם משכיל איש האשכולות חובב עמנו וארצנו הק' [הקדושה] מוהרר' [מורנו הרב רבי] דר' עמנואל לאו שליטא' [שיזכה לאורך ימים טובים אמן]".

כך נפתח המכתב שנשלח לרב עמנואל לעף מהונגריה, והוא נמצא בארכיונו של הרב השמור בספריה הלאומית. הכתיבה באה אחרי פרסום ספרו החשוב "צמחי היהודים".

שולח המכתב, יצחק זונדל ריף, נולד בוולוזין בד' בתשרי תרס"ד (1903). הוא היה נכדו של הרב שפירא ראש ישיבת וולוז'ין  ונינו של הנצי"ב מוולוז'ין, והתבלט כעילוי בכל מקום אליו הגיע. לאחר לימודיו בישיבת סלובודקא עלה לארץ ישראל בתרפ"ג (1923) והיה בין עשרת התלמידים הראשונים בישיבה החדשה שהקים הרב קוק בירושלים.

בירושלים שאליה הגיע יצחק זונדל שררה תחושת התרגשות וציפייה. אחרי 400 שנות שלטון עות'מאני מושחת, ארבע שנות מלחמת עולם שהביאה על העיר סבל, רעב ומחלות, שוחררה העיר בידי הצבא הבריטי. סיום השלטון הצבאי ומינויו של לורד יהודי כנציב הבריטי על א"י הביאו לתחושה של "אתחלתא דגאולה" ושל תקוה להתגשמות הצהרת בלפור. באווירה זו הקים הראי"ה קוק, רבה הראשי של א"י ורב העיר ירושלים, את "הישיבה המרכזית העולמית". הרב קוק שאף להקים ישיבה שלא תיפול ברמת הלימוד ובכישרונות תלמידיה מהישיבות המפורסמות והוותיקות של "הישוב הישן" בא"י – אלא שישיבתו תשלב בתוכה גם את תפיסת העולם הציונית.

רבים מחבריו של יצחק זונדל לספסל הלימודים בישיבה התפרסמו בשנים הבאות בעולם התורני, שמות המוכרים כ"אבות המייסדים" של הציונות הדתית: הרב יוסף דוד חרל"פ, הרב משה צבי נריה, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי, הרב שלום נתן רענן-קוק (חתנו של הראי"ה) ועוד. וכל הרבנים הגדולים האלו מציינים בדבריהם, בספר "נר יצחק" שהוציאו לזכרו של יצחק זונדל, את ייחודו, ידיעותיו הנרחבות, ענוותנותו וההבנה שלפניהם עומד מי שעתיד להפוך לאחד ממנהיגיו התורניים של הדור.

הרב נתן רענן סיפר שהרב קוק היה קם לכבודו של יצחק זונדל כשהיה נכנס לבית המדרש. מחווה זו, שבדרך כלל נוהג בה אדם כלפי רבו או כלפי גדולים בתורה ונושאי משרות ציבוריות רמות, מלמדת עד כמה העריך הרב קוק את תלמידו. הרב אושפיזאי מתאר את ימי הפורים בישיבה: " …ובפרט בימי הפורים שבהם הוכתר ר' יצחק ריף בהסכמת הרב לרב הישיבה, והיה קורן מקדושת השמחה ומשמיע דרשותיו החגיגיות בהלכה, אגדה ומחשבה בחריפות ובקיאות עצומה. והיו הדברים מאירים ומשמחים. נהדר היה המראה הנפלא איך הרב מחייך ונהנה מתלמידו האהוב אשר כבר היה מיועד להיות אחד הגדולים" (נר יצחק עמ' 12)

יצחק זונדל לא נשאר ספון בין כותלי הישיבה. הוא נהג לדרוש וללמד בבתי כנסת שונים בירושלים, ונחשב למגיד שיעורים מבוקש. הרב סלובטיצקי סיפר עליו: "בכל ערב היה מלמד שלא על מנת לקבל פרס בבית כנסת אחוה בירושלים עין יעקב עם שו"ע [שולחן ערוך] משנה ברורה, בבית כנסת בזכרון משה היה מלמד בשבת בעלות השחר שו"ע עם משנה ברורה… בשעת קבלת שבת היה דורש באיזה בית כנסת ואח"כ בשבת בלילה אחר הסעודה היה דורש בבית הכנסת אחוה ובצהריים היה דורש בישיבת מאה שערים או במקום אחר. פעם אחת דרש גם בבית הכנסת של הגר"ח זאנענפלד [הגאון רבי חיים] זצ"ל ואע"פ שידעו שהוא מישיבת מרכז הרב אעפ"כ כבדוהו והוקירוהו מפני שהיה מוחזק לצדיק ויקר בכל ירושלים" (נר יצחק, עמ' 13) מדובר בתקופה שבה היה הקרע בין הרב קוק תומך הציונות והרב זוננפלד האנטי-ציוני עמוק מאוד, מה שמעצים את הישגו של יצחק זונדל.

האברך הצעיר לא התמקד רק בעצמו ובשיעוריו אלא היה ער גם לקשיי החיים של האנשים הירושלמיים, וחבריו מזכירים מעשי חסד רבים שלו. הם מתארים אותו חוזר עמוס כיכרות לחם וקופסאות שימורים, ומתקין ארוחה לעניי השכונה. כך למשל מספר שבתי דון-יחיא:

"בליל ירושלמי קר וזועף נקלעתי לבית-כנסת בשכונת מאה-שערים. בחוץ השתוללה סופת-שלגים מטילה צמרמורת בגוף. תריסים  ופתחים חרקו. ובפנים, סמוך לתנור-ברזל מוסק, שכבו על ספסלים כמה יהודים מכורבלים במעיליהם ורטנו על מזג האויר הקשה. מרוחק מהם, בין הספסלים הסמוכים לארון הספרים היבהב אור קלוש של נר-חלב. התקרבת למקום וראית את ר' יצחק יושב נשען על קיר מעיין בספר. מעילו למראשותיו, רגל אחת על הרצפה ורגלו השנייה על הספסל, ישיבה-שכיבה ביחד כשבשתי ידיו החזיק את הגמרא. ניכר היה, שמתכונן לבלות כל הלילה במקום" .

דון-יחיא מספר שהתלבט אם לגשת אל יצחק זונדל ולשאול מדוע אינו לומד בביתו, אבל החליט שלא להפריע לו. כשעמד לצאת אמר לו אחד מבין השוכבים ליד התנור: "לעתים קרובות הוא בא הנה בלילות, אינו ישן אפילו שנת עראי, אלא לומד עד אור הבוקר. לומד בלחש שלא לעורר את הישנים". דון יחיא מספר איך עבר בדרכו לביתו באותו ערב ליד חדרו של יצחק זונדל. "הגעתי לשכונה ועברתי על-פני חדרו, ששכן בקומת-קרקע וחלונו מופנה לרחוב. מבעד לחלון אפשר היה לראות מהנעשה בפנים: איש אחד שכב על מיטת-הברזל, שני התפרקד על מזרון פרוש לאורך הרצפה, שלישי קירב כסא-לכסא ורבץ עליהם. מסתבר, שבעל החדר פינה את מקום-מגוריו בשביל אורחיו, מעניי השכונה, ובעצמו הלך ללמוד כל הלילה בבית-הכנסת הקר של מאה-שערים" (נר יצחק, עמ' 18)

נראה שהרצון לנצל את מירב הפוטנציאל שלו בזמן הלימודים הוא שהביא את יצחק זונדל לכתוב את מכתבו לרב לעף. צמח הבלדור עליו הוא מבקש במכתבו מהרב לעף מידע שייך למשפחת האלתיים, קרוב משפחה של אלת המסטיק, הבטנה (פיסטוק), המנגו והקשיו. אלא שיצחק זונדל לא חיפש פיצוחים לשבת או פרי מתוק לקינוח הסעודה. הבלדור נחשב כמשפר זיכרון, אבל גם כצמח רעיל מאוד ומסוכן לבריאות. הרב לעף מביא מקורות רבים המתארים את תכונות הבלדור, מהם המשייכים את גילוי תכונותיו לשלמה המלך. הוא מציין שאסף הרופא הוא הראשון בספרות היהודית המזכיר את הצמח כטוב לכאב לב ולשיפור הזכרון, ומביא עוד מקורות יהודיים רבים המהללים את תכונתו כמשפר זיכרון אבל גם מזהירים מרעילותו הרבה. נראה שיצחק זונדל התעלם מעצתו הטובה של ר' יהודה אריה ממודינה: "הדור הדור ואל תצטרך לבלדור" (כלומר: חזור על הלימוד, שנן את התוכן – ואל תסתכן בשימוש בצמח הבלדור הרעיל והמסוכן).

לא ידוע לנו אם הרב לעף ענה למכתב, וסביר להניח שגם אם ענה – לא שלח "מתכון" אלא התנגד לעצם הרעיון של שימוש בבלדור, בגלל הסכנה שבמעשה. אבל נראה שגם ללא עזרת צמח הבלדור היה זכרונו של יצחק זונדל יוצא דופן.  כך למשל היה לכותב הראשי של שיעורי הרב אברהם אהרן בורשטין מטבריג ז"ל – מי שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב" לצד הרב קוק, עד פטירתו של הרב מטבריג כתשעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד. סיכום שיעורים, בתקופה שלפני תפוצתם הרחבה של מכשירי הקלטה, דרש הרבה מעבר לשמיעה טובה וכתיבה מהירה. הכותב היה צריך להיות בקיא במקורות אותם ציטט הדורש – כדי להוסיף מראי מקומות בפרסום הסופי. הרב נריה מציין כי  "רוב שיעורי ההלכה שנדפסו בספר "נר אהרון" שנתפרסם אחרי פטירתו של אותו גאון… נרשמו ע"י רבי יצחק" (בשדה הראי"ה, עמ' 450). יצחק זונדל עצמו מספר, במכתב להוריו שנשלח מירושלים בכסלו תרפ"ט (דצמבר 1928), על המנהג בישיבת "מרכז הרב" לציין את יום פטירתו של הרב בורשטין בלימוד לזכרו: "בשבוע זה היה היארצייט של הגאון מטבריג זצ"ל, בי"ט כסלו, והמנהג הוא אצלנו בישיבתנו הק' [הקדושה] להזכיר ולחזור על דבר שמועה מפיו ביום הזה לפני קבוצה של בני הישיבה אחרי תפלת מעריב… ותוכן של השמועה מה שאומרים ממנו אינו זה לבד, רק אומרים איזה חידוש, ובתוך החידוש משלבים גם את דבריו אשר בעיקר יהי' זה. ולפני שנה וגם בשנה זו נפל הגורל עלי שאני אהי' מהמגידים, ולא יכולתי לפטור א"ע [את עצמי] מזה…וזה מה שאני שולח בתוך מכתבי זה". (נר יצחק, עמ' צח).

לאחר שהרב קוק הסמיכו לרבנות חזר הרב יצחק זונדל לאירופה, לעיירה זאגר (Žagarė)  שבליטא. נהר הסווטה חוצה את העיירה, ובהתאם נחלקו גם יהודי העיירה לשתי קהילות נפרדות: "זאגר ישן" ו"זאגר חדש". לכל אחת מהקהילות היו מוסדות קהילה ורב משלה שלא תמיד ראו עין בעין ופעמים רבות נחלקו ביניהן בעניינים שונים. "בעלי הבתים של שתי הקהילות קינאו כל אחד במשנהו. אלה טענו: אנו הננו השאור שבעיסה, משום שהיישוב היהודי הראשון בזאגר-הישנה קם. ואילו תושבי זאגר-החדשה השיבו: אנו הננו העלי-שבמכתש, כיון שבזאגר החדשה גרים רוב בני-העדה היהודים. רוח של קנאה הדדית זו גרמה לא פעם לפילוגים ודין-ודברים בין שני חלקי העיר" (אלה אזכרה, חלק א עמ' 320). אביו של הרב יצחק, הרב ישראל ריף, כיהן כרבה של "זאגר חדש". הרב יצחק זונדל נישא ללאה, בתו של רבה של "זאגר ישן" ובשנת תרצ"ו התמנה לרבה של "זאגר ישן" במקומו. כהונתו לצד אביו איחדה את הקהילות שבעבר היו נפרדות ומסוכסכות, למשך השנים הספורות שעד כיליונן.

הרב יצחק זונדל שימר את זכר שנותיו בירושלים בזמן כהונתו בזאגר. במכתב לרב משה בולבין  הוא כותב:

"זו כבר הפעם השלישית, שבימי הסוכות מתפלל אני בביהכנ"ס הגדול בז"ח [זאגר חדש], ולפני קריאת התורה דורש אני דבר קצר, וכן השנה. בתחילה מתחיל אני בלשון הקודש ואח"כ ביידיש, וזהו כבודה של א"י אצלי וכמו שאני מזכיר להם בתחילה את הגמרא בסוכה כי מיום שחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה גם במדינה ודרש ציון דורש אין לה [ צ"ל: "ציון היא דורש אין לה" ירמיהו, ל' י"ז] … וגם שפת ארץ קדשנו בגולה היא ענין של דרישת ציון זכר למקדש, בימים אלה שיסודם הוא ג"כ [גם כן] ענין של זכר למקדש בקיום מצותם"  (נר יצחק, עמ' קב).

עם כניסת הנאצים לליטא הוכנסו כל יהודי זאגר לגטו בעיירה, ואליהם צורפו כאלף יהודים מעיירות סמוכות. בערב יום הכיפורים תש"ב (2/10/41) נלקח רבי יצחק זונדל ריף, עם כל שאר יהודי הגטו, ליער הסמוך ובו נרצחו כולם על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים.

נראה שמילותיו של הרב נריה, חברו לספסל הלימודים בישיבת "מרכז הרב", משקפות גם היום – יותר מ60 שנה אחרי צאתו של "נר יצחק" לאור –  את התחושות העולות במבקש להתחקות אחר דמותו ודבריו של הרב יצחק זונדל ריף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה וצרב הכאב: נר-אלקים זה, האמנם בחושך שמו יכוסה? האמנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלו אשר נאותו לאורו? וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה "נר יצחק" מדבריו ועליו. ספר מעולה הכולל חידושי תורתו ותיאור אישיותו.

הנר לא כבה.

• יאיר נרו לדור ולדורות" (בשדה הראי"ה, עמ' 450)

תקוותו של הרב נריה נכזבה, ולמרות הוצאת הספר "נר יצחק" לזכרו נמוגה דמותו המרשימה של יצחק זונדל ריף בערפילי הזמן. כמה סמלי שדווקא המכתב הקצר ששלח לרב לעף ובו הוא מבקש פרטים על צמח המשפר את הזיכרון הוא שהחזיר אלינו, כמעט 80 שנה לאחר שנרצח בשואה, את דמותו של יצחק זונדל ריף.  עילוי שכל מי שפגש בו במהלך חייו הקצרים – בארץ ובאירופה – העריך שיהפוך לאחד מגדולי הדור, וקריאת דבריו ודברי חבריו מלמדת על האבדה הגדולה עם מותו.

כתבות נוספות:

סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה