אנו, דוברי העברית המודרנית, בוגרי מערכת החינוך הישראלית עתירת לימודי התנ"ך, שמצטטים ללא הרף – ופעמים רבות בלי ידיעתנו – פסוקים, שברי פסוקים וביטויים שאולים ומשובשים שהופיעו במקור בתנ"ך, מתקשים לתפוס את הרעיון: ספר תנ"ך שנדפס מתוך מטרה ללמד את קוראיו עברית?
בהפתעה שלנו יש משהו משמח. האם לא מדובר בהוכחה הטובה ביותר לתחיית העברית? ליציאתה מן הספרים לעולם? כי קודם יונקים ילדינו עברית, ורק אחר-כך, שנים לאחר מכן, סביבות גיל 7 (כיתה ב' בחינוך הממלכתי) יזכו להיכרות ראשונה ומהפנטת עם "ספר הספרים", היכרות שתלווה את מקצתם עד סוף חייהם.
במשך מאות בשנים היה מצב זה בחזקת האפשרות הבלתי אפשרית, חלום שאיש כמעט שלא העז להגות בקול, ואם בקול – לא בקול עברי. כי העברית, ידעו בני הקהילות היהודיות, היא עניין לתפילות ולספרים, התכתבויות בין קהילות ויחידים שלא חלקו שפה משותפת (לא ערבית-יהודית, יידיש, לאדינו או כל אחת מהשפות היהודיות שפיתחו אבותינו).
הם, אבותינו שבגולה, תהיה זו איזו גולה שתהיה, ידעו שאת ראשית לימוד השפה יתחילו בתנ"ך. הבנה זו חלחלה גם אל חברת הרוב הנוצרי באירופה, ועניינה במיוחד את המלומדים הנוצרים שכבר מסוף ימי הביניים החלו לפזול אל התנ"ך במתכונתו "האותנטית", בשפת המקור שלו, השפה שבה חובר ובה (לפי המסורת) ניתן שלם ומוכן למשה בסיני. בעברית.
שער הספר "דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ" לאליאס הוטר, שנת 1587
עשרות המצאות וחידושים נהגו לאורך השנים בניסיון להקל על למידת אותה שפה עקשנית המסרבת להיקבר בספרים עתיקים, את אחד המעניינים שבהם נמצא כבר בראשית הדפוס העברי והנוצרי: בתנ"ך הקרוי 'דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ' שהוציא לאור האמן וההבראיסט אליאס הוטר (Elias Hutter).
בשנות העשרה לחייו נרשם הוטר ללימודי שפות באוניברסיטה הלותרנית ביֶנה. בגיל 24 כבר התמנה הצעיר הגרמני, שנולד בשנת 1553, למשרת פרופסור לעברית באוניברסיטת לייפציג. בשנת 1587 הוציא לאור הוטר את 'דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ'. התנ"ך שעוצב ביד אומן כמוצר איכותי ונגיש התייחד מתנ"כים עבריים מודפסים קודמים מעל הכול ברמת העיצוב – ובכך אין הכוונה לטיפוגרפיה או למבנה הדף התנ"כי.
בראשית א' בספרו של הוטר. אנו יודעים שהעותק השמור בספרייה היה בשימוש כיוון שאחד מהבעלים המוקדמים של ספר זה ציין בכתב ידו מעל לכל מילה את תרגומה ללטינית
הוטר פיתח דרך הדפסה ייחודית כדי לספק מענה לשני הקשיים המרכזיים של לומדי העברית:
ראשית, עברית נכתבת באלפבית זר לקוראי לטינית והשפות הנגזרות ממנה.
שנית, העברית מתייחדת בשורה ארוכה של תחיליות וסופיות – אותיות או מיליות שמצטרפות לתחילת או לסוף המילה דוגמת ב' המקום, ה' הידיעה, ים-ות לרבים-רבות ועוד. על לומד העברית לשנן תחיליות וסופיות אלה כדי לדעת את השפעתן על המילה המקורית שלה צורפו.
לשם כך הודפסו בתנ"ך של הוטר כל אותיות השורש של כל מילה עברית בתנ"ך באותיות דפוס רגילות/ מלאות. אותיות שאינן שורשיות (אותיות השימוש) נדפסו כאותיות חלולות.
העמודים האחרונים בתנ"ך הוטר
ומה קורה במידה שאותיות השורש אינן נמצאות במילה המסוימת? את האותיות הללו הדפיס הוטר באות זעירה מעל המילה.
בהקדמה לספרו מסביר הוטר את המוטיבציה שהנחתה אותו בעיצוב התנ"ך: באמצעות ציון מפורש של אותיות השורש במילים עבריות יוקל על הבראיסטים נוצריים בחיפוש שורשי המילים במילונים עבריים-לטיניים שהחלו להתפרסם בתקופה זו.
בבל. אמצע האלף הראשון לספירה. אדם קם בבוקר, סובל ממיחושים בבטן או ממכאוב אחר שמונע בעדו לצאת את ביתו ולהרוויח את לחמו, מה יש ביכולתו לעשות? בבבל של אותם ימים עמדו לפניו כמה אפשרויות: הוא יכול היה להיוועץ בזקני העיר, לבקר את הרופא הקרוב, להלל את שם השם או להזמין קערת השבעה שתלכוד את השדים שנכנסו בו.
היהודים לא היו היחידים שכתבו ורכשו קערות מאגיות לגירוש שדים. בין המאה החמישית לספירה ובין המאה השמינית לספירה, הוצפה בבל בקערות השבעה ללכידת דֵמונים. ניתן לשער שהיהודים נחשבו למומחים בתחום, כי מעל ל-60% מהקערות המאגיות שנמצאו עד היום נכתבו על ידי "קוסמים" יהודים, הן בעבור יהודים והן בעבור לא-יהודים.
כל קערה נעשתה בעבודת יד ואין שתי קערות זהות, אם כי ניתן לזהות נוסחאות שחוזרות על עצמן בקערות רבות. רוב הקערות נעשו בהזמנה מראש עבור לקוחות מסוימים ששמם כתוב על גבי הקערה. את הקערות קברו ברצפת הבית כדי להגן על הבעלים, בני המשפחה והרכוש מפני התקפות של שדים מזיקים.
את הלחשים כתבו על גבי הקערות בשלושה ניבים של הארמית העתיקה (ארמית בבלית יהודית, מנדעית וסורית). בדרך כלל נכתב הטקסט בצד הפנימי של הקערה בצורת ספירלה – מהמרכז אל הקצה. לעתים הוסיפו לקערות ציורים כדי להמחיש את יעילות הלחש: ציור של שד כבול, דמות של קוסם או דמות חיובית אחרת המאיימת על השדים המרושעים. כיום, ידועות מעל לאלפיים קערות מאגיות כאלו, הנמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. רובן שמורות במחשכים ולא ניתן לראותן.
איך הגיעו הקערות לספרייה? לאחרונה קיבלה הספרייה הלאומית שבע קערות מאגיות נדירות, תרומת האספן אביגדור קלגסבלד. הקערות מצטרפות לקערה בודדת שנמצאת באוסף שלום ונתרמה לפני שנים רבות על ידי גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה. הקערות הן מבין הפריטים העתיקים ביותר הנמצאים ברשות הספרייה, וכאן תוכלו להציץ ולגלות עוד קצת עליהן.
1. מעשה סמומית והגנת היולדת וילדיה:
קערה זו נתרמה על ידי גרשם שלום. ההשבעה מספרת את סיפורה של דמות בשם סמומית, ששכלה את בניה בידי שד בשם סידרוס. היא ברחה ובנתה לעצמה מבצר, שם היא ילדה בן נוסף. לרוע מזלה אותו סידרוס הצליח להיכנס ולהרוג גם את בנה החדש. כשהתגלה פשעו הוא ברח, אך ארבעה מלאכים, סוני, ססאוני, סנגרי, וארתיקו, רדפו אחריו ותפסוהו. כשעמדו להורגו, נשבע לא להזיק לילדים של בעלי הקערה בכל מקום שמזכירים בו את שמותיהם של המלאכים. הסיפור מתקשר לסיפור לילית, אשתו הראשונה של אדם והורגת הילדים הדימונית הנודעת לשמצה, ביצירה ״אלפא-ביתא דבן סירא״ מימי הביניים, ושמותיהם של שלושת המלאכים הראשונים, בצורה משובשת במקצת, מופיעים עד היום בקמעות להגנת היולדת. במרכז הקערה בתוך עיגול מופיע ציור של דמות לא מזוהה. סיפור הקערה הזו התפרסם בשנת 1985 בידי יוסף נוה ושאול שקד. לאחרונה פירסם אותו מחדש ג׳יימס נתן פורד.
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
2. קערה מנדעית לזאדוי בן דדאי:
קערה זו נכתבה בשפה המנדעית, שהיא ניב של הארמית העתיקה שדוברה בבבל על ידי בני הקהילה המנדעית. הלחש מוסב כנגד שורה ארוכה של שדים מסוג לילית, כל אחד (אחת) בשם אחר. בצד אחד של הקערה נזהה שד, אולי אחד מאלו אשר מהם ביקש בעל הקערה – זאדוי בן דד[אי] – להישמר. קערות כאלו מהוות את העדות הקדומה ביותר לתרבותה של הקהילה המנדעית, הקיימת עד היום.
קערה בעלת כיתוב במנדעית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
3. קערה לשמירת הבית ודייריו:
קערה זו שרדה בדרך-לא-דרך את המסע הקשה לירושלים. היא הורכבה מחדש מכמה שברים, וניתן להתרשם מכך שחלק אחד גדול ממנה חסר. הקערה נכתבה בארמית בבלית יהודית ובה פנייה למספר רב של מלאכים בבקשה לשמירת הבית ודייריו. במרכז הקערה אפשר לזהות שד בעל שיער ארוך כבול בידייו וברגלייו.
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
אלמלא המלחמות האיומות שהתרחשו בעולמנו מאז ראשית המאה ה-20 ומקרי האלימות הרבים, היינו מגיעים אל מצב מתוקן בו מרבית האנשים מתים בשיבה טובה והלוקים במחלות – נרפאים אף הם. כבר כיום במדינות המערב המוות של אדם מתחת לגיל שיבה מתקבל כערעור על הסדר. לא כך היה בעולם העתיק, המוות שכן תדיר בכל בית, במיוחד מוות של תינוקות ושל ילדים רכים. זו הייתה המציאות עד ראשית המאה ה-20, עד המצאת האנטיביוטיקה.
ומה יעשה האדם וחי? דרכים רבות ויצירתיות עומדות לפני הרוצה למנוע מהקללות לחול על ראשו. לא תמיד עשיית הטוב והישר בעיני ה' מספיקה… אחת הדרכים המקובלות בתרבויות הקדומות ונמשכת עד ימינו היא שימוש בקמיעות, וביניהן קערות השבעה בבליות.
קערות השבעה הן סוג של קמיע המורכב מברכות, מקללות ומנוסחאות מאגיות שנכתבות על גבי קערות חרס ונקברות מתחת הבית. הטמנת קערות השבעה הייתה דרך נפוצה למאבק בשדים במאות ה-4 עד ה-7 בבבל בחברה היהודית והנוכרית כאחד. מטרת הטקסטים הכתובים בתוך קערות ההשבעה הייתה להגן על בעלי הקערות מפני שדים ומזיקים הגורמים למחלות. הקללות הכתובות בתורה מציינות מחלות רבות:
הפרוט המבהיל הזה מציג את שכיחות המחלות בעולם העתיק. האמונה הנפוצה הייתה שהמחלות נגרמות על ידי שדים. היום הודברו רבות מהמחלות "שהביאו השדים" ע"י תרופות ואנטיביוטיקה. ואולי שדים הם בכלל חיידקים?
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית להגנת היולדת וילדיה. מאוספי הספרייה הלאומית
יותר מאלפיים קערות השבעה נמצאו בבבל (עירק של היום); רובן התגלו משנות השמונים ואילך. שני שליש מתוכן כתובות ארמית יהודית-בבלית ומעידות על ידע מעמיק במקורות היהודיים. נתגלו גם קערות בשפות אחרות שכנראה נכתבו בידי לא יהודים. חשיבותן המחקרית עצומה, שכן נכון להיום אלו הן הכתובות הארכיאולוגיות היחידות שנותרו לנו מבבל מתקופת התלמוד. הן משקפות תרבות יהודית עממית המציגה קשר חזק בין עולמם של חז"ל לבין עולמם של כותבי הקערות. הקערות מכילות ציטוטים רבים של פסוקים, ברכות, תפילות, שימוש בלשון המשנה, ושמות רבנים מוכרים. הן מאירות באור חדש את הסיפורים על גירוש שדים והלכות הקשורות לנשיאת קמיעות, המופיעים במשנה ובתלמוד.
הקערות נמצאו מתחת לבתים עתיקים. בדרך כלל הן היו טמונות במהופך, לעיתים זו על גבי זו. כותבי ההשבעה, שזהותם אינה ידועה, עבדו לפי הזמנה. ניתן לדמות שהתהליך התרחש כך: הלקוח תינה את צרותיו בפני הכותב, שהיה 'מומחה להשבעות'. הלז היה מעבד את הנתונים ורוקח מהם נוסח מאגי שייעודו גירוש השדים מן הבית. הכותבים התחילו לרוב ממרכז קערת החרס. בלב הקערה הם ציירו תחילה, בדיו בעזרת מכחול, דמויות אנוש ויצורי כלאיים. הדמויות סכמטיות, קפואות, חסרות הבעה ובעלות עיניים חלולות. דמויות רבות מתוארות כבעלות שיער ארוך ופרוע המאפיין שדות, אחרות מצוירות עם קרניים לראשיהן. רבות מהדמויות מתוארות כשידיהן הגדולות מצולבות או כבולות באזיקים ולעיתים גם רגליהן כבולות.
סביב הדמויות נכתב טקסט ההשבעה שהיה חופשי ברוחו, אך נשען על נוסחאות וכלל חזרות מרובות. הטקסט הזכיר את שם מזמין (או המזמינה) הקערה ושם אמו, את שמות בני משפחתו וגם את שמות השדים המגורשים. לרוב נכתבו הטקסטים במבנה מעגלי לולייני שיש לו משמעות מאגית, מבפנים כלפי חוץ. לא רק השלשלאות באיור כלאו את הדמויות, אלא גם טקסט ההשבעה שנתן גט כריתות לשד וציווה עליו לא לגרום יותר סבל ומחלות לבני הבית. בעלי הבית בקשו באמצעות פרקטיקה זו "להתגרש" מהשד או שדים השוכנים בביתם ולשלח אותם לכל הרוחות (או לבית אחר…).
עיון בנוסח הקערות מגלה שרבות מהן מבקשות הגנה על התינוקות במשפחה. לדוגמה נוסח השבעה נפוץ: אני הוא… המלאך המהיר העומד לפני אדון העולם בדבר ילדי הנשים הנחטפים. והוא פורץ בדברים ואומר: 'על קברי המתים ישבתי ושמעתי קול הנשים הצווחות ומצווחות, הבוכות ומבכות, והן… פורצות בקול אחד ואומרות…' (מתורגם לעברית מן הנוסחה הארמית המקורית, מתוך: אוסף סכוין, קערה מס' 1927/61).
הקערה המונחת לפנינו הינה קערת השבעה כתובה ארמית-יהודית בשם המלאך סרפיאל, לגירוש שני שדים מביתו של כפנאי בן אימא ואשתו אימאי בת אנאי. במרכז התמונה מצויר השד בעל העיניים החלולות. ידיו מצולבות, רגליו כבולות בשלשלאות ושערו פרוע. שתי דמויות דמוניות מבצבצות מראשו, ואחת נוספת עומדת לשמאלו כשידיה מורמות במחוות כניעה. סביב הדמויות ערוך הנוסח. אכן, השד כלוא היטב, ואם מישהו עדיין נותן לו סיכוי לברוח, הרי כאן, מתחת לרצפת הבית, תהיה קבורתו, במהופך.
קערת השבעה כתובה ארמית-יהודית בשם המלאך סרפיאל, לגירוש שני שדים מביתו של כפנאי בן אימא ואשתו אימאי בת אנאי. טין מסופוטמיה (עיראק) המאה החמישית-המאה השמינית, אוסף משפחת וולף. קוטר הקערה 17.7 ס"מ. צילום: אברהם חי. באדיבות מוזיאון ארצות המקרא
השימוש היצירתי בקערות ההשבעה מלמד על דרכי התמודדות עם הכוחות השליליים הפועלים בעולם. המשתמשים הרבים בקערות אלו מודים בקיומה של הקללה בחייהם. הם אינם מדחיקים אותה או מתעלמים ממנה. לאור העובדה המצערת שאנטיביוטיקה לא הייתה מוכרת להם, נאלצו הסובלים להשתמש בפתרונות אלטרנטיביים. הקערות שצורתן כצורת יד פתוחה נועדו לקבל אליהן את הצרות ולהגן על בני הבית, במיוחד על התינוקות הרכים. כתיבת הגט לשדים מסמלת את הכנעת כוחות הרוע ושליטה בהם. בתוך הקערות צמצמו והגבילו הכותבים את נוכחות הקללות (השדים) בביתם, ובאקט סמלי קברו אותן הפוכות ובכך הביאו, כך קיוו, למות השדים, לפחות בביתם הם. וכפי שמתאר נוסח השבעה מרגש בקערה שמקורה אינו יהודי:
"בשם הגדול הזה ובדיבור הגדול הקדמון הזה וברז הקדמון הזה ובקערה הקדמונית הזאת, […] שוב, אני השבעתי אותך ואני גוזר עליך ב)שמה של […] קחי את הרזים האלה וקבלי את ההשבעות האלה והסתלקי וצאי מן הגוף הזה והבית של חאי בן עספינדרמיד, מבניו ומזרעיו […] מביתו, היכלו ומפתן ביתו כמו מלח המתמוסס ונעלם במים. ורפואה תהיה לגוף הרוח והנשמה של חאי בן עספינדרמיד. החיים מנצחים". (מתורגם מארמית מנדאית)
הקערה נקברת, ולא התינוקות. השדים מתפוגגים והחיים מנצחים.
קערה בעלת כיתוב במנדעית עם ציור שד שמפניו אמורה הקערה להגן. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
אילת דורה ספיריה היא אמנית קרמיקה צעירה, בוגרת בצלאל וחברת קבוצת "סטודיו משלך". לקראת תערוכה שנקראה "מסוף העולם ועד סופו" והוצגה במוזיאון ארצות המקרא (2017), נקראו חברות הקבוצה ליצור דיאלוג עם מוצגים במוזיאון. אילת בחרה בקערות ההשבעה. במסגרת התחקיר שעשתה לקראת תהליך היצירה גילתה אילת שקערות השבעה רבות עסקו בשמירה על תינוקות רכים. הפחד הקמאי מפני אובדן ילד, נגע בביוגרפיה האישית של האמנית, מכיוון שהיא איבדה את תינוקה הראשון בלידה שקטה. ההתמודדות המקובלת עד לעת האחרונה הייתה להדחיק אירועים טראומטיים כגון זה. ספיריה יצרה קערות פורצלן שהכילו את הפחדים הקדומים יחד עם החרדות האישיות ויצרו להם פרשנות אישית מחודשת.
ובמילים שלה: "במהלך שקושר בין החטא הקדמון, דמותה של לילית ופרטים אוטוביוגרפיים, יצרתי מעין כלי קיבול לחרדות ולאמונה בטוב. העבודה יונקת מתרבות שלא משקפת את העצב שבו נלד בנים, ומנסה להחזיר את הכאב לשיח הנעדר". (כל ציטוטי האמנית לקוחים מתוך קטלוג התערוכה: אוצרות ועורכות הקטלוג: איריס פשדצקי וגילי זיידמן – "המקרר", "מסוף העולם ועד סופו", 2017)
קערת הפורצלן העגולה שלפנינו (אחת מבין השלוש שהוצגו בתערוכה) נוצרה על האבניים. בתחתית הקערה חרטה האמנית דמות עובר. סביב העובר על גבי הדפנות היא הוסיפה כיתוב בדיו שחורה בשורה ספיראלית ארוכה, העולה מהקרקעית אל השפה. הכיתוב מזכיר בצורתו את נוסחי ההשבעה הקדומים. בשונה מקערות ההשבעה המאגיות הכיתוב כאן אינו מגלה את רגשות הפחד של בעלי הבית באמצעות איומים על השדים והרחקתם. ספיריה לא כתבה מילות ברכה או קללה אלא נתונים אובייקטיביים אותם ליקטה מדו"ח הסקירה המאוחרת שעברה בהריונה הראשון שהסתיים כאמור במות העובר. ספיריה רואה בצורת הקערה קווי מתאר של בטן הריונית. בניגוד לקערות המקוריות שהוטמנו מתחת לבית, בחרה האמנית "להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד עם הפחדים והחששות שמלווים אותי בכל הריון מחדש".
כאשר הפורצלן דק במיוחד הוא נעשה שקוף לאור. החריטה של דמות העובר על קרקעית הקערה מנצלת תכונה זו. בתערוכה הניחו האוצרות, איריס פשדצקי וגילי זיידמן, תאורה בגוון זהוב מתחת לקערה, התוצאה היא שהעובר זוהר. ידיו המושטות קדימה מכמירות לב. אצבעותיהן הפרושות מזכירות את קמיע החמסה שמבטא שמירה והגנה. העיגול סביבו נדמה כרחם, שמתכתב עם דימוי הכלא בקערות הקדומות. למזלנו במרבית המקרים אכן הרחם האימהי משמש בית גידול מגן לעובר. אך כבר חז"ל (שבת קכ"ט ע"א) מכנים את הרחם "קבר". הארת הקערה או החשכתה מניחה את הפרשנות לצופה, ומצטרפת למשאלה המובעת בקערה הקדומה: "…והסתלקי וצאי מן הגוף הזה והבית […] כמו מלח המתמוסס ונעלם במים. ורפואה תהיה לגוף הרוח והנשמה. החיים מנצחים".
כתבה זו הינה חלק מפרק בספר "אמנות כפרשנות" חלק ב', שעתיד לצאת לאור בשנה זו בע"ה.
מכתב קצר השמור במחלקת הארכיונים בספריה הלאומית, כתוב בכתב קריא מאוד ובעברית נפלאה, מספק הצצה – בזעיר אנפין – לגלגוליהם וקורותיהם של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.
הכותב, ששלח את מכתבו בשנת תר"צ (1930) מישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נמנה על עשרת התלמידים הראשונים של הישיבה ומצא את מותו 11 שנים מאוחר יותר כשנרצח ע"י הנאצים בליטא – יחד עם בני הקהילה שבראשה עמד. הנמען של המכתב, שמעודו לא ביקר בארץ ישראל אבל זכה ל"כרטיס יציאה מהגיהינום" כשנמנה על רשימת "רכבת קסטנר", נפטר ממחלתו לפני יציאת הרכבת מהונגריה ונקבר בבודפשט.
"כבוד הרהג' [הרב הגדול] החכם השלם משכיל איש האשכולות חובב עמנו וארצנו הק' [הקדושה] מוהרר' [מורנו הרב רבי] דר' עמנואל לאו שליטא' [שיזכה לאורך ימים טובים אמן]".
שולח המכתב, יצחק זונדל ריף, נולד בוולוזין בד' בתשרי תרס"ד (1903). הוא היה נכדו של הרב שפירא ראש ישיבת וולוז'ין ונינו של הנצי"ב מוולוז'ין, והתבלט כעילוי בכל מקום אליו הגיע. לאחר לימודיו בישיבת סלובודקא עלה לארץ ישראל בתרפ"ג (1923) והיה בין עשרת התלמידים הראשונים בישיבה החדשה שהקים הרב קוק בירושלים.
בירושלים שאליה הגיע יצחק זונדל שררה תחושת התרגשות וציפייה. אחרי 400 שנות שלטון עות'מאני מושחת, ארבע שנות מלחמת עולם שהביאה על העיר סבל, רעב ומחלות, שוחררה העיר בידי הצבא הבריטי. סיום השלטון הצבאי ומינויו של לורד יהודי כנציב הבריטי על א"י הביאו לתחושה של "אתחלתא דגאולה" ושל תקוה להתגשמות הצהרת בלפור. באווירה זו הקים הראי"ה קוק, רבה הראשי של א"י ורב העיר ירושלים, את "הישיבה המרכזית העולמית". הרב קוק שאף להקים ישיבה שלא תיפול ברמת הלימוד ובכישרונות תלמידיה מהישיבות המפורסמות והוותיקות של "הישוב הישן" בא"י – אלא שישיבתו תשלב בתוכה גם את תפיסת העולם הציונית.
רבים מחבריו של יצחק זונדל לספסל הלימודים בישיבה התפרסמו בשנים הבאות בעולם התורני, שמות המוכרים כ"אבות המייסדים" של הציונות הדתית: הרב יוסף דוד חרל"פ, הרב משה צבי נריה, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי, הרב שלום נתן רענן-קוק (חתנו של הראי"ה) ועוד. וכל הרבנים הגדולים האלו מציינים בדבריהם, בספר "נר יצחק" שהוציאו לזכרו של יצחק זונדל, את ייחודו, ידיעותיו הנרחבות, ענוותנותו וההבנה שלפניהם עומד מי שעתיד להפוך לאחד ממנהיגיו התורניים של הדור.
"נר יצחק" לרב יצחק-זונדל ריף
הרב נתן רענן סיפר שהרב קוק היה קם לכבודו של יצחק זונדל כשהיה נכנס לבית המדרש. מחווה זו, שבדרך כלל נוהג בה אדם כלפי רבו או כלפי גדולים בתורה ונושאי משרות ציבוריות רמות, מלמדת עד כמה העריך הרב קוק את תלמידו. הרב אושפיזאי מתאר את ימי הפורים בישיבה: " …ובפרט בימי הפורים שבהם הוכתר ר' יצחק ריף בהסכמת הרב לרב הישיבה, והיה קורן מקדושת השמחה ומשמיע דרשותיו החגיגיות בהלכה, אגדה ומחשבה בחריפות ובקיאות עצומה. והיו הדברים מאירים ומשמחים. נהדר היה המראה הנפלא איך הרב מחייך ונהנה מתלמידו האהוב אשר כבר היה מיועד להיות אחד הגדולים" (נר יצחק עמ' 12)
יצחק זונדל לא נשאר ספון בין כותלי הישיבה. הוא נהג לדרוש וללמד בבתי כנסת שונים בירושלים, ונחשב למגיד שיעורים מבוקש. הרב סלובטיצקי סיפר עליו: "בכל ערב היה מלמד שלא על מנת לקבל פרס בבית כנסת אחוה בירושלים עין יעקב עם שו"ע [שולחן ערוך] משנה ברורה, בבית כנסת בזכרון משה היה מלמד בשבת בעלות השחר שו"ע עם משנה ברורה… בשעת קבלת שבת היה דורש באיזה בית כנסת ואח"כ בשבת בלילה אחר הסעודה היה דורש בבית הכנסת אחוה ובצהריים היה דורש בישיבת מאה שערים או במקום אחר. פעם אחת דרש גם בבית הכנסת של הגר"ח זאנענפלד [הגאון רבי חיים] זצ"ל ואע"פ שידעו שהוא מישיבת מרכז הרב אעפ"כ כבדוהו והוקירוהו מפני שהיה מוחזק לצדיק ויקר בכל ירושלים" (נר יצחק, עמ' 13) מדובר בתקופה שבה היה הקרע בין הרב קוק תומך הציונות והרב זוננפלד האנטי-ציוני עמוק מאוד, מה שמעצים את הישגו של יצחק זונדל.
האברך הצעיר לא התמקד רק בעצמו ובשיעוריו אלא היה ער גם לקשיי החיים של האנשים הירושלמיים, וחבריו מזכירים מעשי חסד רבים שלו. הם מתארים אותו חוזר עמוס כיכרות לחם וקופסאות שימורים, ומתקין ארוחה לעניי השכונה. כך למשל מספר שבתי דון-יחיא:
"בליל ירושלמי קר וזועף נקלעתי לבית-כנסת בשכונת מאה-שערים. בחוץ השתוללה סופת-שלגים מטילה צמרמורת בגוף. תריסים ופתחים חרקו. ובפנים, סמוך לתנור-ברזל מוסק, שכבו על ספסלים כמה יהודים מכורבלים במעיליהם ורטנו על מזג האויר הקשה. מרוחק מהם, בין הספסלים הסמוכים לארון הספרים היבהב אור קלוש של נר-חלב. התקרבת למקום וראית את ר' יצחק יושב נשען על קיר מעיין בספר. מעילו למראשותיו, רגל אחת על הרצפה ורגלו השנייה על הספסל, ישיבה-שכיבה ביחד כשבשתי ידיו החזיק את הגמרא. ניכר היה, שמתכונן לבלות כל הלילה במקום" .
דון-יחיא מספר שהתלבט אם לגשת אל יצחק זונדל ולשאול מדוע אינו לומד בביתו, אבל החליט שלא להפריע לו. כשעמד לצאת אמר לו אחד מבין השוכבים ליד התנור: "לעתים קרובות הוא בא הנה בלילות, אינו ישן אפילו שנת עראי, אלא לומד עד אור הבוקר. לומד בלחש שלא לעורר את הישנים". דון יחיא מספר איך עבר בדרכו לביתו באותו ערב ליד חדרו של יצחק זונדל. "הגעתי לשכונה ועברתי על-פני חדרו, ששכן בקומת-קרקע וחלונו מופנה לרחוב. מבעד לחלון אפשר היה לראות מהנעשה בפנים: איש אחד שכב על מיטת-הברזל, שני התפרקד על מזרון פרוש לאורך הרצפה, שלישי קירב כסא-לכסא ורבץ עליהם. מסתבר, שבעל החדר פינה את מקום-מגוריו בשביל אורחיו, מעניי השכונה, ובעצמו הלך ללמוד כל הלילה בבית-הכנסת הקר של מאה-שערים" (נר יצחק, עמ' 18)
נראה שהרצון לנצל את מירב הפוטנציאל שלו בזמן הלימודים הוא שהביא את יצחק זונדל לכתוב את מכתבו לרב לעף. צמח הבלדור עליו הוא מבקש במכתבו מהרב לעף מידע שייך למשפחת האלתיים, קרוב משפחה של אלת המסטיק, הבטנה (פיסטוק), המנגו והקשיו. אלא שיצחק זונדל לא חיפש פיצוחים לשבת או פרי מתוק לקינוח הסעודה. הבלדור נחשב כמשפר זיכרון, אבל גם כצמח רעיל מאוד ומסוכן לבריאות. הרב לעף מביא מקורות רבים המתארים את תכונות הבלדור, מהם המשייכים את גילוי תכונותיו לשלמה המלך. הוא מציין שאסף הרופא הוא הראשון בספרות היהודית המזכיר את הצמח כטוב לכאב לב ולשיפור הזכרון, ומביא עוד מקורות יהודיים רבים המהללים את תכונתו כמשפר זיכרון אבל גם מזהירים מרעילותו הרבה. נראה שיצחק זונדל התעלם מעצתו הטובה של ר' יהודה אריה ממודינה: "הדור הדור ואל תצטרך לבלדור" (כלומר: חזור על הלימוד, שנן את התוכן – ואל תסתכן בשימוש בצמח הבלדור הרעיל והמסוכן).
ישיבת מרכז הרב
לא ידוע לנו אם הרב לעף ענה למכתב, וסביר להניח שגם אם ענה – לא שלח "מתכון" אלא התנגד לעצם הרעיון של שימוש בבלדור, בגלל הסכנה שבמעשה. אבל נראה שגם ללא עזרת צמח הבלדור היה זכרונו של יצחק זונדל יוצא דופן. כך למשל היה לכותב הראשי של שיעורי הרב אברהם אהרן בורשטין מטבריג ז"ל – מי שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב" לצד הרב קוק, עד פטירתו של הרב מטבריג כתשעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד. סיכום שיעורים, בתקופה שלפני תפוצתם הרחבה של מכשירי הקלטה, דרש הרבה מעבר לשמיעה טובה וכתיבה מהירה. הכותב היה צריך להיות בקיא במקורות אותם ציטט הדורש – כדי להוסיף מראי מקומות בפרסום הסופי. הרב נריה מציין כי "רוב שיעורי ההלכה שנדפסו בספר "נר אהרון" שנתפרסם אחרי פטירתו של אותו גאון… נרשמו ע"י רבי יצחק" (בשדה הראי"ה, עמ' 450). יצחק זונדל עצמו מספר, במכתב להוריו שנשלח מירושלים בכסלו תרפ"ט (דצמבר 1928), על המנהג בישיבת "מרכז הרב" לציין את יום פטירתו של הרב בורשטין בלימוד לזכרו: "בשבוע זה היה היארצייט של הגאון מטבריג זצ"ל, בי"ט כסלו, והמנהג הוא אצלנו בישיבתנו הק' [הקדושה] להזכיר ולחזור על דבר שמועה מפיו ביום הזה לפני קבוצה של בני הישיבה אחרי תפלת מעריב… ותוכן של השמועה מה שאומרים ממנו אינו זה לבד, רק אומרים איזה חידוש, ובתוך החידוש משלבים גם את דבריו אשר בעיקר יהי' זה. ולפני שנה וגם בשנה זו נפל הגורל עלי שאני אהי' מהמגידים, ולא יכולתי לפטור א"ע [את עצמי] מזה…וזה מה שאני שולח בתוך מכתבי זה". (נר יצחק, עמ' צח).
לאחר שהרב קוק הסמיכו לרבנות חזר הרב יצחק זונדל לאירופה, לעיירה זאגר (Žagarė) שבליטא. נהר הסווטה חוצה את העיירה, ובהתאם נחלקו גם יהודי העיירה לשתי קהילות נפרדות: "זאגר ישן" ו"זאגר חדש". לכל אחת מהקהילות היו מוסדות קהילה ורב משלה שלא תמיד ראו עין בעין ופעמים רבות נחלקו ביניהן בעניינים שונים. "בעלי הבתים של שתי הקהילות קינאו כל אחד במשנהו. אלה טענו: אנו הננו השאור שבעיסה, משום שהיישוב היהודי הראשון בזאגר-הישנה קם. ואילו תושבי זאגר-החדשה השיבו: אנו הננו העלי-שבמכתש, כיון שבזאגר החדשה גרים רוב בני-העדה היהודים. רוח של קנאה הדדית זו גרמה לא פעם לפילוגים ודין-ודברים בין שני חלקי העיר" (אלה אזכרה, חלק א עמ' 320). אביו של הרב יצחק, הרב ישראל ריף, כיהן כרבה של "זאגר חדש". הרב יצחק זונדל נישא ללאה, בתו של רבה של "זאגר ישן" ובשנת תרצ"ו התמנה לרבה של "זאגר ישן" במקומו. כהונתו לצד אביו איחדה את הקהילות שבעבר היו נפרדות ומסוכסכות, למשך השנים הספורות שעד כיליונן.
תמונת הרב ישראל ריף, אביו של יצחק זונדל ריף
הרב יצחק זונדל שימר את זכר שנותיו בירושלים בזמן כהונתו בזאגר. במכתב לרב משה בולבין הוא כותב:
"זו כבר הפעם השלישית, שבימי הסוכות מתפלל אני בביהכנ"ס הגדול בז"ח [זאגר חדש], ולפני קריאת התורה דורש אני דבר קצר, וכן השנה. בתחילה מתחיל אני בלשון הקודש ואח"כ ביידיש, וזהו כבודה של א"י אצלי וכמו שאני מזכיר להם בתחילה את הגמרא בסוכה כי מיום שחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה גם במדינה ודרש ציון דורש אין לה [ צ"ל: "ציון היא דורש אין לה" ירמיהו, ל' י"ז] … וגם שפת ארץ קדשנו בגולה היא ענין של דרישת ציון זכר למקדש, בימים אלה שיסודם הוא ג"כ [גם כן] ענין של זכר למקדש בקיום מצותם" (נר יצחק, עמ' קב).
עם כניסת הנאצים לליטא הוכנסו כל יהודי זאגר לגטו בעיירה, ואליהם צורפו כאלף יהודים מעיירות סמוכות. בערב יום הכיפורים תש"ב (2/10/41) נלקח רבי יצחק זונדל ריף, עם כל שאר יהודי הגטו, ליער הסמוך ובו נרצחו כולם על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים.
נראה שמילותיו של הרב נריה, חברו לספסל הלימודים בישיבת "מרכז הרב", משקפות גם היום – יותר מ60 שנה אחרי צאתו של "נר יצחק" לאור – את התחושות העולות במבקש להתחקות אחר דמותו ודבריו של הרב יצחק זונדל ריף:
"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה וצרב הכאב: נר-אלקים זה, האמנם בחושך שמו יכוסה? האמנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלו אשר נאותו לאורו? וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.
והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה "נר יצחק" מדבריו ועליו. ספר מעולה הכולל חידושי תורתו ותיאור אישיותו.
הנר לא כבה.
יאיר נרו לדור ולדורות" (בשדה הראי"ה, עמ' 450)
תקוותו של הרב נריה נכזבה, ולמרות הוצאת הספר "נר יצחק" לזכרו נמוגה דמותו המרשימה של יצחק זונדל ריף בערפילי הזמן. כמה סמלי שדווקא המכתב הקצר ששלח לרב לעף ובו הוא מבקש פרטים על צמח המשפר את הזיכרון הוא שהחזיר אלינו, כמעט 80 שנה לאחר שנרצח בשואה, את דמותו של יצחק זונדל ריף. עילוי שכל מי שפגש בו במהלך חייו הקצרים – בארץ ובאירופה – העריך שיהפוך לאחד מגדולי הדור, וקריאת דבריו ודברי חבריו מלמדת על האבדה הגדולה עם מותו.
