החוויה הקולינרית היהודית טומנת בחובה מידה מסוימת של גאונות, שאיננה זוכה להערכה מספקת. תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם.
כאשר אוכלים בשעת צהריים קרה של שבת קערה מהבילה ומעלת ניחוחות של חמין (צ'ולנט בלעז) שהוכן בקפידה – יש בדבר איזה קסם. אין אלא לתאר תבשיל זה כיצירת מופת של תושיה וכמעשה אמנות שעמדה במבחן הזמן והצליחה לעשות את הדרך הארוכה מימי הביניים אל בתי האוכל המודרניים, אל תחרויות הבישול ואל שולחן השבת הטיפוסי.
התבשיל, שמצטיין בסגנון "הכול הולך", הוא אוכל נחמה יהודי, שמקורו בהלכה היהודית האוסרת על בישול בשבת. את התבשיל מכינים ביום שישי בצהריים ומניחים לו להתבשל בישול ארוך ואיטי במהלך הלילה. הנזיד המסורתי והעשיר מורכב מהמצרכים הזמינים בעת הכנתו, והמרכיבים וסגנון ההכנה נבדלים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, בכל מקום שבו נמצאו יהודים. את הצ'ולנט האשכנזי הטיפוסי מכינים משעועית או חיטה, שאריות עוף או בשר, תפוחי אדמה ומגוון תבלינים.
גם שמו של התבשיל לרוב משתנה בהתאם לגיאוגרפיה. מקובל לחשוב שמקור המילה צ'ולנט – 'טשאלנט' ביידיש – במילה 'שאלט' בצרפתית, שפירושה "חם", מתוך התייחסות לבישולו האיטי של הנזיד בסיר הניצב על אש קטנה. יש המאמינים שהמקור הוא עברי, במילה "שֶׁלָּן" – כלומר, נח – מתוך כוונה לבישול במהלך הלילה, שנועד להבטיח ארוחה חמה בשבת בצהריים. במסורת הספרדית מכונה התבשיל "חמין", מהמילה "חם".
היינריך היינה, המשורר המפורסם שהתנצר והפך לפרוטסנטי בעקבות לחצים פוליטיים, אהב כל כך את התבשיל עד שכתב עליו שיר ובו הוא מצהיר את אהבתו כלפיו ומשתף בתחושתו, שהמתכון לצ'ולנט ודאי נמסר למשה במעמד הר סיני על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.
"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם,
שֶׁהָאֵל, הוּא בִּכְבוֹדוֹ,
אֶת מֹשֶׁה, לִמֵּד לִרְקֹחַ
בִּמְרוֹמֵי הָהָר סִינַי
צ'וּלְנְט הֲלֹא הוּא אַמְבְּרוֹזְיָה
הַכָּשֵׁר שֶׁל אֵל-אֱמֶת"
שירו של היינה נראה אולי כאהבה של ממש למנה ראויה לשמה של צ'ולנט, ומנגד, קונטרס קטן ופרודי מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר צ'ולנט שלמרבה הטרגדיה נשרף.
הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.
"חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו."
ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת צ'ולנט שרוף.
אותן דבקות ומסירות לצ'ולנט אנו מוצאים גם בנוהג שרווח בעיירות היהודיות באירופה, לפיו בימי שישי בצהריים נהגה כל משפחה לשאת את סיר הצ'ולנט שזה עתה התקינה אל האופה המקומי. שם נאטמו הסירים השונים של המשפחות בעיסת קמח ומים והוכנסו לתנורו של האופה לבישול לאורך הלילה. בשבת בצהריים, אחרי תפילות השבת, היתה העלייה לרגל משנה את כיוונה, והמשפחות היו מעבירות בזהירות את הסיר החם מהתנור הישר אל שולחן ארוחת הצהריים.
כיום יש לצ'ולנט חסידים משלו. בישראל נוהרים רבים בימי חמישי בערב לבתי אוכל בשכונות חרדיות לכבוד סוף השבוע. מי שאינם מתגוררים בסמוך למסעדה בה מגישים צ'ולנט יכולים לרכוש אותו מוכן באריזה ולהכינו בזריזות, ובמדינות מסוימות הוא אפילו נמכר בפחיות שימורים – אם כי אנחנו בהחלט ממליצים על הגרסה הביתית.
אכילת הנזיד העשיר ועתיר הניחוחות פעמים רבות פועלת על הסועדים כמטה קסם – תופעה שאפשר להשוות רק לעייפות הנופלת על הסועד אחרי סעודת חג הודיה מושלמת – ויוצרת עבורם את האווירה המושלמת לתנומת צהריים טובה ביום המנוחה.
ישנה אמירה ישנה שטוענת, שאדם לא יכול לקרוא לעצמו יהודי טוב עד שלא אכל צ'ולנט בשבת – אבל אנחנו מאמינים שמקדרת צ'ולנט מוצלחת אפשר ליהנות בכל יום! אולי הגיע הזמן לשלוף את ספרי הבישול הישנים וללכת על זה?
רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.
כתבות נוספות
