"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם. בואו לקרוא את קיצור תולדות הצ'ולנט - המנה הכי מנחמת ביהדות

צ'ולנט

ביאליסטוק, 20 בנובמבר 1932. יהודים נושאים קערות צ'ולנט אל תנורו של האופה בשעת צהריים של יום שישי. התמונה לקוחה מארכיון יהדות פולין של מכון ייווא

החוויה הקולינרית היהודית טומנת בחובה מידה מסוימת של גאונות, שאיננה זוכה להערכה מספקת. תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם.

כאשר אוכלים בשעת צהריים קרה של שבת קערה מהבילה ומעלת ניחוחות של חמין (צ'ולנט בלעז) שהוכן בקפידה – יש בדבר איזה קסם. אין אלא לתאר תבשיל זה כיצירת מופת של תושיה וכמעשה אמנות שעמדה במבחן הזמן והצליחה לעשות את הדרך הארוכה מימי הביניים אל בתי האוכל המודרניים, אל תחרויות הבישול ואל שולחן השבת הטיפוסי.

התבשיל, שמצטיין בסגנון "הכול הולך", הוא אוכל נחמה יהודי, שמקורו בהלכה היהודית האוסרת על בישול בשבת. את התבשיל מכינים ביום שישי בצהריים ומניחים לו להתבשל בישול ארוך ואיטי במהלך הלילה. הנזיד המסורתי והעשיר מורכב מהמצרכים הזמינים בעת הכנתו, והמרכיבים וסגנון ההכנה נבדלים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, בכל מקום שבו נמצאו יהודים. את הצ'ולנט האשכנזי הטיפוסי מכינים משעועית או חיטה, שאריות עוף או בשר, תפוחי אדמה ומגוון תבלינים.

 

צ'ולנט
מתכון לחמין. פורסם ב"הצפה", ינואר, 1965

גם שמו של התבשיל לרוב משתנה בהתאם לגיאוגרפיה. מקובל לחשוב שמקור המילה צ'ולנט – 'טשאלנט' ביידיש – במילה 'שאלט' בצרפתית, שפירושה "חם", מתוך התייחסות לבישולו האיטי של הנזיד בסיר הניצב על אש קטנה. יש המאמינים שהמקור הוא עברי, במילה "שֶׁלָּן" – כלומר, נח – מתוך כוונה לבישול במהלך הלילה, שנועד להבטיח ארוחה חמה בשבת בצהריים. במסורת הספרדית מכונה התבשיל "חמין", מהמילה "חם".

היינריך היינה, המשורר המפורסם שהתנצר והפך לפרוטסנטי בעקבות לחצים פוליטיים, אהב כל כך את התבשיל עד שכתב עליו שיר ובו הוא מצהיר את אהבתו כלפיו ומשתף בתחושתו, שהמתכון לצ'ולנט ודאי נמסר למשה במעמד הר סיני על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.

 

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם,
שֶׁהָאֵל, הוּא בִּכְבוֹדוֹ,
אֶת מֹשֶׁה, לִמֵּד לִרְקֹחַ
בִּמְרוֹמֵי הָהָר סִינַי

צ'וּלְנְט הֲלֹא הוּא אַמְבְּרוֹזְיָה
הַכָּשֵׁר שֶׁל אֵל-אֱמֶת"

 

שירו של היינה נראה אולי כאהבה של ממש למנה ראויה לשמה של צ'ולנט, ומנגד, קונטרס קטן ופרודי מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר צ'ולנט שלמרבה הטרגדיה נשרף.

הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.

הצ'ולנט האומלל… כה צעיר היה. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לקונטרס המלא

 

"חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו."

ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת צ'ולנט שרוף.

אותן דבקות ומסירות לצ'ולנט אנו מוצאים גם בנוהג שרווח בעיירות היהודיות באירופה, לפיו בימי שישי בצהריים נהגה כל משפחה לשאת את סיר הצ'ולנט שזה עתה התקינה אל האופה המקומי. שם נאטמו הסירים השונים של המשפחות בעיסת קמח ומים והוכנסו לתנורו של האופה לבישול לאורך הלילה. בשבת בצהריים, אחרי תפילות השבת, היתה העלייה לרגל משנה את כיוונה, והמשפחות היו מעבירות בזהירות את הסיר החם מהתנור הישר אל שולחן ארוחת הצהריים.

כיום יש לצ'ולנט חסידים משלו. בישראל נוהרים רבים בימי חמישי בערב לבתי אוכל בשכונות חרדיות לכבוד סוף השבוע. מי שאינם מתגוררים בסמוך למסעדה בה מגישים צ'ולנט יכולים לרכוש אותו מוכן באריזה ולהכינו בזריזות, ובמדינות מסוימות הוא אפילו נמכר בפחיות שימורים  – אם כי אנחנו בהחלט ממליצים על הגרסה הביתית.

 

צ'ולנט
חמין של אסם. פרסומת משנת 1970

 

אכילת הנזיד העשיר ועתיר הניחוחות פעמים רבות פועלת על הסועדים כמטה קסם – תופעה שאפשר להשוות רק לעייפות הנופלת על הסועד אחרי סעודת חג הודיה מושלמת – ויוצרת עבורם את האווירה המושלמת לתנומת צהריים טובה ביום המנוחה.

 

צ'ולנט
מתכון שפורסם ב"דבר", ינואר, 1958

 

ישנה אמירה ישנה שטוענת, שאדם לא יכול לקרוא לעצמו יהודי טוב עד שלא אכל צ'ולנט בשבת – אבל אנחנו מאמינים שמקדרת צ'ולנט מוצלחת אפשר ליהנות בכל יום! אולי הגיע הזמן לשלוף את ספרי הבישול הישנים וללכת על זה?

רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.

 

כתבות נוספות

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים




הצצה לפרויקט הזוהר של תלמידתו המובהקת של גרשם שלום

רבקה ש"ץ אופנהיימר ותלמידיה שקדו על מהדורה ביקורתית של הזוהר בכ-40 כרכים. הצצה לפרויקט שלא התממש בסופו של דבר

הזוהר

גלו עוד על הזוהר: סיפורים מהאוסף, ספרי זוהר בגישה דיגיטלית, זוהר במגילות וכתבי יד ועוד

בחודש מרץ של שנת 1950 היה בן גוריון בנופש בעיר טבריה. הבעיות שהעסיקו את ראש הממשלה של מדינה שטרם מלאו לה אז שנתיים היו עצומות: בעיות ביטחון, כלכלה, עלייה והתיישבות ועוד רבות. אך למרות הכול התפנה ראש הממשלה וכתב אז מכתב ארוך לשר האוצר של ממשלתו, ובו דרש להקציב סכום כסף גדול כדי לייסד את המכון לתצלומי כתבי יד שמטרתו לצלם ולרכז תצלומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכתב נשלח ביום 5 למרץ 1950, והעתקים ממנו נשלחו לכל חברי הממשלה. כעבור ימים אחדים החליטה הממשלה לייסד את המכון לתצלומי כתבי היד העבריים בחסותו של משרד החינוך והתרבות.

שנים בטרם נפתח המכון פעל פרופ' גרשם שלום, חוקר המיסטיקה היהודית, להעשיר את ידיעותיו בכתבי יד. שלום ידוע בתור מייסד חקר הקבלה באוניברסיטאות. הוא הראשון שהקים קתדרה מסודרת ללימוד קבלה באוניברסיטה העברית, דבר שהפך להיות לנחלת כל האוניברסיטאות בארץ. כתביו אודות הקבלה נחשבים עד היום כאבן יסוד של כל חוקר קבלה מתחיל (ומתקדם).

גרשם שלום שלט בתחומו בזכות, בין היתר, היכרותו המעמיקה עם כתבים קבליים רבים. בכדי להכירם הוא נסע בכל העולם וצילם כתבים מכל העולם ושמרם בספרייתו הפרטית. אוסף צילומים זה נשמר עד היום בספריית ג. שלום.

 

1
בתמונה: כתב היד המצולם הוא 'משכן העדות' שחיבר המקובל הספרדי בן המאה ה-13, משה די ליאון. יש הסוברים עד היום שדי ליאון כתב את ספר הזהר, שלום כתב בתחילת חייו מאמר שחלק על רעיון זה, אף שבסוף ימיו הוא נטה לחשוב שמשה די ליאון כן כתב את ספר הזהר, החידה לגבי מי כתבו נותרה בלתי פתורה עד ימינו אלה. כתב היד המקורי שמור בספריית המדינה בברלין, גרמניה.

 

תלמידתו המובהקת של שלום, רבקה ש"ץ אופנהיימר, המשיכה את מפעל התצלומים שהחל שלום – בעיקר בתחום כתבי היד של ספר הזוהר (ויש המכנים אותה, ספרות הזוהר). ש"ץ ותלמידיה שקדו על מהדורה ביקורתית של הזוהר בכ-40 כרכים. הפרויקט לא התממש בסופו של דבר, בגלל פטירתה בטרם עת של ש"ץ בשנת 1992.

 

1
דוגמה לאחד מכתבי היד של הזוהר שצילמה פרופ' ש"ץ

 

יחד עם תצלומי כתבי היד, שמורים בספריית שלום גם הפרוטוקולים של הפרויקט ורשימה מפורטת של כתבי היד שצולמו – מרביתם עבור פרויקט הזוהר, אך אחרים לצרכים שונים שאינם קשורים לפרויקט.

בעמוד הפותח את הפרוטוקול צוינה מטרת פרויקט הזוהר: "ספר הזוהר הוא ספר היסוד של הקבלה ומיוחס במסורת לר' שמעון בר יוחאי. מטרת פרויקט ספר הזוהר היא להוציא לאור את הספר על כל חלקיו, שלם ומוגה ע"ם כתבי יד, מתורגם עברית ומונחה ע"י אינפורמציה מקצועית הכוללת מקורות, מקבילות, והערות ענייניות וביבליוגרפיות של המהדירים. ההוצאה המעדה תעשה פרשות פרשות. בעקבות החומר שהעלנו על המחשב תופק קונקורדנציה ללשון הזוהר וכן מילון לספר הזוהר שבמרכזו כרטסת המילון שהכין פרופ' גרשם שלום ז"ל. הפרויקט יצא לאור תחת חסותה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשיתוף מרכז גרשם שלום שליד האוניברסיטה העברית בירושלים".

בהמשך הפרוטוקול תועדו כתבי היד שנסרקו בצירוף הערות שונות על תוכנם. על אחד מכתבי היד נכתב למשל כי "ההעתקה בכתב היד איננה שיטתית, ולמעשה לפנינו אוסף של מקורות שונים כפי שהזדמנו לפני המעתיק, שכן הוא מציין לעתים קרובות "עד כאן מצאתי", או "חסר כאן" וכיוצא בזה…"

 

1
הדף הפותח את פרוטוקול ישיבת פרויקט הזוהר

 

1
רשימת כתבי היד המצולמים של הזוהר השמורים בספריית גרשם שלום

 

1

 

1
בתמונה: הצצה לאוסף תצלומי כתבי היד השמורים בספריית שלום.

 

תודה ליובל דה מלאך ולד"ר צבי לשם מאוסף שלום על עזרתם בחיבור הכתבה, ועל כל הסיורים הנפלאים בספרייה החד-פעמית של שלום.

 

כתבות נוספות

כרטסת מילון הזוהר של גרשם שלום

חשיפה: גילוי מאמרים חדשים בספר הזוהר

כמו כפפה לכתב-יד

כעס, מרירות ותקוות בספרי המוסר ביידיש

איך צריך להתנהג? ומהי הדרך אל האושר? מבט אל ספרי המוסר ביידיש של המאות במאות ה-16' – 18'

ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא

איור של חופה. ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא

ספרות המוסר היהודית הופיעה לראשונה כז'אנר נפרד בסוף תקופת הגאונים (תחילתה בחובת הלבבות לבחיי בן יוסף אבן פקודה). היא התפתחה בתפוצה היהודית המזרחית והושפעה באופן ניכר מספרות המוסר המוסלמית בת הזמן. עד היום חלק הארי מספרי המוסר המוכרים והמרכזיים נכתבו בארצות המזרח, ומשם נדדו לתפוצות השונות.

חלק מספרים אלו נכתבו בערבית או ערבית יהודית ולכן תורגמו כשהופצו עבור הקהל היהודי אשכנזי. ספר אחד נוסף שנכתב במקור בלשון הקודש לא הושפע מספרי המוסר הערביים והוא מעלות המידות ליחיאל בן יקותיאל מרומי ואף הוא השפיע באשכנז. התאמת הספרים לקהל האשכנזי לא הסתכמה רק בתרגום הטקסטים אלא גם בעיבודם. רק שני ספרי מוסר יהודיים, שנכתבו בעברית בימי הביניים, מקורם באשכנז: ספר חסידים לר' יהודה החסיד וספר מידות (המוכר יותר בשם ארחות צדיקים).

בהשפעת ספרות המוסר הערבית, בנויים הספרים על פי שערים (פרקים), כשכל פרק דן בנושא ספציפי, אך שלא כמוה מבלי לדון בכל סגולה בתחילת כל שער. מטרתם של ספרי המוסר היא להציג בפני הקוראים את אידיאל ההתנהגות ואת הכיון הכללי לתיקון התנהגותם. זאת בניגוד, למשל, לספרי ההלכה שהציגו כללי התנהגות מוחלטים: מה מותר ומה אסור לעשות.

 

ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא
ארוחת שבת. ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא

 

בספרי המוסר יש רבדים שונים: דינים, ענייני מוסר, פילוסופיה ותיאולוגיה וכן סיפורים. אלו נועדו, לפחות באופן מוצהר, להבהיר ולאשש את הרבדים האחרים בצורה שובת לב ובהירה. הסיפורים זכו לתפוצה והם נדפסו שוב ושוב אם במהדורות חוזרות של ספרי המוסר, אם בתוך קבצי סיפורים ימי-ביניימים. יוצא דופן מבחינה זו הוא ספר חסידים שסיפוריו כמעט ולא נדפסו במנותק מהספר.

הדפוסים הראשונים ביידיש הם מקרקוב משנת 1535.

מאז ועד המאה השמונה עשרה נדפסו ביידיש חמישה ספרי מוסר רחבי היקף עיקריים: ספר מידות (מהדורה ראשונה איזני, 1542); ברנט שפיגל לר' משה הענוכש ירושלמי אלטשולר מפראג (קראקא, 1596/7, המהדורה הראשונה שבידינו היא מבאזל, 1602), ספר לב טוב לר' יצחק בן אליקום מפוזנא (פראג, 1620), שמחת הנפש לר' אלחנן הענעלע קירכהאן (לספר שני חלקים הראשון מפפד"מ, 1707 והשני מפיורדא, 1727) וקב הישר לר' צבי הירש קיידנובר (ספר דו-לשוני: חלקו העליון בעברית והתחתון ביידיש. פפד"מ, 1705-6).

 

שמחת הנפש. פירדא : דפוס בונפט שניאור, שנת תפ"ז
שמחת הנפש. פירדא : דפוס בונפט שניאור, שנת תפ"ז. לחצו על התמונה לספר המלא

 

ספרי המוסר ביידיש נסמכו לעיתים על ספרי מוסר יהודיים שלמים ולעיתים על חומרים ממקורות יהודיים שקדמו להם (התלמוד, המדרשים וקבצי סיפורים יהודיים ימי-ביניימיים). החוקרים המרכזיים העוסקים בספרי המוסר היהודיים כולל זו שביידיש הם יוסף דן, עלי יסיף, זאב גריס, חנא שמרוק, חוה טורניאנסקי, ז'אן באומגרטן ואחרים.

לכל אחד מספרי המוסר האלו יש, כמובן, מאפיינים משלו, אבל ניתן לעמוד גם על מאפיינים החוזרים בכל ספרי המוסר ביידיש.

באופן כללי ניתן לראות בהם התייחסות משמעותית יותר מאשר בספרי המוסר היהודיים לחיי היומיום ולמציאות בת הזמן והמקום. המציאות האשכנזית מתגלה לעיני הקורא אם בפרטי הריאליה, אם במנהגים המוזכרים בטקסטים ואם בתפיסות העולם המוצגות בהם. ניכר שמחברי הטקסטים ביידיש ניסו לתווך בין המציאות הזו לבין האידיאלים המופיעים במקורותיהם. השינויים המשמעותיים ביותר באו לידי ביטוי, באופן טבעי, בחלקים הסיפוריים, שכן סיפורים מעצם טיבם משתנים מהיגוד להיגוד ומהקשר להקשר.

הרצון לתווך בין המציאות לאידיאלים קשור מן הסתם בשאלת קהל היעד הפוטנציאלי. ספרות יידיש כולה הופנתה לקהל הטרוגני, חלקו פשוט. קהל זה זקוק היה, לדוגמא, להנחיות יומיומיות, קונקרטיות ופחות להצגה של אידיאלים מופשטים.

 

מתוך ספר המדות, אורחות צדיקים. איזנא, שנת ש"ב. לחצו על התמונה לספר המלא
מתוך ספר המדות, אורחות צדיקים. איזנא, שנת ש"ב. לחצו על התמונה לספר המלא

 

גם המציאות הלא פשוטה של יהודי אשכנז, הן בתוך הקהילות היהודיות שכמעט ולא הייתה בהן מוביליות חברתית, הן ביחסים עם החברה הנוצרית הסובבת, הביאה לשינויים של המקורות היהודים בעיבוד ליידיש. רוב הציבור האשכנזי היהודי חי בחרדה קיומית. קהל זה חיפש בספרי המוסר לא רק דרישות ותביעות לתיקון דרכיו, אלא גם מילה חמה, הבנה והכלה של קשייו. ואכן בחלק לא מבוטל מספרי המוסר ביידיש נזהרו המחברים מלדרוש מקהלם דרישות מוגזמות בענייני מוסר. הדרישות האוטופיות היו מתונות, והמחברים שאפו לטעת בקוראים הפוטנציאליים תקווה לשינויים שייטיבו עמם.

שינוי מסוג זה אדגים בסיפור הבא שמקורו בתלמוד הבבלי והוא מופיע בלשון הקודש בעוד גרסאות באופן דומה. (ניתוח מלא של הסיפור על גרסאותיו ביידיש עתיד לצאת אור השנה בספרי העוסק בתפקיד הסיפורים בספרי המוסר ביידיש).

"תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה [שהיא גידמת] עד יום מותה. אמר רב: בוא וראה כמה צנועה [הייתה] אישה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך [שדרכה בכלל כאישה להתכסות, ובפרט אשה גידמת שדאגה להסתיר מומה]. אלא [כך אמור]: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו".(תלמוד בבלי, שבת נג ע"ב).

מסופר על אדם שחי עם אשתו, מן הסתם מקיים איתה יחסי אישות, מביא ילדים לעולם וכו', אך לא רואה עד לאחר מותה כי לאישה אין יד. שני חכמים נחלקים בשאלה מי מבני הזוג נוהג בצדיקות רבה יותר. רב טוען כי האישה צדיקה יותר משום שהסתירה את המום בשל צניעותהּ. רבי חייא טוען כי הבעל הוא הצנוע שכן האישה נוהגת כמצופה מאישה ומסתירה עצמה. הבעל, לעומתהּ, "לא הכיר באשתו" משמע או שהוא ראה ושתק כדי לא להביכה, או שלא קיים איתה יחסי מין ולכן לא ראה את המום (בלשון חז"ל המילה 'להכיר' פירושה גם לקיים יחסי מין). כיון שהסיפור מסתיים בדברי רבי חייא מן הסתם בעל הסוגיה סובר שקביעתו של רבי חייא נכונה.

הסיפור מופיע ביידיש בשמחת הנפש וזו לשונו: "אמאל איז איין חסיד גיוועזן האט איין הינקדיגי פֿרויא גיהאט אונ' ער האט עש ניט גיוואושט ביז נאך אירן טוט אזו גרושי צנועים זיינן זיא גיוועזן". [=פעם היה חסיד שהייתה לו אישה צולעת והוא לא ידע זאת עד אחרי מותה כאלו צנועים הם היו] (שמחת הנפש, פפד"מ 1707, מו ע"ב ט"ב).

 

עמוד הסיפור ביידיש מתוך שמחת הנפש פפד"מ, 1707
עמוד הסיפור ביידיש מתוך שמחת הנפש פפד"מ, 1707

גם בנוסח הזה לאישה יש מום אלא שהפעם היא 'רק' צולעת משמע: מומהּ נסתר יותר. למרות שהיינו מצפים מבעל שיכיר בצליעת אשתו, אין ספק שהעובדה שהבעל לא רואה את צליעתהּ מתקבלת יותר על הדעת מאשר גבר שלא שם לב שאשתו גידמת. שינוי משמעותי נוסף מופיע בסוף הסיפור: בעל שמחת הנפש מכריע כי שני בני הזוג צנועים.

האם הגרסה ביידיש מביאה אותנו אל המאה העשרים ואחת?

וודאי שלא. ייתכן שבמציאות באשכנז, כמו, לדאבוננו, בחברות לא מעטות עד ימינו, גברים רבים "לא רואים" את נשותיהם. אך בעל הגרסה בשמחת הנפש מציג לפחות אידיאל של יחסים מתחשבים יותר בין בני הזוג ואישה נוכחת יותר. השינוי ביחס לאישה קשור, לטעמי, בין היתר גם לעובדה שהוא משולב בתוך ספר מוסר. הסגנון והאופי המיוחדים של ספרי המוסר ביידיש איפשרו למחבר לערוך שינויים במקורות שהתקבלו ברצון על ידי קהל היעד.

גם אם השינויים לא מעידים על יחס מתחשב יותר לנשים באותו הזמן, הם פתחו בפני הקוראים ולקוראות פתח תקווה שהמציאות הקשה עשויה להשתנות ושיתכן, למשל, יחס טוב יותר לנשים בחברה. תקווה שהייתה רלוונטית אז כהיום.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה: שירים מ"הגטו היהודי" בניו-יורק

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

 




מדוע מסכת על מוות קרויה "מסכת שמחות"?

ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים. הצצה לכמה אסטרטגיות.

מסכת שמחות

בספרי קריאה או שירה מנסים המחברים לבחור כותרת מושכת במיוחד גם אם היא לא מעידה כלל על תוכן הספר. לא כך בספרי לימוד ועיון. הכותרת חייבת לרמז על התוכן, אחרת פוחתים הסיכויים שיקראו בו.

ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים.

משמעויות שמות ספרי היסוד שלנו – התורה, משנה והתלמוד – הן בהתאמה, "הוראה", "שינון" או "לימוד" ומכאן שהיו יכולים לדון בכל נושא שהוא.

רוב שמות מסכתות הש"ס יעילים יותר. מסכת שבת עוסקת בעיקר בדיני שבת, מסכת תרומות בענייני תרומה.

ספרים תורניים נכתבו בדרך כלל (אך לא תמיד) למטרות דתיות. המחבר רצה לחלוק את חידושיו ורעיונותיו עם כלל ישראל כדי להגביר את לימוד התורה. יש חשיבות בציטוט המקור לחידושים אלה. המשנה במסכת אבות קובעת כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". ואת דברי הגמרא במסכת בכורות "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" מסביר המהר"ל: "כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו (לאחר פטירת המחבר)… יש לו (למחבר) חבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה, ואז יש לו קצת חיים עד ששפתיו דובבת."

לכן ניסו מחברים רבים, בעיקר במאות השנים האחרונות, לרמוז לשמם בכותרת ספרם כך שהמעיין בספריהם – גם אם לא יצטט את שם המחבר, לפחות יזכיר אותו, כבדרך אגב, בשם הספר.

ניתן למצוא בארון הספרים היהודי ספרים המתהדרים בכותרות פשוטות ויצירתיות, פשוטות ביותר ומוזרות למדי.

לפני כ-120 שנה פרסם שנאור זלמן שכטר (שהתפרסם בין השאר בגילוי הגניזה הקהירית) מאמר העוסק בכותרות ספרים יהודיים. הוא מחלק את השמות למספר קטגוריות כשבכל קטגוריה קיימות מבחר של דוגמאות.

כותרות "צנועות"

1
שאילתות דרב אחאי גאון

 

ספרי הגאונים (בבל בימי הביניים המוקדמים) והראשונים (אשכנז/ צרפת בימי הביניים) מוּכרים בזכות שמותיהם הפשוטים המעידים על תחום עיסוקו של הספר. בדרך כלל מדובר בביאורים או חיבורים המתבססים על התלמוד. "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא אוסף של  שאילתות – דרשות על פרשיות השבוע הפותחות בשאלה הלכתית רלוונטית.

'תוספות', 'פירוש על' או 'חידושי' הן כותרות מקובלות המרמזות לתוספת או ביאור לתלמוד או לתנ"ך, דוגמת פירוש רש"י וחידושי הרמב"ן. על פי רוב המחבר אינו זה שהעניק את הכותרת, אלא המשתמשים באוספי כתביו, מסיבות של נוחיות וסדר. הסופר הראשון שככל הנראה בחר כותרת שהכילה את שמו היה רבי שמעון בן צמח דוראן שהעניק בעצמו את השם הפשוט 'שו"ת התשב"ץ' ככותרת ספר תשובותיו.

כותרות המתבססות על מילות הפתיחה

פרשיות השבוע נקראות על פי אחת המילים הראשונות המופיעות בהן: בראשית ברא אלוהים, אלה תולדות נח, לך לך מארצך וכד'. הדבר נפוץ גם בחלק מספרי המדרשים. ספר מדרש תהילים למשל מכונה "מדרש שוחר טוב" על פי הפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" המופיע בתחילתו. "מדרש ילמדנו" (או תנחומא לפי חלק מהחוקרים) פותח במילים "ילמדנו רבינו". מדרש "שיר השירים רבה" פותח בפסוק "חזיתָ איש מהיר במלאכתו" ולכן מכונה גם "מדרש חזיתָ".

כותרות "מפריזות"

2
ספר רזיאל המלך

 

ספרי קבלה רבים קיבלו שמות הנשמעים מעט מוגזמים לאוזנינו כיום. הכותרות מייצגות סוג של הערצה וכבוד לתוכן הספר. דוגמאות קלאסיות הן "ספר הזוהר" ו"ספר הבהיר" המרמזים לאור האלוקי. כך גם "ספר היצירה" על יצירת העולם או ספרים עם שמות דמויות חשובות כמו "ספר רזיאל המלאך" או "רעיא מהימנא" (כינוי למשה רבינו).

כותרות המרמזות על ספרים אחרים

בקטגוריה זו נמצא בעיקר פירושים או ביאורים על ספרי יסוד הלכתיים ואחרים. "מגיד משנה" או "משנה למלך" הם פירושים על משנה תורה לרמב"ם. השולחן ערוך מכוסה ב"מפה" – כינוי להגהות הרמ"א על שולחן הערוך. ספר "פאת השולחן" על הלכות התלויות בארץ הוא, לדברי המחבר בהקדמה, מעין חלק והשלמה לשולחן הערוך עצמו.

כותרות בלשון נקיה או הפוכה

6
ספר טוב לכת

 

רבים החכמים שדיברו בלשון סגי נהור – היא לשון הפוכה, על מנת שלא להוציא מילה רע מהפה. אחת ממסכתות הש"ס (מסכתות קטנות) היא "מסכת שמחות", מסכת שלא נמצא בה דבר שמח. המסכת עוסקת בענייני מוות ואבלות. כך גם נכתבו בענייני אבלות ספר "טוב לכת", "גשר החיים", ו"דרך החיים". בנושא אחר, נכתב לפני מספר שנים ספר "שיחת חולין" ביאורים וציורים בענייני שחיטה במסכת חולין, ממש לא שיחת חולין.

מילים מהמקורות או משחקי מילים

3
ספר אהבת דוד

 

זוהי הקטגוריה הרחבה והמעניינת ביותר. ניכר אצל חלק מהמחברים מחשבה ויצירתיות בבחירת שם לספר. לפעמים שמם מרומז בכותרת כמו למשל עשרה ספרים שונים בשם "זרע אברהם" על שם מחברים בשם אברהם.

אזכורים מקראיים מופיעים פעמים רבות ככותרת ספר שבה לדמות ולמחבר שם משותף. לדוגמא: "זאת ליהודה", "ויחל משה" וכ-10 ספרי "אפריון שלמה". יש כ-20 ספרים שונים בשם "מטה אהרון" וגם "מטות" אחרים כמו "מטה משה", אפרים, דן, יהודה, יוסף, נפתלי ומנשה. כולם על שם מחברם בעל אותו שם מקראי.

אחד המחברים הפוריים ביותר היה החיד"א. לחלק מהעשרות הרבות של ספרים שכתב העניק את שמותיו. קל לעשות כך אם קוראים לך הרב חיים יוסף דוד אזולאי. מבין ספריו אנו מוצאים את "חיים שאל", "יוסף תהילות" ו"אהבת דוד". על שמואל דוד לוצאטו, מחבר וחוקר בולט בתנועת ההשכלה, מסופר שהיה בוחר שמות לילדיו על שם כותרות ספריו.

מחברים כוהנים או לוויים אהבו לשלב את מעמדם בכותרות ספריהם. הרב יעקב יהודה כהנא והרב רפאל זיסקינד כ"ץ (כהן צדק) כתבו ספרים בשם "ושב הכהן" (ויקרא י"ד, ל"ט). נכתבו גם ספרי "בגדי כהונה", "בתי כהונה", "משמרת כהונה" ו"מתנות כהונה" שאינם קשורים לענייני כוהנים. את הלוויים מייצגים "בית הלוי", "עבודת הלוי", "מחנה לויה" ועוד.

הכוהנים שירתו במשכן ובבית המקדש, שם נשמרו כלי הקודש ששמותיהם התגלגלו לשמות ספרים רבים. כך אנו מוצאים את "מקדש שלמה", "מקדש אהרון", "משכן העדות", "משכן שילה" וכלים כמו "מזבח אבנים", "לחם הפנים", ו"מנורת המאור". יש גם התייחסות לבגדי הכוהנים: "ציץ הקודש", "פעמון ורימון", ו"חושן האפוד".

 

4
ספר לבוש מלכות

 

המוביל עם ספרי "בגדים" חייב להיות הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים" במאה ה-16. הוא כתב סידרת ספרים בהלכה, פרשנות וקבלה, וכל אחד מהם מתחיל במילה "לבוש" כמו "לבוש מלכות", "לבוש התכלת", "לבוש ששון ושמחה" ועוד. בין ספרי "בגדים" אחרים אפשר למצוא את "כותנות עור", "כתונת הפסים", "בגד ללבוש" "בגדי יום טוב" ו"כובע ישועה".

ומה באשר לאוכל? למדנים רעבים יכולים להשביע רעבונם בעזרת "יערות דבש", "שבעה משקין", "יין המשומר", "קמח סולת" ו"עוגת אליהו", בהנחה שמדובר בסוגיה הרלוונטית להם.

 

5
מאמר שבט לגו כסילים

 

שתי כותרות יצירתיות במיוחד מציין שכטר במאמרו. כותרת מעט אלימה "שבט לגיו (לגב) כסילים" ציטוט מתוך ספר משלי, הוא ספר קצר על אודות מחלוקת בין אדמו"רים חסידיים. ולחובבי המתמטיקה, כתב יד מהמאה ה-16 בשם "עיר סיחון" הוא חיבור עברי בנושא חשבון, שכן עיר הבירה של המלך סיחון במקרא היתה… חשבון. ב-1950 ערך הסופר והביבליאוגראף מנחם מנדל זלאטקין ספר מקיף בנושא שמות הספרים ובו מאות רבות של כותרות שונות ולפעמים משונות מארון הספרים היהודי.

נסיים בסיפור. הרב מאיר ברלין מספר על סבו הרב יחיאל מיכל אפשטיין (1908-1829) מחבר "ערוך השולחן". כשיצא החלק הראשון של הספר לאור פלט רב אחד מבני המשפחה דברי הלצה: "מרבים לחבר ספרים כל כך, עד שאין שמות חדשים בשבילם, ולפיכך נוטלים את השמות הישנים ומהפכים אותם. במקום "שולחן ערוך" עושים "ערוך השולחן"."

 

מכירים ספר תורני עם שם מעניין, מקורי או מוזר? ספרו לנו בתגובות.

 

לקריאה נוספת:

עמודים בתולדות הספר העברי – בשערי הדפוס / יעקב שמואל שפיגל

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

גלגוליו של ש"ס יעבץ

הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה