ספרות המוסר היהודית הופיעה לראשונה כז'אנר נפרד בסוף תקופת הגאונים (תחילתה בחובת הלבבות לבחיי בן יוסף אבן פקודה). היא התפתחה בתפוצה היהודית המזרחית והושפעה באופן ניכר מספרות המוסר המוסלמית בת הזמן. עד היום חלק הארי מספרי המוסר המוכרים והמרכזיים נכתבו בארצות המזרח, ומשם נדדו לתפוצות השונות.

חלק מספרים אלו נכתבו בערבית או ערבית יהודית ולכן תורגמו כשהופצו עבור הקהל היהודי אשכנזי. ספר אחד נוסף שנכתב במקור בלשון הקודש לא הושפע מספרי המוסר הערביים והוא מעלות המידות ליחיאל בן יקותיאל מרומי ואף הוא השפיע באשכנז. התאמת הספרים לקהל האשכנזי לא הסתכמה רק בתרגום הטקסטים אלא גם בעיבודם. רק שני ספרי מוסר יהודיים, שנכתבו בעברית בימי הביניים, מקורם באשכנז: ספר חסידים לר' יהודה החסיד וספר מידות (המוכר יותר בשם ארחות צדיקים).

בהשפעת ספרות המוסר הערבית, בנויים הספרים על פי שערים (פרקים), כשכל פרק דן בנושא ספציפי, אך שלא כמוה מבלי לדון בכל סגולה בתחילת כל שער. מטרתם של ספרי המוסר היא להציג בפני הקוראים את אידיאל ההתנהגות ואת הכיון הכללי לתיקון התנהגותם. זאת בניגוד, למשל, לספרי ההלכה שהציגו כללי התנהגות מוחלטים: מה מותר ומה אסור לעשות.

בספרי המוסר יש רבדים שונים: דינים, ענייני מוסר, פילוסופיה ותיאולוגיה וכן סיפורים. אלו נועדו, לפחות באופן מוצהר, להבהיר ולאשש את הרבדים האחרים בצורה שובת לב ובהירה. הסיפורים זכו לתפוצה והם נדפסו שוב ושוב אם במהדורות חוזרות של ספרי המוסר, אם בתוך קבצי סיפורים ימי-ביניימים. יוצא דופן מבחינה זו הוא ספר חסידים שסיפוריו כמעט ולא נדפסו במנותק מהספר.

הדפוסים הראשונים ביידיש הם מקרקוב משנת 1535.

מאז ועד המאה השמונה עשרה נדפסו ביידיש חמישה ספרי מוסר רחבי היקף עיקריים: ספר מידות (מהדורה ראשונה איזני, 1542); ברנט שפיגל לר' משה הענוכש ירושלמי אלטשולר מפראג (קראקא, 1596/7, המהדורה הראשונה שבידינו היא מבאזל, 1602), ספר לב טוב לר' יצחק בן אליקום מפוזנא (פראג, 1620), שמחת הנפש לר' אלחנן הענעלע קירכהאן (לספר שני חלקים הראשון מפפד"מ, 1707 והשני מפיורדא, 1727) וקב הישר לר' צבי הירש קיידנובר (ספר דו-לשוני: חלקו העליון בעברית והתחתון ביידיש. פפד"מ, 1705-6).

ספרי המוסר ביידיש נסמכו לעיתים על ספרי מוסר יהודיים שלמים ולעיתים על חומרים ממקורות יהודיים שקדמו להם (התלמוד, המדרשים וקבצי סיפורים יהודיים ימי-ביניימיים). החוקרים המרכזיים העוסקים בספרי המוסר היהודיים כולל זו שביידיש הם יוסף דן, עלי יסיף, זאב גריס, חנא שמרוק, חוה טורניאנסקי, ז'אן באומגרטן ואחרים.

לכל אחד מספרי המוסר האלו יש, כמובן, מאפיינים משלו, אבל ניתן לעמוד גם על מאפיינים החוזרים בכל ספרי המוסר ביידיש.

באופן כללי ניתן לראות בהם התייחסות משמעותית יותר מאשר בספרי המוסר היהודיים לחיי היומיום ולמציאות בת הזמן והמקום. המציאות האשכנזית מתגלה לעיני הקורא אם בפרטי הריאליה, אם במנהגים המוזכרים בטקסטים ואם בתפיסות העולם המוצגות בהם. ניכר שמחברי הטקסטים ביידיש ניסו לתווך בין המציאות הזו לבין האידיאלים המופיעים במקורותיהם. השינויים המשמעותיים ביותר באו לידי ביטוי, באופן טבעי, בחלקים הסיפוריים, שכן סיפורים מעצם טיבם משתנים מהיגוד להיגוד ומהקשר להקשר.

הרצון לתווך בין המציאות לאידיאלים קשור מן הסתם בשאלת קהל היעד הפוטנציאלי. ספרות יידיש כולה הופנתה לקהל הטרוגני, חלקו פשוט. קהל זה זקוק היה, לדוגמא, להנחיות יומיומיות, קונקרטיות ופחות להצגה של אידיאלים מופשטים.

גם המציאות הלא פשוטה של יהודי אשכנז, הן בתוך הקהילות היהודיות שכמעט ולא הייתה בהן מוביליות חברתית, הן ביחסים עם החברה הנוצרית הסובבת, הביאה לשינויים של המקורות היהודים בעיבוד ליידיש. רוב הציבור האשכנזי היהודי חי בחרדה קיומית. קהל זה חיפש בספרי המוסר לא רק דרישות ותביעות לתיקון דרכיו, אלא גם מילה חמה, הבנה והכלה של קשייו. ואכן בחלק לא מבוטל מספרי המוסר ביידיש נזהרו המחברים מלדרוש מקהלם דרישות מוגזמות בענייני מוסר. הדרישות האוטופיות היו מתונות, והמחברים שאפו לטעת בקוראים הפוטנציאליים תקווה לשינויים שייטיבו עמם.

שינוי מסוג זה אדגים בסיפור הבא שמקורו בתלמוד הבבלי והוא מופיע בלשון הקודש בעוד גרסאות באופן דומה. (ניתוח מלא של הסיפור על גרסאותיו ביידיש עתיד לצאת אור השנה בספרי העוסק בתפקיד הסיפורים בספרי המוסר ביידיש).

"תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה [שהיא גידמת] עד יום מותה. אמר רב: בוא וראה כמה צנועה [הייתה] אישה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך [שדרכה בכלל כאישה להתכסות, ובפרט אשה גידמת שדאגה להסתיר מומה]. אלא [כך אמור]: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו".(תלמוד בבלי, שבת נג ע"ב).

מסופר על אדם שחי עם אשתו, מן הסתם מקיים איתה יחסי אישות, מביא ילדים לעולם וכו', אך לא רואה עד לאחר מותה כי לאישה אין יד. שני חכמים נחלקים בשאלה מי מבני הזוג נוהג בצדיקות רבה יותר. רב טוען כי האישה צדיקה יותר משום שהסתירה את המום בשל צניעותהּ. רבי חייא טוען כי הבעל הוא הצנוע שכן האישה נוהגת כמצופה מאישה ומסתירה עצמה. הבעל, לעומתהּ, "לא הכיר באשתו" משמע או שהוא ראה ושתק כדי לא להביכה, או שלא קיים איתה יחסי מין ולכן לא ראה את המום (בלשון חז"ל המילה 'להכיר' פירושה גם לקיים יחסי מין). כיון שהסיפור מסתיים בדברי רבי חייא מן הסתם בעל הסוגיה סובר שקביעתו של רבי חייא נכונה.

הסיפור מופיע ביידיש בשמחת הנפש וזו לשונו: "אמאל איז איין חסיד גיוועזן האט איין הינקדיגי פֿרויא גיהאט אונ' ער האט עש ניט גיוואושט ביז נאך אירן טוט אזו גרושי צנועים זיינן זיא גיוועזן". [=פעם היה חסיד שהייתה לו אישה צולעת והוא לא ידע זאת עד אחרי מותה כאלו צנועים הם היו] (שמחת הנפש, פפד"מ 1707, מו ע"ב ט"ב).

גם בנוסח הזה לאישה יש מום אלא שהפעם היא 'רק' צולעת משמע: מומהּ נסתר יותר. למרות שהיינו מצפים מבעל שיכיר בצליעת אשתו, אין ספק שהעובדה שהבעל לא רואה את צליעתהּ מתקבלת יותר על הדעת מאשר גבר שלא שם לב שאשתו גידמת. שינוי משמעותי נוסף מופיע בסוף הסיפור: בעל שמחת הנפש מכריע כי שני בני הזוג צנועים.

האם הגרסה ביידיש מביאה אותנו אל המאה העשרים ואחת?

וודאי שלא. ייתכן שבמציאות באשכנז, כמו, לדאבוננו, בחברות לא מעטות עד ימינו, גברים רבים "לא רואים" את נשותיהם. אך בעל הגרסה בשמחת הנפש מציג לפחות אידיאל של יחסים מתחשבים יותר בין בני הזוג ואישה נוכחת יותר. השינוי ביחס לאישה קשור, לטעמי, בין היתר גם לעובדה שהוא משולב בתוך ספר מוסר. הסגנון והאופי המיוחדים של ספרי המוסר ביידיש איפשרו למחבר לערוך שינויים במקורות שהתקבלו ברצון על ידי קהל היעד.

גם אם השינויים לא מעידים על יחס מתחשב יותר לנשים באותו הזמן, הם פתחו בפני הקוראים ולקוראות פתח תקווה שהמציאות הקשה עשויה להשתנות ושיתכן, למשל, יחס טוב יותר לנשים בחברה. תקווה שהייתה רלוונטית אז כהיום.

בבל. אמצע האלף הראשון לספירה. אדם קם בבוקר, סובל ממיחושים בבטן או ממכאוב אחר שמונע בעדו לצאת את ביתו ולהרוויח את לחמו, מה יש ביכולתו לעשות? בבבל של אותם ימים עמדו לפניו כמה אפשרויות: הוא יכול היה להיוועץ בזקני העיר, לבקר את הרופא הקרוב, להלל את שם השם או להזמין קערת השבעה שתלכוד את השדים שנכנסו בו.

היהודים לא היו היחידים שכתבו ורכשו קערות מאגיות לגירוש שדים. בין המאה החמישית לספירה ובין המאה השמינית לספירה, הוצפה בבל בקערות השבעה ללכידת דֵמונים. ניתן לשער שהיהודים נחשבו למומחים בתחום, כי מעל ל-60% מהקערות המאגיות שנמצאו עד היום נכתבו על ידי "קוסמים" יהודים, הן בעבור יהודים והן בעבור לא-יהודים.

כל קערה נעשתה בעבודת יד ואין שתי קערות זהות, אם כי ניתן לזהות נוסחאות שחוזרות על עצמן בקערות רבות. רוב הקערות נעשו בהזמנה מראש עבור לקוחות מסוימים ששמם כתוב על גבי הקערה. את הקערות קברו ברצפת הבית כדי להגן על הבעלים, בני המשפחה והרכוש מפני התקפות של שדים מזיקים.

את הלחשים כתבו על גבי הקערות בשלושה ניבים של הארמית העתיקה (ארמית בבלית יהודית, מנדעית וסורית). בדרך כלל נכתב הטקסט בצד הפנימי של הקערה בצורת ספירלה – מהמרכז אל הקצה. לעתים הוסיפו לקערות ציורים כדי להמחיש את יעילות הלחש: ציור של שד כבול, דמות של קוסם או דמות חיובית אחרת המאיימת על השדים המרושעים. כיום, ידועות מעל לאלפיים קערות מאגיות כאלו, הנמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. רובן שמורות במחשכים ולא ניתן לראותן.

איך הגיעו הקערות לספרייה? לאחרונה קיבלה הספרייה הלאומית שבע קערות מאגיות נדירות, תרומת האספן אביגדור קלגסבלד. הקערות מצטרפות לקערה בודדת שנמצאת באוסף שלום ונתרמה לפני שנים רבות על ידי גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה. הקערות הן מבין הפריטים העתיקים ביותר הנמצאים ברשות הספרייה, וכאן תוכלו להציץ ולגלות עוד קצת עליהן.

1. מעשה סמומית והגנת היולדת וילדיה:

קערה זו נתרמה על ידי גרשם שלום. ההשבעה מספרת את סיפורה של דמות בשם סמומית, ששכלה את בניה בידי שד בשם סידרוס. היא ברחה ובנתה לעצמה מבצר, שם היא ילדה בן נוסף. לרוע מזלה אותו סידרוס הצליח להיכנס ולהרוג גם את בנה החדש. כשהתגלה פשעו הוא ברח, אך ארבעה מלאכים, סוני, ססאוני, סנגרי, וארתיקו, רדפו אחריו ותפסוהו. כשעמדו להורגו, נשבע לא להזיק לילדים של בעלי הקערה בכל מקום שמזכירים בו את שמותיהם של המלאכים. הסיפור מתקשר לסיפור לילית, אשתו הראשונה של אדם והורגת הילדים הדימונית הנודעת לשמצה, ביצירה ״אלפא-ביתא דבן סירא״ מימי הביניים, ושמותיהם של שלושת המלאכים הראשונים, בצורה משובשת במקצת, מופיעים עד היום בקמעות להגנת היולדת. במרכז הקערה בתוך עיגול מופיע ציור של דמות לא מזוהה. סיפור הקערה הזו התפרסם בשנת 1985 בידי יוסף נוה ושאול שקד. לאחרונה פירסם אותו מחדש ג׳יימס נתן פורד.

2. קערה מנדעית לזאדוי בן דדאי:

קערה זו נכתבה בשפה המנדעית, שהיא ניב של הארמית העתיקה שדוברה בבבל על ידי בני הקהילה המנדעית. הלחש מוסב כנגד שורה ארוכה של שדים מסוג לילית, כל אחד (אחת) בשם אחר. בצד אחד של הקערה נזהה שד, אולי אחד מאלו אשר מהם ביקש בעל הקערה – זאדוי בן דד[אי] – להישמר. קערות כאלו מהוות את העדות הקדומה ביותר לתרבותה של הקהילה המנדעית, הקיימת עד היום.

3. קערה לשמירת הבית ודייריו:

קערה זו שרדה בדרך-לא-דרך את המסע הקשה לירושלים. היא הורכבה מחדש מכמה שברים, וניתן להתרשם מכך שחלק אחד גדול ממנה חסר. הקערה נכתבה בארמית בבלית יהודית ובה פנייה למספר רב של מלאכים בבקשה לשמירת הבית ודייריו. במרכז הקערה אפשר לזהות שד בעל שיער ארוך כבול בידייו וברגלייו.

לאוסף הקערות המאגיות בספרייה

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר ג'יימס נתן פורד – המחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות, אוניברסיטת בר אילן.