הצטרפו לקהילת הפייסבוק "סיפור סבתא" ושתפו אותנו במנהגים ובמורשת שלכם!
מבין אוצרות גניזת קהיר התגלו גם כתבים ביידיש. לא סתם כתבים – למעשה גניזת קהיר היא המקור לטקסטים היידיים הקדומים ביותר שישנם בעולם – קובץ של מדרשים ומשלים, ואף אגדת-עם גרמנית על דוכס גיבור המבצע מעשי גבורה כדי לזכות בליבה של נסיכה יוונית.
אבל מכיון שענייננו הוא בחיי יום-יום, ולא באבירים ונסיכות, נביא כאן קטעים משורת מכתבים של רחל זוסמן, אלמנה זקנה שהתגוררה בירושלים, לבנה משה, שהתיישב עם משפחתו בקהיר לרגל עסקיו. המכתבים נכתבו ביידיש באמצע שנות ה-60 של המאה ה-16, וגם הם מצאו את דרכם לגניזת קהיר בסופו של דבר. מתוכם ניתן ללמוד רבות על הרכב הקהילה בירושלים, מצבה הכלכלי, תנועה בין ירושלים ומצרים, וגם קצת על יחסי אם ובנה לפני 500 שנה.
מן המעט שידוע לנו נראה כי רחל זוסמן היתה אשה משכילה-יחסית, ומבוססת-יחסית. עם זאת, ככל הנראה היא לא כתבה את המכתבים בעצמה, אלא הכתיבה אותם לסופר מקצועי, שאולי גם שילב בהם פסוקים ופתגמים. בירושלים נפטר בעלה, וכאן הידרדר מצבה הכלכלי, כפי שנקרא.
בהתאם לסטריאוטיפ "האמא הפולניה" (או היהודיה), גם רחל מתלוננת על היעדר המכתבים מבנה (ובגניזה אף נמצא מכתב של בנה שמסביר מדוע לא הספיק לכתוב…). בניגוד לסטריאוטיפ – משה בנה התחתן עם בחורה בשם מסעודה, כלומר יהודיה שמוצאה מארצות האסלאם, ורחל היתה מאוד מרוצה משידוך זה, וגם הציעה שבתו ביילא (נכדתה) שהגיעה לפרקה תחותן עם נער ממשפחתה של מסעודה.
הנה קטעים ממכתביה של רחל זוסמן, שתורגמו ופורסמו בידי חוה טורניאנסקי:
"בני היקר, שתחיה ותהיה בריא… אני, לא עלינו, חולה מאוד, לא עלינו, ה' יתברך יודע מה יהא בסופי בעוונותינו… בני היקר, אל תצטער. אני מבקשת תמיד מן הרופא הנאמן (כלומר מאלהים) שלא תחלה – שאני אסבול בעבורך. ועוד אני מבקשת שלא יניח לי למות עד שאראה את פניך שוב ושאתה תניח את ידך על עיני ושתאמר קדיש אחרי. ובכן, בני היקר, אל תצטער, תחיה ותהיה בריא…
אינני יודעת מנין לקחת כסף. לעניים אין כסף. בני היקר, הבא לי בגד פשתן איתך. אין לי, בעוונותינו הרבים, סדין על המיטה, ואין לי ציפה על הכסת שלי. לו חס וחלילה הייתי מתה, לא היה לי סדין כדי להוריד אותי בו מן המיטה. אני מתביישת בפני הבריות. אין לי מצנפת לתכריכי כדי לשים על ראשי. אם אתה יכול לקנות לי זאת שם בזול, עשה זאת. והבא איתך גריסים. לא יכולתי למצוא כאן כלל. הבא שניים."
בגניזה השתמר גם מכתב תשובה אחד של משה לאמו:
"דעי, אמא יקרה, שאנחנו שבח לאל רעננים ובריאים… (בהמשך הוא מספר על מגיפה במצרים ועל מעבר דירה של המשפחה) על כן, אמי היקרה, במשך הזמן הנ"ל לא יכולתי לשלוח לך אפילו מכתב, גם לא יכולתי לקנות מה שכתבת לי…". בהמשך הוא גם מעדכן על למודי הבנים אצל 'אלמאלמה' (אל-מֻעַלִמָה, המורָה), וכן על הבן האידיוט שלדבר איתו זה כמו "לדבר אל קרש".
המכתב של משה נשלח לירושלים לאמו רחל, אז כיצד הגיע בחזרה לגניזת קהיר? כי על החלקים הריקים של הדף כתבה האם מכתב תשובה, ושלחה אותו חזרה לקהיר. היה לה הרבה מקום לכתוב, כי מכתבו של הבן היה קצר יחסית… הנה ציטוט:
"לאהובי בני ידיד נפשי משה היקר, ולזוגתך היקרה והצנועה כלתי מרת מסעודה. אני יכולה להבין שלא את כל מכתבי קיבלת… בני היקר, צר לי וכואב לי מאוד מאוד שאתה מצער אותי כל כך בעוונותינו עם המשלוחים שלך… בני היקר, שהקב"ה ימחל לך על שציערת אותי כל כך. לו במשך שנה שלמה שלחת לי לכל הפחות [כאן קרע בדף] ואת הגריסים…". אבל המכתב גם רצוף עצות טובות של אמא, מהאופן בו יש לרשום בדקדקנות כל הלוואה, ועד העצה הבאה:
"לך מעט ככל שתוכל לרחוץ בנהר. כך זה לא יוכל להזיק לך".
מה שנכון.
(שבעת המכתבים המדוברים פורסמו ותורגמו ע"י חוה טורניאנסקי במאמר בכרך ד של כתב העת 'שלם'. כולם נמצאים בקיימברידג', חוץ מאחד שנמצא בספריה הלאומית בירושלים. לפני כעשור נמצאו בקיימברידג' קטעים נוספים של מכתבים ביידיש מאת רחל זוסמן ואליה)
הצטרפו לקהילת הפייסבוק "סיפור סבתא" ושתפו אותנו במנהגים ובמורשת שלכם!
