הדפסת 'זוהר רמח"ל', ערך יוסף אביב"י. הוצאה עצמית, שנת תשנ"ז
ספר הזוהר נחשב לאחת היצירות המורכבות ביותר, וגם והקשות ביותר לפענוח, שהוציאה התרבות היהודית מתוכה. קביעה זו לא צריכה להפתיע אותנו: ההקשר שבה נוצרה היצירה, הרקע ההיסטורי שעל שחזורו שוקדים דורות של חוקרי מיסטיקה יהודית לפחות מאז גרשם שלום – שהציב את ספר הזוהר כאחד משיאי היצירה היהודית לדורותיה, נותר לוט בערפל ברובו. גם את מעט ההשערות שאנו יכולים לאשש מספיק כדי לקבוע שמורכבות היצירה – חוסר היכולת של הקורא לרדת לסוף דעתו של מחברהּ (או, כפי שסוברים חלק מהחוקרים כיום – המחברים הרבים שלה) – אינה תוצר של השנים שעברו, אלא חלק מהותי של היצירה.
יצירה זו שנכתבה בניב מלאכותי של ארמית – ניב שנוצר אך ורק עבורה, העניקה השראה לכותבים יהודים אחרים לא רק לפרש את הזוהר (ובכך לייצר ז'אנר כתיבה חשוב בספרות הסוד היהודית), אלא גם, במקרה של מעטים יחידי סגולה, לחבר מאמרות זוהר משל עצמם. את אחד מן החשובים שבחיבורי הזוהר שלאחר הזוהר 'גילה' (ולמעשה חיבר) לא אחר מהמשורר והמקובל רבי משה חיים לוצאטו, הוא הרמח"ל.
החיבור הנקרא 'זוהר תניינא' (דהיינו, זוהר שני) נכתב בלשונה הייחודית של הזוהר. הוא אבד ברובו, שרדו ממנו פרשיות בודדות וכן ציטוטים שצוטטו ב'אגרות רמח"ל'. מדוע בחר הרמח"ל לחבר יצירה המהווה מעין יצירת המשך לספר הזוהר? על זאת עונה הרמח"ל בפרשנותו לפרשת מקץ, המובאת ב'זהר תניינא':
"הקב"ה חפץ בך – הרמח"ל – להאיר אליך אור עליון… אמנם כמה חשוכים עיני כמה חכמים שאינם רואים. אבל למעלה הקב"ה מסדר הדברים בפנים עד שיגיע הזמן שיתגלו דבריך בעולם, אז יאמר: ונגלה כבוד ה', ויוודע שכל גלגולי הדברים היה כדי להעמיד הכול על בוריו, שכך רצה המלך הקדוש, ודאי."
משמע, את ספרו כתב כתוצאה מדברי הנבואה שלה זכה הרמח"ל והוא בן 22 שנה בלבד.
'זוהר תניינא' בכתב ידו של הרמח"ל, התמונה המצורפת היא מתוך זיעור (מיקרופילם) של כתב היד. כתב היד השלם שמור בספריית שוקן בירושלים. לחצו על התמונה להגדלה
כתב היד של הרמח"ל התגלה בספריית שוקן בירושלים בידי הרב יוסף אביב"י, והוא הוציאו לאור בדפוס בשנת תשנ"ז/1997 בשם 'זוהר רמח"ל'.
הדפסת 'זוהר רמח"ל', ערך יוסף אביב"י. הוצאה עצמית, שנת תשנ"ז
איור של חופה. ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא
ספרות המוסר היהודית הופיעה לראשונה כז'אנר נפרד בסוף תקופת הגאונים (תחילתה בחובת הלבבות לבחיי בן יוסף אבן פקודה). היא התפתחה בתפוצה היהודית המזרחית והושפעה באופן ניכר מספרות המוסר המוסלמית בת הזמן. עד היום חלק הארי מספרי המוסר המוכרים והמרכזיים נכתבו בארצות המזרח, ומשם נדדו לתפוצות השונות.
חלק מספרים אלו נכתבו בערבית או ערבית יהודית ולכן תורגמו כשהופצו עבור הקהל היהודי אשכנזי. ספר אחד נוסף שנכתב במקור בלשון הקודש לא הושפע מספרי המוסר הערביים והוא מעלות המידות ליחיאל בן יקותיאל מרומי ואף הוא השפיע באשכנז. התאמת הספרים לקהל האשכנזי לא הסתכמה רק בתרגום הטקסטים אלא גם בעיבודם. רק שני ספרי מוסר יהודיים, שנכתבו בעברית בימי הביניים, מקורם באשכנז: ספר חסידים לר' יהודה החסיד וספר מידות (המוכר יותר בשם ארחות צדיקים).
בהשפעת ספרות המוסר הערבית, בנויים הספרים על פי שערים (פרקים), כשכל פרק דן בנושא ספציפי, אך שלא כמוה מבלי לדון בכל סגולה בתחילת כל שער. מטרתם של ספרי המוסר היא להציג בפני הקוראים את אידיאל ההתנהגות ואת הכיון הכללי לתיקון התנהגותם. זאת בניגוד, למשל, לספרי ההלכה שהציגו כללי התנהגות מוחלטים: מה מותר ומה אסור לעשות.
ארוחת שבת. ספר מנהגים. ויניציאה,שנת שס"א. לחצו על התמונה לספר המלא
בספרי המוסר יש רבדים שונים: דינים, ענייני מוסר, פילוסופיה ותיאולוגיה וכן סיפורים. אלו נועדו, לפחות באופן מוצהר, להבהיר ולאשש את הרבדים האחרים בצורה שובת לב ובהירה. הסיפורים זכו לתפוצה והם נדפסו שוב ושוב אם במהדורות חוזרות של ספרי המוסר, אם בתוך קבצי סיפורים ימי-ביניימים. יוצא דופן מבחינה זו הוא ספר חסידים שסיפוריו כמעט ולא נדפסו במנותק מהספר.
הדפוסים הראשונים ביידיש הם מקרקוב משנת 1535.
מאז ועד המאה השמונה עשרה נדפסו ביידיש חמישה ספרי מוסר רחבי היקף עיקריים: ספר מידות (מהדורה ראשונה איזני, 1542); ברנט שפיגל לר' משה הענוכש ירושלמי אלטשולר מפראג (קראקא, 1596/7, המהדורה הראשונה שבידינו היא מבאזל, 1602), ספר לב טוב לר' יצחק בן אליקום מפוזנא (פראג, 1620), שמחת הנפש לר' אלחנן הענעלע קירכהאן (לספר שני חלקים הראשון מפפד"מ, 1707 והשני מפיורדא, 1727) וקב הישר לר' צבי הירש קיידנובר (ספר דו-לשוני: חלקו העליון בעברית והתחתון ביידיש. פפד"מ, 1705-6).
שמחת הנפש. פירדא : דפוס בונפט שניאור, שנת תפ"ז. לחצו על התמונה לספר המלא
ספרי המוסר ביידיש נסמכו לעיתים על ספרי מוסר יהודיים שלמים ולעיתים על חומרים ממקורות יהודיים שקדמו להם (התלמוד, המדרשים וקבצי סיפורים יהודיים ימי-ביניימיים). החוקרים המרכזיים העוסקים בספרי המוסר היהודיים כולל זו שביידיש הם יוסף דן, עלי יסיף, זאב גריס, חנא שמרוק, חוה טורניאנסקי, ז'אן באומגרטן ואחרים.
לכל אחד מספרי המוסר האלו יש, כמובן, מאפיינים משלו, אבל ניתן לעמוד גם על מאפיינים החוזרים בכל ספרי המוסר ביידיש.
באופן כללי ניתן לראות בהם התייחסות משמעותית יותר מאשר בספרי המוסר היהודיים לחיי היומיום ולמציאות בת הזמן והמקום. המציאות האשכנזית מתגלה לעיני הקורא אם בפרטי הריאליה, אם במנהגים המוזכרים בטקסטים ואם בתפיסות העולם המוצגות בהם. ניכר שמחברי הטקסטים ביידיש ניסו לתווך בין המציאות הזו לבין האידיאלים המופיעים במקורותיהם. השינויים המשמעותיים ביותר באו לידי ביטוי, באופן טבעי, בחלקים הסיפוריים, שכן סיפורים מעצם טיבם משתנים מהיגוד להיגוד ומהקשר להקשר.
הרצון לתווך בין המציאות לאידיאלים קשור מן הסתם בשאלת קהל היעד הפוטנציאלי. ספרות יידיש כולה הופנתה לקהל הטרוגני, חלקו פשוט. קהל זה זקוק היה, לדוגמא, להנחיות יומיומיות, קונקרטיות ופחות להצגה של אידיאלים מופשטים.
מתוך ספר המדות, אורחות צדיקים. איזנא, שנת ש"ב. לחצו על התמונה לספר המלא
גם המציאות הלא פשוטה של יהודי אשכנז, הן בתוך הקהילות היהודיות שכמעט ולא הייתה בהן מוביליות חברתית, הן ביחסים עם החברה הנוצרית הסובבת, הביאה לשינויים של המקורות היהודים בעיבוד ליידיש. רוב הציבור האשכנזי היהודי חי בחרדה קיומית. קהל זה חיפש בספרי המוסר לא רק דרישות ותביעות לתיקון דרכיו, אלא גם מילה חמה, הבנה והכלה של קשייו. ואכן בחלק לא מבוטל מספרי המוסר ביידיש נזהרו המחברים מלדרוש מקהלם דרישות מוגזמות בענייני מוסר. הדרישות האוטופיות היו מתונות, והמחברים שאפו לטעת בקוראים הפוטנציאליים תקווה לשינויים שייטיבו עמם.
שינוי מסוג זה אדגים בסיפור הבא שמקורו בתלמוד הבבלי והוא מופיע בלשון הקודש בעוד גרסאות באופן דומה. (ניתוח מלא של הסיפור על גרסאותיו ביידיש עתיד לצאת אור השנה בספרי העוסק בתפקיד הסיפורים בספרי המוסר ביידיש).
"תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה [שהיא גידמת] עד יום מותה. אמר רב: בוא וראה כמה צנועה [הייתה] אישה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך [שדרכה בכלל כאישה להתכסות, ובפרט אשה גידמת שדאגה להסתיר מומה]. אלא [כך אמור]: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו".(תלמוד בבלי, שבת נג ע"ב).
מסופר על אדם שחי עם אשתו, מן הסתם מקיים איתה יחסי אישות, מביא ילדים לעולם וכו', אך לא רואה עד לאחר מותה כי לאישה אין יד. שני חכמים נחלקים בשאלה מי מבני הזוג נוהג בצדיקות רבה יותר. רב טוען כי האישה צדיקה יותר משום שהסתירה את המום בשל צניעותהּ. רבי חייא טוען כי הבעל הוא הצנוע שכן האישה נוהגת כמצופה מאישה ומסתירה עצמה. הבעל, לעומתהּ, "לא הכיר באשתו" משמע או שהוא ראה ושתק כדי לא להביכה, או שלא קיים איתה יחסי מין ולכן לא ראה את המום (בלשון חז"ל המילה 'להכיר' פירושה גם לקיים יחסי מין). כיון שהסיפור מסתיים בדברי רבי חייא מן הסתם בעל הסוגיה סובר שקביעתו של רבי חייא נכונה.
הסיפור מופיע ביידיש בשמחת הנפש וזו לשונו: "אמאל איז איין חסיד גיוועזן האט איין הינקדיגי פֿרויא גיהאט אונ' ער האט עש ניט גיוואושט ביז נאך אירן טוט אזו גרושי צנועים זיינן זיא גיוועזן". [=פעם היה חסיד שהייתה לו אישה צולעת והוא לא ידע זאת עד אחרי מותה כאלו צנועים הם היו] (שמחת הנפש, פפד"מ 1707, מו ע"ב ט"ב).
עמוד הסיפור ביידיש מתוך שמחת הנפש פפד"מ, 1707
גם בנוסח הזה לאישה יש מום אלא שהפעם היא 'רק' צולעת משמע: מומהּ נסתר יותר. למרות שהיינו מצפים מבעל שיכיר בצליעת אשתו, אין ספק שהעובדה שהבעל לא רואה את צליעתהּ מתקבלת יותר על הדעת מאשר גבר שלא שם לב שאשתו גידמת. שינוי משמעותי נוסף מופיע בסוף הסיפור: בעל שמחת הנפש מכריע כי שני בני הזוג צנועים.
האם הגרסה ביידיש מביאה אותנו אל המאה העשרים ואחת?
וודאי שלא. ייתכן שבמציאות באשכנז, כמו, לדאבוננו, בחברות לא מעטות עד ימינו, גברים רבים "לא רואים" את נשותיהם. אך בעל הגרסה בשמחת הנפש מציג לפחות אידיאל של יחסים מתחשבים יותר בין בני הזוג ואישה נוכחת יותר. השינוי ביחס לאישה קשור, לטעמי, בין היתר גם לעובדה שהוא משולב בתוך ספר מוסר. הסגנון והאופי המיוחדים של ספרי המוסר ביידיש איפשרו למחבר לערוך שינויים במקורות שהתקבלו ברצון על ידי קהל היעד.
גם אם השינויים לא מעידים על יחס מתחשב יותר לנשים באותו הזמן, הם פתחו בפני הקוראים ולקוראות פתח תקווה שהמציאות הקשה עשויה להשתנות ושיתכן, למשל, יחס טוב יותר לנשים בחברה. תקווה שהייתה רלוונטית אז כהיום.
בספרי קריאה או שירה מנסים המחברים לבחור כותרת מושכת במיוחד גם אם היא לא מעידה כלל על תוכן הספר. לא כך בספרי לימוד ועיון. הכותרת חייבת לרמז על התוכן, אחרת פוחתים הסיכויים שיקראו בו.
ארון הספרים היהודי-תורני מכיל בעיקר ספרי לימוד, אך מעטות הן כותרות הספרים המיידעות את קוראיהן במה עוסקים הספרים.
משמעויות שמות ספרי היסוד שלנו – התורה, משנה והתלמוד – הן בהתאמה, "הוראה", "שינון" או "לימוד" ומכאן שהיו יכולים לדון בכל נושא שהוא.
רוב שמות מסכתות הש"ס יעילים יותר. מסכת שבת עוסקת בעיקר בדיני שבת, מסכת תרומות בענייני תרומה.
ספרים תורניים נכתבו בדרך כלל (אך לא תמיד) למטרות דתיות. המחבר רצה לחלוק את חידושיו ורעיונותיו עם כלל ישראל כדי להגביר את לימוד התורה. יש חשיבות בציטוט המקור לחידושים אלה. המשנה במסכת אבות קובעת כי "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". ואת דברי הגמרא במסכת בכורות "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר" מסביר המהר"ל: "כי התורה לא שייך בה מיתה, וכאשר אומרים דבר שמועה מפיו (לאחר פטירת המחבר)… יש לו (למחבר) חבור אל החיים בדבר שאין שייך בו מיתה, ואז יש לו קצת חיים עד ששפתיו דובבת."
לכן ניסו מחברים רבים, בעיקר במאות השנים האחרונות, לרמוז לשמם בכותרת ספרם כך שהמעיין בספריהם – גם אם לא יצטט את שם המחבר, לפחות יזכיר אותו, כבדרך אגב, בשם הספר.
ניתן למצוא בארון הספרים היהודי ספרים המתהדרים בכותרות פשוטות ויצירתיות, פשוטות ביותר ומוזרות למדי.
לפני כ-120 שנה פרסם שנאור זלמן שכטר (שהתפרסם בין השאר בגילוי הגניזה הקהירית) מאמר העוסק בכותרות ספרים יהודיים. הוא מחלק את השמות למספר קטגוריות כשבכל קטגוריה קיימות מבחר של דוגמאות.
כותרות "צנועות"
שאילתות דרב אחאי גאון
ספרי הגאונים (בבל בימי הביניים המוקדמים) והראשונים (אשכנז/ צרפת בימי הביניים) מוּכרים בזכות שמותיהם הפשוטים המעידים על תחום עיסוקו של הספר. בדרך כלל מדובר בביאורים או חיבורים המתבססים על התלמוד. "שאילתות דרב אחאי גאון" הוא אוסף של שאילתות – דרשות על פרשיות השבוע הפותחות בשאלה הלכתית רלוונטית.
'תוספות', 'פירוש על' או 'חידושי' הן כותרות מקובלות המרמזות לתוספת או ביאור לתלמוד או לתנ"ך, דוגמת פירוש רש"י וחידושי הרמב"ן. על פי רוב המחבר אינו זה שהעניק את הכותרת, אלא המשתמשים באוספי כתביו, מסיבות של נוחיות וסדר. הסופר הראשון שככל הנראה בחר כותרת שהכילה את שמו היה רבי שמעון בן צמח דוראן שהעניק בעצמו את השם הפשוט 'שו"ת התשב"ץ' ככותרת ספר תשובותיו.
כותרות המתבססות על מילות הפתיחה
פרשיות השבוע נקראות על פי אחת המילים הראשונות המופיעות בהן: בראשית ברא אלוהים, אלה תולדות נח, לך לך מארצך וכד'. הדבר נפוץ גם בחלק מספרי המדרשים. ספר מדרש תהילים למשל מכונה "מדרש שוחר טוב" על פי הפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" המופיע בתחילתו. "מדרש ילמדנו" (או תנחומא לפי חלק מהחוקרים) פותח במילים "ילמדנו רבינו". מדרש "שיר השירים רבה" פותח בפסוק "חזיתָ איש מהיר במלאכתו" ולכן מכונה גם "מדרש חזיתָ".
כותרות "מפריזות"
ספר רזיאל המלך
ספרי קבלה רבים קיבלו שמות הנשמעים מעט מוגזמים לאוזנינו כיום. הכותרות מייצגות סוג של הערצה וכבוד לתוכן הספר. דוגמאות קלאסיות הן "ספר הזוהר" ו"ספר הבהיר" המרמזים לאור האלוקי. כך גם "ספר היצירה" על יצירת העולם או ספרים עם שמות דמויות חשובות כמו "ספר רזיאל המלאך" או "רעיא מהימנא" (כינוי למשה רבינו).
כותרות המרמזות על ספרים אחרים
בקטגוריה זו נמצא בעיקר פירושים או ביאורים על ספרי יסוד הלכתיים ואחרים. "מגיד משנה" או "משנה למלך" הם פירושים על משנה תורה לרמב"ם. השולחן ערוך מכוסה ב"מפה" – כינוי להגהות הרמ"א על שולחן הערוך. ספר "פאת השולחן" על הלכות התלויות בארץ הוא, לדברי המחבר בהקדמה, מעין חלק והשלמה לשולחן הערוך עצמו.
כותרות בלשון נקיה או הפוכה
ספר טוב לכת
רבים החכמים שדיברו בלשון סגי נהור – היא לשון הפוכה, על מנת שלא להוציא מילה רע מהפה. אחת ממסכתות הש"ס (מסכתות קטנות) היא "מסכת שמחות", מסכת שלא נמצא בה דבר שמח. המסכת עוסקת בענייני מוות ואבלות. כך גם נכתבו בענייני אבלות ספר "טוב לכת", "גשר החיים", ו"דרך החיים". בנושא אחר, נכתב לפני מספר שנים ספר "שיחת חולין" ביאורים וציורים בענייני שחיטה במסכת חולין, ממש לא שיחת חולין.
מילים מהמקורות או משחקי מילים
ספר אהבת דוד
זוהי הקטגוריה הרחבה והמעניינת ביותר. ניכר אצל חלק מהמחברים מחשבה ויצירתיות בבחירת שם לספר. לפעמים שמם מרומז בכותרת כמו למשל עשרה ספרים שונים בשם "זרע אברהם" על שם מחברים בשם אברהם.
אזכורים מקראיים מופיעים פעמים רבות ככותרת ספר שבה לדמות ולמחבר שם משותף. לדוגמא: "זאת ליהודה", "ויחל משה" וכ-10 ספרי "אפריון שלמה". יש כ-20 ספרים שונים בשם "מטה אהרון" וגם "מטות" אחרים כמו "מטה משה", אפרים, דן, יהודה, יוסף, נפתלי ומנשה. כולם על שם מחברם בעל אותו שם מקראי.
אחד המחברים הפוריים ביותר היה החיד"א. לחלק מהעשרות הרבות של ספרים שכתב העניק את שמותיו. קל לעשות כך אם קוראים לך הרב חיים יוסף דוד אזולאי. מבין ספריו אנו מוצאים את "חיים שאל", "יוסף תהילות" ו"אהבת דוד". על שמואל דוד לוצאטו, מחבר וחוקר בולט בתנועת ההשכלה, מסופר שהיה בוחר שמות לילדיו על שם כותרות ספריו.
מחברים כוהנים או לוויים אהבו לשלב את מעמדם בכותרות ספריהם. הרב יעקב יהודה כהנא והרב רפאל זיסקינד כ"ץ (כהן צדק) כתבו ספרים בשם "ושב הכהן" (ויקרא י"ד, ל"ט). נכתבו גם ספרי "בגדי כהונה", "בתי כהונה", "משמרת כהונה" ו"מתנות כהונה" שאינם קשורים לענייני כוהנים. את הלוויים מייצגים "בית הלוי", "עבודת הלוי", "מחנה לויה" ועוד.
הכוהנים שירתו במשכן ובבית המקדש, שם נשמרו כלי הקודש ששמותיהם התגלגלו לשמות ספרים רבים. כך אנו מוצאים את "מקדש שלמה", "מקדש אהרון", "משכן העדות", "משכן שילה" וכלים כמו "מזבח אבנים", "לחם הפנים", ו"מנורת המאור". יש גם התייחסות לבגדי הכוהנים: "ציץ הקודש", "פעמון ורימון", ו"חושן האפוד".
ספר לבוש מלכות
המוביל עם ספרי "בגדים" חייב להיות הרב מרדכי יפה "בעל הלבושים" במאה ה-16. הוא כתב סידרת ספרים בהלכה, פרשנות וקבלה, וכל אחד מהם מתחיל במילה "לבוש" כמו "לבוש מלכות", "לבוש התכלת", "לבוש ששון ושמחה" ועוד. בין ספרי "בגדים" אחרים אפשר למצוא את "כותנות עור", "כתונת הפסים", "בגד ללבוש" "בגדי יום טוב" ו"כובע ישועה".
ומה באשר לאוכל? למדנים רעבים יכולים להשביע רעבונם בעזרת "יערות דבש", "שבעה משקין", "יין המשומר", "קמח סולת" ו"עוגת אליהו", בהנחה שמדובר בסוגיה הרלוונטית להם.
מאמר שבט לגו כסילים
שתי כותרות יצירתיות במיוחד מציין שכטר במאמרו. כותרת מעט אלימה "שבט לגיו (לגב) כסילים" ציטוט מתוך ספר משלי, הוא ספר קצר על אודות מחלוקת בין אדמו"רים חסידיים. ולחובבי המתמטיקה, כתב יד מהמאה ה-16 בשם "עיר סיחון" הוא חיבור עברי בנושא חשבון, שכן עיר הבירה של המלך סיחון במקרא היתה… חשבון. ב-1950 ערך הסופר והביבליאוגראף מנחם מנדל זלאטקין ספר מקיף בנושא שמות הספרים ובו מאות רבות של כותרות שונות ולפעמים משונות מארון הספרים היהודי.
נסיים בסיפור. הרב מאיר ברלין מספר על סבו הרב יחיאל מיכל אפשטיין (1908-1829) מחבר "ערוך השולחן". כשיצא החלק הראשון של הספר לאור פלט רב אחד מבני המשפחה דברי הלצה: "מרבים לחבר ספרים כל כך, עד שאין שמות חדשים בשבילם, ולפיכך נוטלים את השמות הישנים ומהפכים אותם. במקום "שולחן ערוך" עושים "ערוך השולחן"."
מכירים ספר תורני עם שם מעניין, מקורי או מוזר? ספרו לנו בתגובות.
לקריאה נוספת:
עמודים בתולדות הספר העברי – בשערי הדפוס / יעקב שמואל שפיגל
אנו, דוברי העברית המודרנית, בוגרי מערכת החינוך הישראלית עתירת לימודי התנ"ך, שמצטטים ללא הרף – ופעמים רבות בלי ידיעתנו – פסוקים, שברי פסוקים וביטויים שאולים ומשובשים שהופיעו במקור בתנ"ך, מתקשים לתפוס את הרעיון: ספר תנ"ך שנדפס מתוך מטרה ללמד את קוראיו עברית?
בהפתעה שלנו יש משהו משמח. האם לא מדובר בהוכחה הטובה ביותר לתחיית העברית? ליציאתה מן הספרים לעולם? כי קודם יונקים ילדינו עברית, ורק אחר-כך, שנים לאחר מכן, סביבות גיל 7 (כיתה ב' בחינוך הממלכתי) יזכו להיכרות ראשונה ומהפנטת עם "ספר הספרים", היכרות שתלווה את מקצתם עד סוף חייהם.
במשך מאות בשנים היה מצב זה בחזקת האפשרות הבלתי אפשרית, חלום שאיש כמעט שלא העז להגות בקול, ואם בקול – לא בקול עברי. כי העברית, ידעו בני הקהילות היהודיות, היא עניין לתפילות ולספרים, התכתבויות בין קהילות ויחידים שלא חלקו שפה משותפת (לא ערבית-יהודית, יידיש, לאדינו או כל אחת מהשפות היהודיות שפיתחו אבותינו).
הם, אבותינו שבגולה, תהיה זו איזו גולה שתהיה, ידעו שאת ראשית לימוד השפה יתחילו בתנ"ך. הבנה זו חלחלה גם אל חברת הרוב הנוצרי באירופה, ועניינה במיוחד את המלומדים הנוצרים שכבר מסוף ימי הביניים החלו לפזול אל התנ"ך במתכונתו "האותנטית", בשפת המקור שלו, השפה שבה חובר ובה (לפי המסורת) ניתן שלם ומוכן למשה בסיני. בעברית.
שער הספר "דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ" לאליאס הוטר, שנת 1587
עשרות המצאות וחידושים נהגו לאורך השנים בניסיון להקל על למידת אותה שפה עקשנית המסרבת להיקבר בספרים עתיקים, את אחד המעניינים שבהם נמצא כבר בראשית הדפוס העברי והנוצרי: בתנ"ך הקרוי 'דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ' שהוציא לאור האמן וההבראיסט אליאס הוטר (Elias Hutter).
בשנות העשרה לחייו נרשם הוטר ללימודי שפות באוניברסיטה הלותרנית ביֶנה. בגיל 24 כבר התמנה הצעיר הגרמני, שנולד בשנת 1553, למשרת פרופסור לעברית באוניברסיטת לייפציג. בשנת 1587 הוציא לאור הוטר את 'דֶּרֶךְ הַקֹּדֶשׁ'. התנ"ך שעוצב ביד אומן כמוצר איכותי ונגיש התייחד מתנ"כים עבריים מודפסים קודמים מעל הכול ברמת העיצוב – ובכך אין הכוונה לטיפוגרפיה או למבנה הדף התנ"כי.
בראשית א' בספרו של הוטר. אנו יודעים שהעותק השמור בספרייה היה בשימוש כיוון שאחד מהבעלים המוקדמים של ספר זה ציין בכתב ידו מעל לכל מילה את תרגומה ללטינית
הוטר פיתח דרך הדפסה ייחודית כדי לספק מענה לשני הקשיים המרכזיים של לומדי העברית:
ראשית, עברית נכתבת באלפבית זר לקוראי לטינית והשפות הנגזרות ממנה.
שנית, העברית מתייחדת בשורה ארוכה של תחיליות וסופיות – אותיות או מיליות שמצטרפות לתחילת או לסוף המילה דוגמת ב' המקום, ה' הידיעה, ים-ות לרבים-רבות ועוד. על לומד העברית לשנן תחיליות וסופיות אלה כדי לדעת את השפעתן על המילה המקורית שלה צורפו.
לשם כך הודפסו בתנ"ך של הוטר כל אותיות השורש של כל מילה עברית בתנ"ך באותיות דפוס רגילות/ מלאות. אותיות שאינן שורשיות (אותיות השימוש) נדפסו כאותיות חלולות.
העמודים האחרונים בתנ"ך הוטר
ומה קורה במידה שאותיות השורש אינן נמצאות במילה המסוימת? את האותיות הללו הדפיס הוטר באות זעירה מעל המילה.
בהקדמה לספרו מסביר הוטר את המוטיבציה שהנחתה אותו בעיצוב התנ"ך: באמצעות ציון מפורש של אותיות השורש במילים עבריות יוקל על הבראיסטים נוצריים בחיפוש שורשי המילים במילונים עבריים-לטיניים שהחלו להתפרסם בתקופה זו.
