ברמת גן ייסדתי את מדינת היהודים (ולאיש לא היה אכפת)

אי שם ברמת גן, ביולי 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, התכנסו בחשאי נכבדי היישוב והכריזו על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל.

יושבים, מימין לשמאל: ד"ר אברהם ויינשל, ישראל רוזוב, אברהם קריניצי, פרופ' יוסף קלוזנר

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

מעטים יודעים כי לטקס הכרזת העצמאות שנערך בה' באייר תש"ח קדם טקס אחר, חשאי כמעט, שבו הוכרז על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל. במובנים רבים, היה אותו טקס נשכח שירת הברבור של ותיקי התנועה הציונית.

"כל אותו היום שרצו ברמת גן בלשים שהתחקו על צעדינו", סיפר בזיכרונותיו אברהם קריניצי, אחד ממארגניו של טקס ההכרזה. לקריניצי, ראש המועצה ולימים, ראש העיר האגדי של רמת גן, כבר היה ניסיון מסוים עם הבולשת הבריטית, שאף כינתה את המושבה שבראשותו "האינקובטור של הטרור", על שום המקלט שהוענק בה לאנשי המחתרות. אותו היום שעליו מספר קריניצי, הוא ה-25 ביולי 1943, היום שבו נועדה להתכנס ברמת גן "קהילת-עם".

מודעה שפורסמה בבוקר האירוע ב"משקיף"

 

בקיץ 1943 כבר החלו להגיע ארצה הידיעות על השמדת יהדות אירופה, ובקרב רבים ביישוב העברי שררה תחושה של חוסר אונים. לצד קריאותיהם של מנהיגי היישוב לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם כנגד האויב הנאצי המשותף הכריזו ה"הגנה" והאצ"ל על הפוגה במאבק כנגד הבריטים. הלח"י היה באחת משעות השפל הקשות בתולדותיו, לאחר רצח יאיר ומאסרם של יורשיו. העובדה שרבים התגייסו לשורות הצבא הבריטי וסייעו במאמץ המלחמתי לא הקהתה בקרב היהודים את תחושות הזעם וחוסר האונים בקרב כלפי שערי הארץ הסגורים ויחסה השלילי של ממשלת בריטניה כלפי כל גילוי של עצמאות מצדם.

במצב עניינים זה, החליטה קבוצה של ותיקי הציונות הרוסית, אלה אשר נדחקו מעמדת ההנהגה כבר כשני עשורים קודם לכן, לקום ולעשות מעשה. "חילופי המשמרות" בהנהגת התנועה הציונית לא הותירו עוד מקום לאישים שהיו חלק מדור המייסדים הוותיק, שהלך ומצא עצמו נדחק אל השוליים, נדהם מן המאבק שבין הסוציאליסטים לרביזיוניסטים, שהיו לרובם זרים כמעט באותה מידה. יחד עם זאת, יש לציין כי רובם נטו, באופן טבעי, לצד הימני יותר של המפה הפוליטית, והזדהו יותר עם קו תקיף ועצמאי ביחס אל המנדט הבריטי.

הרעיון היה פשוט למדי, אם כי לא לגמרי נטוע בקרקע המציאות: ליצור חזית אחידה של היישוב בארץ, במנותק ממוסדות הסוכנות היהודית, שנתפסה כרופסת וכושלת. על-פי כוחן הפוליטי היחסי, יבחרו המפלגות נציגים שביחד ירכיבו קבוצה של 120 נציגים שתהווה פרלמנט עברי. לאור מצב המלחמה שבו נתונה בריטניה, ובהתחשב בנאמנותו של היישוב העברי, כך סברו, תוכל בריטניה להכיר בעצמאותו של הדומיניון היהודי שיוקם בארץ ישראל ולהעניק לו עצמאות מוגבלת, תחת חסותו.

קריניצי ציין בזיכרונותיו כי "הרוח החיה בעניין היה ד"ר אברהם ויינשל", לא לפני שהקפיד לציין את עצמו כאחד מיוזמי הרעיון. ויינשל היה עורך דין נכבד מחיפה, מידידיו של ז'בוטינסקי ואחד ממייסדיה של התנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל. להרפתקה זו הוא צרף את אחד משותפיו לדעה, דמות ססגונית ורבת פעלים, ד"ר וולפגנג פון וייזל. הרופא, ששירת כקצין בצבא האוסטרי והיה בעל תואר אצולה, היה גם עיתונאי מוערך ובן-בית בחצרות נסיכי ערב, שכיבדו את הידע העצום שרכש בתרבות האסלאם.

תעוזתו של פון וייזל והרפתקנותו תאמו את התוכנית שהחלה לקרום עור וגידים, ואולי יותר משנועדה למרוד בשלטון הבריטי, נועדה להתריס כנגד ההנהגה הציונית הקיימת ולהוות מעין "מרד של זקנים". לצורך הכשרת הקרקע לפעולה ויצירת מגע עם קבוצות שונות, היה זקוק פון-וייזל לעזרה. למרבה ההפתעה, הוא בחר למשימה דווקא בחור צעיר, שבאותם ימים טרם מלאו לו עשרים שנה: אורי אבנרי.

 

 

בספר זיכרונותיו, "אופטימי", מספר אורי אבנרי על פגישותיו עם פון-וייזל ועל חוסר הצלחתו במימושה של אותה קואליציה רחבה להקמת "ממשלה גולה". ספקנות, לצד פלגנות מפלגתית, מנעו כנראה את המרד הגדול שתוכנן. גם המעקב הצמוד שהטילו הבריטים על פעולותיה של אגודת "בני חורין", התאגדות חוקית שאימצה לעצמה את הרעיון, אילץ את פון-וייזל למתן את תכנית הפעולה.

ויינשל, פון וייזל וחבריהם, החליטו לקיים אסיפה פומבית גדולה, שבה יוכרז על הקמת "ממשלה יהודית גולה". אברהם קריניצי התנדב לארח את אותה אסיפה ברמת-גן, באולם הגימנסיה "אוהל שם" – כיום בניין בית ספר יהל"ם. שמה של אותה אסיפת נבחרים, שמתוכה נבחרה ממשלה – "קהילת עם", הצביע על הרצון לבטא קונצנזוס רחב, אך גם להימנע ממלים מפורשת יותר כגון "ממשלה" או "פרלמנט", שעלולות היו לעורר את רוגזם של הבריטים.

ההכרזה נפתחה בפעולה סמלית שנועדה לרמוז על נאמנותו של היישוב העברי: בבית הכנסת הגדול של רמת-גן ערך הרב יעקב משה טולדאנו אזכרה לחללי היישוב שנפלו במסגרת שירותם בצבא הבריטי. מיד לאחר מכן, עלו מאות המוזמנים במעלה רחוב הרא"ה אל בניין בית הספר, בו נפתחה האסיפה. על הבמה ישבו חברי הנשיאות: פרופ' יוסף קלוזנר, ישראל רוזוב, אברהם ויינשל, אברהם קריניצי, ואחרים. שמו של פון-וייזל נפקד מן הנשיאות, וכן מקרב המשתתפים בטקס: האם ההחלטה למתן את דרישותיה של אותה "ממשלה זמנית" הן שגרמו לו לפרוש?

ממרחק השנים, לא זכורה כיום לאורי אבנרי, כנראה צעיר המשתתפים באותו אירוע ואחרון העדים לו, התרגשות ממאורע היסטורי יוצא דופן. נאומיהם הארוכים ומלאי הפאתוס של חברי הנשיאות ועסקנים ציבוריים ותיקים אחרים, הפכו את ההכרזה ההיסטורית על ממשלה יהודית לאסיפה פומבית שניטל עוקצה. בחוברת הצנומה שבה נאספו כל הנאומים שנישאו באותו היום, הקפיד העורך האלמוני לציין האם הדברים נתקבלו ב"מחיאות כפיים ממושכות" או אפילו "ממושכות וסוערות". מנקודת מבטו של צעיר, שנקלע לאותו מאורע מוזר של "זקני הדור", זוכר אבנרי את המאורע דווקא כמשמים למדיי.

 

נוסח המברק ששוגר בסופו של אותו יום, אל ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל, אל נשיא ארצות הברית רוזוולט ואל ראש ממשלת דרום אפריקה, מחזק את תחושת ההחמצה מחוסר ההעזה המדינית. "קהילת עם שנתכנסה ברמת גן", נאמר באותו מברק, "מפנה את תשומת לבן של הממשלות המאוחדות הלוחמות לחופש העמים, לפגיעה הקשה בזכויות העם העברי, שנגרמה על ידי אי ההכרה בעם ישראל כבן ברית, צד לוחם ושותף בעל מעמד שווה לשאר האומות המאוחדות." רק לקראת סופו של המברק מובאת הדרישה המפורשת: "הצדק האלמנטרי דורש להכיר בזכותו של העם העברי להיות מיוצג על ידי ממשלה יהודית זמנית לשם שיתופו במלחמה ובבניין השלום ולשם הבטחת עתידו בתור עם חופשי במולדתו."

אברהם קריניצי נאלץ להודות כי הכינוס ההיסטורי הסתיים רק בהצעות לפעולה ובחירת נציגים, ללא כל משמעות מעשית. אך העובדה שהצנזורה הבריטית מנעה את פרסומו של המאורע בעיתונות לא מנעה, לדבריו, את הידיעה על קיומו. קריניצי מתייחס בלעג לאיפול שהוטל על "טרור אידיאולוגי" זה, כהגדרת הבריטים ומסכם: "אכן, יש אשר גם רעיון הוא טרור, ואולי לא מן הפחות מסוכנים. הוא זורע זרע בלבבות, במוחות. ויודע אני מן הניסיון: הזורע – עתיד לראות צמח."

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

וודסטוק ציוני בניו יורק

ב-1969 במנהטן צילמה יעל רוזן את יום העצמאות באווירה ניו יורקית. צפו באלבום התמונות החגיגי מהתפוח הגדול.

The ladies of "Hadassah" marching on Fifth Avenue

איך חגגה הקהילה היהודית והישראלית בניו יורק את יום העצמאות הישראלי בשנת 1969?

שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, כשישראל הייתה פופלרית בעולם ונישאה על כנפי אהדה, בשיא תקופת "ילדי הפרחים" והמהפכה המינית, "מצעד האהדה לישראל" שהתקיים בשדרה החמישית של מנהטן, היה המקום לחגוג בו את עצמאותה של המדינה הצעירה. יעל רוזן השתלמה בצילום באותה תקופה בארה"ב, הנה חלק מהתמונות שבהן תיעדה את אותו מצעד.

"אם אשכחך ירושלים" – דגלי ישראל מתנוססים ליד דגם הכותל – שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים

 

חוגגים עצמאות – דגלנים "מהפכנים" – נושאי דגלי ישראל וארה"ב – שתי אומות שהשתחררו מעול הכובש הבריטי

"נשות הדסה" מעודדות מן היציע

 

המועצה הלאומית של ישראל הצעירה: מחרשה, אקורדיון וחמורו של משיח

 

מסדר אנשי בית"ר ומאחוריהם, מסדר ההורה

 

חוגגות עצמאות בניו יורק עם הקוקו והסרפן

 

כל זכויות השימוש בצילומים שמורות ליעל רוזן.

 

לאלבומי התמונות הנהדרים של יעל רוזן

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

לקנות פיג'מה בפורט סעיד: סיפורו של הטייס החובב, הפוליטיקאי הכושל, ובעל מזללת ההמבורגרים אייבי נתן ש"קפץ לביקור" במדינת האויב רגע לפני מלחמת ששת הימים

אייבי נתן ו"שלום 1" לקראת בחירות 1966. 2 באוקטובר 1965. אוסף דן הדני

בשנת 1958 סייע אייבי נתן להמבורגר, הקציצה המסתורית מאמריקה, בחבלי העלייה ארצה, כשפתח את מסעדת "קליפורניה" בפינת הרחובות פרישמן-דיזנגוף. הכריזמה יוצאת הדופן וסיפור החיים הסוער של המסעדן הטרי שגדל באיראן, התגייס במרמה לחיל האוויר ההודי בגיל 16 וחצי, לחם במלחמת העצמאות של ישראל ועבד אחריה כקברניט באל-על, לא הזיקה למאמציו למשוך לקוחות למסעדה החדשה, חלקם מהשכן המבוסס יותר – קפה כסית.

 

"קליפורניה" בניהולו של אייבי נתן. התמונה צולמה בתאריך ה-14 בספטמבר 1967.
מתוך אוסף דן הדני

 

תחילה, ראה בעיסוקו החדש משום עלבון לקברניט שהיה. אך עם הזמן התאהב בחיי הלילה התל-אביביים ובמקום המרכזי שמצא לעצמו בזכות המסעדה שפתח. הוא אף ניצל את ההזדמנות לקדם פעילויות צדקה שונות באמצעות המסעדה, בעיקר בארוחות צדקה שהכנסותיהן קודש לנזקקים.

בעקבות אהבה נכזבת יצא נתן לשוטט בעולם הגדול. במשך שישה חודשים, אלתר טיסות למקומות שונים בלי לתכנן מראש היכן יניח את ראשו בלילה. כשחזר לבסוף ארצה, הרגיש שהוא מוכן להרפתקה חדשה. לקראת בחירות 1965 הלהיטו הוויכוחים הפוליטיים על הקיפאון המדיני של ישראל את הרוחות במסעדת קליפורניה. "אם הם אינם באים אלינו", שאל נתן את חבריו בהתייחסו למדינות ערב העוינות, "מדוע לא נלך אנחנו אליהם?".

בתגובה לשאלה התמימה, לכאורה, דרש מנתן אחד מבאי המסעדה, ספק בתור שאלה וספק בתור התגרות, להגיד האם הוא "מוכן לעשות את זה". כשנענה בחיוב, המשיך ודחק את המסעדן לקיר: "אז מדוע שלא תרוץ לבחירות הקרובות בכנסת?". במקום לקחת צעד אחורה כדי לשקול דרכי מילוט עדיפות, קסם הרעיון לנתן: לא רק שיעמיד עצמו לבחירות לכנסת, הבהיר לשומעיו, אלא שאם ייבחר יטוס "אישית למצרים לראות את נאצר, אבל לא כאזרח אלא כחבר כנסת". בפתחו של העשור החמישי לחייו, והוא אדם בעל מעמד ונכסים, החליט נתן להקדיש עצמו ליוזמה חדשה: שלום בין שתי האויבות הגדולות, ישראל ומצרים.

הייתה זו יוזמה יוצאת דופן בהתחשב ברטוריקה הארסית ומלאת השנאה שהפנה נשיא מצרים שוב ושוב כלפי ישראל, ורבים מחבריו ומכריו של נתן חשבו שהעמדת עצמו לבחירות היא טעות נוראית שתפגע קשות במוניטין שלו. נתן נשאר נאמן לעקשנות הטבעית שלו.

 

"הטובים לכנסת!" הטוויסט שהכניס אייבי נתן לביטוי "הטובים לטייס" שהחל להתפרסם.
אייבי נתן והמטוס "שלום 1". התמונה צולמה ב-2 באוקטובר 1965. מתוך אוסף דן הדני

 

וכך גם 2,500 הקולות שקיבל בבחירות (פחות מאחוז מכלל הקולות באותן בחירות) שינו אך במעט את תוכניתו השאפתנית. בזמן שלוי אשכול הציג את ממשלתו החדשה לציבור, סימן לאזרחי המדינה שהגיעה השעה לקרר מעט את הלהט החלוצי של קודמו בתפקיד ולחתור במודע לנורמליזציה עם העולם, חתר נתן לנורמליזציה גם עם שכנינו הקרובים – כזו שתושג בצורה מעט לא נורמלית.

 

"שלום 1" יוצאת לדרך

"חתום והחתם על העצומה" – היוזמה החדשה של אייבי נתן.
התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

ראשית ניסה הפוליטיקאי הכושל להשיג בכל זאת תמיכה ציבורית נחוצה. הרעיון שהגה נתקל במספר הרמות גבה: אם תצליח העצומה שהכין להשיג מאה אלף חתימות – יטוס למצרים בעצמו וידרוש פגישה אישית עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. הוא הפיץ מאות עלונים, פרסם מודעות בעיתונות וחילק בעצמו כרוזים לעוברים והשבים ברחובות ארצנו. כששמע הממשל המצרי על היוזמה התמוהה, אותת לנתן (באמצעות העיתונות הרשמית במדינה) שברגע שיחצה את הגבול – מטוסו ייורט.

"תימהוני", "משוגע" ושאר מיני כינויים מלבבים הודבקו לנתן. לא מעט אזרחים עלו לרגל לפינת הרחובות פרישמן-דיזינגוף כדי לעלוב בו בפניו, ובו בזמן לזכות בהצצה במטוס ה'סטירמן' שהציב בקרבת מקום – לא לפני שצבע אותו בלבן והוסיף את הכיתוב בעברית, ערבית ואנגלית, "שלום 1".

 

אייבי נתן במהלך מסיבת העיתונאים שקיים מספר ימים לפני הטיסה ההיסטורית למצרים. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 


"שלום 1" מתכונן להמראה. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

מעטים האמינו באמת ובתמים שהפלייבוי מ"קליפורניה" יעמוד במילתו. אחד מהיחידים היה עיתונאי מעריב, שהצטווה להתייצב בשעה שש וחצי בבוקר בליווי צלם בשדה התעופה הקטן בהרצליה. התאריך שנקבע היה ה-28 בפברואר 1966. כשהתניע נתן את המטוס ויצא אל מצרים, היעד שהסעיר את דמיונו כמעט במשך שנה שלמה, הבינו עובדי שדה התעופה שלא מדובר בצילומים בלבד.

למחרת סיפקה סוכנות הידיעות האמריקנית איי.פי. את הידיעה הטראגית: המטוס "שלום 1" התרסק בטרם הספיק להגיע ליעדו. הטעות שנפלה נבעה ככל הנראה מהחלטתו של נתן להתחמק מהמכ"ם הישראלי. "עלי להודות שבדרך כלל אני טייס זהיר שאינו מסתכן בהרפתקאות," סיפר בזיכרונותיו, "אבל הדחף שלא להתגלות הוא שקבע הפעם את אופן טיסתי". תחילה פנה בחדות לכיוון הים, כשהוא "כמעט נושק לגגות הבתים" בתל אביב.

מטוסי חיל האוויר הוזנקו כדי לשכנעו לחזור, אך כיוון שלא היה ברשותו רדיו לא יכול היה להשיב שהוא נחוש להמשיך. תוך שעות ספורות הגיע אל פורט סעיד שבסיני. מיכל הדלק ההולך והאוזל הוביל אותו להנחית את המטוס בשדה התעופה בעיר. דקות ארוכות עברו בטרם הצליח נתן לשכנע את הפקחים ההמומים שהאדם שעומד מולם אכן הגיע בטיסה ישירה מתל אביב. ולא, ענו הם לשאלתו העיקשת, הם לא שמעו על הטייס הישראלי שהבטיח להיפגש עם נאצר.

מושל פורט סעיד כבר ידע יותר: הוא סיפר לנתן שהעיתונים בישראל מיהרו לדווח על מותו, ושלאחר התייעצות עם הרשויות בקהיר הוחלט לתדלק את מטוסו ולשלוח אותו בחזרה לישראל. "במידה שישאלו אותנו עליך, נכחיש שהיית כאן, ואתה לא תתבע לדין בישראל", הבטיח.

גם לנוכח הכישלון המוחלט של תוכניתו לא נואש האיש. עתה, כל שרצה היה לבלות לילה בארץ האויב. הוא ניסה לקנות זמן בתחבולות שונות: תחילה סיפר שהוא רעב, אחרי הארוחה התמהמה בדרכו לשדה התעופה ושם, הסביר באיטיות ובבהירות לאחראי על צוותי הקרקע שהשעה מאוחרת מדי לטיסה חזרה לישראל.

במגדל הפיקוח, בעודם מחכים להוראות מגבוה, שיחקו נתן ופקחי הטיסות המשועממים כמה סיבובים בקלפים. לאחר שזכה בכל כספם, יצא נתן לקדם את פני המושל שחזר לביקור ונסע יחד עמו העירה לקנות פיג'מה ללילה. מוכר החנות שהוזעק במיוחד מחל על כבודו והעניק מספר מזכרות לאורח הישראלי הראשון שלו. בבוקר למחרת יצא נתן על כנפי "שלום 1" בחזרה לתל-אביב.

הידיעות על חזרתו של אייבי נתן ארצה היו לשיחת היום בישראל הקטנה, והקהל שקיבל את השב מארץ האויב נמנה באלפיו. ההמונים זימרו בשבחו, שמפניה תוססת הותזה עליו, והוא זכה לחיבוקים ולהינשא על כפיים ברחבי שדה התעופה. גם ניידת משטרה חיכתה במקום, עיכבה אותו לחקירה קצרה שלאחריה שוחרר בערבוּת.

 

"אייבי חי!!!", קהל סקרנים ואוהדים מחוץ למסעדת קליפורניה עם חזרת אייבי נתן ארצה.
התמונה צולמה בתאריך ה-2 במרץ 1966, מתוך אוסף דן הדני

 

להוציא את הכיבודים השונים שלהם זכה נתן בחזרתו לארץ, אותה טיסה היסטורית לא הניבה תוצאות רבות. מעט יותר משנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ושטח האויב בו נחת נתן, בסיכון עצום לחייו, היה כעת לחלק משטחה המנופח של ישראל. רק בתום שתי מלחמות נוספות, מדממות וארוכות יותר מששת הימים, השתכנעו ישראל ומצרים שהשעה בשלה להניח את נשקן ולמצוא דרך לפתרון הסכסוך.

עם זאת, תרומה אחת מכריעה ניתן לזקוף לזכותו של הטייס האמיץ שחזר על ניסיונו להיפגש עם נאצר פעמיים נוספות: באישיותו ובמעשיו עזר אייבי נתן להגדיר, ובמידה רבה גם להמציא, דמות חדשה בנוף הים תיכוני: הסלבריטאי שעוזב הכול ורותם את כל כוחותיו למען הגשמת פסגת השאיפות של המין האנושי – שלום במזרח התיכון.

הצטרפו לקבוצה שלנו הסיפור מאחורי לעוד סיפורי היסטוריה ותרבות ישראלית

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

ד"ר רנה ריצ'רדס – הטניסאית הטרנסג'נדרית שהשתתפה במכביה

סיפורה של הספורטאית היהודייה האמיצה שהתקשורת הישראלית לא ידעה איך לאכול.

רנה ריצ'רדס. מתוך כתבה שפורסמה ב"מעריב" 12.7.1985. לחצו כאן לכתבה המלאה

בשנות ה-70 השתתפה במכביה ד"ר רֶנֶה ריצ'רדס, מהספורטאיות הטרנסג'נדריות פורצות הדרך בעולם. בשיא הקריירה שלה הייתה מדורגת עם בכירי ענף טניס הגברים בארה"ב והיא אף השתתפה במכביה במקצה הגברים בתחילת שנות ה-70, שם קטפה את מדליית הזהב.

כמה שנים לאחר השתתפותה במכביה, החליטה ד"ר ריצ'רדס לעשות ניתוח להתאמה מגדרית, ואימצה את השם רנה ריצ'רדס. לאחר השינוי ביקשה ריצ'רדס לשוב ולהתחרות בטניס אך איגוד הטניס האמריקאי סירב לאפשר לה להתחרות במקצה הנשים. ריצ'רדס תבעה את האיגוד באחד מהמשפטים הראשונים שעסקו בשילובם של ספורטאים טרנסג'נדרים והמשפט סוקר בהרחבה. בסופו של דבר, פסק בית המשפט העליון לטובת ריצ'רדס, וחייב את איגוד הטניס לאפשר לה להתחרות במגדרה. עד היום נחשבת הפסיקה לאחת מהפסיקות פורצות הדרך במאבק של הקהילה הטרנסג'נדרית לקבלת שיוויון מלא.

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" 12.8.1976. לחצו לכתבה המלאה

 

ריצ'רדס שבה להתחרות בטניס ואף זכתה בכמה טורנירים, אך בעקבות מחאות ציבוריות והאווירה הקשה החליטה לפרוש לאחר תקופה קצרה, והיא לא השתתפה שוב במכביה. במהלך השנים הפכה לרופאת עיניים מובילה בניו-יורק, ואף לימדה בבית הספר לרפואה של קולומביה. במקביל, היא הייתה גם אחת מהמאמנות של מרטינה נברטילובה, טניסאית פורצת דרך בזכות עצמה. נברטילובה הצהירה במהלך השנים כי את הפריצה הגדולה שלה קדימה היא חבה לריצ'רדס, שסייעה לה להפוך לשחקנית טניס מגוונת יותר.

ככל הידוע, ריצ'רדס היא הספורטאית הטרנסג'דרית היחידה שהשתתפה במכביה לאורך השנים. התקשורת הישראלית סיקרה את המשפט של ריצ'רדס ואת תהליך התאמת המגדר באופן סנסציוני וטרנסופובי מובהק. ניתן לקוות שמאז שנות ה-70 הסיקור התקשורתי כלפי טרנסג'נדרים השתפר, ושאם בעתיד ישתתף או תשתתף ספורטאי טרנסג'נדר או ספורטאית טרנסג'נדרית נוספת הסיקור יהיה אנושי יותר.

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" 19.10.1976. לחצו לכתבה המלאה

 

המכביה ה-20 תיפתח ב-4 ביולי בטקס באצטדיון טדי במעמד ראש הממשלה ונשיא המדינה ותינעל ב-18 ביולי. במכביה ישתתפו 10,000 ספורטאים מ-80 מדינות ואליהם יצטרפו כ-20,000 חברי משלחות ומלווים.