וודסטוק ציוני בניו יורק

ב-1969 במנהטן צילמה יעל רוזן את יום העצמאות באווירה ניו יורקית. צפו באלבום התמונות החגיגי מהתפוח הגדול.

The ladies of "Hadassah" marching on Fifth Avenue

איך חגגה הקהילה היהודית והישראלית בניו יורק את יום העצמאות הישראלי בשנת 1969?

שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, כשישראל הייתה פופלרית בעולם ונישאה על כנפי אהדה, בשיא תקופת "ילדי הפרחים" והמהפכה המינית, "מצעד האהדה לישראל" שהתקיים בשדרה החמישית של מנהטן, היה המקום לחגוג בו את עצמאותה של המדינה הצעירה. יעל רוזן השתלמה בצילום באותה תקופה בארה"ב, הנה חלק מהתמונות שבהן תיעדה את אותו מצעד.

"אם אשכחך ירושלים" – דגלי ישראל מתנוססים ליד דגם הכותל – שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים

 

חוגגים עצמאות – דגלנים "מהפכנים" – נושאי דגלי ישראל וארה"ב – שתי אומות שהשתחררו מעול הכובש הבריטי

"נשות הדסה" מעודדות מן היציע

 

המועצה הלאומית של ישראל הצעירה: מחרשה, אקורדיון וחמורו של משיח

 

מסדר אנשי בית"ר ומאחוריהם, מסדר ההורה

 

חוגגות עצמאות בניו יורק עם הקוקו והסרפן

 

כל זכויות השימוש בצילומים שמורות ליעל רוזן.

 

לאלבומי התמונות הנהדרים של יעל רוזן

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

ד"ר רנה ריצ'רדס – הטניסאית הטרנסג'נדרית שהשתתפה במכביה

סיפורה של הספורטאית היהודייה האמיצה שהתקשורת הישראלית לא ידעה איך לאכול.

רנה ריצ'רדס. מתוך כתבה שפורסמה ב"מעריב" 12.7.1985. לחצו כאן לכתבה המלאה

בשנות ה-70 השתתפה במכביה ד"ר רֶנֶה ריצ'רדס, מהספורטאיות הטרנסג'נדריות פורצות הדרך בעולם. בשיא הקריירה שלה הייתה מדורגת עם בכירי ענף טניס הגברים בארה"ב והיא אף השתתפה במכביה במקצה הגברים בתחילת שנות ה-70, שם קטפה את מדליית הזהב.

כמה שנים לאחר השתתפותה במכביה, החליטה ד"ר ריצ'רדס לעשות ניתוח להתאמה מגדרית, ואימצה את השם רנה ריצ'רדס. לאחר השינוי ביקשה ריצ'רדס לשוב ולהתחרות בטניס אך איגוד הטניס האמריקאי סירב לאפשר לה להתחרות במקצה הנשים. ריצ'רדס תבעה את האיגוד באחד מהמשפטים הראשונים שעסקו בשילובם של ספורטאים טרנסג'נדרים והמשפט סוקר בהרחבה. בסופו של דבר, פסק בית המשפט העליון לטובת ריצ'רדס, וחייב את איגוד הטניס לאפשר לה להתחרות במגדרה. עד היום נחשבת הפסיקה לאחת מהפסיקות פורצות הדרך במאבק של הקהילה הטרנסג'נדרית לקבלת שיוויון מלא.

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" 12.8.1976. לחצו לכתבה המלאה

 

ריצ'רדס שבה להתחרות בטניס ואף זכתה בכמה טורנירים, אך בעקבות מחאות ציבוריות והאווירה הקשה החליטה לפרוש לאחר תקופה קצרה, והיא לא השתתפה שוב במכביה. במהלך השנים הפכה לרופאת עיניים מובילה בניו-יורק, ואף לימדה בבית הספר לרפואה של קולומביה. במקביל, היא הייתה גם אחת מהמאמנות של מרטינה נברטילובה, טניסאית פורצת דרך בזכות עצמה. נברטילובה הצהירה במהלך השנים כי את הפריצה הגדולה שלה קדימה היא חבה לריצ'רדס, שסייעה לה להפוך לשחקנית טניס מגוונת יותר.

ככל הידוע, ריצ'רדס היא הספורטאית הטרנסג'דרית היחידה שהשתתפה במכביה לאורך השנים. התקשורת הישראלית סיקרה את המשפט של ריצ'רדס ואת תהליך התאמת המגדר באופן סנסציוני וטרנסופובי מובהק. ניתן לקוות שמאז שנות ה-70 הסיקור התקשורתי כלפי טרנסג'נדרים השתפר, ושאם בעתיד ישתתף או תשתתף ספורטאי טרנסג'נדר או ספורטאית טרנסג'נדרית נוספת הסיקור יהיה אנושי יותר.

 

כתבה שפורסמה ב"מעריב" 19.10.1976. לחצו לכתבה המלאה

 

המכביה ה-20 תיפתח ב-4 ביולי בטקס באצטדיון טדי במעמד ראש הממשלה ונשיא המדינה ותינעל ב-18 ביולי. במכביה ישתתפו 10,000 ספורטאים מ-80 מדינות ואליהם יצטרפו כ-20,000 חברי משלחות ומלווים.

קלון בכבוד נמיר: טלאי צהוב בארץ ישראל

כיצד הפך הטלאי הצהוב מסמל קלון בגרמניה הנאצית לאות של כבוד ביישוב העברי?

התרמה לעזרת יהודי אוסטריה וגרמניה בשנת 1938, בחיפה

השנה היא 1933.

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון באופן רשמי בשלושים בינואר, וכעבור חודשיים, בראשון באפריל, הוכרז בגרמניה יום חרם על עסקים השייכים ליהודים. צעד זה גרם לזעזוע בקרב יהודי גרמניה, שהתקשו לנתק את עצמם ממולדתם ומתרבותם, ולא יכלו לחזות את העתיד להתרחש. ביטוי לזעזוע שחוו יהודים רבים נתן קרל וולפסקל, משורר יהודי גרמני שעזב את גרמניה באותה השנה, בשירו "אל הגרמנים" מ1934:

אורחות חייכם היו אורחותי
כמוני כמוכם במעלה ובמורד.
קשור נקשרנו לבל יינתק,
קטן כגדול, גדול כקטן:
הייתי גרמני והייתי אני.
נוף גרמני הוליד אותי,
פת גרמנית אכלתי לשובע,
יין גרמני מחבל הריין אלף שנים תסס בעורקי

 

קרל וולפסקל

 

תגובה מפורסמת אחרת לחרם נגד היהודים פרסם רוברט ולטש, עורך ה-יודישה רונדשאו, עיתונם של ציוני גרמניה. במאמר בעמוד הראשון, שכותרתו: "שאו בגאון את הטלאי הצהוב", פנה ולטש ליהודים וקרא להם לחדול מלהתבייש במוצאם – דווקא לאור המאורעות הקשים. הוא קרא לאמץ מחדש את הזהות היהודית ולהכריז עליה בגאון בפני תוקפיהם. "הראשון באפריל 1933", קבע ולטש, "יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם הם שונים מכפי שהם מתוארים על ידי אויביהם".

אל מול הטענות האנטישמיות, הכריז ולטש "אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם[…]"
"מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות[…]"

"העובדה שמארגני החרם הורו לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור", מהווה סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון. אך אנו נקבלנה וברצוננו להפוך אותה לאות של כבוד".

 

"יהודים, קבלו אותו, את מגנו של דוד, ושאו אותו בכבוד!" (רוברט ולטש, 1933)

 

ולטש הדגיש את גורם הכבוד העצמי והלאומי של היהודים, שהתרגלו, לדבריו, להתכחש ליהדותם מתוך תקוות-שווא לזכות להתקבל כשווים בחברה הגרמנית. הטלאי הצהוב, שנועד להשפיל את היהודים, סימל בעיניו את הכבוד העצמי היהודי ואת ההזדמנות שניתנה ליהודים להשיבו אליהם.

וכך, למרות שבשלב זה עדיין לא נדרשו היהודים לשאת את הטלאי על בגדיהם, הלך ונהיה הטלאי הצהוב למושג שסימל את פעולותיהם של הנאצים נגד היהודים בגרמניה – לא רק עבורם, אלא גם בעיני היהודים בארץ ישראל. וכפי שבגרמניה בשנות השלושים הודגש אופיו הדואלי של הטלאי – סמל להשפלה שניתן להפוך אותו לאות של כבוד – כך גם בארץ ניסו להפוך את הטלאי הצהוב לאות של הזדהות ושל כבוד לאומי.

דבר זה בא לידי ביטוי במסגרת מאמצים שנעשו בסוף 1938 ובראשית 1939 על מנת לסייע ליהודים נרדפים בגרמניה ובאוסטריה. בשלב זה, אחרי סיפוחה של אוסטריה בחודש מרץ וההחמרה במצבם של יהודי גרמניה לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, חלה בארץ התעוררות ציבורית שמטרתה הייתה לסייע ליהודים הנרדפים במרכז אירופה. נערכו מגביות שנועדו לסייע להם באמצעות מה שכונה "המפעל לפדיון שבויי אוסטריה" – כך נראה הכרוז שהודיע על הקמת הוועד, שבראשו עמדו חיים ויצמן, יצחק בן צבי, הרב הראשי הרצוג, ורבניה של תל אביב – בן ציון עוזיאל ומשה אביגדור עמיאל.

הדגש העיקרי בכרוז זה הוא על איסוף כספים לצורך הצלתם של יהודי אוסטריה.

 

 

ואכן, הוועד פעל בשיתוף פעולה עם המועצות המקומיות על מנת לאסוף תרומות למטרות ההצלה והסיוע. והנה, הסיסמה שאומצה על ידי מארגני ההתרמות היתה למעשה תרגום לעברית של דבריו של רוברט ולטש, שכזכור קרא חמש שנים קודם לכן לשאת בגאון את הטלאי הצהוב. כך, בהתרמה שבוצעה בפתח תקווה – ניתן לראות בראש הכרזה את המשפט "שאו בגאון את הטלאי הצהוב" – ולצידו עיגול שעליו נכתבה סיסמה דומה: "קלון בכבוד נמיר". לא במקרה, הסימן העגול נצבע בצהוב. קריאתו הדרמטית של ולטש, והדגש על הטלאי כאות של כבוד, הפכו למוטו של הפעילות בארץ.

"קלון בכבוד נמיר!" הטלאי שענדו ביישוב העברי

 

ההתרמה בוצעה באמצעות זוגות של מתרימים שענדו לתורמים את "הכתם הצהוב" כאות כבוד וכתודה על תרומתם למפעל ההצלה. בארכיון נשמרו תמונות מיום ההתרמה בחיפה, ולצדן גם כמה מהטלאים הייחודיים הללו, שנוצרו ונענדו בארץ ישראל.

 

 

למעשה מדובר באימוץ של הסיסמה פשוטה כמשמעה – המשתתפים ענדו את הסמל הצהוב כאות כבוד.

העיתונות המקומית דיווחה על אירועי המגבית. כך למשל דווח בעיתון הבוקר על 35 אלף טלאים שחולקו במסגרת המגבית. נקודת אור קטנה בחושך הגדול של אותו הזמן ניתן למצוא בדיווחו של עיתון הצופה מינואר 1939 על תגובתם של "הרבה לא יהודים" אשר "שאלו לפשר הסמל הצהוב, ואחרי שהסבירו להם את מטרת המפעל נתנו את תרומתם בעין יפה וענדו אף הם את הסמל".

 

הבקר, 18.12.1938

 

דוגמא נוספת לטלאי צהוב ארץ-ישראלי נשמרה מתשעה באב של שנת 1942, שבו חל אחד מימי המגבית. יחד עם העיגול הצהוב שעליו נכתב "שאוהו בגאון את אות הקלון" (תרגום של סיסמתו של רוברט ולטש) נשמרה גם התווית "קול דמי אחינו" – המרמזת על תחושה של חוסר אונים ואובדן.

 

תשעה באב, יולי 1942

 

אכן, בסוף שנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על השמדת היהודים במזרח אירופה. הידיעות המחרידות עוררו גל של מחאה. כעת, בעיצומה של מלחמת העולם ועם ההבנה שרוב מאמצי ההצלה עד כה נכשלו, נשאה הפעילות הציבורית אופי שונה – לא של מגבית הצלה, אלא בעיקר של קריאה נואשת למנהיגי העולם לפעול להצלת היהודים, וכן קריאה לבני הישוב העברי להתגייס למלחמה בנאצים. לצד אלו הוכרזו ימי אבל ציבוריים על החורבן הנורא שממדיו רק החלו להתגלות.

עדיין, גם בשלב זה, שבו החלו להבין את גודל האסון, שיחקה סיסמת הכבוד של ולטש תפקיד, לצד הטלאי הצהוב בגירסתו המקומית.

 

 

בעיתון הצופה (2.12.1942) דווח כי "חברי בני עקיבא עונדים מגן דוד צהוב – 'קלון בכבוד נמיר'". זמן מה לאחר מכן היה אפילו מי שקרא מעל דפי המשקיף, עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית, להוסיף את הטלאי הצהוב לדגל הציוני, שכן הוא מהווה סמל של כבוד לעם היהודי, ואות קין לרוצחים ולאלו העומדים על הדם ואינם נוקטים בפעילות ממשית להצלה: "אני מציע לקבוע את הטלאי הצהוב בדגלנו, דגל הציונות שנועדה לשחרר ולגאול את העם היהודי ואת האדם היהודי" (8.4.1943).

 

 

הצפה, 2.12.1942

 

המשקיף, 8.4.1943

 

וחזרה אל המשורר הגולה קרל וולפסקל. וולפסקל עזב, כאמור, את גרמניה אך המשיך לכתוב שירה בגרמנית. עם זאת, שירתו השתנתה והיתה לשירה בעלת תוכן יהודי מובהק. באחד משיריו הידועים מתקופה זו הוא שילב את השורה "קלון בכבוד נמיר" – בעברית שנכתבה באותיות לטיניות – כשורה מסיימת בכל אחד מבתי השיר, שזה היה גם שמו.

וכך נכתב בבית האחרון של השיר, בתרגום חופשי:

לחייך, טלאי צהוב!/
בקרוב תהפוך לאימתם של האחרים/
מה שכאן הוא קלון – עוד אותנו בכבוד יעטיר/
קלון בכבוד נמיר!

ניתן אם כן לראות כיצד הרעיון בדבר הטלאי הצהוב כאות של כבוד, רעיון שראשיתו בגרמניה ב-1933, נדד לארץ ישראל, תורגם ומומש בפועל בהזדמנויות שונות שבהן ענדו אותו בתור שכזה. התרגום העברי מצא את דרכו חזרה אל התרבות היהודית גרמנית, והונצח בשיר זה, שנכתב גרמנית אך שימר את הנוסח העברי של סיסמת הטלאי הצהוב כסמל של כבוד לאומי.

עוד בוערים בתי הכנסת בלהבות התבערה/
עוד מתייסרים הקברים בחרפה/
עוד נקרעים הקרביים משוועת הנדרסים/
זכור את תאוות הרוצחים/
קלון בכבוד נמיר

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

מדוע נשים בלימה, פרו, של המאה ה-19, צולמו כשהן מסתירות את כל פניהן מלבד עין אחת? למה עין אחת? ולמה להסתיר את הפנים בכלל? ומה הקשר בין הנשים האלה לנשים קיקלופיות בפינות אחרות של העולם?

Tapadas limeñas, Elejade Collection, 1860

לפני שנה בערך נתקלתי בדימוי תמוה ששיבש לי את היום, והניסיון לפענח אותו שיבש עוד הרבה ימים שבאו אחריו:

 

The British Library/ Flickr

 

האיור הופיע בעמוד הפליקר של הספרייה הבריטית. במרכזו עמדה אישה פרואנית מהעיר לימה, שלובת ידיים, עוטה שמלת משי בצבעי סגול וירוק עם עיטורי רקמה פרחוניים ונועלת נעלי סירה קטנות. מלבד הצבע והגזרה המרהיבים של הטקסטיל, כיסוי הראש שלה תפס אותי לא מוכנה. כתושבת המזרח התיכון כבר התרגלתי לעשרות סגנונות של חיג'אבים, ניקאבים, בורקות, צעיפים ופאות, אבל בכזה עוד לא נתקלתי. האישה שמתעטפת ברעלה, מכסה את ראשה ופניה, מלבד עין אחת שובבה שמציצה החוצה.

העיגול המושלם שנוצר סביב עינה האחת הזכיר לי פיראטים או מכשיר אופטי מכני כמו מונוקול, טלסקופ או עדשת מצלמה. תהיתי: איך אפשר לראות ככה? ואם כבר רעלה, מה רע בכיסוי פנים שחושף את שתי העיניים, או אפילו רשת שמאפשרת לראות את העולם בפוקוס? התמיהה הציפה אותי. האם זו תחפושת? מהלך מרדני נגד כיסוי הראש? משחק? איור פרי דמיונו של גבר יצירתי?

החיפוש אחר תשובות הוביל אותי למסע וירטואלי ללימה, לאנדלוסיה, לסיווה שבמצרים, ולפינות נשכחות של האינטרנט. הרמז הראשון לכך שהאישה באיור איננה מומצאת, הוא רשמיו של צ'ארלס דרווין שהפליג בשנת 1853 באוניית המחקר של הוד־מלכותו "ביגל". בעת העגינה בלימה הוא נתקל בתופעה ותיעד אותה על דפי יומנו:

They wear a black silk veil, which is fixed round the waist behind, is brought over the head, and held by the hands before the face, allowing only one eye to remain uncovered. But then that one eye is so black and brilliant and has such powers of motion and expression, that its effect is very powerful. Altogether the ladies are so metamorphised; that I at first felt as much surprised, as if I had been introduced amongst a number of nice round mermaids, or any other such beautiful animal. And certainly they are better worth looking at than all the churches and buildings in Lima'

דרווין, כמו כל גבר אירופאי, מסתחרר ממראה האישה הרעולה, חושב שהיא יצור מיסטי או אגדי כבתלות-ים ומפרש אותה כבעלת כוחות, מסתורית ובלתי ניתנת לפענוח. וכנראה שגם אני נשבתי בקסמיה.

 

Left to right: 1&2.State Library of New South Wales 3.Anonymous drawing, Mid 19th century, Museo de America 1999/01/33, 4.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima, 1840, 5.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima 6.Pancho Fierro,1850s

 

בנוסף ליומנו של דרווין, ישנם מקורות היסטוריים נוספים המעידים על סיפורן של נשי העין האחת, חלקם אקדמיים וחלקם פופולריים. לאס טאפאדס לימניאס (las tapadas Limeñas) הוא הכינוי הספרדי של "הנשים המכוסות מלימה". פרטי הלבוש המובחנים כוללים את הסאיה (saya), החצאית שמהודקת על המותניים ושחושפת את הרגליים והקרסוליים, והמאנטו (manto), רעלה עבה. זו מחוברת לגב החצאית, ומורמת עד לכתפיים – מעבר לראש ומעל הפנים, כמו גלימה. המאנטו הייתה ככל הנראה תלויה ברפיון בחזית הגוף, במקום להיות קשורה או מהודקת לראש, וכך אפשרה לאישה לחשוף ולהסתיר את פניה באופן חופשי במהלך היום. כפי שניתן לראות בדימויים, העין הייתה מכוסה רק כשהאישה הרימה את הצעיף לעבר פניה.

 

1. Thomas Joseph,The British Library, 1873 . 2.& 3.Manuel Atanasio, The British Library, 1866

 

על פי מחקרים שמצאתי, הנשים המכוסות החלו להופיע בלימה סביבות 1560. המקור הגיאוגרפי-תרבותי לא ברור לגמרי, אך ההסבר הנפוץ ביותר הוא שהסגנון היגר לפרו יחד עם מגורשי ספרד המוסלמים לאחר נפילת גרנדה. המוּרִים (ממוצא ערבי וברברי) שלטו בספרד 800 שנה, ומסורת הצנעת הגוף והפנים הייתה חלק מתרבותם. לאחר הגירוש, הפכו מוסלמים רבים שהיגרו למדינות נוצריות לקריפטו-מוסלמים (למעשה אנוסים), וניסו לשמר את זהותם במגוון דרכים, כולל הרעלה. טענה פחות מבוססת היא שהלבוש המסורתי נועד לייחד את נשות המעמד הגבוה שרצו להצטנע, ובכך הפך הלוק ללוהט עבור נשים מכלל האוכלוסייה. הרעלה הקיקלופית נותרה באופנה בפרו במהלך המאה ה-19, עד שהוחלפה בבגדים מלונדון ומפריז.

ממצא שמחזק את היתכנות מקורה הספרדי של הרעלה החד-עינית, הוא הימצאו של סגנון דומה בעיר האנדלוסית ווחר דלה פרונטרה (Vejer de la Frontera) בקאדיז שבספרד. גם שם נשים כיסו את פניהן והשאירו עין אחת בחוץ. הלבוש הקאדיזי מורכב מכמה חלקים: קומבינזון מעוטר ברקמה, חולצת תחרה לבנה, חצאית שחורה מהודקת במותן וגלימה היוצאת ממנה שהופכת לכיסוי ראש ועין. המטיילים בעיירה היום ימצאו פסל ברונזה של אישה בלבוש מסורתי זה, ועוד כמה מונומנטים ציבוריים שחוגגים את רעלת העין האחת. הדמיון לתופעה מלימה ברור, בהבדל סגנוני אחד: בפרו הבדים צבעוניים ומעוטרים מאוד ובספרד הם שחורים לגמרי.

 

Left to right: 1.Statue of traditional dress, Vejer de la Frontera, 2.Joaquín del Palacio

 

עיר נוספת שנקשרת בתעלומה הטרנס-אטלנטית היא סיוואה (Siwa) בצפון-מערב מצרים על גבול לוב. אין לי הוכחות ויזואליות, אבל חברים שחיים במצרים ומבקרים תדיר בסיוואה מספרים שגם שם נשים מכסות עין אחת בבדים צבעוניים רקומים, שהם מלאכת היד הנודעת והייחודית של המקומיים. הסבר אפשרי הוא שתושבי סיוואה הם בֶּרְבֶּרִים. ספרד שלטה ועודה שולטת באזורים ברבריים במערב אפריקה, וכאמור, חלק מן המוּרִים של ספרד בימי הביניים היו בֶּרְבֶּרִים במוצאם.

ובחזרה ללימה. הרעלה, אז כמו היום, יכולה להיחשב כפריט דכאני שנכפה על נשים, אבל הסיפור של נשות לימה הוא אחר. הרעלה החד-עינית נתפסה כפריט לבוש מתריס ומסוכן. היא אפשרה לנשים הפרואניות לצאת מהבית ולהתהלך במרחב הציבורי מבלי שיזהו אותן. כך הן יכלו לבוא במגע עם גברים ברחוב ולהיות עצמאיות באופן כללי. עובדה זו הולידה מאבק משפטי ארוך שנים נגד הנשים הרעולות, מאבק שהובילה דווקא הכנסייה הקתולית והממלכה הספרדית. בשנת 1582, בעקבות תלונות על פיהן ניצלו הנשים המכוסות את אנונימיותן על מנת לפלרטט עם גברים זרים, ניסו לאסור על נשים לעטות את הרעלה והן אפילו נקנסו. במאה ה-15, כמו ב-2017, משטור לבושן של נשים לא עבר בשתיקה. במקום לציית או להפגין, ניצלו הנשים טקטיקה פמיניסטית ידועה: הן הפסיקו לבצע את כל מטלות הבית כולל את עבודות הכביסה, הבישול והטיפול בילדים. תוך יממה הפכה העיר כאוטית וניסיון החקיקה הובס. ב-1603,1601 ו-1633 ניסו הרשויות להחיל שוב את האיסור, אך ללא הועיל: נשים המשיכו להתרועע עם עין אחת בחוץ, דבר שהכעיס את ההיסטוריון הפרואני אנטוניו דה ליאון פינלו שכתב ב-1641 שעדיף היה לו הנשים יכסו את פניהן לגמרי, או לא יתכסו כלל.

 

Left to right: 1.Flickr 2.Flickr 1860, 3. The Library of Nineteenth-Century Photography

 

ההתנגדות לרעלה בלימה מוכרת לנו ממאבקן של נשים בצרפת ובטורקיה כיום, וכמוה המטמורפוזה של הרעלה מסמל של צניעות לאקססורי סגנוני, גנדרני ואינדיבידואליסטי. זאת ועוד, מורשת הנשים המכוסות של פרו לא התפוגגה מהעולם. בשנת 2008 דווח בבי-בי-סי שפקיד סעודי קרא לנשים לאמץ רעלה שתחשוף עין אחת בלבד. לטענתו, הניקאב לא צנוע מספיק ואף מעודד נשים להפריז בשימוש באיפור עיניים. למיטב ידיעתי הצעתו לא תפסה.

בתום מסע מזורז על פני 500 שנה, נותרנו עם שאלה גדולה ולא פתורה: מדוע עין אחת? בכל המחקרים והכתבים לא נמצא אפילו רמז קטן. אני מבטיחה להמשיך ולחפש, ובינתיים, כמה מחשבות על עוצמת הדימויים של לאס טאפאדס לימניאס:

התרבות שלנו עסוקה מאוד במתח שבין חשיפה לבין כיסוי. האישה הרעולה מאתגרת אותנו כי יש לה שליטה וכוח על חלקיה הנגלים ואלו המוסתרים. התרבות המערבית מרותקת מהעיניים והמבט של נשים מכוסות, כמו למשל צילום הנערה האפגנית ומגוון רפרזנטציות של האישה הרעולה באמנות האוריינטליסית. באחרונים, האישה הרעולה לעתים מוצגת במערומיה. מעשה הפשטתה לוקח ממנה לא רק את בגדיה, אלא גם את השליטה שנותנת לה הרעלה על גופה. אני תוהה מה קורה למבנה הכוח הזה כשהמבט מתגלה מעין אחת בלבד. האם רומנטיקת ההסתרה משתבשת?

ייתכן שכבר התרגלנו לצמצום מבטן של נשים דרך רעלות, אבל בכיסוי הראש המוכר לנו מתפקדות העיניים תמיד כיחידה אחת, כזוג. כאשר עין אחת נגלית והשנייה מוסתרת מתקיימת דואליות חריגה: האישה נמצאת בשני מקומות בו זמנית (בפנים ובחוץ), היא רואה ובלתי נראית, היא סופגת מבטים (בעיקר כשהלבוש כה צבעוני ומרהיב) ומשיבה מבט במקביל. הסתרת העין יוצרת אפקט של חור הצצה  (peep-hole) המאפשר להביט מהפנים אל החוץ, כמו למשל בחור הצצה של דלת הבית, או לחילופין כדרך להציץ מהחוץ אל הפנים כמו בחדרים פורנוגרפיים. בשני המקרים חור ההצצה מספק מבט שמצד אחד מעוות את המציאות, ומן הצד השני מושך אותנו להמשיך להסתכל.

 

מילה על הדימויים:

במהלך התחקיר נמצאו כמה עשרות איורים, ליתוגרפיות ותצלומים של הנשים המכוסות. האמינות של כולן מוטלות בספק כמו גם המידע הטקסטואלי שברשותנו. דרווין, כמו סופרים אחרים שטיילו בעולם למטרות מחקר, מהלו מראות ממשיים בפרי דמיונם, וכך עשו גם אמנים. איורים אינם בהכרח נאמנים למציאות וכמובן שגם מעמד הצילום מפוקפק. צילומי הסטודיו בהם נראות נשים מכוסות לאו דווקא מראים לנו את הנשים המכוסות בה"א הידיעה. אלה אולי תיירות או נשים בתחפושת, ואין להסתמך על תמונותיהן כייצוגים ממשיים של התופעה.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

אבן הרוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות