אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

לקנות פיג'מה בפורט סעיד: סיפורו של הטייס החובב, הפוליטיקאי הכושל, ובעל מזללת ההמבורגרים אייבי נתן ש"קפץ לביקור" במדינת האויב רגע לפני מלחמת ששת הימים

אייבי נתן ו"שלום 1" לקראת בחירות 1966. 2 באוקטובר 1965. אוסף דן הדני

בשנת 1958 סייע אייבי נתן להמבורגר, הקציצה המסתורית מאמריקה, בחבלי העלייה ארצה, כשפתח את מסעדת "קליפורניה" בפינת הרחובות פרישמן-דיזנגוף. הכריזמה יוצאת הדופן וסיפור החיים הסוער של המסעדן הטרי שגדל באיראן, התגייס במרמה לחיל האוויר ההודי בגיל 16 וחצי, לחם במלחמת העצמאות של ישראל ועבד אחריה כקברניט באל-על, לא הזיקה למאמציו למשוך לקוחות למסעדה החדשה, חלקם מהשכן המבוסס יותר – קפה כסית.

 

"קליפורניה" בניהולו של אייבי נתן. התמונה צולמה בתאריך ה-14 בספטמבר 1967.
מתוך אוסף דן הדני

 

תחילה, ראה בעיסוקו החדש משום עלבון לקברניט שהיה. אך עם הזמן התאהב בחיי הלילה התל-אביביים ובמקום המרכזי שמצא לעצמו בזכות המסעדה שפתח. הוא אף ניצל את ההזדמנות לקדם פעילויות צדקה שונות באמצעות המסעדה, בעיקר בארוחות צדקה שהכנסותיהן קודש לנזקקים.

בעקבות אהבה נכזבת יצא נתן לשוטט בעולם הגדול. במשך שישה חודשים, אלתר טיסות למקומות שונים בלי לתכנן מראש היכן יניח את ראשו בלילה. כשחזר לבסוף ארצה, הרגיש שהוא מוכן להרפתקה חדשה. לקראת בחירות 1965 הלהיטו הוויכוחים הפוליטיים על הקיפאון המדיני של ישראל את הרוחות במסעדת קליפורניה. "אם הם אינם באים אלינו", שאל נתן את חבריו בהתייחסו למדינות ערב העוינות, "מדוע לא נלך אנחנו אליהם?".

בתגובה לשאלה התמימה, לכאורה, דרש מנתן אחד מבאי המסעדה, ספק בתור שאלה וספק בתור התגרות, להגיד האם הוא "מוכן לעשות את זה". כשנענה בחיוב, המשיך ודחק את המסעדן לקיר: "אז מדוע שלא תרוץ לבחירות הקרובות בכנסת?". במקום לקחת צעד אחורה כדי לשקול דרכי מילוט עדיפות, קסם הרעיון לנתן: לא רק שיעמיד עצמו לבחירות לכנסת, הבהיר לשומעיו, אלא שאם ייבחר יטוס "אישית למצרים לראות את נאצר, אבל לא כאזרח אלא כחבר כנסת". בפתחו של העשור החמישי לחייו, והוא אדם בעל מעמד ונכסים, החליט נתן להקדיש עצמו ליוזמה חדשה: שלום בין שתי האויבות הגדולות, ישראל ומצרים.

הייתה זו יוזמה יוצאת דופן בהתחשב ברטוריקה הארסית ומלאת השנאה שהפנה נשיא מצרים שוב ושוב כלפי ישראל, ורבים מחבריו ומכריו של נתן חשבו שהעמדת עצמו לבחירות היא טעות נוראית שתפגע קשות במוניטין שלו. נתן נשאר נאמן לעקשנות הטבעית שלו.

 

"הטובים לכנסת!" הטוויסט שהכניס אייבי נתן לביטוי "הטובים לטייס" שהחל להתפרסם.
אייבי נתן והמטוס "שלום 1". התמונה צולמה ב-2 באוקטובר 1965. מתוך אוסף דן הדני

 

וכך גם 2,500 הקולות שקיבל בבחירות (פחות מאחוז מכלל הקולות באותן בחירות) שינו אך במעט את תוכניתו השאפתנית. בזמן שלוי אשכול הציג את ממשלתו החדשה לציבור, סימן לאזרחי המדינה שהגיעה השעה לקרר מעט את הלהט החלוצי של קודמו בתפקיד ולחתור במודע לנורמליזציה עם העולם, חתר נתן לנורמליזציה גם עם שכנינו הקרובים – כזו שתושג בצורה מעט לא נורמלית.

 

"שלום 1" יוצאת לדרך

"חתום והחתם על העצומה" – היוזמה החדשה של אייבי נתן.
התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

ראשית ניסה הפוליטיקאי הכושל להשיג בכל זאת תמיכה ציבורית נחוצה. הרעיון שהגה נתקל במספר הרמות גבה: אם תצליח העצומה שהכין להשיג מאה אלף חתימות – יטוס למצרים בעצמו וידרוש פגישה אישית עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. הוא הפיץ מאות עלונים, פרסם מודעות בעיתונות וחילק בעצמו כרוזים לעוברים והשבים ברחובות ארצנו. כששמע הממשל המצרי על היוזמה התמוהה, אותת לנתן (באמצעות העיתונות הרשמית במדינה) שברגע שיחצה את הגבול – מטוסו ייורט.

"תימהוני", "משוגע" ושאר מיני כינויים מלבבים הודבקו לנתן. לא מעט אזרחים עלו לרגל לפינת הרחובות פרישמן-דיזינגוף כדי לעלוב בו בפניו, ובו בזמן לזכות בהצצה במטוס ה'סטירמן' שהציב בקרבת מקום – לא לפני שצבע אותו בלבן והוסיף את הכיתוב בעברית, ערבית ואנגלית, "שלום 1".

 

אייבי נתן במהלך מסיבת העיתונאים שקיים מספר ימים לפני הטיסה ההיסטורית למצרים. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 


"שלום 1" מתכונן להמראה. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

מעטים האמינו באמת ובתמים שהפלייבוי מ"קליפורניה" יעמוד במילתו. אחד מהיחידים היה עיתונאי מעריב, שהצטווה להתייצב בשעה שש וחצי בבוקר בליווי צלם בשדה התעופה הקטן בהרצליה. התאריך שנקבע היה ה-28 בפברואר 1966. כשהתניע נתן את המטוס ויצא אל מצרים, היעד שהסעיר את דמיונו כמעט במשך שנה שלמה, הבינו עובדי שדה התעופה שלא מדובר בצילומים בלבד.

למחרת סיפקה סוכנות הידיעות האמריקנית איי.פי. את הידיעה הטראגית: המטוס "שלום 1" התרסק בטרם הספיק להגיע ליעדו. הטעות שנפלה נבעה ככל הנראה מהחלטתו של נתן להתחמק מהמכ"ם הישראלי. "עלי להודות שבדרך כלל אני טייס זהיר שאינו מסתכן בהרפתקאות," סיפר בזיכרונותיו, "אבל הדחף שלא להתגלות הוא שקבע הפעם את אופן טיסתי". תחילה פנה בחדות לכיוון הים, כשהוא "כמעט נושק לגגות הבתים" בתל אביב.

מטוסי חיל האוויר הוזנקו כדי לשכנעו לחזור, אך כיוון שלא היה ברשותו רדיו לא יכול היה להשיב שהוא נחוש להמשיך. תוך שעות ספורות הגיע אל פורט סעיד שבסיני. מיכל הדלק ההולך והאוזל הוביל אותו להנחית את המטוס בשדה התעופה בעיר. דקות ארוכות עברו בטרם הצליח נתן לשכנע את הפקחים ההמומים שהאדם שעומד מולם אכן הגיע בטיסה ישירה מתל אביב. ולא, ענו הם לשאלתו העיקשת, הם לא שמעו על הטייס הישראלי שהבטיח להיפגש עם נאצר.

מושל פורט סעיד כבר ידע יותר: הוא סיפר לנתן שהעיתונים בישראל מיהרו לדווח על מותו, ושלאחר התייעצות עם הרשויות בקהיר הוחלט לתדלק את מטוסו ולשלוח אותו בחזרה לישראל. "במידה שישאלו אותנו עליך, נכחיש שהיית כאן, ואתה לא תתבע לדין בישראל", הבטיח.

גם לנוכח הכישלון המוחלט של תוכניתו לא נואש האיש. עתה, כל שרצה היה לבלות לילה בארץ האויב. הוא ניסה לקנות זמן בתחבולות שונות: תחילה סיפר שהוא רעב, אחרי הארוחה התמהמה בדרכו לשדה התעופה ושם, הסביר באיטיות ובבהירות לאחראי על צוותי הקרקע שהשעה מאוחרת מדי לטיסה חזרה לישראל.

במגדל הפיקוח, בעודם מחכים להוראות מגבוה, שיחקו נתן ופקחי הטיסות המשועממים כמה סיבובים בקלפים. לאחר שזכה בכל כספם, יצא נתן לקדם את פני המושל שחזר לביקור ונסע יחד עמו העירה לקנות פיג'מה ללילה. מוכר החנות שהוזעק במיוחד מחל על כבודו והעניק מספר מזכרות לאורח הישראלי הראשון שלו. בבוקר למחרת יצא נתן על כנפי "שלום 1" בחזרה לתל-אביב.

הידיעות על חזרתו של אייבי נתן ארצה היו לשיחת היום בישראל הקטנה, והקהל שקיבל את השב מארץ האויב נמנה באלפיו. ההמונים זימרו בשבחו, שמפניה תוססת הותזה עליו, והוא זכה לחיבוקים ולהינשא על כפיים ברחבי שדה התעופה. גם ניידת משטרה חיכתה במקום, עיכבה אותו לחקירה קצרה שלאחריה שוחרר בערבוּת.

 

"אייבי חי!!!", קהל סקרנים ואוהדים מחוץ למסעדת קליפורניה עם חזרת אייבי נתן ארצה.
התמונה צולמה בתאריך ה-2 במרץ 1966, מתוך אוסף דן הדני

 

להוציא את הכיבודים השונים שלהם זכה נתן בחזרתו לארץ, אותה טיסה היסטורית לא הניבה תוצאות רבות. מעט יותר משנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ושטח האויב בו נחת נתן, בסיכון עצום לחייו, היה כעת לחלק משטחה המנופח של ישראל. רק בתום שתי מלחמות נוספות, מדממות וארוכות יותר מששת הימים, השתכנעו ישראל ומצרים שהשעה בשלה להניח את נשקן ולמצוא דרך לפתרון הסכסוך.

עם זאת, תרומה אחת מכריעה ניתן לזקוף לזכותו של הטייס האמיץ שחזר על ניסיונו להיפגש עם נאצר פעמיים נוספות: באישיותו ובמעשיו עזר אייבי נתן להגדיר, ובמידה רבה גם להמציא, דמות חדשה בנוף הים תיכוני: הסלבריטאי שעוזב הכול ורותם את כל כוחותיו למען הגשמת פסגת השאיפות של המין האנושי – שלום במזרח התיכון.

הצטרפו לקבוצה שלנו הסיפור מאחורי לעוד סיפורי היסטוריה ותרבות ישראלית

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

קלון בכבוד נמיר: טלאי צהוב בארץ ישראל

כיצד הפך הטלאי הצהוב מסמל קלון בגרמניה הנאצית לאות של כבוד ביישוב העברי?

התרמה לעזרת יהודי אוסטריה וגרמניה בשנת 1938, בחיפה

השנה היא 1933.

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון באופן רשמי בשלושים בינואר, וכעבור חודשיים, בראשון באפריל, הוכרז בגרמניה יום חרם על עסקים השייכים ליהודים. צעד זה גרם לזעזוע בקרב יהודי גרמניה, שהתקשו לנתק את עצמם ממולדתם ומתרבותם, ולא יכלו לחזות את העתיד להתרחש. ביטוי לזעזוע שחוו יהודים רבים נתן קרל וולפסקל, משורר יהודי גרמני שעזב את גרמניה באותה השנה, בשירו "אל הגרמנים" מ1934:

אורחות חייכם היו אורחותי
כמוני כמוכם במעלה ובמורד.
קשור נקשרנו לבל יינתק,
קטן כגדול, גדול כקטן:
הייתי גרמני והייתי אני.
נוף גרמני הוליד אותי,
פת גרמנית אכלתי לשובע,
יין גרמני מחבל הריין אלף שנים תסס בעורקי

 

קרל וולפסקל

 

תגובה מפורסמת אחרת לחרם נגד היהודים פרסם רוברט ולטש, עורך ה-יודישה רונדשאו, עיתונם של ציוני גרמניה. במאמר בעמוד הראשון, שכותרתו: "שאו בגאון את הטלאי הצהוב", פנה ולטש ליהודים וקרא להם לחדול מלהתבייש במוצאם – דווקא לאור המאורעות הקשים. הוא קרא לאמץ מחדש את הזהות היהודית ולהכריז עליה בגאון בפני תוקפיהם. "הראשון באפריל 1933", קבע ולטש, "יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם הם שונים מכפי שהם מתוארים על ידי אויביהם".

אל מול הטענות האנטישמיות, הכריז ולטש "אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם[…]"
"מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות[…]"

"העובדה שמארגני החרם הורו לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור", מהווה סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון. אך אנו נקבלנה וברצוננו להפוך אותה לאות של כבוד".

 

"יהודים, קבלו אותו, את מגנו של דוד, ושאו אותו בכבוד!" (רוברט ולטש, 1933)

 

ולטש הדגיש את גורם הכבוד העצמי והלאומי של היהודים, שהתרגלו, לדבריו, להתכחש ליהדותם מתוך תקוות-שווא לזכות להתקבל כשווים בחברה הגרמנית. הטלאי הצהוב, שנועד להשפיל את היהודים, סימל בעיניו את הכבוד העצמי היהודי ואת ההזדמנות שניתנה ליהודים להשיבו אליהם.

וכך, למרות שבשלב זה עדיין לא נדרשו היהודים לשאת את הטלאי על בגדיהם, הלך ונהיה הטלאי הצהוב למושג שסימל את פעולותיהם של הנאצים נגד היהודים בגרמניה – לא רק עבורם, אלא גם בעיני היהודים בארץ ישראל. וכפי שבגרמניה בשנות השלושים הודגש אופיו הדואלי של הטלאי – סמל להשפלה שניתן להפוך אותו לאות של כבוד – כך גם בארץ ניסו להפוך את הטלאי הצהוב לאות של הזדהות ושל כבוד לאומי.

דבר זה בא לידי ביטוי במסגרת מאמצים שנעשו בסוף 1938 ובראשית 1939 על מנת לסייע ליהודים נרדפים בגרמניה ובאוסטריה. בשלב זה, אחרי סיפוחה של אוסטריה בחודש מרץ וההחמרה במצבם של יהודי גרמניה לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, חלה בארץ התעוררות ציבורית שמטרתה הייתה לסייע ליהודים הנרדפים במרכז אירופה. נערכו מגביות שנועדו לסייע להם באמצעות מה שכונה "המפעל לפדיון שבויי אוסטריה" – כך נראה הכרוז שהודיע על הקמת הוועד, שבראשו עמדו חיים ויצמן, יצחק בן צבי, הרב הראשי הרצוג, ורבניה של תל אביב – בן ציון עוזיאל ומשה אביגדור עמיאל.

הדגש העיקרי בכרוז זה הוא על איסוף כספים לצורך הצלתם של יהודי אוסטריה.

 

 

ואכן, הוועד פעל בשיתוף פעולה עם המועצות המקומיות על מנת לאסוף תרומות למטרות ההצלה והסיוע. והנה, הסיסמה שאומצה על ידי מארגני ההתרמות היתה למעשה תרגום לעברית של דבריו של רוברט ולטש, שכזכור קרא חמש שנים קודם לכן לשאת בגאון את הטלאי הצהוב. כך, בהתרמה שבוצעה בפתח תקווה – ניתן לראות בראש הכרזה את המשפט "שאו בגאון את הטלאי הצהוב" – ולצידו עיגול שעליו נכתבה סיסמה דומה: "קלון בכבוד נמיר". לא במקרה, הסימן העגול נצבע בצהוב. קריאתו הדרמטית של ולטש, והדגש על הטלאי כאות של כבוד, הפכו למוטו של הפעילות בארץ.

"קלון בכבוד נמיר!" הטלאי שענדו ביישוב העברי

 

ההתרמה בוצעה באמצעות זוגות של מתרימים שענדו לתורמים את "הכתם הצהוב" כאות כבוד וכתודה על תרומתם למפעל ההצלה. בארכיון נשמרו תמונות מיום ההתרמה בחיפה, ולצדן גם כמה מהטלאים הייחודיים הללו, שנוצרו ונענדו בארץ ישראל.

 

 

למעשה מדובר באימוץ של הסיסמה פשוטה כמשמעה – המשתתפים ענדו את הסמל הצהוב כאות כבוד.

העיתונות המקומית דיווחה על אירועי המגבית. כך למשל דווח בעיתון הבוקר על 35 אלף טלאים שחולקו במסגרת המגבית. נקודת אור קטנה בחושך הגדול של אותו הזמן ניתן למצוא בדיווחו של עיתון הצופה מינואר 1939 על תגובתם של "הרבה לא יהודים" אשר "שאלו לפשר הסמל הצהוב, ואחרי שהסבירו להם את מטרת המפעל נתנו את תרומתם בעין יפה וענדו אף הם את הסמל".

 

הבקר, 18.12.1938

 

דוגמא נוספת לטלאי צהוב ארץ-ישראלי נשמרה מתשעה באב של שנת 1942, שבו חל אחד מימי המגבית. יחד עם העיגול הצהוב שעליו נכתב "שאוהו בגאון את אות הקלון" (תרגום של סיסמתו של רוברט ולטש) נשמרה גם התווית "קול דמי אחינו" – המרמזת על תחושה של חוסר אונים ואובדן.

 

תשעה באב, יולי 1942

 

אכן, בסוף שנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על השמדת היהודים במזרח אירופה. הידיעות המחרידות עוררו גל של מחאה. כעת, בעיצומה של מלחמת העולם ועם ההבנה שרוב מאמצי ההצלה עד כה נכשלו, נשאה הפעילות הציבורית אופי שונה – לא של מגבית הצלה, אלא בעיקר של קריאה נואשת למנהיגי העולם לפעול להצלת היהודים, וכן קריאה לבני הישוב העברי להתגייס למלחמה בנאצים. לצד אלו הוכרזו ימי אבל ציבוריים על החורבן הנורא שממדיו רק החלו להתגלות.

עדיין, גם בשלב זה, שבו החלו להבין את גודל האסון, שיחקה סיסמת הכבוד של ולטש תפקיד, לצד הטלאי הצהוב בגירסתו המקומית.

 

 

בעיתון הצופה (2.12.1942) דווח כי "חברי בני עקיבא עונדים מגן דוד צהוב – 'קלון בכבוד נמיר'". זמן מה לאחר מכן היה אפילו מי שקרא מעל דפי המשקיף, עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית, להוסיף את הטלאי הצהוב לדגל הציוני, שכן הוא מהווה סמל של כבוד לעם היהודי, ואות קין לרוצחים ולאלו העומדים על הדם ואינם נוקטים בפעילות ממשית להצלה: "אני מציע לקבוע את הטלאי הצהוב בדגלנו, דגל הציונות שנועדה לשחרר ולגאול את העם היהודי ואת האדם היהודי" (8.4.1943).

 

 

הצפה, 2.12.1942

 

המשקיף, 8.4.1943

 

וחזרה אל המשורר הגולה קרל וולפסקל. וולפסקל עזב, כאמור, את גרמניה אך המשיך לכתוב שירה בגרמנית. עם זאת, שירתו השתנתה והיתה לשירה בעלת תוכן יהודי מובהק. באחד משיריו הידועים מתקופה זו הוא שילב את השורה "קלון בכבוד נמיר" – בעברית שנכתבה באותיות לטיניות – כשורה מסיימת בכל אחד מבתי השיר, שזה היה גם שמו.

וכך נכתב בבית האחרון של השיר, בתרגום חופשי:

לחייך, טלאי צהוב!/
בקרוב תהפוך לאימתם של האחרים/
מה שכאן הוא קלון – עוד אותנו בכבוד יעטיר/
קלון בכבוד נמיר!

ניתן אם כן לראות כיצד הרעיון בדבר הטלאי הצהוב כאות של כבוד, רעיון שראשיתו בגרמניה ב-1933, נדד לארץ ישראל, תורגם ומומש בפועל בהזדמנויות שונות שבהן ענדו אותו בתור שכזה. התרגום העברי מצא את דרכו חזרה אל התרבות היהודית גרמנית, והונצח בשיר זה, שנכתב גרמנית אך שימר את הנוסח העברי של סיסמת הטלאי הצהוב כסמל של כבוד לאומי.

עוד בוערים בתי הכנסת בלהבות התבערה/
עוד מתייסרים הקברים בחרפה/
עוד נקרעים הקרביים משוועת הנדרסים/
זכור את תאוות הרוצחים/
קלון בכבוד נמיר

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

מדוע נשים בלימה, פרו, של המאה ה-19, צולמו כשהן מסתירות את כל פניהן מלבד עין אחת? למה עין אחת? ולמה להסתיר את הפנים בכלל? ומה הקשר בין הנשים האלה לנשים קיקלופיות בפינות אחרות של העולם?

Tapadas limeñas, Elejade Collection, 1860

לפני שנה בערך נתקלתי בדימוי תמוה ששיבש לי את היום, והניסיון לפענח אותו שיבש עוד הרבה ימים שבאו אחריו:

 

The British Library/ Flickr

 

האיור הופיע בעמוד הפליקר של הספרייה הבריטית. במרכזו עמדה אישה פרואנית מהעיר לימה, שלובת ידיים, עוטה שמלת משי בצבעי סגול וירוק עם עיטורי רקמה פרחוניים ונועלת נעלי סירה קטנות. מלבד הצבע והגזרה המרהיבים של הטקסטיל, כיסוי הראש שלה תפס אותי לא מוכנה. כתושבת המזרח התיכון כבר התרגלתי לעשרות סגנונות של חיג'אבים, ניקאבים, בורקות, צעיפים ופאות, אבל בכזה עוד לא נתקלתי. האישה שמתעטפת ברעלה, מכסה את ראשה ופניה, מלבד עין אחת שובבה שמציצה החוצה.

העיגול המושלם שנוצר סביב עינה האחת הזכיר לי פיראטים או מכשיר אופטי מכני כמו מונוקול, טלסקופ או עדשת מצלמה. תהיתי: איך אפשר לראות ככה? ואם כבר רעלה, מה רע בכיסוי פנים שחושף את שתי העיניים, או אפילו רשת שמאפשרת לראות את העולם בפוקוס? התמיהה הציפה אותי. האם זו תחפושת? מהלך מרדני נגד כיסוי הראש? משחק? איור פרי דמיונו של גבר יצירתי?

החיפוש אחר תשובות הוביל אותי למסע וירטואלי ללימה, לאנדלוסיה, לסיווה שבמצרים, ולפינות נשכחות של האינטרנט. הרמז הראשון לכך שהאישה באיור איננה מומצאת, הוא רשמיו של צ'ארלס דרווין שהפליג בשנת 1853 באוניית המחקר של הוד־מלכותו "ביגל". בעת העגינה בלימה הוא נתקל בתופעה ותיעד אותה על דפי יומנו:

They wear a black silk veil, which is fixed round the waist behind, is brought over the head, and held by the hands before the face, allowing only one eye to remain uncovered. But then that one eye is so black and brilliant and has such powers of motion and expression, that its effect is very powerful. Altogether the ladies are so metamorphised; that I at first felt as much surprised, as if I had been introduced amongst a number of nice round mermaids, or any other such beautiful animal. And certainly they are better worth looking at than all the churches and buildings in Lima'

דרווין, כמו כל גבר אירופאי, מסתחרר ממראה האישה הרעולה, חושב שהיא יצור מיסטי או אגדי כבתלות-ים ומפרש אותה כבעלת כוחות, מסתורית ובלתי ניתנת לפענוח. וכנראה שגם אני נשבתי בקסמיה.

 

Left to right: 1&2.State Library of New South Wales 3.Anonymous drawing, Mid 19th century, Museo de America 1999/01/33, 4.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima, 1840, 5.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima 6.Pancho Fierro,1850s

 

בנוסף ליומנו של דרווין, ישנם מקורות היסטוריים נוספים המעידים על סיפורן של נשי העין האחת, חלקם אקדמיים וחלקם פופולריים. לאס טאפאדס לימניאס (las tapadas Limeñas) הוא הכינוי הספרדי של "הנשים המכוסות מלימה". פרטי הלבוש המובחנים כוללים את הסאיה (saya), החצאית שמהודקת על המותניים ושחושפת את הרגליים והקרסוליים, והמאנטו (manto), רעלה עבה. זו מחוברת לגב החצאית, ומורמת עד לכתפיים – מעבר לראש ומעל הפנים, כמו גלימה. המאנטו הייתה ככל הנראה תלויה ברפיון בחזית הגוף, במקום להיות קשורה או מהודקת לראש, וכך אפשרה לאישה לחשוף ולהסתיר את פניה באופן חופשי במהלך היום. כפי שניתן לראות בדימויים, העין הייתה מכוסה רק כשהאישה הרימה את הצעיף לעבר פניה.

 

1. Thomas Joseph,The British Library, 1873 . 2.& 3.Manuel Atanasio, The British Library, 1866

 

על פי מחקרים שמצאתי, הנשים המכוסות החלו להופיע בלימה סביבות 1560. המקור הגיאוגרפי-תרבותי לא ברור לגמרי, אך ההסבר הנפוץ ביותר הוא שהסגנון היגר לפרו יחד עם מגורשי ספרד המוסלמים לאחר נפילת גרנדה. המוּרִים (ממוצא ערבי וברברי) שלטו בספרד 800 שנה, ומסורת הצנעת הגוף והפנים הייתה חלק מתרבותם. לאחר הגירוש, הפכו מוסלמים רבים שהיגרו למדינות נוצריות לקריפטו-מוסלמים (למעשה אנוסים), וניסו לשמר את זהותם במגוון דרכים, כולל הרעלה. טענה פחות מבוססת היא שהלבוש המסורתי נועד לייחד את נשות המעמד הגבוה שרצו להצטנע, ובכך הפך הלוק ללוהט עבור נשים מכלל האוכלוסייה. הרעלה הקיקלופית נותרה באופנה בפרו במהלך המאה ה-19, עד שהוחלפה בבגדים מלונדון ומפריז.

ממצא שמחזק את היתכנות מקורה הספרדי של הרעלה החד-עינית, הוא הימצאו של סגנון דומה בעיר האנדלוסית ווחר דלה פרונטרה (Vejer de la Frontera) בקאדיז שבספרד. גם שם נשים כיסו את פניהן והשאירו עין אחת בחוץ. הלבוש הקאדיזי מורכב מכמה חלקים: קומבינזון מעוטר ברקמה, חולצת תחרה לבנה, חצאית שחורה מהודקת במותן וגלימה היוצאת ממנה שהופכת לכיסוי ראש ועין. המטיילים בעיירה היום ימצאו פסל ברונזה של אישה בלבוש מסורתי זה, ועוד כמה מונומנטים ציבוריים שחוגגים את רעלת העין האחת. הדמיון לתופעה מלימה ברור, בהבדל סגנוני אחד: בפרו הבדים צבעוניים ומעוטרים מאוד ובספרד הם שחורים לגמרי.

 

Left to right: 1.Statue of traditional dress, Vejer de la Frontera, 2.Joaquín del Palacio

 

עיר נוספת שנקשרת בתעלומה הטרנס-אטלנטית היא סיוואה (Siwa) בצפון-מערב מצרים על גבול לוב. אין לי הוכחות ויזואליות, אבל חברים שחיים במצרים ומבקרים תדיר בסיוואה מספרים שגם שם נשים מכסות עין אחת בבדים צבעוניים רקומים, שהם מלאכת היד הנודעת והייחודית של המקומיים. הסבר אפשרי הוא שתושבי סיוואה הם בֶּרְבֶּרִים. ספרד שלטה ועודה שולטת באזורים ברבריים במערב אפריקה, וכאמור, חלק מן המוּרִים של ספרד בימי הביניים היו בֶּרְבֶּרִים במוצאם.

ובחזרה ללימה. הרעלה, אז כמו היום, יכולה להיחשב כפריט דכאני שנכפה על נשים, אבל הסיפור של נשות לימה הוא אחר. הרעלה החד-עינית נתפסה כפריט לבוש מתריס ומסוכן. היא אפשרה לנשים הפרואניות לצאת מהבית ולהתהלך במרחב הציבורי מבלי שיזהו אותן. כך הן יכלו לבוא במגע עם גברים ברחוב ולהיות עצמאיות באופן כללי. עובדה זו הולידה מאבק משפטי ארוך שנים נגד הנשים הרעולות, מאבק שהובילה דווקא הכנסייה הקתולית והממלכה הספרדית. בשנת 1582, בעקבות תלונות על פיהן ניצלו הנשים המכוסות את אנונימיותן על מנת לפלרטט עם גברים זרים, ניסו לאסור על נשים לעטות את הרעלה והן אפילו נקנסו. במאה ה-15, כמו ב-2017, משטור לבושן של נשים לא עבר בשתיקה. במקום לציית או להפגין, ניצלו הנשים טקטיקה פמיניסטית ידועה: הן הפסיקו לבצע את כל מטלות הבית כולל את עבודות הכביסה, הבישול והטיפול בילדים. תוך יממה הפכה העיר כאוטית וניסיון החקיקה הובס. ב-1603,1601 ו-1633 ניסו הרשויות להחיל שוב את האיסור, אך ללא הועיל: נשים המשיכו להתרועע עם עין אחת בחוץ, דבר שהכעיס את ההיסטוריון הפרואני אנטוניו דה ליאון פינלו שכתב ב-1641 שעדיף היה לו הנשים יכסו את פניהן לגמרי, או לא יתכסו כלל.

 

Left to right: 1.Flickr 2.Flickr 1860, 3. The Library of Nineteenth-Century Photography

 

ההתנגדות לרעלה בלימה מוכרת לנו ממאבקן של נשים בצרפת ובטורקיה כיום, וכמוה המטמורפוזה של הרעלה מסמל של צניעות לאקססורי סגנוני, גנדרני ואינדיבידואליסטי. זאת ועוד, מורשת הנשים המכוסות של פרו לא התפוגגה מהעולם. בשנת 2008 דווח בבי-בי-סי שפקיד סעודי קרא לנשים לאמץ רעלה שתחשוף עין אחת בלבד. לטענתו, הניקאב לא צנוע מספיק ואף מעודד נשים להפריז בשימוש באיפור עיניים. למיטב ידיעתי הצעתו לא תפסה.

בתום מסע מזורז על פני 500 שנה, נותרנו עם שאלה גדולה ולא פתורה: מדוע עין אחת? בכל המחקרים והכתבים לא נמצא אפילו רמז קטן. אני מבטיחה להמשיך ולחפש, ובינתיים, כמה מחשבות על עוצמת הדימויים של לאס טאפאדס לימניאס:

התרבות שלנו עסוקה מאוד במתח שבין חשיפה לבין כיסוי. האישה הרעולה מאתגרת אותנו כי יש לה שליטה וכוח על חלקיה הנגלים ואלו המוסתרים. התרבות המערבית מרותקת מהעיניים והמבט של נשים מכוסות, כמו למשל צילום הנערה האפגנית ומגוון רפרזנטציות של האישה הרעולה באמנות האוריינטליסית. באחרונים, האישה הרעולה לעתים מוצגת במערומיה. מעשה הפשטתה לוקח ממנה לא רק את בגדיה, אלא גם את השליטה שנותנת לה הרעלה על גופה. אני תוהה מה קורה למבנה הכוח הזה כשהמבט מתגלה מעין אחת בלבד. האם רומנטיקת ההסתרה משתבשת?

ייתכן שכבר התרגלנו לצמצום מבטן של נשים דרך רעלות, אבל בכיסוי הראש המוכר לנו מתפקדות העיניים תמיד כיחידה אחת, כזוג. כאשר עין אחת נגלית והשנייה מוסתרת מתקיימת דואליות חריגה: האישה נמצאת בשני מקומות בו זמנית (בפנים ובחוץ), היא רואה ובלתי נראית, היא סופגת מבטים (בעיקר כשהלבוש כה צבעוני ומרהיב) ומשיבה מבט במקביל. הסתרת העין יוצרת אפקט של חור הצצה  (peep-hole) המאפשר להביט מהפנים אל החוץ, כמו למשל בחור הצצה של דלת הבית, או לחילופין כדרך להציץ מהחוץ אל הפנים כמו בחדרים פורנוגרפיים. בשני המקרים חור ההצצה מספק מבט שמצד אחד מעוות את המציאות, ומן הצד השני מושך אותנו להמשיך להסתכל.

 

מילה על הדימויים:

במהלך התחקיר נמצאו כמה עשרות איורים, ליתוגרפיות ותצלומים של הנשים המכוסות. האמינות של כולן מוטלות בספק כמו גם המידע הטקסטואלי שברשותנו. דרווין, כמו סופרים אחרים שטיילו בעולם למטרות מחקר, מהלו מראות ממשיים בפרי דמיונם, וכך עשו גם אמנים. איורים אינם בהכרח נאמנים למציאות וכמובן שגם מעמד הצילום מפוקפק. צילומי הסטודיו בהם נראות נשים מכוסות לאו דווקא מראים לנו את הנשים המכוסות בה"א הידיעה. אלה אולי תיירות או נשים בתחפושת, ואין להסתמך על תמונותיהן כייצוגים ממשיים של התופעה.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

אבן הרוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

קליע אחד שנורה על ידי איש גסטאפו ופגע במחזאי יהודי בגטו שמור אצלנו בספרייה. הקליע הזה אוצר בתוכו סוד שאפשר שיישאר כמוס לעד.

הקליע שנורה בד"ר מיכאל וייכרט. צילום: הדר בן יהודה הספרייה הלאומית

גטו קראקוב. 1 ביוני 1941. יום לפני האקציה. המשטרה היהודית מקבלת פקודה לרכז בכיכר זגודה את כל אלה שלא קיבלו חותמת של הס"ס שמקנה זכות להישאר בגטו. חותמת שקובעת מי לחיים ומי למוות. מי שנשאר ללא חותמת ממתין לגורלו. בלילה עוברים אנשי המשטרה בין הבתים. מי שאין לו חותמת, נעצר.

ב-2 ביוני בבוקר, נאספים האנשים בכיכר. היא מתפקעת מגברים ונשים, זקנים וצעירים, עמוסי חבילות. השמש יוקדת. חם ומפחיד. באותו הזמן, נכנסות דרך השער בכיכר זגודה שתי מכוניות של אנשי גסטאפו. אחת מהן נוסעת אל בניין המשטרה היהודית ואילו האחרת נשארת בכיכר. יוצאים מתוכה אנשי גסטאפו שטוענים את אקדחיהם. הרחובות סביב הכיכר מתרוקנים.

"אחד מאנשי הגסטאפו מכוון את אקדחו לצד רחוב יוזפינסקה. שוטרים יהודים קוראים זה לזה. לפתע נורה כדור… אחד… שני… שלישי.  הפצוע הראשון בגטו היה ד"ר מ. וייכרט, יושב ראש 'העזרה היהודית העצמית', והיורה הראשון בגטו היה שטורמשארפיהרר וילהלם קונדה, מי שהיה דובר הס"ס והגסטאפו לענייני יהודים, בעל דרגת Kriminal-Sekretär  במשטרה הפלילית (kripo). כדורו פגע בזרועו של ד"ר וייכרט."

כך מתאר תאדאוש פאנקיוויץ' בספרו "בית-מרקחת בגטו קראקוב" את האירועים שקדמו לירי במחזאי ובבמאי מיכאל וייכרט.

בחזרה לכיכר, שם מבקשים מהיהודים לטפס על עגלות משא, הם מטפסים ומאמינים שהם עומדים לנסוע החוצה מהגטו, אך לא כך. מתברר שמבקשים מהם לעלות על העגלות רק כדי לצלם אותם. עם תום הצילומים הם נאלצים לעזוב את הגטו ברגל, הם נוטשים חלק גדול מהמטען שכבד מכדי לשאתו והולכים ברגל לאורך פסי הרכבת עד פלאשוב.

בלילה בין השלושה לארבעה ביוני עוברים אנשי הגסטאפו מבית לבית בגטו, בודקים את הניירות ותופסים אנשים ברחובות. לא גורשו מספיק אנשים באקציה. למחרת אוספים את הנותרים בלי החותמת בכיכר. האקציה של היום הזה איומה ואכזרית בהרבה.

וייכרט נפצע כאמור, אבל לא נהרג. על הכדור שנורה בו והוצא מזרועו הוא שמר כל חייו. זיכרון ליום ההוא בגטו שבו ניצלו חייו.

 

מי אתה מיכאל וייכרט?

מיכאל וייכרט (1967-1890) יליד העיירה פודהייצ'ה שבגליציה המזרחית, עמד בראש ה-JSS – העזרה העצמית היהודית – ארגון שהוקם בוורשה בספטמבר 1939 לעזרה ליהודים בגיטאות – שפעל בכל הגנרל גוברנמן ("הממשל הכללי" – השם לשטחי פולין הכבושים).

וייכרט היה משפטן בהשכלתו, אדם בעל כשרונות בלתי רגילים, אינטליגנציה גבוהה וכושר ארגוני רב. לפני המלחמה נמנה עם הדמויות הבולטות בתרבות היהודית. הוא היה איש תיאטרון, שייסד וניהל בוורשה תיאטרון ניסיוני יידי ועבד עם קבוצת ה"ווילנער טרופע", שהעלתה את "הדיבוק" של ש. אנסקי עוד לפני "הבימה" במוסקבה.

 

ד"ר מיכאל וייכרט

 

למרות הכבוד והפרסום שזכה להם בתחום התיאטרון, וייכרט לא הצליח להתפרנס מאמנותו, ועבד במקביל בתור עורך דין. הוא ייעץ לכמה מוסדות צדקה וארגוני תרבות יהודיים שנתמכו על ידי הג'וינט, ועזר להם מול החוקים וההגבלות שהטיל עליהם המשטר הפולני בשנים שקדמו למלחמה.

כך הגיע וייכרט לעמוד בראש  ה"עזרה העצמית היהודית" בזמן המלחמה. במסגרת עבודתו בארגון הוא פעל לקבלת מזון, תרופות וביגוד מארגונים שונים כמו הג'וינט והצלב האדום עבור היהודים, הוא דאג לחלוקת המצרכים החיוניים ופעמים רבות פנה לשלטונות והתערב למען היהודים.

"איש לא ידע לדבר עם הגרמנים כמוהו, ואיש לא הכיר את המנטאליות ואורח החשיבה שלהם כמוהו. רבים אף אינם יודעים עד היום שהם חייבים לו את חייהם", כתב עליו פאנקיוויץ' בספרו.

ואכן, פעמים רבות עזר וייכרט לתושבי הגטו להשיג תעודות מצילות חיים ותיווך בין תושבי הגטו למכרים פולנים ששמרו על כספים או על חפצים שיושבי הגטו הפקידו בידיהם. פעולות אלה היו אסורות בתכלית האיסור והיו כרוכות בסכנת חיים.

הקשרים עם הפולנים והגרמנים בזמן המלחמה, ועצם העובדה שעמד בראש ארגון סעד שפעל תחת וברשות השלטונות הנאציים, וזאת לאחר הרצח השיטתי של כל היהודים בפולין, הביאו לכך שבסוף המלחמה הואשם וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים.

וייכרט טען שלא שיתף פעולה ושכל מעשיו היו רק על מנת להקל על מצבה של האוכלוסייה היהודית. שני בתי משפט שדנו בנושא הגיעו למסקנות הפוכות.

בחזרה לקליע. היו שטענו שהסיבה שוייכרט נורה ב-1942 בגטו לפני האקציה הייתה כדי להסיט את החשד שפעל בשיתוף עם השלטונות הנאצים. ואילו בעיניו של וייכרט, אפשר שהכדור שעליו שמר כל השנים לא רק היה מזכרת ליום שבו ניצלו חייו בנס, אלא גם הוכחה ועדות חותכת לכך שלא שיתף פעולה.

 

"הקליע שפצע אותי ביום 31.5.1942 ואשר פרופסור גלצל הרחיק מגופי בניתוח בסוף יולי." הכיתוב ביידיש על גבי הלוחית בכתב ידו של וייכרט. צילום: הדר בן יהודה. הספרייה הלאומית

 

אחרי גזר הדין לא מילא עוד וייכרט תפקידים ציבוריים יהודים בפולין. וייכרט שעבד בתיאטרון היהודי לפני המלחמה ותרם רבות לארגון חיי התרבות בגטאות, חזר לתחום שאותו אהב יותר מכל והקדיש את חייו לחקור ולתעד את תיאטרון היידיש.

ב-1958 עלה וייכרט ארצה. את הארכיון שלו שבו אסף תיעוד וחומרים שערכם לא ישוער על תולדות התיאטרון היהודי, על פולקלור ועל התיאטרון היהודי בתקופת הכיבוש הנאצי הוא העניק לספרייה הלאומית. הוא נפטר ב-1967.

 

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים, על הסיוע בתחקיר.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה