השנה היא 1933.
המפלגה הנאצית עלתה לשלטון באופן רשמי בשלושים בינואר, וכעבור חודשיים, בראשון באפריל, הוכרז בגרמניה יום חרם על עסקים השייכים ליהודים. צעד זה גרם לזעזוע בקרב יהודי גרמניה, שהתקשו לנתק את עצמם ממולדתם ומתרבותם, ולא יכלו לחזות את העתיד להתרחש. ביטוי לזעזוע שחוו יהודים רבים נתן קרל וולפסקל, משורר יהודי גרמני שעזב את גרמניה באותה השנה, בשירו "אל הגרמנים" מ1934:
אורחות חייכם היו אורחותי
כמוני כמוכם במעלה ובמורד.
קשור נקשרנו לבל יינתק,
קטן כגדול, גדול כקטן:
הייתי גרמני והייתי אני.
נוף גרמני הוליד אותי,
פת גרמנית אכלתי לשובע,
יין גרמני מחבל הריין אלף שנים תסס בעורקי
קרל וולפסקל
תגובה מפורסמת אחרת לחרם נגד היהודים פרסם רוברט ולטש, עורך ה-יודישה רונדשאו, עיתונם של ציוני גרמניה. במאמר בעמוד הראשון, שכותרתו: "שאו בגאון את הטלאי הצהוב", פנה ולטש ליהודים וקרא להם לחדול מלהתבייש במוצאם – דווקא לאור המאורעות הקשים. הוא קרא לאמץ מחדש את הזהות היהודית ולהכריז עליה בגאון בפני תוקפיהם. "הראשון באפריל 1933", קבע ולטש, "יכול להיות יום של התעוררות ותחייה יהודית, אם היהודים ירצו בכך. אם תהיה ליהודים בשלות וגדולה פנימית, אם הם שונים מכפי שהם מתוארים על ידי אויביהם".
אל מול הטענות האנטישמיות, הכריז ולטש "אין זו אמת, שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם[…]"
"מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת השפלת היהדות[…]"
"העובדה שמארגני החרם הורו לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור", מהווה סמל בעל משמעות רבה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון. אך אנו נקבלנה וברצוננו להפוך אותה לאות של כבוד".
"יהודים, קבלו אותו, את מגנו של דוד, ושאו אותו בכבוד!" (רוברט ולטש, 1933)
ולטש הדגיש את גורם הכבוד העצמי והלאומי של היהודים, שהתרגלו, לדבריו, להתכחש ליהדותם מתוך תקוות-שווא לזכות להתקבל כשווים בחברה הגרמנית. הטלאי הצהוב, שנועד להשפיל את היהודים, סימל בעיניו את הכבוד העצמי היהודי ואת ההזדמנות שניתנה ליהודים להשיבו אליהם.
וכך, למרות שבשלב זה עדיין לא נדרשו היהודים לשאת את הטלאי על בגדיהם, הלך ונהיה הטלאי הצהוב למושג שסימל את פעולותיהם של הנאצים נגד היהודים בגרמניה – לא רק עבורם, אלא גם בעיני היהודים בארץ ישראל. וכפי שבגרמניה בשנות השלושים הודגש אופיו הדואלי של הטלאי – סמל להשפלה שניתן להפוך אותו לאות של כבוד – כך גם בארץ ניסו להפוך את הטלאי הצהוב לאות של הזדהות ושל כבוד לאומי.
דבר זה בא לידי ביטוי במסגרת מאמצים שנעשו בסוף 1938 ובראשית 1939 על מנת לסייע ליהודים נרדפים בגרמניה ובאוסטריה. בשלב זה, אחרי סיפוחה של אוסטריה בחודש מרץ וההחמרה במצבם של יהודי גרמניה לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, חלה בארץ התעוררות ציבורית שמטרתה הייתה לסייע ליהודים הנרדפים במרכז אירופה. נערכו מגביות שנועדו לסייע להם באמצעות מה שכונה "המפעל לפדיון שבויי אוסטריה" – כך נראה הכרוז שהודיע על הקמת הוועד, שבראשו עמדו חיים ויצמן, יצחק בן צבי, הרב הראשי הרצוג, ורבניה של תל אביב – בן ציון עוזיאל ומשה אביגדור עמיאל.
הדגש העיקרי בכרוז זה הוא על איסוף כספים לצורך הצלתם של יהודי אוסטריה.
ואכן, הוועד פעל בשיתוף פעולה עם המועצות המקומיות על מנת לאסוף תרומות למטרות ההצלה והסיוע. והנה, הסיסמה שאומצה על ידי מארגני ההתרמות היתה למעשה תרגום לעברית של דבריו של רוברט ולטש, שכזכור קרא חמש שנים קודם לכן לשאת בגאון את הטלאי הצהוב. כך, בהתרמה שבוצעה בפתח תקווה – ניתן לראות בראש הכרזה את המשפט "שאו בגאון את הטלאי הצהוב" – ולצידו עיגול שעליו נכתבה סיסמה דומה: "קלון בכבוד נמיר". לא במקרה, הסימן העגול נצבע בצהוב. קריאתו הדרמטית של ולטש, והדגש על הטלאי כאות של כבוד, הפכו למוטו של הפעילות בארץ.
"קלון בכבוד נמיר!" הטלאי שענדו ביישוב העברי
ההתרמה בוצעה באמצעות זוגות של מתרימים שענדו לתורמים את "הכתם הצהוב" כאות כבוד וכתודה על תרומתם למפעל ההצלה. בארכיון נשמרו תמונות מיום ההתרמה בחיפה, ולצדן גם כמה מהטלאים הייחודיים הללו, שנוצרו ונענדו בארץ ישראל.
למעשה מדובר באימוץ של הסיסמה פשוטה כמשמעה – המשתתפים ענדו את הסמל הצהוב כאות כבוד.
העיתונות המקומית דיווחה על אירועי המגבית. כך למשל דווח בעיתון הבוקר על 35 אלף טלאים שחולקו במסגרת המגבית. נקודת אור קטנה בחושך הגדול של אותו הזמן ניתן למצוא בדיווחו של עיתון הצופה מינואר 1939 על תגובתם של "הרבה לא יהודים" אשר "שאלו לפשר הסמל הצהוב, ואחרי שהסבירו להם את מטרת המפעל נתנו את תרומתם בעין יפה וענדו אף הם את הסמל".
הבקר, 18.12.1938
דוגמא נוספת לטלאי צהוב ארץ-ישראלי נשמרה מתשעה באב של שנת 1942, שבו חל אחד מימי המגבית. יחד עם העיגול הצהוב שעליו נכתב "שאוהו בגאון את אות הקלון" (תרגום של סיסמתו של רוברט ולטש) נשמרה גם התווית "קול דמי אחינו" – המרמזת על תחושה של חוסר אונים ואובדן.
תשעה באב, יולי 1942
אכן, בסוף שנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על השמדת היהודים במזרח אירופה. הידיעות המחרידות עוררו גל של מחאה. כעת, בעיצומה של מלחמת העולם ועם ההבנה שרוב מאמצי ההצלה עד כה נכשלו, נשאה הפעילות הציבורית אופי שונה – לא של מגבית הצלה, אלא בעיקר של קריאה נואשת למנהיגי העולם לפעול להצלת היהודים, וכן קריאה לבני הישוב העברי להתגייס למלחמה בנאצים. לצד אלו הוכרזו ימי אבל ציבוריים על החורבן הנורא שממדיו רק החלו להתגלות.
עדיין, גם בשלב זה, שבו החלו להבין את גודל האסון, שיחקה סיסמת הכבוד של ולטש תפקיד, לצד הטלאי הצהוב בגירסתו המקומית.
בעיתון הצופה (2.12.1942) דווח כי "חברי בני עקיבא עונדים מגן דוד צהוב – 'קלון בכבוד נמיר'". זמן מה לאחר מכן היה אפילו מי שקרא מעל דפי המשקיף, עיתונה של התנועה הרוויזיוניסטית, להוסיף את הטלאי הצהוב לדגל הציוני, שכן הוא מהווה סמל של כבוד לעם היהודי, ואות קין לרוצחים ולאלו העומדים על הדם ואינם נוקטים בפעילות ממשית להצלה: "אני מציע לקבוע את הטלאי הצהוב בדגלנו, דגל הציונות שנועדה לשחרר ולגאול את העם היהודי ואת האדם היהודי" (8.4.1943).
הצפה, 2.12.1942
המשקיף, 8.4.1943
וחזרה אל המשורר הגולה קרל וולפסקל. וולפסקל עזב, כאמור, את גרמניה אך המשיך לכתוב שירה בגרמנית. עם זאת, שירתו השתנתה והיתה לשירה בעלת תוכן יהודי מובהק. באחד משיריו הידועים מתקופה זו הוא שילב את השורה "קלון בכבוד נמיר" – בעברית שנכתבה באותיות לטיניות – כשורה מסיימת בכל אחד מבתי השיר, שזה היה גם שמו.
וכך נכתב בבית האחרון של השיר, בתרגום חופשי:
לחייך, טלאי צהוב!/
בקרוב תהפוך לאימתם של האחרים/
מה שכאן הוא קלון – עוד אותנו בכבוד יעטיר/
קלון בכבוד נמיר!
ניתן אם כן לראות כיצד הרעיון בדבר הטלאי הצהוב כאות של כבוד, רעיון שראשיתו בגרמניה ב-1933, נדד לארץ ישראל, תורגם ומומש בפועל בהזדמנויות שונות שבהן ענדו אותו בתור שכזה. התרגום העברי מצא את דרכו חזרה אל התרבות היהודית גרמנית, והונצח בשיר זה, שנכתב גרמנית אך שימר את הנוסח העברי של סיסמת הטלאי הצהוב כסמל של כבוד לאומי.
עוד בוערים בתי הכנסת בלהבות התבערה/
עוד מתייסרים הקברים בחרפה/
עוד נקרעים הקרביים משוועת הנדרסים/
זכור את תאוות הרוצחים/
קלון בכבוד נמיר
