פופקורן: וידאו-שירה

אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים / אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים / שְׁעוּנִים בְּיַחַד/ גֻּלְגֹּלֶת מְלֵאַת תֶּבֶן. הָהּ! - שתי פרשנויות וידאו לשירו המכונן של ת.ס. אליוט.

מאת: ריקי כהן

שירו הקלאסי של ט.ס אליוט, "The Hollow Men", הוא אחד השירים ה"מטופלים" ביותר, בפרשנויות וידאו ביוטיוב. ביצירה הזו למשל,

סרטון קצר מקצועי-אולפני, שנערך על ידי חברת הפקות, יש שימוש עשיר באלמנטים שכבתיים: הקראה דרמטית, משחק פנטומימה של שחקן המגלם חייל, קטעי ארכיון היסטורים ממלחמות עולם, מוזיקה ייחודית לסרט וצילומי אווירה. כל האמצעים גויסו בסרטון כדי לבטא ויזואלית את האמירה האנטי-מלחמתית בשיר, בכך הותירו רושם חזותי חד, אבל גם צמצמו את רבדיו הפואטים של השיר העל-זמני.

בסרטון הנוקב הזה, לעומת זאת, הפרשנות הויזואלית פוליטית וקונקרטית יותר לזמן הזה, ולכן גם מעניינת יותר. אפשר לומר שהוא מציף את הכוח הנבואי של השיר, לנוכח תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב.

המשורר דוד אבידן תרגם את השיר הנכלל בקובץ "כל השירים ג' 1974-1978", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. המקור לאחר התרגום.

האנשים החלולים

1.
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים /
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים /
שְׁעוּנִים בְּיַחַד /
גֻּלְגֹּלֶת מְלֵאַת תֶּבֶן. הָהּ!
קוֹלוֹתֵינוּ הַ-נִּחָרִים, כַּאֲשֶׁר
אָנוּ לוֹחֲשִׁים בְּיַחַד,
חֲרִישִׁיִּים וְחַסְרֵי-מוּבָן
כְּמוֹ רוּחַ בְּעֵשֶׂב יָבֵשׁ
אוֹ פְּסִיעוֹת עַכְבְּרוֹשִׁים עַל שִׁבְרֵי זְכוּכִית
בְּמַרְתְּפֵנוּ הַצָּחִיחַ

דְּמוּת לְלֹא צוּרָה, צֵל לְלֹא צֶבַע,
עָצְמָה מְשֻׁתֶּקֶת, נִיעַ לְלֹא זִיעַ.

אֵלֶּה אֲשֶׁר חָצוּ
יִשְׁרֵי-מַבָּט אֶל מַלְכוּת-הַמָּוֶת-הָאַחֶרֶת
זוֹכְרִים אוֹתָנוּ – אִם בִּכְלָל – לֹא כִּנְשָׁמוֹת
אוֹבְדוֹת וְנוֹאָשׁוֹת, אֶלָּא רַק
כָּאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים
כָּאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים.

2.
עֵינַיִם שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש
שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש בַּחֲלוֹם
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֵלֶּה אֵינָן מוֹפִיעוֹת:
שָׁם – הָעֵינַיִם הֵן
אוֹר-שֶׁמֶשׁ עַל גֶּדַע-עַמּוּד
שָׁם – הָעֵץ יָחוּג
וְהַקּוֹלוֹת
שָׁרִים בְּתוֹךְ הָרוּחַ
רְחוֹקִים וַחֲגִיגִיִּים יוֹתֵר
מִכּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

אַל אֶקְרַב יוֹתֵר
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֶעֱטֶה לִי גַּם אֲנִי
מִן הַמַּסֵּכוֹת הַשְּׁקוּלוֹת
פַּרְוַת עַכְבְּרוֹשׁ, עוֹר עוֹרֵב, כְּסוּת
כְּלוֹנָס בַּשָּׂדֶה
לִנְהֹג כִּנְהֹג הָרוּחַ
לֹא קָרוֹב יוֹתֵר –

לֹא הַמִּפְגָּשׁ הַסּוֹפִי
בְּמַלְכוּת-הַדִּמְדּוּמִים

3.
זוֹהִי אֶרֶץ הַקֵּץ
זוֹהִי אֶרֶץ הַקּוֹץ
כָּאן דְּמֻיּוֹת-הָאֶבֶן
תָּקָמְנָה, כָּאן תַּעָתֵרְנָה
לִתְחִנַּת-יָדוֹ שֶׁל מֵת
תַּחַת נִצְנוּץ כּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

הַאִם כָּךְ הוּא זֶה
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
לְהָקִיץ לְבַד
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּהּ אָנוּ
רוֹטְטִים מֵרֹב עֶדְנָה
שְׂפָתַיִם אֲשֶׁר תְּנַשֵּׁקְנָה
צָקוֹת תְּפִלָּה אֶל אֶבֶן שְׁבוּרָה.

4.
הָעֵינַיִם אֵינָן כָּאן
אֵין עֵינַיִם כָּאן
בְּעֵמֶק זֶה שֶׁל כּוֹכָבִים גּוֹוְעִים
בְּעֵמֶק חָלוּל זֶה
שֶׁבֶר-לֶסֶת זֶה שֶׁל מַלְכֻיּוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת

בִּמְקוֹם-מִפְגָּשׁ אַחֲרוֹן זֶה
אָנוּ מְגַשְּׁשִׁים בְּיַחַד
מְנוּעֵי-מִלִּים
כְּנוּסִים עַל גָּדָה זוֹ שֶׁל הַנָּהָר הַגּוֹאֶה

סוּמִים, אֶלָּא אִם
תַּחֲזֹרְנָה הָעֵינַיִם
כַּכּוֹכָב הַנִּצְחִי
כְּתִפְרַחַת הַוֶּרֶד
מִמַּלְכוּת-דִּמְדּוּמֵי-הַמָּוֶת
זוֹהִי תִּקְוַת
הָאֲנָשִׁים הָרֵיקָנִים.

5.
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
מִסָּבִיב לַבַּרְקָן מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

בֵּין הָרַעְיוֹן
לְבֵין הַמְּצִיאוּת
בֵּין הַתְּנוּעָה
לְבֵין הַפְּעֻלָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

בֵּין הַהַשָּׂגָה
לְבֵין הַיְצִירָה
בֵּין הַתְּחוּשָׁה
לְבֵין הַתְּגוּבָה
נוֹפֵל הַצֵּל

אֲרֻכִּים הֵם הַחַיִּים

בֵּין הַתְּשׁוּקָה
לְבֵין הָעֲוִית
בֵּין הַיְכֹלֶת
לְבֵין הַקִּיּוּם
בֵּין הַהֲוָיָה
לְבֵין הַנְּשִׁיָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

כִּי לְךָ הֵם
הַחַיִּים כִּי
לְךָ הַ

כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
לֹא בִּתְרוּעָה, בְּיֶלֶל.

The Hollow Men | T. S. Eliot
(1952)

Mistah Kurtz – he dead
A penny for the Old Guy

I
We are the hollow men
We are the stuffed men
Leaning together
Headpiece filled with straw. Alas!
Our dried voices, when
We whisper together Are quiet and meaningless
As wind in dry grass
Or rats’ feet over broken glass
In our dry cellar

Shape without form, shade without colour,
Paralysed force, gesture without motion;

Those who have crossed
With direct eyes, to death’s other Kingdom
Remember us—if at all—not as lost
Violent souls, but only
As the hollow men
The stuffed men.

II
Eyes I dare not meet in dreams
In death’s dream kingdom
These do not appear:
There, the eyes are
Sunlight on a broken column
There, is a tree swinging
And voices are
In the wind’s singing
More distant and more solemn
Than a fading star.

Let me be no nearer
In death’s dream kingdom
Let me also wear
Such deliberate disguises
Rat’s coat, crowskin, crossed staves
In a field
Behaving as the wind behaves
No nearer-

Not that final meeting
In the twilight kingdom

III
This is the dead land
This is cactus land
Here the stone images
Are raised, here they receive
The supplication of a dead man’s hand
Under the twinkle of a fading star.

Is it like this
In death’s other kingdom
Waking alone
At the hour when we are
Trembling with tenderness
Lips that would kiss
Form prayers to broken stone.

IV
The eyes are not here
There are no eyes here
In this valley of dying stars
In this hollow valley
This broken jaw of our lost kingdomsv
In this last of meeting places
We grope togetherv And avoid speech
Gathered on this beach of the tumid river

Sightless, unless
The eyes reappear
As the perpetual star
Multifoliate rose
Of death’s twilight kingdom
The hope only
Of empty men.

V
Here we go round the prickly pear
Prickly pear prickly pear
Here we go round the prickly pear
At five o’clock in the morning.

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

Between the conception
And the creation
Between the emotion
And the response
Falls the Shadow

Life is very long

Between the desire
And the spasm
Between the potency
And the existence
Between the essence
And the descent
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

For Thine is
Life is
For Thine is the

This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper.

 

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות:

     

     
     
     

פּני צפּוֹר בּפני אדם: למשמעות ראשי הצפורים בהגדה

יהודים עם ראש ציפור? מדוע מאוירים היהודים בהגדה מהמאה ה-13 לא כבני אדם? ולמה בחרו דווקא בראשי ציפורים כדי לתאר אותם?

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הצעות רבות הועלו בנוגע לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון רבנוּ אשר (הרא"ש) ורבנוּ דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, למיטב ידיעתי. רצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונה לר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָאלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש המעמיק לפיוטים, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).

שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט שב והודפס לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כבלתי מושגת להכרת הנבראים (נבדלת וטרנסצנדנטית), נטולת גוף וחומר, ממצאת בכל וסובבת בכל, כאשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה כבוד ה' כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמיועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של קהילת ברצלונה, ציטט מפורשות מתוך שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה (אגרת טרם אענה אני שוגג) על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

 

דיינו – הגדת ראשי הצפורים. תמונה מויקימדיה

 

ועתה לעניינינו. הבא לעיין בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם? [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור?

שערי הסוד היחוד והאמונה משיב להערכתי על שתי השאלות. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה, לפיה בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, זולת פסלים בעלי פני-אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: "ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12)". כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: "הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יִבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה". כלומר, לדעת המחבר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, וחשים בנוכחות האל, הממלא את הכל ומשגיח על הכל. זאת ועוד, בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. עם זאת, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו אזי ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים נוכח אור-הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים דווקא? ב- ספר חסידים למשל, הובא כי החסידים נקראו על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.בשמות י"ט, 44 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימלה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-פרסי (נולד קרוב לאוזבקיסטן של ימינוּ), אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אלגורית – בהּ נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, קרי להיפדות מן הגוף החומרי הנדמה כבית כלא.

עתה, לדעת רבים מבני-התקופה, היוותה 1240 הייתה שנת מפתח המסמלת כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם). ואכן, כמה וכמה מקורות בני הזמן הזכירו כי סביבות אותן שנים עתידה לשוב רוח הנבואה. למשל: הרמב"ם באגרת תימן הביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש .שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.

דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. בסמיכות-שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסֿוּפי-מוסלמי, פריד א-דﱢין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב منطق الطیر‎‎, המתובל באגדות סֿופיות רבות. הוא מגולל בחלקים נכבדים מספרו את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסֿוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלבּרז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא הוזכרה עוד כמאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דﱢין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים — סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט. קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי (וייבלעו בו), אלא רק ירחפו כנפיהם סחור-סחור נכחו.

 

בתמונה למעלה: דימוי מוגדל מתוך הגדת ראשי הצפורים.

סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש

כך המציאה גרמניה הנאצית את גז סארין.

חייל גרמני על אופנוע, 1942. ספריית הקונגרס

גרמניה. שנות ה-30. חברת אי גה פארבן – הבייבי של היטלר לייצור כימיקלים – עובדת במרץ לייצר את הנשק המפלצתי הבא.

ב-1938 צוות המדענים של החברה מגיע לפריצת דרך. הכימאים שרדר, אמברס, ריטר, ו-ואן דר לינדה מצליחים לייצר גז חדש וקטלני במיוחד. פריצת הדרך כה משמעותית, עד שהם זוכים שהגז הזה ייקרא על שמם – סארין (SARIN – ראשי התיבות של שמותיהם).

אוטו אמברס משמש באותה תקופה בתור ראש הוועדה המיוחדת של הרייך לגזים רעילים והוא דוחף את ההמצאה בכל הכוח. הנאצים עושים ניסויים על בעלי-חיים, ולפי חלק מההיסטוריונים עושים ניסויים גם על בני אדם במחנות הריכוז. הפרויקט הכימי הזה מסוכן במיוחד. כיוון שמדובר בגז קטלני כל כך, לפחות 300 עובדים נפגעים בתהליכי הייצור – רובם עובדים בכפייה – ולפחות עשרה נהרגים כתוצאה מהחשיפה לחומר הקטלני.

 

עובדת כפייה במפעל של אי גה פארבן באושוויץ, הארכיון הפדרלי הגרמני 

 

המפתחים והאנשים בסביבתו הקרובה של היטלר מתקשים להתאפק עד הרגע שיוכלו לראות את הנשק הכימי החדש בפעולה. הם מפעילים לחצים להכניס את סארין לארסנל התחמושת הגרמני, אבל הדבר המדהים הוא שלמרות האפקטיביות של החומר, מחליט היטלר בסופו של דבר לא לעשות שימוש בסארין. אחת הסיבות הייתה שהמפעלים שייצרו את החומרים להכנת הסארין נפגעו מאוד מההפצצות בעלות ברית, אך בין השיקולים האחרים היו גם החשש הכבד מחוסר שליטה בנשק ומהתגובה של הצד השני לשימוש בנשק כה הרסני.

כיוון שמדובר בגז, חשש היטלר שכל שינוי במזג אוויר וברוחות עלול לגרום לפגיעה בחיילים הגרמנים במקום לפגיעה באויב. בנוסף על כך, הגרמנים שיערו שאם הם הצליחו לייצר גזים כה קטלניים, כך גם בעלות הברית, ואם הגרמנים ישתמשו בסארין, בעלות הברית לא תהססנה לעשות שימוש בארסנל הכימי שלהן.

מי שלא חשש לעשות שימוש בגז הזה היה סדאם חוסיין, ב-1988 בהתקפה על העיר הכורדית חלבג'ה שהביאה למותם של אלפים, וכמובן – כפי שכולנו יודעים – נשיא סוריה בשאר אסד.

המידע שעל בסיסו נכתבה הכתבה לקוח מספרו של ריצ'רד אוונס The Third Reich at War.

 

ממליצים לכם מאוד על הכתבות הבאות:

פרויקט מיוחד של הספרייה: גרמניה, היהודים וישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

 

 

כיצד הגיע המברק של הימלר למופתי אל הספרייה הלאומית?

הסיפור הפתלתל שמוביל כל הדרך מכיבוש ברלין על ידי האמריקנים, דרך דיונים סוערים באו"ם ועד דמותו המסתורית של איש ההגנה והדיפלומט הישראלי טוביה ארז.

לפני שבוע פרסמנו אודות מברק תמיכה ששלח היינריך הימלר למופתי חאג' אמין אל חוסייני הגולה בברלין של שנת 1943. עובדת היחסים הטובים בין המופתי לנאצים בכלל, ולהימלר בפרט, אינה מפתיעה. ההפתעה הגדולה שלנו הייתה גילוי המברק אצלנו, בארכיונים של הספרייה הלאומית.

כיצד הגיע מסמך מעניין וחשוב זה לספרייה? איך ניצל מפגעי המלחמה ועשה את דרכו לירושלים? מי העביר אותו מהבירה הגרמנית, שם חרטו על דגלם את השמדת עם ישראל, אל בירת העם המתחדשת במדינת ישראל שלאחר השואה?

התשובה האמתית לשאלות אלו היא, שאנחנו לא ממש יודעים. אבל, יש לנו השערה טובה. איש המפתח בסיפור הוא טוביה ארזי.

 

המברק מגיע לידיי האמריקנים

כשנכנסו בעלות הברית לגרמניה החרבה לאחר המלחמה, הם לקחו איתם חזרה מסמכים חשובים שלא הושמדו בזמן הלחימה. ביניהם התגלו גם מסמכיו של המופתי. על כך אנחנו שומעים בהצהרה שמסר טוביה ארזי בזמן משפט אייכמן.

 

הצהרתו של טוביה ארזי

 

ארזי מספר שמשרדו האחרון של המופתי ב- Bad Gastein שבאוסטריה נפל לידי חיילי כוחות הברית ב-1945. שם הם מצאו אלפי מסמכים ותמונות. למשרד זה התלווה Werner Otto von Hentig, קצין ודיפלומט גרמני שניהל את מחלקת המזרח הקרוב במשרד החוץ. ביום כניעת גרמניה, טס המופתי מ-Bad Gastein לשווייץ והשוויצרים מסרו אותו לשלטונות צרפת.

החומר שבמשרד צולם על 12 מיקרופילמים ונמסר לסוכנות היהודית לא"י. המסמכים המקוריים הועברו אל משרד החוץ האמריקאי, כך מדווח ארזי.

לפי אתר המוקדש לכתביו של עמנואל וילקובסקי (Velikovsky), פסיכואנליסט, הוגה דעות וממייסדי האוניברסיטה העברית, הופיעה בעיתון ה-New York Post כתבה המעלה שאלה לגבי הצהרתו של דין אצ'יסון, שר החוץ האמריקאי שהבטיח לפרסם בספר את המידע שנאסף לגבי פעילותיו של המופתי. כותב המאמר מתלונן ששום פרסום לא יצא לאור בנושא זה. ייתכן שהממשל האמריקאי לא פרסם אותם מסיבות פוליטיות, וייתכן גם שהם כבר לא היו ברשות הממשל.

במאי 1947 פרסמה פרדה קירשויי (Kirchwey), עורכת העיתון The Nation , דו"ח בנושא הועד הערבי העליון מטעם ארגונה Nation Associates. הפרסום בא כתגובה להחלטת הועד הפוליטי של האספה הכללית של האו"ם, להזמין את הועד הערבי העליון להעיד במה שהגדירה "השאלה הפלסטינית".

קירשויי, שהתרשמה מביקורה בעבר בארץ ישראל, תמכה מאד בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי. היא ושותפיה ניסו בעזרת הפרסום להתנגד לוועד הערבי ולהוכיח את קשריהם עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. בראש הוועד עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שנגדו היא הפנתה את רוב התקפותיה.

הדו"ח הודפס בחוברת שכללה עשרות דפים של מסמכים ותמונות המסבירות את חלקו של המופתי בצדם של הנאצים בזמן המלחמה. היא תיארה את מאמצי התעמולה שלו, קשריו עם היטלר, הימלר ואחרים, אחריותו למותם של מאות יהודים בעיראק, ארגון היחידות המוסלמיות בצבא הגרמני, תכנון ניסיונות חבלה ועידוד השמדת העם היהודי. היא הסבירה שחברי הוועד הערבי הם שותפיו של המופתי ולעגה לאו"ם שבחר להזמין ולכבד "את הגרועים שבפושעי המלחמה של מדינות הציר".

החומר בחוברת נאסף, לדבריה, מהווילות ומהמשרדים של המופתי שברחבי גרמניה, וממסמכים רשמיים של השלטון הנאצי. היא מדגישה שרוב ואולי כל המסמכים האלה נמצאים ברשות משרד החוץ של ארה"ב. "רוב", אבל אולי לא כולם?

 

 

דיפלומט ישראלי נכנס לתמונה

טוביה ארזי נולד בפולין ב-1913. הוא עלה לארץ ב-1924, למד בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית. הוא שירת בהגנה ולאחר מכן גם בשלטון המנדט ובסוכנות היהודית. הוא נשלח לסוריה ולבנון של צרפת הווישית בזמן המלחמה, שם הקים רשת ריגול, תעמולה וחבלה. לאחר פעולות רבות נפצע והצליח לברוח חזרה לארץ.

הסוכנות שלחה אותו לארה"ב למשימות דיפלומטיות שונות. לפי אנציקלופדיית תדהר, הוא הצליח לגלות שם תעודות וצילומים המצביעים על קשריו של המופתי עם היטלר והנאצים. כיצד גילה אותם? האם מישהו עזר לו?

ייתכן שקירשווי, שתמכה במפעל הציוני, נפגשה עם ארזי. ייתכן גם שהיא העבירה לו את המברק ומסמכים נוספים שהיא קיבלה. חיפוש בארכיונה האישי של קירשויי באוניברסיטת הרווארד אולי יניב מידע בעניין זה.

הדבר היחיד שאנחנו יודעים באופן ודאי הוא שטוביה ארזי מסר את המברק, מספר תמונות ומסמך נוסף לספרייה הלאומית ב-1952. המברק עבר שוב תחת ידי ארכיונאי הספרייה ב-2014, ושוב ב-2016. הודות להערת קטלוג בנוגע להצהרת בלפור המוזכרת במברק, ספרני מחלקת היעץ גילו אותו בחיפושם אחר חומר ארכיוני לציון מאה שנה להצהרת בלפור. מערכת החיפוש של הספרייה – מערכת מרחב, פועלת כמנוע חיפוש על אוספי הספרייה. היא מאפשרת חיפוש חופשי בכל המידע המקוטלג וכך "עלתה" גם על ההערה החשובה.

המברק של הימלר למופתי לא נחשף על ידי הספרייה הלאומית. קירשווי הפיצה את חוברת ההסבר שלה ב-5000 עותקים לכל חברי האו"ם ולקונגרס. גם הנשיא טרומן קיבל עותק. בחוברת מופיע צילום של המברק עם תרגום תוכנו לאנגלית. תוכן המברק הוקרא גם בזמן משפט אייכמן בירושלים כפי שמוזכר בכתבה בעיתון מיוני 1941 וכפי שניתן לראות בהקלטה של המשפט. הוא הוזכר שוב בכתבה של חביב כנען בעיתון דבר משנת 1970, וכן על ידי חוקרים שונים כמו בספרו של Tilman Tarach.

 

 

המברק כפי שהיא מופיעה בחוברת של קירשווי

 

מסתבר שכל מצטטי המברק ראו אותו בחוברת של קירשווי או בצילום שנעשה מתוך החוברת. ניתן לראות שבחוברת, חיברה קירשווי את שני החלקים יחד, כך שהמברק נראה כמו מסמך אחד שלם. בפועל יש שני ספחים נפרדים ושניהם קצת קרועים. כל תמונה של המברק בה מופיעים שני החלקים יחד, צולמה מהחוברת.

אך כיצד הגיע המברק לידיי התביעה במשפט אייכמן? לא נראה שזהו צילום מהחוברת של קירשווי, שכן מופיעים שני חלקי המברק בנפרד, וניתן לראות סימני קיפול וקרעים קלים שלא מופיעים בצילום שבחוברת. בעותק של משפט אייכמן רשום בחלק העליון של הספח הראשון את מספר הפריט במשפט – ת/1272. סימון זה לא מופיע על המברק המקורי שבספרייה. כך גם סימני החירור שמופיעים רק בעותק של בית המשפט.

יכול להיות שהשתמשו בעותק מהמיקרופילם שארזי ציין בהצהרתו. הוא לא ציין מי הכין את המיקרופילם ומתי בדיוק הדבר נעשה. יתכן כי הוא עצמו צילם את החומר שקיבל מקירשווי, ומסר אותו לסוכנות היהודית. ישנה סבירות שלמשפט צילמו עותק מהמקור שבספרייה; עליו רשמו את המספר וחיררו שני חורים לטובת תיוק. כנראה היה זה טוביה ארזי שהציע להשתמש במסמך שאותו הפקיד עשור קודם לכן בספרייה הלאומית.

עדיין ישנן שאלות פתוחות ומקום למחקר מרתק. לעולם לא נדע בדיוק את דרך הגעתו של פריט מיוחד זה ממשרד המופתי לארכיון הספרייה. מה שבטוח הוא שכאן, בין מדפי ארכיון הספרייה הלאומית, הוא יישמר בתנאים הטובים ביותר על מנת לשמר פרק חשוב זה של ההיסטוריה.

 

לכתבה אודות הגילוי המחודש של המברק בארכיון הספרייה הלאומית לחצו.