"עד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם!"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית: "עברית בעברית" - לימוד השפה כשפת אם.

דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת – תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה – אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית.

("הילד העברי הראשון" נזכר בדרך בה למד עברית מהוריו, אליעזר ודבורה בן-יהודה. מתוך: עם שחר עצמאותנו: זיכרונות חייו של הילד העברי הראשון מאת איתמר בן-אב"י)

אליעזר בן יהודה ספון על שולחן העבודה בחדרו. מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

לא כל הורה יכול לקיים להט עברי שכזה. לא כל הורה ניחן במשמעת הנחוצה לגדל את ילדיו ב"מעבדת קסמים של העברית", לאחר אלף שנה ויותר בהם הוכתרה העברית המדוברת, גם על ידי חסידיה הגדולים ביותר, בתור "שפה מתה".

על מנת שלא יצטרכו לעמוד בניסיון האדיר שרק חסידי עברית בעלי אישיות ברזל כשל אליעזר בן יהודה ודבורה אשתו הראשונה יכולים לו, צריכים היו ההורים שיטה שתפיץ את השפה המתחדשת בקרב יהודי ארץ ישראל והעולם.

הלך לחפש השכלה ומצא משרה בהוראת עברית

המחנך, הסופר והבלשן דוד ילין, מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

בשנת 1881, סביב יום ההולדת ה-17 של דוד ילין החלו הוריו לחשוב ברצינות על עתידו. הנער הירושלמי הצעיר זכה להשכלה יהודית מסורתית, סיים את חוק לימודיו בישיבה הנודעת "עץ חיים" וכבר הוכיח את יכולות כתיבה שלו ואף ופרסם רשימות בשורה של עיתונים עבריים חשובים וביניהם "המגיד" ו"המליץ".

בעקבות הצעה של יהודה לייב בריל, עורך עיתון "הלבנון", השתכנעו הוריו לרשום את בנם לאוניברסיטה בחוץ לארץ בתקווה שייעשה לפרופסור מכובד. אמו לא בזבזה זמן וקנתה לו ולה כרטיס לאנייה ללונדון. שם, בבירת "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם", ישיגו את המימון הדרוש מקרובי משפחתה, לפחות כך חשבה האם.

התכנית השאפתנית נכשלה. קרובי משפחתה סירבו לתמוך בילין הצעיר ובמקום זאת מימנו את כרטיס החזרה של האם ובנה. מספר ימים לפני ההפלגה פקד ילין את אחד מבתי הכנסת בעיר ולראשו תרבוש אדום, סמל יהודי מהמזרח. בסוף התפילה ניגש אל ילין אדם מבוגר והציג עצמו – ניסים בכר, מורה לצרפתית ברשת בתי הספר "כל ישראל חברים". במהלך השיחה הרגיע בכר את ילין וסיפר לו על תכניותיו על כוונתו לפתוח בית ספר ליהודי ירושלים. הוא אף הזמין את ילין ללמד עברית וערבית בבית הספר, ובתמורה להירשם כתלמיד במקצועות הכלליים. ילין נענה להצעה.

ילין לא היה המועמד הראשון לו הציע בכר ללמד עברית בבית ספרו החדש. תחילה הציע המורה לצרפתית את המשרה לאליעזר בן-יהודה, אך מחמת בריאותו הרופפת וחששו שמא מלאכת ההוראה תגזול זמן יקר שראוי להשקיעו בפעילותו הלשונית, ויתר בן-יהודה על המשרה בתום חודשים ספורים.

עתה מצא בכר את שחיפש: בחור נלהב ואינטליגנטי שיסייע בהגשמת תכניתו הגדולה, פיתוח שיטת לימוד בעברית לפי "השיטה הטבעית", שיטה ללימוד שפה זרה שקנתה לה מעריצים רבים ברחבי אירופה וארצות הברית. הייתה זו שיטה שלא הצריכה לימוד דקדוק או כללים מוקדמים כלשהם, ולמעשה חיקתה את הדרך בה לומד ילד את שפת אמו, לימוד שפה מתוך דיבור והתנסות בה. היה לבכר שם מתאים עבורה "עברית בעברית".

ניסים בכר (משמאל) יחד עם ד"ר יקיר בכר. תמונה מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

"עברית בעברית" קונה לעצמה אחיזה בארץ ישראל

יהודה (גרזובסקי) גור, מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

בזמן שילין פיתח את השיטה שלו בבית הספר הירושלמי 'התורה והמלאכה' שהקים בכר, פרסם בשנת 1895 המילונאי יהודה גרזובסקי (לימים, יהודה גור) סדרת מאמרים בעיתון "הצבי" תחת הכותרת: "דברים אחדים לשיטת האם, היא השיטה הטבעית בלימוד השפה".

ההערה מאירת העיניים שצירף עורכו של "הצבי" לאחת הכתבות מלמדת על כך שלא ילין ולא גור (וכמותם המורה השלישי שהפיץ את שיטת "העברית בעברית" בארץ ישראל לא ידעו דבר על פועלו של האחר: "כפי ששמעתי," כתב אליעזר בן-יהודה, "חיבר המורה החכם יצחק אפשטיין מצפת ספר כזה. מי ייתן ומיהר להוציאו לאור לתועלת קדמת שפתו (החכם ילין מחבר ספר כזה)".

"השיטה הטבעית בלמוד שפתנו, או עברית בעברית" מאת יהודה (גרזובסקי) גור. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

שנתיים לאחר מכן כבר היה מוכן יהודה גרזובסקי לפרסם את הספר הראשון בנושא. הייתה זו חוברת תאורטית המשבחת את שיטת ה"עברית בעברית". הפעם התבסס גרזובסקי לא רק על הידע התאורטי שצבר בתור מילונאי וחוקר שפות, אלא גם על ניסיונו המוצלח של יצחק אפשטיין, המורה הגלילי שהיה בזמן הפרסום (שנת 1897) חסר כל השכלה פורמלית בהוראה, אך בעל דבקות ואהבת המקצוע. בחוברת הקצרה שחיבר גרזובסקי העלה המילונאי את הדאגה העיקרית שבה העסיקו עצמם מורי העברית החדשה.

"… איך ללמד לנער עברי עברית, והוא, הנער העברי, בבואו אל בית הספר איננו יודע אף מלה בשפה הזאת, איך ידבר אתו מורהו החפץ ללמדהו השפה הזאת? ואיך יבין את אשר המורה ידבר אתו בעברית? חובת בית הספר העברי היא לא כחובת בית הספר לעם אחר; חובתו היא לא אך להרחיב את חוג ידיעות התלמיד כי אם לברא יש מאין מחלט, להניח יסוד, לשים אבן הפנה, כי יוכל אחר כן לבנות את הבנין. ואיך יחלו במלאכה הזאת?"

(השטה-הטבעית בלמוד שפתנו או עברית בעברית מאת יהודה גרזובסקי גור)

אם גרזובסקי התמקד בתיאוריה, עבר ילין לעסוק בפיתוח השיטה עצמה: ה"עברית בעברית" מבית מדרשו הייתה שיטה שאפתנית שלא הסתפקה בלימוד הדיבור בלבד. ילין ביקש להקנות את העברית דרך שילוב של דיבור, קריאה וכתיבה. הוא היה השני לפרסם ספר "עברית בעברית" בין השנים 1901-1900. לספר בשני הכרכים קרא "מקרא לפי הטף". בשיעור הראשון מראה המורה לתלמידים תמונה של ילד. הוא מבקש להבין מהם:

"מה התמונה הזאת? – זאת תמונת י ל ד. – הבה נקרא את המלה הזאת ונחלקה לחלקיה: יֶ . . . לֶ . . . ד.
באמרנו: לֶד, האם בטאנו את כל המלה: ילד? – לא. – מה חסר עוד להשלימה? – יֶ – ובאמרנו: יֶ האם בטאנו את המלה כולה? – לא; כי עוד עלינו לאמר: לֶד. – ובאמרנו: י לֶ ? – עוד טרם בטאנו את המלה כולה, כי עלינו עוד לאמר: ד.
(…)
ראו – הנני כותב על הלוח את המלה "ילד"."

(מקרא לפי הטף מאת דוד ילין)

"מקרא לפי הטף" מאת דוד ילין. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

על ידי כתיבת המילים הנלמדות על הלוח ופירוקן להברות מנוקדות, ממשיך המורה ומרכיב יחד עם תלמידיו מילים ומשפטים בדרגת קושי עולה.

באותה שנה בה פרסם ילין את הכרך השני של "מקרא לפי הטף", פרסם יצחק אפשטיין את ספרו המצופה כל כך. גישתו ללימוד השפה ולהוראה הייתה שונה בתכלית. אפשטיין לא ראה בשיעורים שסיפק בספרו (מאה במספר) "כתורה שלמה שאסור להוסיף עליה או לגרע ממנה, כי אם יֻצגו כמשל, והמורה ירבה וימעיט, יְקָרֵב וידחה לפי שנות תלמידיו וכשרונותיהם, לפי תנאי הזמן והמקום."

יצחק אפשטיין. צולמה על ידי פוטו קמנצקי בשנת 1939, מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

הגישה המתירנית והניסיונות החינוכיים של אפשטיין התאימה לשיטת "העברית בעברית" שפיתח. הוא הדגיש את הצורך בהכרת העברית באופן הטבעי ביותר. לדוגמא, כאשר המורים המסורים עוסקים ב"ראשית כתיבת הארץ" עליהם להוציא:

"… את תלמידינו החוצה, נַראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד; נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה; ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח, והתבוננו אל העננים, העבים והקלים, ונגעו בצמחים, והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל, ופקחו את עיניהם והביטו אל התבל ומלואה והבינו אז לאמרי פינו."

(עברית בעברית – ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית מאת יצחק אפשטיין)

עברית בעברית – ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית מאת יצחק אפשטיין. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

שלושה חלוצים, שתי שיטות ועברית מתחדשת אחת

כשהחלו שלושת המורים המסורים להפיץ את תורתם ברבים, תורת ה"עברית בעברית", עוררה פעילותם בהלה בקרב רבים אנשי היישוב. גם מי שלא התנגדו ללימוד העברית כשפת אם ממניעים דתיים האמינו שבגלל שמדובר ב"שפה מתה", ללמד אותה לעוללים רכים כשפת אם תפגע קשות בהתפתחותם השכלית והנפשית.

הדור החלוצי הראשון של מורי ה"עברית בעברית" ותלמידיה הוכיחו מה מרה הייתה הטעות. תוך שנים ספורות חוברו ופורסמו עשרות חוברות וספרים ללימוד עברית (לא מעט מהם אימצו את מותג ה"עברית בעברית") בארץ ישראל ומחוצה לה, ונפתחו שלל בתי ספר ומכללות על טהרת העברית שהתעוררה משנתה: עברית חיה, שמישה ונמרצת.

התצלום הראשון של תלמידי "גימנסיה הרצליה" הראשונים, מתוך אוספי ביתמונה. תמונה משנת 1906. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

עוד כתבות שאנחנו בטוחים שתאהבו:

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

מחברת העברית של קפקא

סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש

כך המציאה גרמניה הנאצית את גז סארין.

נתי גבאי | 06.04.17

אדולף היטלר השואה

חייל גרמני על אופנוע, 1942. ספריית הקונגרס

גרמניה. שנות ה-30. חברת אי גה פארבן – הבייבי של היטלר לייצור כימיקלים – עובדת במרץ לייצר את הנשק המפלצתי הבא.

ב-1938 צוות המדענים של החברה מגיע לפריצת דרך. הכימאים שרדר, אמברס, ריטר, ו-ואן דר לינדה מצליחים לייצר גז חדש וקטלני במיוחד. פריצת הדרך כה משמעותית, עד שהם זוכים שהגז הזה ייקרא על שמם – סארין (SARIN – ראשי התיבות של שמותיהם).

אוטו אמברס משמש באותה תקופה בתור ראש הוועדה המיוחדת של הרייך לגזים רעילים והוא דוחף את ההמצאה בכל הכוח. הנאצים עושים ניסויים על בעלי-חיים, ולפי חלק מההיסטוריונים עושים ניסויים גם על בני אדם במחנות הריכוז. הפרויקט הכימי הזה מסוכן במיוחד. כיוון שמדובר בגז קטלני כל כך, לפחות 300 עובדים נפגעים בתהליכי הייצור – רובם עובדים בכפייה – ולפחות עשרה נהרגים כתוצאה מהחשיפה לחומר הקטלני.

עובדת כפייה במפעל של אי גה פארבן באושוויץ, הארכיון הפדרלי הגרמני

המפתחים והאנשים בסביבתו הקרובה של היטלר מתקשים להתאפק עד הרגע שיוכלו לראות את הנשק הכימי החדש בפעולה. הם מפעילים לחצים להכניס את סארין לארסנל התחמושת הגרמני, אבל הדבר המדהים הוא שלמרות האפקטיביות של החומר, מחליט היטלר בסופו של דבר לא לעשות שימוש בסארין. אחת הסיבות הייתה שהמפעלים שייצרו את החומרים להכנת הסארין נפגעו מאוד מההפצצות בעלות ברית, אך בין השיקולים האחרים היו גם החשש הכבד מחוסר שליטה בנשק ומהתגובה של הצד השני לשימוש בנשק כה הרסני.

כיוון שמדובר בגז, חשש היטלר שכל שינוי במזג אוויר וברוחות עלול לגרום לפגיעה בחיילים הגרמנים במקום לפגיעה באויב. בנוסף על כך, הגרמנים שיערו שאם הם הצליחו לייצר גזים כה קטלניים, כך גם בעלות הברית, ואם הגרמנים ישתמשו בסארין, בעלות הברית לא תהססנה לעשות שימוש בארסנל הכימי שלהן.

מי שלא חשש לעשות שימוש בגז הזה היה סדאם חוסיין, ב-1988 בהתקפה על העיר הכורדית חלבג'ה שהביאה למותם של אלפים, וכמובן – כפי שכולנו יודעים – נשיא סוריה בשאר אסד.

המידע שעל בסיסו נכתבה הכתבה לקוח מספרו של ריצ'רד אוונס The Third Reich at War.

ממליצים לכם מאוד על הכתבות הבאות:

פרויקט מיוחד של הספרייה: גרמניה, היהודים וישראל

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

כיצד הגיע המברק של הימלר למופתי אל הספרייה הלאומית?

הסיפור הפתלתל שמוביל כל הדרך מכיבוש ברלין על ידי האמריקנים, דרך דיונים סוערים באו"ם ועד דמותו המסתורית של איש ההגנה והדיפלומט הישראלי טוביה ארז.

דניאל ליפסון | 06.04.17

ארכיונים ההגנה היינריך הימלר המופתי הצהרת בלפור יום השואה מלחמת העולם השנייה

לפני שבוע פרסמנו אודות מברק תמיכה ששלח היינריך הימלר למופתי חאג' אמין אל חוסייני הגולה בברלין של שנת 1943. עובדת היחסים הטובים בין המופתי לנאצים בכלל, ולהימלר בפרט, אינה מפתיעה. ההפתעה הגדולה שלנו הייתה גילוי המברק אצלנו, בארכיונים של הספרייה הלאומית.

כיצד הגיע מסמך מעניין וחשוב זה לספרייה? איך ניצל מפגעי המלחמה ועשה את דרכו לירושלים? מי העביר אותו מהבירה הגרמנית, שם חרטו על דגלם את השמדת עם ישראל, אל בירת העם המתחדשת במדינת ישראל שלאחר השואה?

התשובה האמתית לשאלות אלו היא, שאנחנו לא ממש יודעים. אבל, יש לנו השערה טובה. איש המפתח בסיפור הוא טוביה ארזי.

המברק מגיע לידיי האמריקנים

כשנכנסו בעלות הברית לגרמניה החרבה לאחר המלחמה, הם לקחו איתם חזרה מסמכים חשובים שלא הושמדו בזמן הלחימה. ביניהם התגלו גם מסמכיו של המופתי. על כך אנחנו שומעים בהצהרה שמסר טוביה ארזי בזמן משפט אייכמן.

הצהרתו של טוביה ארזי

ארזי מספר שמשרדו האחרון של המופתי ב- Bad Gastein שבאוסטריה נפל לידי חיילי כוחות הברית ב-1945. שם הם מצאו אלפי מסמכים ותמונות. למשרד זה התלווה Werner Otto von Hentig, קצין ודיפלומט גרמני שניהל את מחלקת המזרח הקרוב במשרד החוץ. ביום כניעת גרמניה, טס המופתי מ-Bad Gastein לשווייץ והשוויצרים מסרו אותו לשלטונות צרפת.

החומר שבמשרד צולם על 12 מיקרופילמים ונמסר לסוכנות היהודית לא"י. המסמכים המקוריים הועברו אל משרד החוץ האמריקאי, כך מדווח ארזי.

לפי אתר המוקדש לכתביו של עמנואל וילקובסקי (Velikovsky), פסיכואנליסט, הוגה דעות וממייסדי האוניברסיטה העברית, הופיעה בעיתון ה-New York Post כתבה המעלה שאלה לגבי הצהרתו של דין אצ'יסון, שר החוץ האמריקאי שהבטיח לפרסם בספר את המידע שנאסף לגבי פעילותיו של המופתי. כותב המאמר מתלונן ששום פרסום לא יצא לאור בנושא זה. ייתכן שהממשל האמריקאי לא פרסם אותם מסיבות פוליטיות, וייתכן גם שהם כבר לא היו ברשות הממשל.

במאי 1947 פרסמה פרדה קירשויי (Kirchwey), עורכת העיתון The Nation , דו"ח בנושא הועד הערבי העליון מטעם ארגונה Nation Associates. הפרסום בא כתגובה להחלטת הועד הפוליטי של האספה הכללית של האו"ם, להזמין את הועד הערבי העליון להעיד במה שהגדירה "השאלה הפלסטינית".

קירשויי, שהתרשמה מביקורה בעבר בארץ ישראל, תמכה מאד בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי. היא ושותפיה ניסו בעזרת הפרסום להתנגד לוועד הערבי ולהוכיח את קשריהם עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. בראש הוועד עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שנגדו היא הפנתה את רוב התקפותיה.

הדו"ח הודפס בחוברת שכללה עשרות דפים של מסמכים ותמונות המסבירות את חלקו של המופתי בצדם של הנאצים בזמן המלחמה. היא תיארה את מאמצי התעמולה שלו, קשריו עם היטלר, הימלר ואחרים, אחריותו למותם של מאות יהודים בעיראק, ארגון היחידות המוסלמיות בצבא הגרמני, תכנון ניסיונות חבלה ועידוד השמדת העם היהודי. היא הסבירה שחברי הוועד הערבי הם שותפיו של המופתי ולעגה לאו"ם שבחר להזמין ולכבד "את הגרועים שבפושעי המלחמה של מדינות הציר".

החומר בחוברת נאסף, לדבריה, מהווילות ומהמשרדים של המופתי שברחבי גרמניה, וממסמכים רשמיים של השלטון הנאצי. היא מדגישה שרוב ואולי כל המסמכים האלה נמצאים ברשות משרד החוץ של ארה"ב. "רוב", אבל אולי לא כולם?

דיפלומט ישראלי נכנס לתמונה

טוביה ארזי נולד בפולין ב-1913. הוא עלה לארץ ב-1924, למד בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית. הוא שירת בהגנה ולאחר מכן גם בשלטון המנדט ובסוכנות היהודית. הוא נשלח לסוריה ולבנון של צרפת הווישית בזמן המלחמה, שם הקים רשת ריגול, תעמולה וחבלה. לאחר פעולות רבות נפצע והצליח לברוח חזרה לארץ.

הסוכנות שלחה אותו לארה"ב למשימות דיפלומטיות שונות. לפי אנציקלופדיית תדהר, הוא הצליח לגלות שם תעודות וצילומים המצביעים על קשריו של המופתי עם היטלר והנאצים. כיצד גילה אותם? האם מישהו עזר לו?

ייתכן שקירשווי, שתמכה במפעל הציוני, נפגשה עם ארזי. ייתכן גם שהיא העבירה לו את המברק ומסמכים נוספים שהיא קיבלה. חיפוש בארכיונה האישי של קירשויי באוניברסיטת הרווארד אולי יניב מידע בעניין זה.

הדבר היחיד שאנחנו יודעים באופן ודאי הוא שטוביה ארזי מסר את המברק, מספר תמונות ומסמך נוסף לספרייה הלאומית ב-1952. המברק עבר שוב תחת ידי ארכיונאי הספרייה ב-2014, ושוב ב-2016. הודות להערת קטלוג בנוגע להצהרת בלפור המוזכרת במברק, ספרני מחלקת היעץ גילו אותו בחיפושם אחר חומר ארכיוני לציון מאה שנה להצהרת בלפור. מערכת החיפוש של הספרייה – מערכת מרחב, פועלת כמנוע חיפוש על אוספי הספרייה. היא מאפשרת חיפוש חופשי בכל המידע המקוטלג וכך "עלתה" גם על ההערה החשובה.

המברק של הימלר למופתי לא נחשף על ידי הספרייה הלאומית. קירשווי הפיצה את חוברת ההסבר שלה ב-5000 עותקים לכל חברי האו"ם ולקונגרס. גם הנשיא טרומן קיבל עותק. בחוברת מופיע צילום של המברק עם תרגום תוכנו לאנגלית. תוכן המברק הוקרא גם בזמן משפט אייכמן בירושלים כפי שמוזכר בכתבה בעיתון מיוני 1941 וכפי שניתן לראות בהקלטה של המשפט. הוא הוזכר שוב בכתבה של חביב כנען בעיתון דבר משנת 1970, וכן על ידי חוקרים שונים כמו בספרו של Tilman Tarach.

המברק כפי שהיא מופיעה בחוברת של קירשווי

מסתבר שכל מצטטי המברק ראו אותו בחוברת של קירשווי או בצילום שנעשה מתוך החוברת. ניתן לראות שבחוברת, חיברה קירשווי את שני החלקים יחד, כך שהמברק נראה כמו מסמך אחד שלם. בפועל יש שני ספחים נפרדים ושניהם קצת קרועים. כל תמונה של המברק בה מופיעים שני החלקים יחד, צולמה מהחוברת.

אך כיצד הגיע המברק לידיי התביעה במשפט אייכמן? לא נראה שזהו צילום מהחוברת של קירשווי, שכן מופיעים שני חלקי המברק בנפרד, וניתן לראות סימני קיפול וקרעים קלים שלא מופיעים בצילום שבחוברת. בעותק של משפט אייכמן רשום בחלק העליון של הספח הראשון את מספר הפריט במשפט – ת/1272. סימון זה לא מופיע על המברק המקורי שבספרייה. כך גם סימני החירור שמופיעים רק בעותק של בית המשפט.

יכול להיות שהשתמשו בעותק מהמיקרופילם שארזי ציין בהצהרתו. הוא לא ציין מי הכין את המיקרופילם ומתי בדיוק הדבר נעשה. יתכן כי הוא עצמו צילם את החומר שקיבל מקירשווי, ומסר אותו לסוכנות היהודית. ישנה סבירות שלמשפט צילמו עותק מהמקור שבספרייה; עליו רשמו את המספר וחיררו שני חורים לטובת תיוק. כנראה היה זה טוביה ארזי שהציע להשתמש במסמך שאותו הפקיד עשור קודם לכן בספרייה הלאומית.

עדיין ישנן שאלות פתוחות ומקום למחקר מרתק. לעולם לא נדע בדיוק את דרך הגעתו של פריט מיוחד זה ממשרד המופתי לארכיון הספרייה. מה שבטוח הוא שכאן, בין מדפי ארכיון הספרייה הלאומית, הוא יישמר בתנאים הטובים ביותר על מנת לשמר פרק חשוב זה של ההיסטוריה.

לכתבה אודות הגילוי המחודש של המברק בארכיון הספרייה הלאומית לחצו.

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

הרבה הרבה הרבה לפני הרצל. הכירו את התכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הדר מילר | 05.04.17

בית המקדש בנימין זאב הרצל נפוליאון סודות כתבי היד העבריים

בזמן מסעו של נפוליאון בארץ ישראל הוצעה לו תכנית פעולה מפורטת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עיקריה: היהודים "בעלי הממון" יקימו מדינה ועל הדרך גם "ינחיתו מכת מוות לאשראי של האויב הבריטי".

בין אוספי הספרייה הלאומית מצוי אוסף מסמכים הקשורים לפעילותו של נפוליאון בונפרטה. רבות מן התעודות שייכות לתקופת שהותם של בונפרטה וצבאו במצרים ובארץ ישראל (1789 – 1801).

בתערוכה "נפוליאון היה פה!", שנפתחה לפני כשבוע בספרייה הלאומית, מוצגות לראשונה תעודות, ציורים, מפות ומדליות המייצגים את המסע למצרים ולארץ ישראל. האוסף, שהינו חלק מעזבונו המרשים של המזרחן המלומד אברהם שלום יהודה, נרכש על ידיו בעקבות מכירה פומבית של נפוליאוניקה שנערכה בסות'ביס בלונדון ב-1936.

מבין 1,013 המסמכים שרכש, היה ליהודה עניין מיוחד במכתב אחד יוצא דופן. היה זה מכתבו של חייל אירי מורד ופרוטסטנטי אדוק, בשם תומס קורבט, שיחד עם אחיו הצטרף לצבא צרפת וב-1798 נלחם שכם אל שכם עם הצרפתים נגד אירלנד. עיקרו של המכתב – הצעה לפעולה שתביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, כמעט מאה שנים לפני שרעיון זה הועלה ע"י תיאודור הרצל.

ממכתבו של תומס קורבט

המכתב מ-17.2.1798, ימים ספורים לפני שנפוליאון צר עם צבאו על עזה, הופנה אל פול באראס, שעמד בראש הדירקטוריון בפריס, והיה פטרונו של בונפרטה. בפתח דבריו מציין קורבט כי הוא כותב אל באראס כידידו של בונפרטה, שידע להבחין בגאונותו המבריקה, ומפנה אליו תכנית שהתעוררה אצלו בהשראת הגנרל עצמו. מדבריו משתמע כי יש לו עניין כי הדברים יובאו לידיעת בונפרטה.

במכתב, שכתוב בצרפתית עילגת למדי, מציין קורבט כי היהודים הם "עם גאה ונכבד… שחש השפלה במצבו" וממתין "בקוצר רוח לעידן שבו ישוקם מחדש כאומה". "תקווה זו", כך כותב המחבר, "נתמכת ומטופחת בקרבם על ידי שפע נבואות וחזונות שמבטיחים את התגשמותו של אירוע זה. אין ספק שיהיו מוכנים לקרבנות גדולים, ויפנו את כל מאמציהם להגשמה המהירה של הזדמנות כה נחשקת". יתר על כן, מאחר והם מחזיקים בידיהם "חלק גדול של הכספים באירופה", הם זקוקים אך "לבסיס ממנו יוכלו לפעול" על מנת להגשים את חלומם הגדול, זאת כיוון שאפילו לאחר שיקבלו זכויות אזרח בצרפת, עדיין יראו בה אך "קורת גג זמנית" ו"יחושו שעדיין אינם העם היהודי".

באמצעות פול באראס, מציע לפיכך קורבט לנפוליאון לקרוא ליהודים לבוא למצרים, לרכוש בה חלקת אדמה ולהגשים בכך את הנבואות על פיהן ישובו למצרים (דב' כח' 68; ישע' יא' 12 ועוד). על קרקע זו "יבססו את הרפובליקה המחודשת שלהם" שתשמש "כצעד, מדרגה בלבד, בדרך לפלסטינה", הלא היא "אותה ארץ מפורסמת בה ייפסקו עבודות הפרך שלכם ואושרכם יהיה מושלם". לא רק היהודים יפיקו תועלת ממהלך זה, אלא צרפת כולה. כאן מקבל המכתב ניחוח אנטישמי מעט. היהודים הם הלא בעלי הבנה גדולה בכספים. ה"רוח הלאומית לספסרות" (בה ניחנו היהודים) "תתערב ותסיט כספים שיועדו להלוואות של Pitt [הכוונה לראש ממשלת בריטניה באותה עת, ויליאם פיט הצעיר] למטרה של קניית חלקות… כך ניתן יהיה להנחית מכת מוות לאשראי של אומה אויבת גדולה שגדולתה מושתתת על אשראי יהודי".

מכתבו של קורבט מעלה במפורש אם כן, את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה, אותה מדינה אותה משתוקקים היהודים לשוב ולהקים מאז שיצאו לגלות. קורבט, שהיה ככל הנראה פרוטסטנטי אדוק, מושפע בבירור מרוחות פרוטסטנטיות מילניאריסטיות שנשבו באותה עת באנגליה. חוגים אלה ראו במהפכה הצרפתית ובעלייתו המטאורית של בונפרטה סימן מובהק לקץ הימים המתקרב והולך. גירושו של האפיפיור מרומא על ידי בונפרטה ב-1797 אושש ציפיות אלו, ואלו מסעו של בונפרטה למזרח התיכון היה שלב ראשון בדרך לשיבת היהודים לארצם, שיבה שבסופה עתיד העם היהודי להמיר את דתו לנצרות ושבעקבותיה תגיע מלכות השמיים. השנה – 1799 – הייתה אף היא אות וסימן ברור לשיטתם של מחשבי קיצין, שציפו בקוצר רוח לשנת 1800.

"קול רנה" מאת יהודה ליב בן-זאב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, 1810

מכתב מרתק זה, הרואה בהתגשמות החלום היהודי חלק מהתרחשויות אחרית הימים לא היה קול קורא במדבר. למעשה, קדמו לו מספר קריאות מסוג זה. שנה קודם לכן, ב-1798, פורסם מסמך דומה בשם "מכתב לאחי היהודים", שנכתב לכאורה על ידי יהודי, שגם בו הוצע ממש אותו רעיון על פיו היהודים יקימו מועצה שתשתף פעולה עם הדירקטוריון על מנת להקים מדינה יהודית שתשתרע בין מצרים התחתונה ופלסטינה. באפריל אותה שנה, כשמסעו של נפוליאון למזרח היה עדיין בגדר סוד, פורסם מאמר אנונימי דומה בעיתון צרפתי בן הזמן, שהציע לקבץ את היהודים יחד עם אוצרותיהם הרבים מארבע כנפות תבל ולסייע לצרפתים בכיבוש מצרים וסוריה כדי שיוכלו לשוב לפלסטינה.

הרוחות סערו לא רק בקרב המילניאריסטים הפרוטסטנטים אלה גם בקרב היהודים. מאז שיחרר בונפרטה ב-1797 את היהודים מן הגטו באנקונה ומגטאות אחרים, ראו בו היהודים מושיע. בפברואר 1799 כתב מפקח צרפתי לפיליפ אנטואן מרלין, אחד מחברי הדירקטוריון, כי פגש ביהודי שאמר לו שנפוליאון הוא המשיח, ושהוא עומד לבנות מחדש את המקדש. היהודי התעקש לדבריו כי "ישנם מיליון וחצי יהודים באירופה שיקריבו את חייהם והונם למען מבצע מזהיר זה! נפוליאון הוא המשיח!"

מזמור שיר לנפוליאון הגדול הקיסר, 1806. לחצו על התמונה למזמור המלא

לכאורה קרמו תכניות אלו שרווחו באירופה עור וגידים בזמן שהותו של בונפרטה בארץ ישראל. ב-22.5.1799, פורסמה בעיתון הצרפתי הרשמי "Le Moniteur Universel" ידיעה על פיה "בונפרטה פרסם הודעה בה הוא קורא ליהודי אסיה ואפריקה לבוא ולחסות תחת דגלו על מנת להקים מחדש את ממלכת ירושלים. הוא כבר צייד רבים מהם בנשק וגדודיהם כבר מאיימים על חלב." ידיעה זו נראית מגוחכת בהתחשב בעובדה לילה קודם, בין ה-20 ל-21 במאי, נערך צבאו של בונפרטה לנסיגה חשאית מעכו, תותחיו ומרגמותיו של הצבא הצרפתי נקברו בחול, והוא יצא למסע קשה בדרכו חזרה למצרים כשהוא נושא עמו מספר עצום של חיילים פצועים וחולים בדבר המוטלים כריחיים על צווארו.

האם אמנם קרא בונפרטה ליהודים לבוא ולהקים בסיועו מדינה בארץ ישראל?

שאלה זו עלתה במפגיע ב-1940 בעקבות פרסומה של תעודה בידי פרנץ קובלר הקרויה "מנשר נפוליאון ליהודים". תעודה זו, שהייתה העתק במכונת כתיבה של תעודה בגרמנית של המאה היח', הייתה אולי תרגום של מסמך שנכתב במקור צרפתית. תאריך המסמך הוא ה-20.4.1799, בעת התעלות רוח צרפתית ארבעה ימים בלבד לאחר הנצחון המזהיר בקרב תבור, כאשר הצרפתים שלטו בגשר בנות יעקב וכפסע היה בינם ובין דמשק. במנשר, הנסמך על נבואות מקראיות, נקראים היהודים לנקום אלפיים שנות השפלה ו"לגאול את אדמת ישראל" בסיועו של "הצבא הצעיר שנשלח לכאן על ידי ההשגחה העליונה.. עשה את ירושלים לבירתו, ותוך מספר ימים יעלה על דמשק…"יורשיה החוקיים של פלסטינה! האומה הגדולה שאינה סוחרת באנשים ובארצות.. קוראת לכם בזאת, לא רק לכבוש את אדמתכם, כי אם לקחת את מה שנלקח מעמכם, ובערבותה ותמיכתה של אומה זו, להישאר אדוניה, ולשמור עליה מפני כל הבאים אליה."

שיר לכבוד נפוליאון הראשון, 1811. לחצו על התמונה לשיר המלא

דיו רב נשפך על השאלה האם אמנם פורסם מנשר שכזה על ידי בונפרטה. בעקבות גילוי מכתבו של קורבט, פרסם אברהם שלום יהודה מאמר בו טען כי תכניתו של האחרון אכן הגיעה לידיו של בונפרטה, וכי זה בחר להוציאה לפועל ואף פרסם מנשר ליהודים ברוח זו. ייתכן כי בונפרטה אמנם התכוון לנסות ולהסתייע ביהודים לו היה מסעו הצבאי לארץ ישראל נוחל הצלחה כפי שציפה. הדבר אינו מופרך, שכן לאחר הנצחון בתבור ב-16.4.1799 הציעו לו אנשי שכם, הדרוזים והמרונים את תמיכתם. אולי תכנן אם כן, לפרסם את המנשר מ"מפקדתו בירושלים", המקום בו לכאורה נכתב, לאחר שיכבוש את עירו של דוד המלך. ייתכן כי גם הידיעה ב"מוניטר אוניברסל" מעידה אולי על קריאה ליהודים שמעולם לא הבשילה.

רוחות אפוקליפטיות ומשיחיות אכן נשבו בקרב הנוצרים והיהודים באירופה עם עלייתו המטאורית של בונפרטה, ועוד יותר מכך עם כיבושה של מצרים. בונפרטה היה מצביא בעל חלומות גדולים, וככזה, בהחלט ייתכן כי נכון היה לאמץ רעיונות משיחיים אלו – אך המסמכים שבידינו אינם מוכיחים כי כך היה. ברור רק כי מאה שנים לפני הרצל כבר נסחפו יהודים ונוצרים לחלום המדינה היהודית בעקבות דמותו ופועלו של בונפרטה.

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

עוד כתבות מרתקות על מסע נפוליאון:

פרויקט מיוחד: הצטרפו למסע נפוליאון לארץ ישראל!

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה