אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כיצד מפענחים שפה שדובריה נעלמו לפני למעלה מאלפיים שנה? זהו סיפורה של אבן הרוזטה, התגלית שאפשרה את תחיית העבר הנשכח של מצרים העתיקה והפכה מאז למטבע לשון.

מפענח אבן הרוזטה, ז'אן פרנסואה שמפוליון. צייר: Léon Cogniet

נפוליאון קרא לזה מלחמת הלוויתן והפיל: הלוויתן – בריטניה השולטת בימים החריבה באבוקיר בראשון באוגוסט 1798 את הצי של הפיל – צרפת המהפכנית. 'צבא האוריינט' שבראשו עמד הגנרל הקורסיקני מצא את עצמו כלוא במצרים. באמצע יולי, פחות מחודש לפני, מצא קצין הנדסה בשם פייר פרנסואה-חוויאר בושר אבן גרניט בעלת כיתוב בשלוש שפות: הירוגליפים, כתב דמוטי (כתב חרטומים) ויוונית עתיקה. גם אם לא הבין מדוע, הבין הקצין את ייחודה של האבן.

האבן נלקחה לאוהלו של הגנרל ז'אק פרנסואה מנו ושם פענחו דוברי היוונית העתיקה את הכיתוב התחתון המציין שההוראה המלכותית שנכתבה על האבן מופיעה בשלוש השפות. המפתח להבנת שפת ההירוגליפים נמצא.

תחילה הועבר האבן לקהיר, אך משהבינו הצרפתים שימיהם במצרים מתקרבים לקיצם בשנת 1800, הורה הגנרל מנו להעביר את האבן אל אלכסנדריה, בה התבצרו כוחותיו. הסכם הכניעה שנחתם ב-26 באוגוסט 1801 קבע שכל העתיקות שמצאו הצרפתים הם מעתה רכוש הכלל, או במילים מכובסות פחות – הכל עובר לידיה של האימפריה הבריטית.

 

 

מנו ניסה להחביא את האבן בין חפציו האישיים, אך תוכנית זו כשלה: האבן הייתה מפורסמת מדי מכדי שהבריטים יסכימו לוותר עליה. אבן רוזטה הוחרמה. היא הגיעה אל חופי בריטניה בפברואר 1802. האבן, יחד עם עשרות רבות של ממצאים ארכיאולוגיים, הועברה לבריטניה. השאלה שנשארה פתוחה היא מי יהיה הראשון לפענח את כתב הפרעונים הסתום – הצרפתים או הבריטים?

 

מכתב מאת הגנרל האנגלי האצ'ינסון אל המפקד העליון הצרפתי מנו בנוגע למסירת פריטים ארכיאולוגיים, ובמיוחד "האבן מרוזטה". מסירת האבן הייתה התנאי שהציבו הבריטים להחזרת הכוחות הצרפתיים לצרפת באמצעות הצי הבריטי לאחר המפלה של צבא צרפת. המכתב נשלח ב-5 בספטמבר 1801. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

 

מי יעניק לפרעונים את שפתם מחדש?

 

אבן רוזטה במוזיאון הבריטי. צלם: Hans Hillewaert

 

אל חקר הכתב המצרי הקדום הגיע החוקר הבריטי תומאס יאנג בשנת 1814. לאחר שביסס את עצמו בתור חוקר ומדען האחראי על שורה ארוכה של פריצות דרך: מחקר האופטיקה, האנטומיה ואפילו הימאות, פנה החוקר לעסוק בחידה שהסעירה אותו יותר מכל: פענוח אבן רוזטה. הוא התמקד בניסיון לפענח את הכתב הדמוטי (הכתב המצרי העתיק) החרוט באמצע האבן. הוא האמין שהמפתח נמצא בקופטית, ניב של השפה המצרית הקדומה שנשמרה בידי הקהילה הנוצרית במצרים. מן הצד השני של התעלה נשף בעורפו חוקר צעיר ושאפתן, ז'אן פרנסואה שמפוליון.

 

"האדם האחרון שידע הכל", תחריט של תומאס יאנג הצעיר

 

יחד עם אחיו הבכור, עקב שמפוליון בהתלהבות אחר המסע של נפוליאון למצרים. בייחוד משכו אותו הידיעות על גילויה של אבן רוזטה. בשנת 1807, והוא בן 16 בלבד, הכריז בפני החברה למדעים ואומנויות בגרנובלה, העיר בה השתקע עם אחיו הבכור, כי החליט להקדיש את חייו לפענוח אבן רוזטה. באמצעותה, המשיך וטען בפני חברי המוסד המכובד, ישחזר בעצמו את ההיסטוריה השלמה של הפרעונים. הייתה זו החלטה שהובילה אותו לחיות מרבית חייו בדלות ובעוני, אך הוא מעולם לא התחרט עליה.

 

ז'אן-פרנסואה שמפוליון

 

בגיל 23 חיבר שמפוליון את הראשונה ביצירות המופת שלו, אנציקלופדיה בת שני כרכים המכילה את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של מצרים העתיקה. בעקבות טעות במשלוח הגיעו שני הכרכים לחברה המלכותית למדע בבריטניה, וכך התגלגלו לידיו של תומאס יאנג. ההתכתבות הענפה בין שני האישים החלה.

קסמו ושנינותו של שמפוליון הצליחו לכבוש את הקשים שבספקנים, אך נראה שיאנג נשאר חסין. הוא אמנם סייע לחוקר הצרפתי הנלהב והאובססיבי אך רק ככל שחייב אותו הנימוס. הוא סיפק לו תמונות של אבן רוזטה ומידע מעורפל על הישגיו בתחום.  יאנג התמקד בכתב הדמוטי והצליח לפענח מספר מילים וביטויים באמצעות השוואתם ליוונית. הוא ביצע לא מעט שגיאות במהלך הדרך, אך השערותיו התבררו כנכונות. למרות ההצלחה המבטיחה הזאת הוא העלה השערה אחת שסתמה את הגולל על המאמץ כולו: היות שהצליח לזהות רק שמות של מלכים, החליט שהאלף-בית ההירוגליפי שהחל לפענח מתמקד רק בשמות "זרים" ועל כן לא יוכל לפענח את הכתב כולו. השערה זו הובילה אותו לזנוח את חקר ההירוגליפים.

שמפוליון הגיע למסקנה שונה בתכלית: ככל שהתעמק החוקר הצרפתי הצעיר בפענוח ההירוגליפים הוא הבין שמדובר בכתב המחבר בין הפונטי לפיקטורי – בין סימנים הנקראים בצורה מסוימת ובין תמונות המייצגות מילים. ההבנה הזאת (בשילוב עם הידע העצום בהיסטוריה מצרית שצבר) הובילה לפריצת הדרך הראשונה בדרכו לפענח את כתב ההירוגליפים: הוא פענח את המילה הראשונה – רעמס – שילוב של המילה המצרית ל'שמש' (רמ) והמילה המצרית ל'לידה מחדש' (מיסס). הפתרון היה בידיו.

 

כתבות נוספות על המסע של נפוליאון:

מסע אינטראקטיבי: נפוליאון היה פה!

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

 

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

ב-1911, כתב איתמר בן-אב"י באוטוביוגרפיה שחיבר, כי הוא וקצין טורקי נפגשו במלון ירושלמי. תוצאות הפגישה, כך טען לאחר מכן, הובילו את הקצין, כמאל אטאטורק, לאמץ את אחת הרפורמות מרחיקות הלכת שביצע. לימים, הדהדה הרפורמה בעיתונו של בן אב"י עצמו: הקניית שפת-כנען לכלל ישראל, באמצעות עברית הכתובה באותיות לטיניות.

אי שם בשנת 1911, כתב איתמר בן-אב"י באוטוביוגרפיה שחיבר, נפגשו קצין טורקי והוא, "הילד העברי הראשון", במלון ירושלמי. תוצאות הפגישה, כך טען לאחר מכן, הובילו את הקצין הטורקי, לימים כמאל אטאטורק, לאמץ את אחת הרפורמות מרחיקות הלכת ביותר שביצע.

תוצאות המפגש עודדו את בן-אב"י לנסות ולבצע את אותה רפורמה, הפעם על עמו – עם ישראל, המתעורר משנת התרדמה שלו וחוזר אל העברית (שחידש אבא – אליעזר בן יהודה).

​בטרם נבנה מלון "המלך דוד", היה "מלון קאמיניץ" לזירה השוקקת ביותר בירושלים – מנהיגים יהודים, קצינים טורקים ועשירים ערביים העבירו בו את לילותיהם, ספונים על כוסית משקה חם ומקשקשים ביניהם על עתיד המזרח התיכון. אחד מבאי המלון הקבועים היה לא אחר מ"הילד העברי הראשון", העיתונאי איתמר בן-אב"י. בערב סתיו ירושלמי אחד של שנת 1911, הסב בעל המלון את תשומת ליבו של בן-אב"י לקצין טורקי צעיר, "זהו שבקבוק עראק לצדו" (עמ' 213, 'עם שחר עצמאותנו').

 

איתמר בן-אב"י בתמונה משנת 1912 (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

 

כבר בתחילת השיחה גילה בן-אב"י את חיבתו העזה של בן שיחו, מוסטפא כמאל, לטיפה המרה. כשהסביר בן-אב"י לקצין שהרופא אסר עליו להריק כוסית משקה חריף בבת אחת, קבע מוסטפא כמאל בפסקנות ש"אילולא היה רופא זה מכרי מלפני זמן-מה, הייתי מנפץ כבר את גלגלתו".

הקצין הטורקי שטח בפני בן-אב"י ההולך ומשתכר את חזונו לעתיד: מדינה טורקית מודרנית, או במילותיו שלו עצמו: "טורקיה לטורקים – כצרפת לצרפתים וכאנגליה לאנגלים". למזלו של בן-אב"י, שלא עמד בקצב השתייה המסחרר של הקצין, נחלץ לעזרתו בעל המלון והרחיקו מהזירה. רק לאחר מספר ימים התחדשה שיחתם.

במהלך שתי שיחותיהם הנוספות סיפר הקצין שהספיק לפגוש באביו של בן-אב"י ולחקור אותו על נאמנותו לטורקיה. הקצין התרשם מאוד ממאמציו של אליעזר בן-יהודה להחיות את שפת עמו. העובדה הזאת הניחה את דעתו של בן-אב"י, שחשש שמדובר עד אז במלכודת, והוא החל להיפתח ולדבר בחופשיות עם בן שיחו. וכך במהלך מפגשם האחרון שטח בן-אב"י שני רעיונות שיתרמו לאחווה בין העם הטורקי ליהודי: הראשון – הקמת מדינה יהודית עצמאית במסגרת האימפריה העות'מאנית; והשני – על הטורקים והיהודים לזנוח את האותיות המקובלות של שפתם בעבור האותיות הלטיניות, הדומות כמעט "אחת-אחת לאותיות עבריות הקדומות". (עמ' 218, 'עם שחר עצמאותנו')

 

מוסטפא כמאל במדי צבא, תמונה משנת 1918 (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

 

שנים רבות לאחר מכן, הפך הקצין הצעיר לנשיא-המייסד של טורקיה המודרנית – מוסטפא כמאל אטאטורק ("אבי-הטורקים"). אחת מפעולותיו הגדולות ביותר הייתה לא אחרת מהתוכנית שהציע בן-אב"י בשיחתם: המעבר של הטורקית מאותיות ערביות לאותיות לטיניות.

 

פסל של מוסטפא כמאל אטאטורק, המציג את "אבי-הטורקים" מלמד את ילדי הרפובליקה אותיות לטיניות (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

מהפכה כמאליסטית בעברית

לאחר שנים רבות כעורך ועיתונאי מוערך, פרש/פוטר סופית איתמר בן-אב"י מעריכת 'דאר היום' בשנת 19333. הוא ניצל את החופש והפיצויים שזכה להם כדי להגשים את חלומו הגדול ולהקים עיתון משל עצמו. הוא בחר שם רב משמעות לעיתונו החדש, 'דרור', וביקש להפיץ דרכו את אותו חזון ששטח בפני אטאטורק: עברית הכתובה באותיות לטיניות.

 

מודעה המבשרת על פרסום עיתון 'דרור' בעיתונו הקודם של בן-אב"י,
'דאר היום', 20 בנובמבר 1933

 

באוטוביוגרפיה שחיבר, מסר את תגובתה הפושרת משהו של אשתו לפרויקט החדש שלו:

"בדרכנו יום אחד לנתניה כדי להתיעץ עם בן-עמי על האפשרות לעבור לעיר זו, חמדתנו, נתקלו עיני רעיתי במודעה שנתפרסמה לרוחב העמוד האחרון באחד מעיתוני תל-אביב, בזו הלשון:

'בעוד שבועות אחדים יופיע "דרור" – העתון העברי הראשון באותיות לטיניות בעריכת איתמר בן-אב"י, שרק עמוד אחד בו יהיה נדפס באותיות ארמיות'.

אכן היתה זו מודעה מנקרת-עינים בגודלה. רעיתי לא עצרה כוח לבלום את סערתה כנגדי: – המעט לך שהחרבת את "דאר-היום" בפזיזותך ובאי זהירותך, שאתה אומר לאבד שארית פרוטותינו ב"לטיניות" שלך? מי יקרא את העיתון? מי ירצה לבזבז עליו פרוטה? ומה יאמרו כל הסופרים והרבנים הרואים קדושה באותיות האשוריות המסורתיות, שאתה בא להתנקם בהן? האם לא לטירוף יחשבו את מעשיך? מה אתה חותה גחלים על ראשינו?

(…) למרבה ההפתעה נחטף ממש הגליון הראשון של "דרור" באותיות לטיניות."

 

 

הודעה על יוזמתו הנועזת של איתמר בן-אב"י. 22 בנובמבר 1933, 'The Palestine Post'

 

כבר בגיליון הראשון של עיתון 'דרור', הסביר העורך את חזונו. במאמר הנקרא 'MA ANU ROZIM?', קבע בן-אב"י שמטרת העיתון החדש הינה לגרום לכך "כי שפת כנען תהיה לקניין כל ישראל וכל התבל. עשרות מיליונים ידברו גם ילמדו עברית במהירות." הוא ראה את עצמו כממשיך הישיר של אביו – אם הצליח אליעזר בן-יהודה להפיץ את העברית המתחדשת לעשרות אלפי יהודים, המעבר לאותיות לטיניות יפתח את שפתנו "לשערי העולם הגדול מסביב".

 

הגיליון הראשון של עיתון 'דרור – בטאון ליהודה עצמאית'

 

הגיליון הראשון שיצא ב-17 בנובמבר 1933 נחטף במהירות מסחררת. כל ששת אלפי העותקים שהודפסו נקנו תוך שעות ספורות. למרות ההתלהבות הראשונית, המנהיג הציוני היחיד שתמך ביוזמה יוצאת הדופן של בן-אב"י היה דווקא זאב ז'בוטינסקי, שהשתעשע מספר שנים ברעיון של ספרות עברית הכתובה באותיות לטיניות כדרך להקל על ההמונים שאינם דוברי השפה לרכוש אותה בקלות.

 

הפרסום של 'דרור' עורר עניין לא רק בגבולות היישוב: כתבה שהתפרסמה ב-1 במרץ 1934 ב-'The 'Sentinel – עיתון שבועי של הקהילה היהודית בשיקגו

 

בסופו של דבר, העיתון שערך והפיץ איתמר בן אב"י היה לכישלון מסחרי מהדהד, ומגיליון לגיליון הידלדלה תפוצתו דרמטית. 16 גיליונות בני חמישה עמודים הופיעו עד לסגירתו. באוטוביוגרפיה שלו סיפק בן-אב"י עשר סיבות שונות ומשונות לכישלון "דרור": הפחד מאימת "גדוד מגיני השפה", חוסר ההיענות של סופרי ארץ ישראל, יותר מדי מאמרים באותיות זעירות, שירים לא קלים לקריאה ועוד…

הייתה זו יוזמתו העיתונאית האחרונה. כנראה שיש רעיונות נועזים כל כך שרק מנהיגים בעלי כוח דיקטטורי יכולים לכפות על עמם.

הייתה זו יוזמתו העיתונאית האחרונה. כנראה שיש רעיונות נועזים כל כך שרק מנהיגים בעלי כוח דיקטטורי יכולים לכפות על עמם.

לסיום, נציין כי עצם קיומו של המפגש בין איתמר בן-אב"י ובין מוסטפא כמאל אטאטורק מוטל בספק, היות שבאופן רשמי, בשנת 1911 הוצב הקצין הטורקי ומי שיהיה לימים נשיאה הכל-יכול של הרפובליקה הטורקית החדשה דווקא בלוב, הרחק הרחק ממלון "קאמיניץ" בירושלים.


אם אהבתם את הכתבה הזאת, אולי תשמחו להמשיך ולקרוא:

1. כשבן גוריון התנגד להעלאת עצמאותיו של ה"רוויזיוניסט הראשון".

2. האם היוזמה של בן-אב"י הייתה מקלה או מקשה על לימודי העברית של קפקא?

3. הייתה ל"ילד העברי הראשון" סיבה טובה לחשוש מגדוד מגיני השפה, ולא רק הוא חשש.

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?

דיוקנו של שלמה מימון

מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?

שהחליט הנער שלמה בן יהושע אי שם באמצע המאה ה-18 להפסיק להתפלל, הוא למעשה החליט להגשים את הנאורות של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט. חוסר הבגרות לפי הקאנט מתבטא "באי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת", והנער בן יהושע החליט שהוא משתמש בתבונתו. והעובדה שהוא נחשב בעיני רבים כעילוי בתורה, ואחרים כבר ראו לעיניהם איך הוא יגדל להיות תלמיד חכם ומלמד, לא מנעה ממנו לחפש לו דרך אחרת.

הנער שלמה בן יהושע אמנם לא שמע על קאנט, בשעה שגדל בקהילה היהודית ליטאית הסגורה של העיירה נייסוויז', אבל אקט המרידה שלו הוביל אותו לעזוב לבסוף את הקהילה היהודית המסוגרת ולצאת לחפש את דרכו במרחק אלפי קילומטרים מליטא.

תחילה נדד שלמה ברחבי אירופה בחיפוש אחר פרנסה. עם הזמן, הרגיש שהתשוקה לידע והרצון לחוות את האלוהי בדרגה גבוהה יותר מדרגת ההמון הנבער בוערים בו. לשם כך, ניסה את מזלו בתנועת החסידות המתפתחת.

המפגש עם החסידות, בדיוק כמו המפגש עם היהדות הרבנית של ליטא, עורר בו שאט נפש עמוקה. ברגע של ייאוש קיומי, ניסה אפילו להתנצר, אך הכומר הפרוטסטנטי שפגש סירב להיענות  לבקשה  כה  תמוהה  מצד   צעיר  יהודי המצהיר שאינו מאמין בעיקרי הנצרות, אלא פשוט רואה בה דת מוסרית יותר מזו היהודית. ​

בהמשך מסעו, על אדמת גרמניה, נכנס תחת חסותו של בכיר תנועת ההשכלה היהודית – משה מנדלסון. לאחר שלימד את עצמו גרמנית מושלמת, נעזר בקשריו של מנדלסון כדי למצוא לעצמו פרנסה. הוא המשיך והתעמק בכתבי הרמב"ם (וכאות הוקרה לגדולתו, שינה את שמו לשלמה מימון), וברבות השנים אף פיתח עניין בפילוסופיה לא יהודית – לאחר ששלט בתורותיהם של שפינוזה, לייבניץ ויום על בוריין, הרגיש חובה לעיין ב"ביקורת התבונה הטהורה", ספרו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, ששמע מרבים על גדולתו.

 

דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18

 

מרגע שפתח שלמה מימון את ספרו עב הכרס של קאנט, גילה אמת על-היסטורית שמגלה כל סטודנט צעיר ונלהב לפילוסופיה – לקרוא את קאנט זה לא עסק פשוט כלל וכלל. וכך תיאר מימון את הקריאה הראשונה שלו ביצירה:

"דרך עיוני בחיבור זה היה משונה ביותר. עם קריאתי הראשונה בו לא השגתי כל פרשה מפרשיותיו אלא השגה עמומה, ואחר כך התאמצתי לברר לי את ההשגה הזאת מתוך עיון עצמי ולעמוד בדרך זו על כוונתו של המחבר."

 

הציצוטים בכתבה לקוחים מהאוטוביוגרפיה "תולדות שלמה מימון". מוזמנים ללחוץ על התמונה ולעיין בספר הסרוק המונגש במלואו

 

ככל שהמשיך לקרוא גילה שהשיטה הקאנטיאנית דווקא מחדדת את מסקנותיו הקודמות, ופנה לחבר ספר בשם "פילוסופיה טרנצדנטלית". החיבור הזה הגיע לידיו של עמנואל קאנט (מימון היה זה שתחב אותו לידיו). חודשים ספורים עברו ללא תשובה, ומימון החל להתייאש. לבסוף שלח קאנט שני מכתבים: בראשון, המופנה אל החבר הוותיק של מימון שקישר בין הפילוסוף הפרוסי להוגה היהודי הנלהב, הוכיח תחילה הפילוסוף את החבר באומרו:

"אבל מה זה עלה על דעתך, ידיד יקר, לשלוח לי חבילה גדולה של חקירות דקות מן הדקות לא לקריאה בלבד, אלא גם לעיון? והרי אני עומד בשנת השישים ושש לימי חיי והנני עמוס עבודה רבה לסיים את תוכניתי… ומלבד זה מעסיקים אותי בלי-הפסק מכתבים מרובים, התובעים ביאורים מיוחדים לכמה עניינים שבשיטתי, ולא עוד אלא שגם בריאותי נתרופפה. ולפיכך כמעט שגמרתי בלבי להשיב את כתב-היד בחזרה מתוך התנצלות, שיסודה בטעמים האמורים למעלה."

ובכל זאת, משהו גרם לו לשנות את דעתו:

"ואולם אף הצצתי בכתב-היד, הכרתי מיד את ערכו המעולה, ולא זו בלבד שאף אחד מן החולקים עלי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון, אלא שרק מועטים נתייחדה להם חריפות-שכל גדולה כל כך לחקירות עמוקות כגון אלה…"

 

הפילוסוף עמנואל קאנט

 

במכתב השני, אל מימון עצמו, בירך אותו קאנט על שמתוך ספרו "ניכר באמת כישרון בלתי-מצוי למדעים עמוקים".

לא יהיה זה מוגזם להגיד שמרגע זה ואילך, הלך והתפרסם שמו של היהודי הנודד ברחבי אירופה כמבקר והוגה חריף. הוא המשיך ופרסם מכתביו בשורה ארוכה של עיתונים חשובים (יהודיים ולא יהודיים), ולאחר מותו של משה מנדלסון, לקח חלק חשוב בתנועת ההשכלה היהודית הפורחת.

 

דיוקנו של שלמה מימון, ההוגה היהודי שהעז להשיג על קאנט

 

שלמה מימון הלך לעולמו בגיל 46 בשלזיה שבגרמניה. מספרים שילדי הקהילה היהודית בה נקבר ליוו את מנוחתו האחרונה במטר בלתי פוסק של אבנים. כיום אנחנו זוכרים אותו בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שחיבר, המספקת הצצה כמעט חסרת תקדים לחייו הקומיים-טרגיים של יהודי בן המאה ה-18 שניסה (והצליח) לחיות בין הפילוסופים הגדולים של תקופתו.

אם אהבתם את הכתבה הזאת, ודאי תשמחו לקרוא על יהודים יוצאי דופן נוספים:
1. השחקנית שדחתה את חיזוריו של אלכסנדר דומא.
2. רודריגו לופז: הרופא האישי של המלכה אליזבת והסוחר (האמיתי) מוונציה.
3. המכתבים האישיים של משפחת דרייפוס חושפים את מלחמתה של לוסי למען בעלה.

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

כ-3 שנים לפני פרוץ המלחמה, הגיע אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, לביקור חשאי בארץ ישראל. מטרתם הייתה לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה. מה הייתה מסקנתו מהביקור?

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר

עוד בשנת 1937, שנים רבות לפני שנלכד אחד מגדולי המרצחים של גרמניה הנאצית, ביקר בארץ ישראל אדולף אייכמן במסווה של עיתונאי גרמני. את "ביקורו" השני של אייכמן בישראל כבר ארגן לו המוסד, 24 שנים לאחר מכן. מה חיפש אייכמן בארץ ישראל שלפני המלחמה? מדוע היה לו חשוב כל כך לראות במו עיניו את היישוב העברי? והשאלה האחרונה והמחרידה ביותר: מה הייתה מסקנתו של אייכמן מהביקור בכתבה הבאה.

עוד בטרם נרקח "הפתרון הסופי" במוחם של ראשי המשטר הנאצי, קיותה גרמניה של היטלר לפתור את "הבעיה היהודית" באמצעות הגירה כפויה של היהודים שתחת השלטון הנאצי. כמעט שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, נשלח פקיד אפרורי בשם אדולף אייכמן יחד עם מפקדו הישיר בסוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (האס דה הידוע לשמצה) לביקור חשאי בארץ ישראל בכדי לברר האם ניתן לגרש את יהודי גרמניה לשטחה.

קדמה לביקור פגישה חשאית בברלין, שהתקיימה בין אייכמן ובין נציג לא רשמי של "ההגנה" בשם פייבל פולקס בנוגע לאפשרות של עקירת היהודים הנרדפים מגרמניה לארץ ישראל. הקצין הנאצי ביקש לחזות במו עיניו ביישוב העברי ולבדוק האם הוא מסוגל בכלל לקלוט את המוני המגורשים.

ב-2 באוקטובר 1937 עגנה הספינה "רומניה" בנמל חיפה. היא נשאה את שני הבכירים הנאצים במסווה של עיתונאי וסטודנט. בקשתם להיכנס לשטחה ארץ ישראל המנדטורית נדחתה על ידי רשויות המנדט; לא ברור האם זוהו השניים או שאשרות הכניסה שלהם עוררו את חשדם של פקידי המנדט. בכל מקרה, ניתן להם אישור זמני הקביל ללילה אחד בלבד. השניים, מאוכזבים מכישלון משימתם, סיירו בחיפה והעבירו את הלילה בהר הכרמל. בתום השהות שהוקצבה להם, הפליגו למצרים ונפגשו שם עם המופתי ועם נציג ההגנה.

 

 

למרות ששהו שני נציגי המשטר הנאצי בקושי יממה אחת בתוך גבולות ארץ ישראל, אדולף אייכמן ראה את עצמו מומחה מוסמך לעתידה של המדינה שבדרך. בדו"ח מפורט שחיבר למפקדיו טען אייכמן שמצבו הכלכלי של היישוב העברי איום ונורא, ולא נראה שהוא עומד להשתפר בקרוב. הוא לא תלה את המצב הקשה בתנאים חומריים או גיאו-פוליטיים כאלו ואחרים, אלא (כיאה לנאצי אדוק) האשים בכך את אופיים הערמומי וההרסני של היהודים, הנאלצים לרמות אחד את השני בהיעדר ארים לרמותם.

החשש הגדול ביותר של אייכמן היה שגירוש היהודים מגרמניה יתרום בעתיד להקמת ישות יהודית חזקה ומשגשגת, שתסתמך על הרכוש הרב שיביאו איתם המגורשים לארץ ישראל. אייכמן פחד כי ברבות השנים אותה מדינה יהודית תהווה איום לגרמניה הנאצית.

​בסופו של דבר, פרוץ המרד העברי וההתנגדות של ההנהגה הערבית באזור להגירתם הכפויה של יהודי הרייך לשטחה הורידה את התכנית מעל הפרק. לא תרמה אף העובדה שהבריטים פעלו להגביל את העלייה היהודית, עד שעצרו אותה לחלוטין בזמן מלחמת העולם השנייה.

בתום תפקודו כאחד מראשי תלייני העם היהודי במלחמת העולם השנייה ועם מפלתה המוחצת של גרמניה הנאצית, נפל אייכמן בשבי האמריקני. עם עזרה מחבריו הנושנים, הצליח להימלט ממחנה השבויים תחת זהות בדויה לארגנטינה. בשנת 1960 עלה המוסד על עקבותיו, חטף אותו והביאו למדינת ישראל למשפט. בתום משפט ארוך, הורשע ונשפט לגזר דין מוות. בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, 1962, הוצא להורג על ידי אותה מדינה יהודית, שכה חשש מהקמתה עוד טרם המלחמה.

 

לקריאה נוספת:

חוה אשכולי, "הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1939-1932)"

שלמה אהרונוסון, "היטלר, בעלות הברית והיהודים"

משפט אייכמן. קרדיט: דוד רובינגר