מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?
שהחליט הנער שלמה בן יהושע אי שם באמצע המאה ה-18 להפסיק להתפלל, הוא למעשה החליט להגשים את הנאורות של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט. חוסר הבגרות לפי הקאנט מתבטא "באי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת", והנער בן יהושע החליט שהוא משתמש בתבונתו. והעובדה שהוא נחשב בעיני רבים כעילוי בתורה, ואחרים כבר ראו לעיניהם איך הוא יגדל להיות תלמיד חכם ומלמד, לא מנעה ממנו לחפש לו דרך אחרת.
הנער שלמה בן יהושע אמנם לא שמע על קאנט, בשעה שגדל בקהילה היהודית ליטאית הסגורה של העיירה נייסוויז', אבל אקט המרידה שלו הוביל אותו לעזוב לבסוף את הקהילה היהודית המסוגרת ולצאת לחפש את דרכו במרחק אלפי קילומטרים מליטא.
תחילה נדד שלמה ברחבי אירופה בחיפוש אחר פרנסה. עם הזמן, הרגיש שהתשוקה לידע והרצון לחוות את האלוהי בדרגה גבוהה יותר מדרגת ההמון הנבער בוערים בו. לשם כך, ניסה את מזלו בתנועת החסידות המתפתחת.
המפגש עם החסידות, בדיוק כמו המפגש עם היהדות הרבנית של ליטא, עורר בו שאט נפש עמוקה. ברגע של ייאוש קיומי, ניסה אפילו להתנצר, אך הכומר הפרוטסטנטי שפגש סירב להיענות לבקשה כה תמוהה מצד צעיר יהודי המצהיר שאינו מאמין בעיקרי הנצרות, אלא פשוט רואה בה דת מוסרית יותר מזו היהודית.
בהמשך מסעו, על אדמת גרמניה, נכנס תחת חסותו של בכיר תנועת ההשכלה היהודית – משה מנדלסון. לאחר שלימד את עצמו גרמנית מושלמת, נעזר בקשריו של מנדלסון כדי למצוא לעצמו פרנסה. הוא המשיך והתעמק בכתבי הרמב"ם (וכאות הוקרה לגדולתו, שינה את שמו לשלמה מימון), וברבות השנים אף פיתח עניין בפילוסופיה לא יהודית – לאחר ששלט בתורותיהם של שפינוזה, לייבניץ ויום על בוריין, הרגיש חובה לעיין ב"ביקורת התבונה הטהורה", ספרו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, ששמע מרבים על גדולתו.
דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18
מרגע שפתח שלמה מימון את ספרו עב הכרס של קאנט, גילה אמת על-היסטורית שמגלה כל סטודנט צעיר ונלהב לפילוסופיה – לקרוא את קאנט זה לא עסק פשוט כלל וכלל. וכך תיאר מימון את הקריאה הראשונה שלו ביצירה:
"דרך עיוני בחיבור זה היה משונה ביותר. עם קריאתי הראשונה בו לא השגתי כל פרשה מפרשיותיו אלא השגה עמומה, ואחר כך התאמצתי לברר לי את ההשגה הזאת מתוך עיון עצמי ולעמוד בדרך זו על כוונתו של המחבר."
הציצוטים בכתבה לקוחים מהאוטוביוגרפיה "תולדות שלמה מימון". מוזמנים ללחוץ על התמונה ולעיין בספר הסרוק המונגש במלואו
ככל שהמשיך לקרוא גילה שהשיטה הקאנטיאנית דווקא מחדדת את מסקנותיו הקודמות, ופנה לחבר ספר בשם "פילוסופיה טרנצדנטלית". החיבור הזה הגיע לידיו של עמנואל קאנט (מימון היה זה שתחב אותו לידיו). חודשים ספורים עברו ללא תשובה, ומימון החל להתייאש. לבסוף שלח קאנט שני מכתבים: בראשון, המופנה אל החבר הוותיק של מימון שקישר בין הפילוסוף הפרוסי להוגה היהודי הנלהב, הוכיח תחילה הפילוסוף את החבר באומרו:
"אבל מה זה עלה על דעתך, ידיד יקר, לשלוח לי חבילה גדולה של חקירות דקות מן הדקות לא לקריאה בלבד, אלא גם לעיון? והרי אני עומד בשנת השישים ושש לימי חיי והנני עמוס עבודה רבה לסיים את תוכניתי… ומלבד זה מעסיקים אותי בלי-הפסק מכתבים מרובים, התובעים ביאורים מיוחדים לכמה עניינים שבשיטתי, ולא עוד אלא שגם בריאותי נתרופפה. ולפיכך כמעט שגמרתי בלבי להשיב את כתב-היד בחזרה מתוך התנצלות, שיסודה בטעמים האמורים למעלה."
ובכל זאת, משהו גרם לו לשנות את דעתו:
"ואולם אף הצצתי בכתב-היד, הכרתי מיד את ערכו המעולה, ולא זו בלבד שאף אחד מן החולקים עלי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון, אלא שרק מועטים נתייחדה להם חריפות-שכל גדולה כל כך לחקירות עמוקות כגון אלה…"
הפילוסוף עמנואל קאנט
במכתב השני, אל מימון עצמו, בירך אותו קאנט על שמתוך ספרו "ניכר באמת כישרון בלתי-מצוי למדעים עמוקים".
לא יהיה זה מוגזם להגיד שמרגע זה ואילך, הלך והתפרסם שמו של היהודי הנודד ברחבי אירופה כמבקר והוגה חריף. הוא המשיך ופרסם מכתביו בשורה ארוכה של עיתונים חשובים (יהודיים ולא יהודיים), ולאחר מותו של משה מנדלסון, לקח חלק חשוב בתנועת ההשכלה היהודית הפורחת.
דיוקנו של שלמה מימון, ההוגה היהודי שהעז להשיג על קאנט
שלמה מימון הלך לעולמו בגיל 46 בשלזיה שבגרמניה. מספרים שילדי הקהילה היהודית בה נקבר ליוו את מנוחתו האחרונה במטר בלתי פוסק של אבנים. כיום אנחנו זוכרים אותו בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שחיבר, המספקת הצצה כמעט חסרת תקדים לחייו הקומיים-טרגיים של יהודי בן המאה ה-18 שניסה (והצליח) לחיות בין הפילוסופים הגדולים של תקופתו.
אם אהבתם את הכתבה הזאת, ודאי תשמחו לקרוא על יהודים יוצאי דופן נוספים:
1. השחקנית שדחתה את חיזוריו של אלכסנדר דומא.
2. רודריגו לופז: הרופא האישי של המלכה אליזבת והסוחר (האמיתי) מוונציה.
3. המכתבים האישיים של משפחת דרייפוס חושפים את מלחמתה של לוסי למען בעלה.
פרק 63 בספר לימוד העברית של משה רות (שנכתב עבור קהל דובר גרמנית) נפתח בסיפור שנקרא "ביער". זהו סיפור אירופי טיפוסי, סצנה המוכרת למשפחות רבות: אמא, אבא וילד מטיילים ביער. במהלך הטיול, שרים בני המשפחה שיר עברי כדי לעודד את רוחם. הם אף פוגשים מספר חיות בדרך, כולל חיה אחת היושבת על ענף – "(…) סנאי קטן, מלקק את כפותיו". הסנאי החמוד לא מופיע עוד בהמשך הסיפור, ולכן כשהתבקשו קוראות וקוראי הספר לענות בעברית על השאלה "מה עושה הסנאי?" התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה.
