נפוליאון קרא לזה מלחמת הלוויתן והפיל: הלוויתן – בריטניה השולטת בימים החריבה באבוקיר בראשון באוגוסט 1798 את הצי של הפיל – צרפת המהפכנית. 'צבא האוריינט' שבראשו עמד הגנרל הקורסיקני מצא את עצמו כלוא במצרים. באמצע יולי, פחות מחודש לפני, מצא קצין הנדסה בשם פייר פרנסואה-חוויאר בושר אבן גרניט בעלת כיתוב בשלוש שפות: הירוגליפים, כתב דמוטי (כתב חרטומים) ויוונית עתיקה. גם אם לא הבין מדוע, הבין הקצין את ייחודה של האבן.
האבן נלקחה לאוהלו של הגנרל ז'אק פרנסואה מנו ושם פענחו דוברי היוונית העתיקה את הכיתוב התחתון המציין שההוראה המלכותית שנכתבה על האבן מופיעה בשלוש השפות. המפתח להבנת שפת ההירוגליפים נמצא.
תחילה הועבר האבן לקהיר, אך משהבינו הצרפתים שימיהם במצרים מתקרבים לקיצם בשנת 1800, הורה הגנרל מנו להעביר את האבן אל אלכסנדריה, בה התבצרו כוחותיו. הסכם הכניעה שנחתם ב-26 באוגוסט 1801 קבע שכל העתיקות שמצאו הצרפתים הם מעתה רכוש הכלל, או במילים מכובסות פחות – הכל עובר לידיה של האימפריה הבריטית.
מנו ניסה להחביא את האבן בין חפציו האישיים, אך תוכנית זו כשלה: האבן הייתה מפורסמת מדי מכדי שהבריטים יסכימו לוותר עליה. אבן רוזטה הוחרמה. היא הגיעה אל חופי בריטניה בפברואר 1802. האבן, יחד עם עשרות רבות של ממצאים ארכיאולוגיים, הועברה לבריטניה. השאלה שנשארה פתוחה היא מי יהיה הראשון לפענח את כתב הפרעונים הסתום – הצרפתים או הבריטים?
מכתב מאת הגנרל האנגלי האצ'ינסון אל המפקד העליון הצרפתי מנו בנוגע למסירת פריטים ארכיאולוגיים, ובמיוחד "האבן מרוזטה". מסירת האבן הייתה התנאי שהציבו הבריטים להחזרת הכוחות הצרפתיים לצרפת באמצעות הצי הבריטי לאחר המפלה של צבא צרפת. המכתב נשלח ב-5 בספטמבר 1801. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו
מי יעניק לפרעונים את שפתם מחדש?
אבן רוזטה במוזיאון הבריטי. צלם: Hans Hillewaert
אל חקר הכתב המצרי הקדום הגיע החוקר הבריטי תומאס יאנג בשנת 1814. לאחר שביסס את עצמו בתור חוקר ומדען האחראי על שורה ארוכה של פריצות דרך: מחקר האופטיקה, האנטומיה ואפילו הימאות, פנה החוקר לעסוק בחידה שהסעירה אותו יותר מכל: פענוח אבן רוזטה. הוא התמקד בניסיון לפענח את הכתב הדמוטי (הכתב המצרי העתיק) החרוט באמצע האבן. הוא האמין שהמפתח נמצא בקופטית, ניב של השפה המצרית הקדומה שנשמרה בידי הקהילה הנוצרית במצרים. מן הצד השני של התעלה נשף בעורפו חוקר צעיר ושאפתן, ז'אן פרנסואה שמפוליון.
"האדם האחרון שידע הכל", תחריט של תומאס יאנג הצעיר
יחד עם אחיו הבכור, עקב שמפוליון בהתלהבות אחר המסע של נפוליאון למצרים. בייחוד משכו אותו הידיעות על גילויה של אבן רוזטה. בשנת 1807, והוא בן 16 בלבד, הכריז בפני החברה למדעים ואומנויות בגרנובלה, העיר בה השתקע עם אחיו הבכור, כי החליט להקדיש את חייו לפענוח אבן רוזטה. באמצעותה, המשיך וטען בפני חברי המוסד המכובד, ישחזר בעצמו את ההיסטוריה השלמה של הפרעונים. הייתה זו החלטה שהובילה אותו לחיות מרבית חייו בדלות ובעוני, אך הוא מעולם לא התחרט עליה.
ז'אן-פרנסואה שמפוליון
בגיל 23 חיבר שמפוליון את הראשונה ביצירות המופת שלו, אנציקלופדיה בת שני כרכים המכילה את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והארכיאולוגיה של מצרים העתיקה. בעקבות טעות במשלוח הגיעו שני הכרכים לחברה המלכותית למדע בבריטניה, וכך התגלגלו לידיו של תומאס יאנג. ההתכתבות הענפה בין שני האישים החלה.
קסמו ושנינותו של שמפוליון הצליחו לכבוש את הקשים שבספקנים, אך נראה שיאנג נשאר חסין. הוא אמנם סייע לחוקר הצרפתי הנלהב והאובססיבי אך רק ככל שחייב אותו הנימוס. הוא סיפק לו תמונות של אבן רוזטה ומידע מעורפל על הישגיו בתחום. יאנג התמקד בכתב הדמוטי והצליח לפענח מספר מילים וביטויים באמצעות השוואתם ליוונית. הוא ביצע לא מעט שגיאות במהלך הדרך, אך השערותיו התבררו כנכונות. למרות ההצלחה המבטיחה הזאת הוא העלה השערה אחת שסתמה את הגולל על המאמץ כולו: היות שהצליח לזהות רק שמות של מלכים, החליט שהאלף-בית ההירוגליפי שהחל לפענח מתמקד רק בשמות "זרים" ועל כן לא יוכל לפענח את הכתב כולו. השערה זו הובילה אותו לזנוח את חקר ההירוגליפים.
שמפוליון הגיע למסקנה שונה בתכלית: ככל שהתעמק החוקר הצרפתי הצעיר בפענוח ההירוגליפים הוא הבין שמדובר בכתב המחבר בין הפונטי לפיקטורי – בין סימנים הנקראים בצורה מסוימת ובין תמונות המייצגות מילים. ההבנה הזאת (בשילוב עם הידע העצום בהיסטוריה מצרית שצבר) הובילה לפריצת הדרך הראשונה בדרכו לפענח את כתב ההירוגליפים: הוא פענח את המילה הראשונה – רעמס – שילוב של המילה המצרית ל'שמש' (רמ) והמילה המצרית ל'לידה מחדש' (מיסס). הפתרון היה בידיו.
כתבות נוספות על המסע של נפוליאון:
מסע אינטראקטיבי: נפוליאון היה פה!
כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה
