התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי

הרבה הרבה הרבה לפני הרצל. הכירו את התכנית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

בזמן מסעו של נפוליאון בארץ ישראל הוצעה לו תכנית פעולה מפורטת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עיקריה: היהודים "בעלי הממון" יקימו מדינה ועל הדרך גם "ינחיתו מכת מוות לאשראי של האויב הבריטי".

בין אוספי הספרייה הלאומית מצוי אוסף מסמכים הקשורים לפעילותו של נפוליאון בונפרטה. רבות מן התעודות שייכות לתקופת שהותם של בונפרטה וצבאו במצרים ובארץ ישראל (1789 – 1801).

בתערוכה "נפוליאון היה פה!", שנפתחה לפני כשבוע בספרייה הלאומית, מוצגות לראשונה תעודות, ציורים, מפות ומדליות המייצגים את המסע למצרים ולארץ ישראל. האוסף, שהינו חלק מעזבונו המרשים של המזרחן המלומד אברהם שלום יהודה, נרכש על ידיו בעקבות מכירה פומבית של נפוליאוניקה שנערכה בסות'ביס בלונדון ב-1936.

מבין 1,013 המסמכים שרכש, היה ליהודה עניין מיוחד במכתב אחד יוצא דופן. היה זה מכתבו של חייל אירי מורד ופרוטסטנטי אדוק, בשם תומס קורבט, שיחד עם אחיו הצטרף לצבא צרפת וב-1798 נלחם שכם אל שכם עם הצרפתים נגד אירלנד. עיקרו של המכתב – הצעה לפעולה שתביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, כמעט מאה שנים לפני שרעיון זה הועלה ע"י תיאודור הרצל.

 

ממכתבו של תומס קורבט

 

המכתב מ-17.2.1798, ימים ספורים לפני שנפוליאון צר עם צבאו על עזה, הופנה אל פול באראס, שעמד בראש הדירקטוריון בפריס, והיה פטרונו של בונפרטה. בפתח דבריו מציין קורבט כי הוא כותב אל באראס כידידו של בונפרטה, שידע להבחין בגאונותו המבריקה, ומפנה אליו תכנית שהתעוררה אצלו בהשראת הגנרל עצמו. מדבריו משתמע כי יש לו עניין כי הדברים יובאו לידיעת בונפרטה.

 

 

במכתב, שכתוב בצרפתית עילגת למדי, מציין קורבט כי היהודים הם "עם גאה ונכבד… שחש השפלה במצבו" וממתין "בקוצר רוח לעידן שבו ישוקם מחדש כאומה". "תקווה זו", כך כותב המחבר, "נתמכת ומטופחת בקרבם על ידי שפע נבואות וחזונות שמבטיחים את התגשמותו של אירוע זה. אין ספק שיהיו מוכנים לקרבנות גדולים, ויפנו את כל מאמציהם להגשמה המהירה של הזדמנות כה נחשקת". יתר על כן, מאחר והם מחזיקים בידיהם "חלק גדול של הכספים באירופה", הם זקוקים אך "לבסיס ממנו יוכלו לפעול" על מנת להגשים את חלומם הגדול, זאת כיוון שאפילו לאחר שיקבלו זכויות אזרח בצרפת, עדיין יראו בה אך "קורת גג זמנית" ו"יחושו שעדיין אינם העם היהודי".

באמצעות פול באראס, מציע לפיכך קורבט לנפוליאון לקרוא ליהודים לבוא למצרים, לרכוש בה חלקת אדמה ולהגשים בכך את הנבואות על פיהן ישובו למצרים (דב' כח' 68; ישע' יא' 12 ועוד). על קרקע זו "יבססו את הרפובליקה המחודשת שלהם" שתשמש "כצעד, מדרגה בלבד, בדרך לפלסטינה", הלא היא "אותה ארץ מפורסמת בה ייפסקו עבודות הפרך שלכם ואושרכם יהיה מושלם". לא רק היהודים יפיקו תועלת ממהלך זה, אלא צרפת כולה. כאן מקבל המכתב ניחוח אנטישמי מעט. היהודים הם הלא בעלי הבנה גדולה בכספים. ה"רוח הלאומית לספסרות" (בה ניחנו היהודים) "תתערב ותסיט כספים שיועדו להלוואות של Pitt [הכוונה לראש ממשלת בריטניה באותה עת, ויליאם פיט הצעיר] למטרה של קניית חלקות… כך ניתן יהיה להנחית מכת מוות לאשראי של אומה אויבת גדולה שגדולתה מושתתת על אשראי יהודי".

 

 

מכתבו של קורבט מעלה במפורש אם כן, את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה, אותה מדינה אותה משתוקקים היהודים לשוב ולהקים מאז שיצאו לגלות. קורבט, שהיה ככל הנראה פרוטסטנטי אדוק, מושפע בבירור מרוחות פרוטסטנטיות מילניאריסטיות שנשבו באותה עת באנגליה. חוגים אלה ראו במהפכה הצרפתית ובעלייתו המטאורית של בונפרטה סימן מובהק לקץ הימים המתקרב והולך. גירושו של האפיפיור מרומא על ידי בונפרטה ב-1797 אושש ציפיות אלו, ואלו מסעו של בונפרטה למזרח התיכון היה שלב ראשון בדרך לשיבת היהודים לארצם, שיבה שבסופה עתיד העם היהודי להמיר את דתו לנצרות ושבעקבותיה תגיע מלכות השמיים. השנה – 1799 – הייתה אף היא אות וסימן ברור לשיטתם של מחשבי קיצין, שציפו בקוצר רוח לשנת 1800.

 

"קול רנה" מאת יהודה ליב בן-זאב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, 1810

 

מכתב מרתק זה, הרואה בהתגשמות החלום היהודי חלק מהתרחשויות אחרית הימים לא היה קול קורא במדבר. למעשה, קדמו לו מספר קריאות מסוג זה. שנה קודם לכן, ב-1798, פורסם מסמך דומה בשם "מכתב לאחי היהודים", שנכתב לכאורה על ידי יהודי, שגם בו הוצע ממש אותו רעיון על פיו היהודים יקימו מועצה שתשתף פעולה עם הדירקטוריון על מנת להקים מדינה יהודית שתשתרע בין מצרים התחתונה ופלסטינה. באפריל אותה שנה, כשמסעו של נפוליאון למזרח היה עדיין בגדר סוד, פורסם מאמר אנונימי דומה בעיתון צרפתי בן הזמן, שהציע לקבץ את היהודים יחד עם אוצרותיהם הרבים מארבע כנפות תבל ולסייע לצרפתים בכיבוש מצרים וסוריה כדי שיוכלו לשוב לפלסטינה.

הרוחות סערו לא רק בקרב המילניאריסטים הפרוטסטנטים אלה גם בקרב היהודים. מאז שיחרר בונפרטה ב-1797 את היהודים מן הגטו באנקונה ומגטאות אחרים, ראו בו היהודים מושיע. בפברואר 1799 כתב מפקח צרפתי לפיליפ אנטואן מרלין, אחד מחברי הדירקטוריון, כי פגש ביהודי שאמר לו שנפוליאון הוא המשיח, ושהוא עומד לבנות מחדש את המקדש. היהודי התעקש לדבריו כי "ישנם מיליון וחצי יהודים באירופה שיקריבו את חייהם והונם למען מבצע מזהיר זה! נפוליאון הוא המשיח!"

 

מזמור שיר לנפוליאון הגדול הקיסר, 1806. לחצו על התמונה למזמור המלא

 

לכאורה קרמו תכניות אלו שרווחו באירופה עור וגידים בזמן שהותו של בונפרטה בארץ ישראל. ב-22.5.1799, פורסמה בעיתון הצרפתי הרשמי "Le Moniteur Universel" ידיעה על פיה "בונפרטה פרסם הודעה בה הוא קורא ליהודי אסיה ואפריקה לבוא ולחסות תחת דגלו על מנת להקים מחדש את ממלכת ירושלים. הוא כבר צייד רבים מהם בנשק וגדודיהם כבר מאיימים על חלב." ידיעה זו נראית מגוחכת בהתחשב בעובדה לילה קודם, בין ה-20 ל-21 במאי, נערך צבאו של בונפרטה לנסיגה חשאית מעכו, תותחיו ומרגמותיו של הצבא הצרפתי נקברו בחול, והוא יצא למסע קשה בדרכו חזרה למצרים כשהוא נושא עמו מספר עצום של חיילים פצועים וחולים בדבר המוטלים כריחיים על צווארו.

 

האם אמנם קרא בונפרטה ליהודים לבוא ולהקים בסיועו מדינה בארץ ישראל?

שאלה זו עלתה במפגיע ב-1940 בעקבות פרסומה של תעודה בידי פרנץ קובלר הקרויה "מנשר נפוליאון ליהודים". תעודה זו, שהייתה העתק במכונת כתיבה של תעודה בגרמנית של המאה היח', הייתה אולי תרגום של מסמך שנכתב במקור צרפתית. תאריך המסמך הוא ה-20.4.1799, בעת התעלות רוח צרפתית ארבעה ימים בלבד לאחר הנצחון המזהיר בקרב תבור, כאשר הצרפתים שלטו בגשר בנות יעקב וכפסע היה בינם ובין דמשק. במנשר, הנסמך על נבואות מקראיות, נקראים היהודים לנקום אלפיים שנות השפלה ו"לגאול את אדמת ישראל" בסיועו של "הצבא הצעיר שנשלח לכאן על ידי ההשגחה העליונה.. עשה את ירושלים לבירתו, ותוך מספר ימים יעלה על דמשק…"יורשיה החוקיים של פלסטינה! האומה הגדולה שאינה סוחרת באנשים ובארצות.. קוראת לכם בזאת, לא רק לכבוש את אדמתכם, כי אם לקחת את מה שנלקח מעמכם, ובערבותה ותמיכתה של אומה זו, להישאר אדוניה, ולשמור עליה מפני כל הבאים אליה."

 

שיר לכבוד נפוליאון הראשון, 1811. לחצו על התמונה לשיר המלא

 

דיו רב נשפך על השאלה האם אמנם פורסם מנשר שכזה על ידי בונפרטה. בעקבות גילוי מכתבו של קורבט, פרסם אברהם שלום יהודה מאמר בו טען כי תכניתו של האחרון אכן הגיעה לידיו של בונפרטה, וכי זה בחר להוציאה לפועל ואף פרסם מנשר ליהודים ברוח זו. ייתכן כי בונפרטה אמנם התכוון לנסות ולהסתייע ביהודים לו היה מסעו הצבאי לארץ ישראל נוחל הצלחה כפי שציפה. הדבר אינו מופרך, שכן לאחר הנצחון בתבור ב-16.4.1799 הציעו לו אנשי שכם, הדרוזים והמרונים את תמיכתם. אולי תכנן אם כן, לפרסם את המנשר מ"מפקדתו בירושלים", המקום בו לכאורה נכתב, לאחר שיכבוש את עירו של דוד המלך. ייתכן כי גם הידיעה ב"מוניטר אוניברסל" מעידה אולי על קריאה ליהודים שמעולם לא הבשילה.

רוחות אפוקליפטיות ומשיחיות אכן נשבו בקרב הנוצרים והיהודים באירופה עם עלייתו המטאורית של בונפרטה, ועוד יותר מכך עם כיבושה של מצרים. בונפרטה היה מצביא בעל חלומות גדולים, וככזה, בהחלט ייתכן כי נכון היה לאמץ רעיונות משיחיים אלו – אך המסמכים שבידינו אינם מוכיחים כי כך היה. ברור רק כי מאה שנים לפני הרצל כבר נסחפו יהודים ונוצרים לחלום המדינה היהודית בעקבות דמותו ופועלו של בונפרטה.

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

 

עוד כתבות מרתקות על מסע נפוליאון:

פרויקט מיוחד: הצטרפו למסע נפוליאון לארץ ישראל!

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כשכדורים שורקים מעל הראש, האמן הצרפתי חולם על קלאופטרה

חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

במסמך נדיר משנת 1943 שנמצא בארכיון הספרייה הלאומית מאחל הימלר למופתי: "איחולים חמים להמשך מאבקכם בפולשים היהודים עד הניצחון הגדול".

פגישת המופתי והיינריך הימלר בשנת 1943, צלם: אלבר קורט

"אל המופתי הגדול אמין אל חוסייני

התנועה הנציו-סוציואליסטית של גרמניה הגדולה חרטה על דגלה מראשית דרכה את מאבקה ביהדות העולם.

מסיבה זו היא עוקבת מקרוב אחר מאבקם של הערבים שוחרי החרות – ובמיוחד בפלסטינה – כנגד הפולשים היהודים.

ההכרה המשותפת באויב, והמאבק המשותף נגדו הם שיוצרים את הבסיס האיתן בין גרמניה למוסלמים שוחרי החרות בכל העולם.

ברוח זו, אני שמח לאחל לך ביום השנה להצהרת בלפור האומללה, איחולים חמים להמשך מאבקכם עד הניצחון הגדול.

מפקד האס אס בכל הרייך, היינריך הימלר"

 

מכתבו של היינריך הימלר אל חאג' אמין אל-חוסייני. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג העולם הערבי?

בשנת 1937 ביקשו שלטונות המנדט לשים את ידיהם על המופתי בגלל מעורבותו במרד הערבי. בתגובה, ברח המופתי מהארץ ללבנון ומשם לעיראק, בה עשה כשנתיים. בעיראק חבר לקבוצה פרו-נאצית בהנהגתו של רשיד עלי אל-כילאני שמרדה במשטר המלוכה וביצעה הפיכה צבאית באפריל 1941, הפיכה שהחזיקה מעמד חודשיים בלבד עד הגעתם של כוחות צבא בריטיים אל פאתי בגדד. כילאני ברח ויחד עמו נמלט המופתי דרך איראן לאיטליה ולגרמניה הנאצית. המופתי הגיע לברלין בנובמבר 1941.

רצף הניצחונות המדהים של הוורמאכט שכנע את המופתי שעליו להשיג פגישה עם אדולף היטלר, הפיהרר של הרייך השלישי עצום הממדים. במהלך הפגישה בת 90 הדקות בין היטלר למופתי עמל המופתי להציג את עצמו לא רק כמנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, אלא כמנהיג כל הערבים ואפילו כנציג המוסלמים.

 

תצלום פגישתם היחידה של הפיהרר אדולף היטלר למופתי חאג' אמין אל-חוסייני, צלם: היינריך הופמן

 

בדומה למצע האידיאולוגי של תנועת "האחים המוסלמים", האמין המופתי ברעיון האחדות המוסלמית ובמאבק לעצמאותם של העמים הערבים מעול המעצמות הקולוניאליות – בריטניה וצרפת. בגרמניה עמל להשיג הצהרת תמיכה נאצית בעצמאות המדינות הערביות ותמיכה בסילוקם של בריטניה וצרפת מהמזרח התיכון. מאבקו בציונות היה נדבך אחד במאבק בקולוניאליזם האירופאי, נדבך שעלה בקנה אחד עם האנטישמיות הארסית שלו, אותה עמל להפיץ בשנותיו בגרמניה באמצעות שידורי "רדיו ברלין" בערבית.

במסגרת המאבק בציונות, סימן המופתי את יום הצהרת בלפור כיום מחאה מרכזי בלוח השנה כיוון שהבין שרק בעזרת הכרה דיפלומטית ממעצמות העולם תוכל הציונות לממש את שאיפתה: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מתוך פחד עמוק שהשמדת היהודים המתנהלת תוביל את הנמלטים אל תחומי פלשתינה, ביקש המופתי להשיג מראשי המשטר הנאצי הבטחה ששום יהודי לא יישלח לשם.

המברק שהתגלה על ידי הספרן דניאל ליפסון בימים אלה בארכיוני הספרייה הלאומית, ומתוארך ככל הנראה לשנת 1943, מכיל הבטחה של היינריך הימלר – אחד מהמוחות שהגו את 'הפתרון הסופי' – לכך שגרמניה הנאצית תעמוד לצד העם הפלסטיני במאבקו נגד הצהרת בלפור "האומללה".

"בסופו של דבר", מעריכה ההיסטוריונית ד"ר אסתר ובמן מאוניברסיטת תל אביב, "כשל המופתי בהשגת מרבית מטרותיו: גרמניה הנאצית לא הכריזה על תמיכתה ברעיון העצמאות הערבית והמנהיגות הנאצית ניצלה אותו כדי לממש את מטרותיה. גם ניסיונו להתסיס את ערביי המזרח התיכון נגד השלטונות הקולוניאליים במהלך מלחמת העולם השנייה לא צלחו. ההישג המשמעותי היחיד שלו, היה הצלחתו למנוע מספר מקרים שליציאת יהודים לפלשתינה בזמן המלחמה."

הכתבה חוברה בסיועה של ד"ר אסתר ובמן, חוקרת בכירה במרכז דיין ועומדת בראש היחידה לחקר סובלנות ואי סובלנות במזרח התיכון ע"ש זאב ורד.

 

 

כתבות נוספות שאולי תאהבו:

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

[wpv-autop][/wpv-autop][wpv-autop][/wpv-autop][wpv-autop]

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

ב-1911, כתב איתמר בן-אב"י באוטוביוגרפיה שחיבר, כי הוא וקצין טורקי נפגשו במלון ירושלמי. תוצאות הפגישה, כך טען לאחר מכן, הובילו את הקצין, כמאל אטאטורק, לאמץ את אחת הרפורמות מרחיקות הלכת שביצע. לימים, הדהדה הרפורמה בעיתונו של בן אב"י עצמו: הקניית שפת-כנען לכלל ישראל, באמצעות עברית הכתובה באותיות לטיניות.

אי שם בשנת 1911, כתב איתמר בן-אב"י באוטוביוגרפיה שחיבר, נפגשו קצין טורקי והוא, "הילד העברי הראשון", במלון ירושלמי. תוצאות הפגישה, כך טען לאחר מכן, הובילו את הקצין הטורקי, לימים כמאל אטאטורק, לאמץ את אחת הרפורמות מרחיקות הלכת ביותר שביצע.

תוצאות המפגש עודדו את בן-אב"י לנסות ולבצע את אותה רפורמה, הפעם על עמו – עם ישראל, המתעורר משנת התרדמה שלו וחוזר אל העברית (שחידש אבא – אליעזר בן יהודה).

​בטרם נבנה מלון "המלך דוד", היה "מלון קאמיניץ" לזירה השוקקת ביותר בירושלים – מנהיגים יהודים, קצינים טורקים ועשירים ערביים העבירו בו את לילותיהם, ספונים על כוסית משקה חם ומקשקשים ביניהם על עתיד המזרח התיכון. אחד מבאי המלון הקבועים היה לא אחר מ"הילד העברי הראשון", העיתונאי איתמר בן-אב"י. בערב סתיו ירושלמי אחד של שנת 1911, הסב בעל המלון את תשומת ליבו של בן-אב"י לקצין טורקי צעיר, "זהו שבקבוק עראק לצדו" (עמ' 213, 'עם שחר עצמאותנו').

 

איתמר בן-אב"י בתמונה משנת 1912 (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

 

כבר בתחילת השיחה גילה בן-אב"י את חיבתו העזה של בן שיחו, מוסטפא כמאל, לטיפה המרה. כשהסביר בן-אב"י לקצין שהרופא אסר עליו להריק כוסית משקה חריף בבת אחת, קבע מוסטפא כמאל בפסקנות ש"אילולא היה רופא זה מכרי מלפני זמן-מה, הייתי מנפץ כבר את גלגלתו".

הקצין הטורקי שטח בפני בן-אב"י ההולך ומשתכר את חזונו לעתיד: מדינה טורקית מודרנית, או במילותיו שלו עצמו: "טורקיה לטורקים – כצרפת לצרפתים וכאנגליה לאנגלים". למזלו של בן-אב"י, שלא עמד בקצב השתייה המסחרר של הקצין, נחלץ לעזרתו בעל המלון והרחיקו מהזירה. רק לאחר מספר ימים התחדשה שיחתם.

במהלך שתי שיחותיהם הנוספות סיפר הקצין שהספיק לפגוש באביו של בן-אב"י ולחקור אותו על נאמנותו לטורקיה. הקצין התרשם מאוד ממאמציו של אליעזר בן-יהודה להחיות את שפת עמו. העובדה הזאת הניחה את דעתו של בן-אב"י, שחשש שמדובר עד אז במלכודת, והוא החל להיפתח ולדבר בחופשיות עם בן שיחו. וכך במהלך מפגשם האחרון שטח בן-אב"י שני רעיונות שיתרמו לאחווה בין העם הטורקי ליהודי: הראשון – הקמת מדינה יהודית עצמאית במסגרת האימפריה העות'מאנית; והשני – על הטורקים והיהודים לזנוח את האותיות המקובלות של שפתם בעבור האותיות הלטיניות, הדומות כמעט "אחת-אחת לאותיות עבריות הקדומות". (עמ' 218, 'עם שחר עצמאותנו')

 

מוסטפא כמאל במדי צבא, תמונה משנת 1918 (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

 

שנים רבות לאחר מכן, הפך הקצין הצעיר לנשיא-המייסד של טורקיה המודרנית – מוסטפא כמאל אטאטורק ("אבי-הטורקים"). אחת מפעולותיו הגדולות ביותר הייתה לא אחרת מהתוכנית שהציע בן-אב"י בשיחתם: המעבר של הטורקית מאותיות ערביות לאותיות לטיניות.

 

פסל של מוסטפא כמאל אטאטורק, המציג את "אבי-הטורקים" מלמד את ילדי הרפובליקה אותיות לטיניות (צלם לא ידוע. מקור: ויקיפדיה)

מהפכה כמאליסטית בעברית

לאחר שנים רבות כעורך ועיתונאי מוערך, פרש/פוטר סופית איתמר בן-אב"י מעריכת 'דאר היום' בשנת 19333. הוא ניצל את החופש והפיצויים שזכה להם כדי להגשים את חלומו הגדול ולהקים עיתון משל עצמו. הוא בחר שם רב משמעות לעיתונו החדש, 'דרור', וביקש להפיץ דרכו את אותו חזון ששטח בפני אטאטורק: עברית הכתובה באותיות לטיניות.

 

מודעה המבשרת על פרסום עיתון 'דרור' בעיתונו הקודם של בן-אב"י,
'דאר היום', 20 בנובמבר 1933

 

באוטוביוגרפיה שחיבר, מסר את תגובתה הפושרת משהו של אשתו לפרויקט החדש שלו:

"בדרכנו יום אחד לנתניה כדי להתיעץ עם בן-עמי על האפשרות לעבור לעיר זו, חמדתנו, נתקלו עיני רעיתי במודעה שנתפרסמה לרוחב העמוד האחרון באחד מעיתוני תל-אביב, בזו הלשון:

'בעוד שבועות אחדים יופיע "דרור" – העתון העברי הראשון באותיות לטיניות בעריכת איתמר בן-אב"י, שרק עמוד אחד בו יהיה נדפס באותיות ארמיות'.

אכן היתה זו מודעה מנקרת-עינים בגודלה. רעיתי לא עצרה כוח לבלום את סערתה כנגדי: – המעט לך שהחרבת את "דאר-היום" בפזיזותך ובאי זהירותך, שאתה אומר לאבד שארית פרוטותינו ב"לטיניות" שלך? מי יקרא את העיתון? מי ירצה לבזבז עליו פרוטה? ומה יאמרו כל הסופרים והרבנים הרואים קדושה באותיות האשוריות המסורתיות, שאתה בא להתנקם בהן? האם לא לטירוף יחשבו את מעשיך? מה אתה חותה גחלים על ראשינו?

(…) למרבה ההפתעה נחטף ממש הגליון הראשון של "דרור" באותיות לטיניות."

 

 

הודעה על יוזמתו הנועזת של איתמר בן-אב"י. 22 בנובמבר 1933, 'The Palestine Post'

 

כבר בגיליון הראשון של עיתון 'דרור', הסביר העורך את חזונו. במאמר הנקרא 'MA ANU ROZIM?', קבע בן-אב"י שמטרת העיתון החדש הינה לגרום לכך "כי שפת כנען תהיה לקניין כל ישראל וכל התבל. עשרות מיליונים ידברו גם ילמדו עברית במהירות." הוא ראה את עצמו כממשיך הישיר של אביו – אם הצליח אליעזר בן-יהודה להפיץ את העברית המתחדשת לעשרות אלפי יהודים, המעבר לאותיות לטיניות יפתח את שפתנו "לשערי העולם הגדול מסביב".

 

הגיליון הראשון של עיתון 'דרור – בטאון ליהודה עצמאית'

 

הגיליון הראשון שיצא ב-17 בנובמבר 1933 נחטף במהירות מסחררת. כל ששת אלפי העותקים שהודפסו נקנו תוך שעות ספורות. למרות ההתלהבות הראשונית, המנהיג הציוני היחיד שתמך ביוזמה יוצאת הדופן של בן-אב"י היה דווקא זאב ז'בוטינסקי, שהשתעשע מספר שנים ברעיון של ספרות עברית הכתובה באותיות לטיניות כדרך להקל על ההמונים שאינם דוברי השפה לרכוש אותה בקלות.

 

הפרסום של 'דרור' עורר עניין לא רק בגבולות היישוב: כתבה שהתפרסמה ב-1 במרץ 1934 ב-'The 'Sentinel – עיתון שבועי של הקהילה היהודית בשיקגו

 

בסופו של דבר, העיתון שערך והפיץ איתמר בן אב"י היה לכישלון מסחרי מהדהד, ומגיליון לגיליון הידלדלה תפוצתו דרמטית. 16 גיליונות בני חמישה עמודים הופיעו עד לסגירתו. באוטוביוגרפיה שלו סיפק בן-אב"י עשר סיבות שונות ומשונות לכישלון "דרור": הפחד מאימת "גדוד מגיני השפה", חוסר ההיענות של סופרי ארץ ישראל, יותר מדי מאמרים באותיות זעירות, שירים לא קלים לקריאה ועוד…

הייתה זו יוזמתו העיתונאית האחרונה. כנראה שיש רעיונות נועזים כל כך שרק מנהיגים בעלי כוח דיקטטורי יכולים לכפות על עמם.

הייתה זו יוזמתו העיתונאית האחרונה. כנראה שיש רעיונות נועזים כל כך שרק מנהיגים בעלי כוח דיקטטורי יכולים לכפות על עמם.

לסיום, נציין כי עצם קיומו של המפגש בין איתמר בן-אב"י ובין מוסטפא כמאל אטאטורק מוטל בספק, היות שבאופן רשמי, בשנת 1911 הוצב הקצין הטורקי ומי שיהיה לימים נשיאה הכל-יכול של הרפובליקה הטורקית החדשה דווקא בלוב, הרחק הרחק ממלון "קאמיניץ" בירושלים.


אם אהבתם את הכתבה הזאת, אולי תשמחו להמשיך ולקרוא:

1. כשבן גוריון התנגד להעלאת עצמאותיו של ה"רוויזיוניסט הראשון".

2. האם היוזמה של בן-אב"י הייתה מקלה או מקשה על לימודי העברית של קפקא?

3. הייתה ל"ילד העברי הראשון" סיבה טובה לחשוש מגדוד מגיני השפה, ולא רק הוא חשש.

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?

דיוקנו של שלמה מימון

מה קורה כשנער יהודי מפסיק להתפלל ויוצא לחפש את עצמו בברלין, גרסת המאה ה-18? ואיך כל זה קשור לפילוסוף חשוב אחד, עמנואל קאנט שמו?

שהחליט הנער שלמה בן יהושע אי שם באמצע המאה ה-18 להפסיק להתפלל, הוא למעשה החליט להגשים את הנאורות של הפילוסוף הגדול עמנואל קאנט. חוסר הבגרות לפי הקאנט מתבטא "באי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת", והנער בן יהושע החליט שהוא משתמש בתבונתו. והעובדה שהוא נחשב בעיני רבים כעילוי בתורה, ואחרים כבר ראו לעיניהם איך הוא יגדל להיות תלמיד חכם ומלמד, לא מנעה ממנו לחפש לו דרך אחרת.

הנער שלמה בן יהושע אמנם לא שמע על קאנט, בשעה שגדל בקהילה היהודית ליטאית הסגורה של העיירה נייסוויז', אבל אקט המרידה שלו הוביל אותו לעזוב לבסוף את הקהילה היהודית המסוגרת ולצאת לחפש את דרכו במרחק אלפי קילומטרים מליטא.

תחילה נדד שלמה ברחבי אירופה בחיפוש אחר פרנסה. עם הזמן, הרגיש שהתשוקה לידע והרצון לחוות את האלוהי בדרגה גבוהה יותר מדרגת ההמון הנבער בוערים בו. לשם כך, ניסה את מזלו בתנועת החסידות המתפתחת.

המפגש עם החסידות, בדיוק כמו המפגש עם היהדות הרבנית של ליטא, עורר בו שאט נפש עמוקה. ברגע של ייאוש קיומי, ניסה אפילו להתנצר, אך הכומר הפרוטסטנטי שפגש סירב להיענות  לבקשה  כה  תמוהה  מצד   צעיר  יהודי המצהיר שאינו מאמין בעיקרי הנצרות, אלא פשוט רואה בה דת מוסרית יותר מזו היהודית. ​

בהמשך מסעו, על אדמת גרמניה, נכנס תחת חסותו של בכיר תנועת ההשכלה היהודית – משה מנדלסון. לאחר שלימד את עצמו גרמנית מושלמת, נעזר בקשריו של מנדלסון כדי למצוא לעצמו פרנסה. הוא המשיך והתעמק בכתבי הרמב"ם (וכאות הוקרה לגדולתו, שינה את שמו לשלמה מימון), וברבות השנים אף פיתח עניין בפילוסופיה לא יהודית – לאחר ששלט בתורותיהם של שפינוזה, לייבניץ ויום על בוריין, הרגיש חובה לעיין ב"ביקורת התבונה הטהורה", ספרו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, ששמע מרבים על גדולתו.

 

דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18

 

מרגע שפתח שלמה מימון את ספרו עב הכרס של קאנט, גילה אמת על-היסטורית שמגלה כל סטודנט צעיר ונלהב לפילוסופיה – לקרוא את קאנט זה לא עסק פשוט כלל וכלל. וכך תיאר מימון את הקריאה הראשונה שלו ביצירה:

"דרך עיוני בחיבור זה היה משונה ביותר. עם קריאתי הראשונה בו לא השגתי כל פרשה מפרשיותיו אלא השגה עמומה, ואחר כך התאמצתי לברר לי את ההשגה הזאת מתוך עיון עצמי ולעמוד בדרך זו על כוונתו של המחבר."

 

הציצוטים בכתבה לקוחים מהאוטוביוגרפיה "תולדות שלמה מימון". מוזמנים ללחוץ על התמונה ולעיין בספר הסרוק המונגש במלואו

 

ככל שהמשיך לקרוא גילה שהשיטה הקאנטיאנית דווקא מחדדת את מסקנותיו הקודמות, ופנה לחבר ספר בשם "פילוסופיה טרנצדנטלית". החיבור הזה הגיע לידיו של עמנואל קאנט (מימון היה זה שתחב אותו לידיו). חודשים ספורים עברו ללא תשובה, ומימון החל להתייאש. לבסוף שלח קאנט שני מכתבים: בראשון, המופנה אל החבר הוותיק של מימון שקישר בין הפילוסוף הפרוסי להוגה היהודי הנלהב, הוכיח תחילה הפילוסוף את החבר באומרו:

"אבל מה זה עלה על דעתך, ידיד יקר, לשלוח לי חבילה גדולה של חקירות דקות מן הדקות לא לקריאה בלבד, אלא גם לעיון? והרי אני עומד בשנת השישים ושש לימי חיי והנני עמוס עבודה רבה לסיים את תוכניתי… ומלבד זה מעסיקים אותי בלי-הפסק מכתבים מרובים, התובעים ביאורים מיוחדים לכמה עניינים שבשיטתי, ולא עוד אלא שגם בריאותי נתרופפה. ולפיכך כמעט שגמרתי בלבי להשיב את כתב-היד בחזרה מתוך התנצלות, שיסודה בטעמים האמורים למעלה."

ובכל זאת, משהו גרם לו לשנות את דעתו:

"ואולם אף הצצתי בכתב-היד, הכרתי מיד את ערכו המעולה, ולא זו בלבד שאף אחד מן החולקים עלי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון, אלא שרק מועטים נתייחדה להם חריפות-שכל גדולה כל כך לחקירות עמוקות כגון אלה…"

 

הפילוסוף עמנואל קאנט

 

במכתב השני, אל מימון עצמו, בירך אותו קאנט על שמתוך ספרו "ניכר באמת כישרון בלתי-מצוי למדעים עמוקים".

לא יהיה זה מוגזם להגיד שמרגע זה ואילך, הלך והתפרסם שמו של היהודי הנודד ברחבי אירופה כמבקר והוגה חריף. הוא המשיך ופרסם מכתביו בשורה ארוכה של עיתונים חשובים (יהודיים ולא יהודיים), ולאחר מותו של משה מנדלסון, לקח חלק חשוב בתנועת ההשכלה היהודית הפורחת.

 

דיוקנו של שלמה מימון, ההוגה היהודי שהעז להשיג על קאנט

 

שלמה מימון הלך לעולמו בגיל 46 בשלזיה שבגרמניה. מספרים שילדי הקהילה היהודית בה נקבר ליוו את מנוחתו האחרונה במטר בלתי פוסק של אבנים. כיום אנחנו זוכרים אותו בעיקר בזכות האוטוביוגרפיה שחיבר, המספקת הצצה כמעט חסרת תקדים לחייו הקומיים-טרגיים של יהודי בן המאה ה-18 שניסה (והצליח) לחיות בין הפילוסופים הגדולים של תקופתו.

אם אהבתם את הכתבה הזאת, ודאי תשמחו לקרוא על יהודים יוצאי דופן נוספים:
1. השחקנית שדחתה את חיזוריו של אלכסנדר דומא.
2. רודריגו לופז: הרופא האישי של המלכה אליזבת והסוחר (האמיתי) מוונציה.
3. המכתבים האישיים של משפחת דרייפוס חושפים את מלחמתה של לוסי למען בעלה.