הגדת "החרות", המוקדשת ליוסף וויסאריונוביץ סטאלין, היא בלי ספק מן ההזויות ביותר שנוצרו בסוגה האין-סופית של הגדות ליל הסדר, אך היא מרתקת בהיותה ראי לחלומות ואידיאלים של חרות ושוויון שהיו, כבר בעת חיבורה של ההגדה, מנותקים לחלוטין מהמציאות האכזרית.
זו הגדה חילונית לחלוטין בנוסחה, ועדיין חשוב לכותביה לנסות ולקשור את חזון האינטרנציונל למסורת היהודית הקלאסית של פסח וליל הסדר. היא נערכה, אוּיְרה ונכתבה בכתיבת יד בשנת 1953 על ידי מאן דהוא הנמנה על 'חוג הנוער המתקדם' בחיפה. באותם ימים תמימים לא העלה על דעתו איש מבני אותם חוגים מתקדמים – שספק אם מספרם עלה על כמה עשרות אנשים – שסטאלין הוא-הוא פרעה המודרני, המשעבד ולא הגואל.
בראשית 1953 נפתח במוסקבה 'משפט הרופאים' הידוע לשמצה, שבו הואשמו תשעה רופאים (שישה מהם היו יהודים, ובהם מירון וובסי הרופא האישי של סטאלין) בקשירת קשר להרעיל את מנהיגי ברית המועצות. משפט הראווה האנטישמי גרם לזעזוע עצום במדינת ישראל ולפילוג בתוך מפ"ם (משה סנה, פרש עם קבוצה שהאמינה ב'אשמתם' של הרופאים והקים את 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי' שלימים הצטרפה למק"י).
ב-5 במארס 1953 מת סטאלין, 'שמש העמים', והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. ליל הסדר של אותה שנה (תשי"ג) חל ב-30 במארס, ומסתבר אפוא שהחברים בחיפה, שכנראה הכינו את ההגדה עוד קודם שנודע דבר מותו של סטאלין, לא הספיקו לעדכן אותה בדברי צער ואבל.
שמו של הצייר שאייר את עמודי ההגדה לא נרשם, אך דומני שקל יהיה לזהותו עם גרשון קניספל (2018-1932), צעיר חיפני בן 21, שהיה אז בראשית צעדיו כאמן ופסל והזדהה כל חייו עם 'הריאליזם החברתי'. ציוריו ותחריטיו הידועים של קניספל, שנדפסו בספרו של המשורר אלכסנדר פֶּן 'לאורך הדרך' (תל אביב 1956), מצביעים על הקרבה הרבה לאיורי הגדת החרות של סטאלין, שצוירה בסך הכל שלוש שנים קודם לכן. קניספל, שחי שנים רבות בברזיל, נפטר בחיפה לפני כחצי שנה, ב-7 בספטמבר 2018.
בין הדברים שמאחדים את כולנו כעם בולטים השירים; אלה שכל אחד מאיתנו יכול לזמזם סתם כך, וכל מי ששומע ימשיך את המנגינה המוכרת. השירים הללו, נכסי צאן הברזל של התרבות שלנו, נעשו לפסקולי חיינו ובעינינו אין דבר ישראלי יותר מהם. אולם, למרבה ההפתעה, חלק ניכר מהמילים והמנגינות האהובות לקוח משירים לועזיים ממחוזות רחוקים.
1. "Whiskey in the Jar"
"ויסקי בצנצנת" הוא שירה של הלהקה האירית "הדבלינרז", ובמרכזו סיפורו של גנב דרכים. הגנב שודד פקיד ממשלתי, אך צחוק הגורל – זוגתו בוגדת באמונו וחוברת לאותו פקיד ממש, שמבקש נקמה. משם העניינים מתדרדרים…
לעומת זאת, הגרסה הישראלית עליה אמונה שלישיית גשר הירקון, עוסקת בתיאורי נוף פסטורליים ומשדרת נימה נעימה בשיר המוכר "סימן שאתה צעיר":
אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח,
אם בלילות אתה שיכור מן הירח,
אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת
ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת…
זה סימן שאתה צעיר
כמו יום אביב בהיר,
כמו יום אביב בהיר
סימן שאתה צעיר!
באופן מעניין, אותו לחן מתיישב נהדר עם שני הסיפורים הכל-כך שונים הללו. מה אתם מעדיפים?
2. "Star of the county down"
"הכוכב של מחוז דאון" הוא שיר עם אירי על עיירה בצפון אירלנד. את המילים כתב קתל מקגרווי (1927-1866) מרמלטון, מחוז דונגל.
השיר מוצג מנקודת מבטו של צעיר שפוגש נערה מקסימה בשם רוזי מק'קאן, המכונה "הכוכב של מחוז דאון". במפגש הקצר גדלה אהבתו של הצעיר, עד שבסוף הבלדה הוא מדמיין את עצמו נישא לנערה.
הינה טעימה מהשיר:
ליד העיירה בונברידג', במחוז דאון,
ערב אחד בחודש יולי שעבר
במורד אחו ירוק, הלכה נערה מתוקה
והיא חייכה כשעברה על פני.
היא נראתה כה צחה בשתי רגליה היחפות
ובזוהר שיערה בצבע חום-אגוז,
הייתי צריך לצבוט את עצמי
כדי לוודא שאני אכן עומד שם.
ממפרץ באנטרי עד רציף דרי
מגאלוויי ועד לדאבלין
לא ראיתי עוד נאה כמותה
כמו זו שפגשתי במחוז דאון.
בעודה אצה קדימה, רעד ראשי
ובהיתי בה המום
ושאלתי עובר-אורח
"מי היא זו, עם השיער בצבע חום?"
הוא חייך אלי, ובגאווה אמר,
"היא הפנינה של הכתר האירי הישן.
רוזי מק'קאן הצעירה מגדות באן
היא הכוכב של מחוז דאון"
שיר העם האירי עשה עלייה ונעשה אחד השירים המושמעים ברדיו הישראלי – אתם כבר בטח יכולים לנחש שמדובר בשירו הפופולרי של אהוד בנאי: "הכוכב של מחוז גוש דן".
בגרסה העברית של בנאי ניתן לראות שהעלילה המקורית נשמרת:
ברחוב קטן, במחוז גוש דן בקיץ שעבר
נערה יפה בדרכי חלפה ושלחה לי חיוך קצר
מכפות רגליים יחפות עד שיער חום אגוז זוהר
חיזיון מתוק, רק צריך לבדוק אם הייתי ישן או ער
מנהר ירקון עד הסמבטיון
מגליל עד לראש שטן
לא תמצא תמה, כמו אותה עלמה
היא הכוכב של מחוז גוש דן
האם אני מביט, בכוכב שביט? נשארתי עומד המום
אז שאלתי זר, שברחוב עבר, מי זו היא, הפיה בחום
הוא חייך אלי ואמר לי, זוהי פרח ארגמן
אבן הספיר, שושנת העיר, היא הכוכב של מחוז גוש דן.
בנאי סיפר לא פעם על משיכתו למוזיקה אירית וכיצד היא תרמה לגיבוש הצליל הייחודי שלו.
ואם כבר אהוד בנאי, נתחיל הפעם עם בת הדודה העברייה ללהיט בריטי מן האייטיז. את המילים כתב, כאמור, אהוד בנאי, את הלחן חיבר שלומי ברכה ואת השיר ביצעה להקת משינה. מדובר באחד מהמנוני הרוק הישראלי: "רכבת לילה לקהיר".
בשלב זה (כמובן לאחר שזמזמתם לעצמכם: "או אווו, אווו אוו או אוו") אתם בטח תוהים מה מקומו של שיר כחול לבן ברשימה זו. ובכן, השיר נכתב בהשראת השיר "Night Boat to Cairo" ("ספינת לילה לקהיר") מאת להקת 'מאדנס' הבריטית, שכידוע לרבים, שימשה מקור השראה עיקרי למשינה בתחילת דרכה.
המילים לא מספרות את אותו הסיפור והדמיון ניכר יותר בלחן ובעיבוד, אם כי גם הם אינם זהים לחלוטין למקור. מה שבטוח הוא שההשראה שספגה להקת הרוק הישראלית מלהקת הסקא-פופ הבריטית עיצבה חלק בלתי מבוטל מהחווייה המוסיקלית הישראלית.
אגב, במקור הקליטה משינה את השיר עם צעקת "One, two, three, four" לפני הפזמון החוזר. אולם, בעצתו של סולן הלהקה, יובל בנאי, הוחלפה הצעקה לשתי שורות בשפה הפרסית: "גילה גילה קוג'ה בודי" ו-"גילה גילה צ'יקר קארדה" ("גילה גילה, איפה היית?" ו-"גילה גילה, מה עשית?").
4. "Hurricane"
אם לא קיבלתם מספיק משינה וליבכם משווע לעוד, הסעיף הזה נכתב במיוחד עבורכם!
"הוריקן" הוא שיר מחאה שכתב בוב דילן עם ז'אק לוי, ומספר על מאסרו של רובין "הוריקן" קרטר. קרטר ואדם ששמו ג'ון ארטיס הואשמו ברצח משולש ב"לאפייט גריל" בפטרסון, ניו ג'רזי, ב-1966. בשנים שלאחר מכן התעוררה מחלוקת בקשר לתיק, בין השאר באשר לקיום ראיות פגומות ועדויות מפוקפקות שהביאו למשפט לא הוגן. באוטוביוגרפיה שלו, טען קרטר לחפותו. בוב דילן קרא את ספרו והחליט לבקרו בכלא בוודברידג טאונשיפ, ניו ג'רזי, שם הוחזק מאז המשפט. בשירו, בוב דילן טען להתנהלות גזענית לכאורה של המשטרה, שהובילה להרשעה כוזבת.
הנה הצצה לשירו של דילן:
יריות אקדח מצלצלות בלילה
פאטי ולנטיין נכנסת מן האולם העליון
היא רואה את הברמן בבריכה של דם
בוכה, "אלוהים, הם הרגו את כולם!"
כאן מתחיל סיפורו של ההוריקן,
האיש שהרשויות האשימו על פשע שלא ביצע
הכניסו לתא כלא, למרות שיכול היה להיות
האלוף של העולם.
שלוש גופות פאטי ראתה
ואדם נוסף בשם בלו, מסתובב שם באופן מסתורי
"לא עשיתי את זה", הוא אומר ומרים את ידיו
"רק שדדתי את הקופה, אני מקווה שאתם מבינים
ראיתי אותם שוכבים שם", אומר ואז שותק..
"אחד מאתנו צריך היה לטלפן למשטרה".
וכך קראה פאטי למשטרה
שהגיעה למקום עם האורות האדומים מהבהבים,
בליל ניו-ג'רזי חמים.
הגרסה הישראלית לשיר הזה מגיעה מבית מיודעינו, להקת משינה. הכוונה היא, כמובן, לשיר "גברת שרה השכנה":
ירייה נשמעה בקצה הרחוב
גברת שרה השכנה ראתה מקרוב
לילה תל אביב בוער וחם
סמל המשטרה היה מנומנם
כשהטלפון צלצל הודיעו על גופה
בקצה הרחוב כבר החובש כיסה עם השמיכה
גברת שרה השכנה אמרה לשוטרים
ראיתי שתי דמויות צועקות ויורים
בינתיים בקצה השני של העיר
אבנר התאילנדי וחיים הצעיר
נוסעים במכונית חוזרים באיילון
שוטר תנועה עוצר אותם בדיקה של רשיון
בקשר כבר הודיעו על שני הבורחים
מבט אחד הספיק לו נראו לו חשודים
בינתיים שרה השכנה במסדר הזיהוי
ניסתה לפשפש בזיכרונה הדהוי
אמרה שהם דומים – אמרה שהם דומים!
שלחה אותם לכלא לעולמים!
השיר של משינה מבוסס על שכנה שהייתה לכותב השיר וסולן הלהקה, יובל בנאי, וכאמור גם על שירו של בוב דילן "הוריקן". חברי הלהקה ספגו ביקורת על העתקת האקורדים החוזרים של השיר משירו של דילן, אך לטענתו של יובל בנאי התייחסות זו נעשתה לגמרי בכוונה – לראייה, בסוף השיר נשמעים רעשי סופת הוריקן כדי להדגיש מאין הגיעה ההשראה.
5. "when you are a king"
השיר של הלהקה הבריטית White Plains משנת 1971, הוא אחד מקלאסיקות היפות והמוכרות יותר, ובכל זאת, התרגום הישראלי לא יורד מן המקור והפך בעצמו ללהיט היסטרי בתחנות הרדיו מהרגע שיצא בשנת 2000 ועד היום. מדובר בגרסה של שלמה ארצי, "מלך העולם".
שם בתוך מיטה, מול קיר ענק כחול, קר וזול,
לפעמים אתה, נאנח בלי קול ובכל זאת,
אמא שם שומרת גם כשאתה גדול
מחליפה לך בגדים
אומרת שאתה: מלך הגברים
בשבילה אתה יכול להיות
מה שבא לך לראש,
למשל, מלך החיות או מלך ההרים, אם תטפס אי שם,
קום תהיה כל מה שבא לך
כי בשבילה אתה תמיד מלך העולם.
המילים שכתב ארצי הולבשו על הלחן היפהפה של השיר המקורי. ארצי אף שמר על מתווה השיר המקורי, שמילותיו:
השביל בשיערך, כמעט ולא נמצא
שטוף את פניך
בגדיך המרופטים, תמיד נראים מבולגנים
לא אכפת לך?
אך אמא תמיד שם כדי לדאוג שתהיה במיטבך
מחליפה לך את האפוד המלוכלך
אומרת: כשתגדל להיות מלך
לא תעשה דבר
עשרים וארבע ציפורים ישירו
כולם יביאו מתנות כיאה למלכים
כאשר תהיה מלך
בכל מקום אליו תגיע, אנשים יקודו
כרכרות יקחו אותך לאן שתרצה
כפות רגליך לא ידרכו על הארץ
כאשר תהיה מלך.
6. "Υπάρχω"
השיר "איפרחו" של הזמר היווני סטליוס קזנג'ידיס, מספר על אהבה נכזבת – ממש כמו בקאבר העברי "אלינור" של זוהר ארגוב.
אולם, בגרסה העברית מבטא המספר את געגועיו לאהובתו לאחר פרידה כואבת, בעוד שהמקור היווני מתאפיין בהלך רוח מטריד משהו:
אני קיים
כל עוד את קיימת, גם אני קיים…
אני היחידי בחייך
אי-אפשר למחוק אותי ממך…
אני ההתחלה והסוף
זכרי זאת במחשבותייך
כל קשר חדש יתפרק במהירות
כי גם אני קיים.
7. "l'italiano"
השיר הבא הוא ההמנון הבלתי מעורער של איטליה החלומית. שירו של טוטו קוטוניו צועק "לאומיות איטלקית" לא רק במילותיו, אך גם במנגינה ובעיבוד. לכן, לא היה מובן מאליו שהשיר יצליח בעברית כשהזמר דורון מזר "גייר" אותו בגרסתו: "אני חוזר הביתה".
איכשהו, בעיבוד העברי, הצליח מזר לשמור על טעם השייכות למקום, אך בצורת געגועים הביתה. אכן, רבים מאיתנו בילו שמירות בצבא בזמזום השיר הזה תוך ציפייה לחזור לחופשה בבית:
אני חוזר הביתה,
אני והגיטרה,
אני חוזר הביתה
והדרך שרה.
בתוך מטוס בין ארץ ושמיים
קורא עיתון, הזמן עובר בינתיים,
ודיילות שמטיילות
ושואלות בשני קולות
מה בא לי – מיץ או יין.
אני יושב בין עננים ומים
ולשעה קלה עוצם עיניים
ומתאר ומשחזר
ומנסה להיזכר
באנשים בבית.
לא, לא יכול יותר, אני משתגע,
פתאום אני כל כך מתגעגע
רמקול מודיע – עוד מעט ונגיע.
הגרסה האיטלקית לא עוסקת בגעגוע, אלא מקדשת את האיטלקיות עצמה:
בוקר טוב איטליה
ספגטי אל דנטה
ופרטיזן כנשיא
עם הרדיו תמיד
ביד ימין
וכנרית על אדן החלון
בוקר טוב איטליה
עם האמנים שלך
עם יותר מדי אמריקה על גבי הכרזות
עם שירי האהבה
עם הלב
עם עוד נשים, פחות ופחות חסודות
בוקר טוב איטליה
בוקר טוב מריה
עם העיניים מלאות מלנכוליה
בוקר טוב אלוהים
אתה יודע שגם אני כאן
הניחו לי לשיר
עם הגיטרה בידי
הניחו לי לשיר
לאט לאט
הניחו לי לשיר
כי אני גאה בזה
אני איטלקי
איטלקי אמיתי.
"צל העולם": הרב שניסה לתת תשובות לשאלות הגדולות של היקום
מדוע נברא העולם? היכן נמצא גן העדן? אלו הן רק חלק מהשאלות שעימן ניסה להתמודד הרב מתתיהו בן שלמה דלקארט
אלו הם רק מקצת מהנושאים שמנסה הרב מתתיהו דלקארט להסביר בספרו הקטן "צל העולם".
אבל זה לא הכול.
מדוע נברא העולם?
היכן נמצא גן עדן?
מדוע האדם חוטא?
גם על עניינים אלו נתן המחבר את הדעת. בעבר, תיאולוגיה דתית ומדעי הטבע היו שזורים זה בזה. האלוקים הוא הרי גם בורא העולם. רק בתקופת הנאורות, במאה ה-17 וה-18, החלו המדענים והפילוסופים לראות את הדברים אחרת.
הרב מתתיהו בן שלמה דלקארט נולד בליטא בשליש הראשון של המאה ה-16. הוא היגר לאיטליה והתגורר בה עד שנת 1553. אז אירע האירוע הקשה של שריפת התלמוד: אלפי ספרים יהודיים נשרפו באותו מאורע, אבל לרב מתתיהו שיחק המזל: "הצלתי את כל ספרי מתוך ההפכה אשר היו תחת ידי מכל הנמצא עד כי הביאותים אל ארץ הפליטה ארץ רוסיא במדינת בריסטי אשר שמה אהל ביתי".
הוא הגיע לבריסק (כיום בלורוס) ונפטר שם בשנת 1592 לערך. הרב מתתיהו היה מלומד מקובל ובין השאר כתב פירוש לספר הקבלי 'שערי אורה' מאת הרב יוסף ג'יקטיליה. עם זאת, בדומה לבן דורו המפורסם יותר, הרב דוד גנז, התעניין גם בגאוגרפיה, אסטרונומיה ומדעי טבע אחרים. הספר שכתב נקרא 'צל העולם', אולי רמז לקב"ה כפי שכותב רש"י בפרשת שלח – "צלו של המקום".
הספר התקבל בברכה למרות שלא היה מדובר בספר תורני או הלכתי. הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) כותב בספרו מדבר קדמות: "ספר צל עולם הוא ספר קדמון מלא מחדושי עולם והיה באוצרות יחידים… ומי שיש בידו ספר זה יראה דברים מבהילים".
כתב יד מקורי מהמאה ה-16 בשם "צלמות הארץ" נמצא כיום בספריית הבודליאנה באוקספורד. הוא הובא לראשונה לדפוס באמסטרדם בשנת תצ"ג (1733) עם כמה שינויים.
מכאן ואילך קיבל את הכותרת 'צל העולם'. הספר הודפס פעמים רבות במאה ה-19 בעיקר, והחל ממהדורת ווילנא תקס"ב התווספו לו כמה הערות מכותב אנונימי.
אפשר לראות בספר את המידע המדעי כפי שהיה ידוע בימי קדם. מובן שיש כמה טעויות מדעיות – טענות שבעת הדפסות הספר המאוחרות כבר היו ידועות כלא נכונות. למשל:
• היוצר ברא את העולם עגול ככדור… והקיף סביב העולם השמים עגולים מכל צד שלמים כאשר חלבון הביצה מקיף סביב החלמון.
• אם תהיה צרור יסוד [משקל] הכבד מכל היסודות עד 100 שנה לא תפול לארץ מרוב מרחקו [של השמים מהארץ].
• השמש סובב הארץ מהלך ישר כל שעה.
• מן הארץ עד הכוכבים מרחק עשרת אלפים וחמישים פעמים כעובי הארץ.
• משבעת הכוכבים שהזכרנו… חמישה לא נראו רק לחכמי התכונה [הכירו רק חמישה מכוכבי הלכת].
אבל הטעויות אינן של הרב מתתיהו עצמו. בהקדמה לספר כתוב:
"… ונשלם הספר על ידי אחד מחכמי הגויים והנה הוא מפתח השכלים לבעבור התבאר בו חלקי העולם…. ואומר אתה ה' מדוע ירש בן נאות השכל ובן הגבירה ישב בדד וידום? [מדוע רק הגוים יזכו בידע הזה ולא היהודים?]…"
החכם שאליו מתכוון הרב מתתיהו הוא הסופר והמתרגם האנגלי William Caxton, שכתב ופרסם את הספר Mirrour of the World בשנת 1480-81.
Caxton היה סוחר אנגלי ששימש גם דיפלומט בהולנד. הוא למד את מלאכת הדפוס בגרמניה וייסד בית דפוס בלונדון בחזרתו לשם ב-1476. ספרו Mirrour of the World היה הספר המאויר הראשון שהודפס באדמת אנגליה.
אבל גם Caxton הוא לא המחבר המקורי של היצירה. את הספר הוא כתב בהתבסס על כתב יד מ-1464. כתב יד זה הוא העתק מכתב יד עתיק יותר משנת 1245, שנכתב בידי Gossouin of Metz. יצירתו של Gossouin, הנקראת בצרפתית Image du Monde, היא מעין אנציקלופדיה הכתובה במבנה של שיר ארוך. Caxton ביסס את ספרו על טקסט זה והשמיט כמה נקודות, כמו ההערה שלפיה בני אנגליה הם בעלי זנבות.
השיר של Gossouin מתבסס על דברי חכמים קודמים. אריסטו ואפלטון מצוטטים כמה פעמים, אבל בטקסט מופיעים רעיונות מאת תלמי (קלאודיוס פתולאמיוס) וחכמי אנגליה וצרפת מתקופות מאוחרות יותר. נראה ש-Gossouin שאב את הרעיונות מהם.
כתיבתו בצרפתית, הדפסתו באנגלית ותרגומו לעברית של הספר הביאו חוקרים מסוימים לפקפק בייחוסו לרב מתתיהו. באחד הפרקים האחרונים מופיע:
"…עד יום נעשה ספר זה שנת ה' אלפים וה' לבריאת העולם…"
הדברים מופיעים גם בדף השער בחלק מהדפוסים:
"החיבור הזה כונני ידי הרב המחבר ז"ל בשנת חמשת אלפים וחמשה לבריאת עולם".
זאת אומרת שהדברים נכתבו לכאורה בשנת 1245, דבר שלא יעלה על הדעת אם הרב מתתיהו בן המאה ה-16 היה המחבר. ההסבר הפשוט הוא שגם הוא וגם Caxton שהיה לפניו העתיק את דברי Gossouin, ואלו אכן נכתבו בשנת 1245.
'צל העולם' קצר משמעותית מהמקור. רק מקצת מהפרקים הוכנסו בו, והוא מונה כ-30 עמודים בלבד.
למרות שהרב מתתיהו ייעד את הספר לציבור היהודי המאמין, הוא העתיק רעיונות שאינם בהכרח יהודיים, כפי שמופיעים בספר המקורי. הרעיון שירושלים היא מרכז העולם מופיע גם ביהדות וגם בנצרות, כדוגמת מפת התילתן המפורסמת של היינריך בנטינג. אך בספר מופיעה עיר בשם ארגונא (או Aaron באנגלית), והיא זו המתוארת בתור מרכז העולם. לדברי המחבר באזור זה חי אדם הראשון בגן עדן.
דוגמה נוספת בולטת יותר שלא מסתדרת עם המסורת היהודית היא פרק בשם "איך הצילו החכמות מפני מי המבול". בפרק זה דן המחבר במסורת השתלשלות החוכמה מדור לדור.
הרב מתתיהו כותב שבימי קדם הבינו החכמים שהעולם עתיד להיחרב פעם בעקבות מבול מים, ופעם בעקבות מבול אש. כדי שהידע האנושי לא ייעלם, חקקו הפילוסופים בשני עמודים את כל החוכמות הידועות. הידע הזה התגלה לאחר המבול בידי שם בן נח. ממנו עברו הדברים עד אברהם אבינו, ובהמשך לאפלטון ולאריסטו. הדברים הועתקו ללטינית והגיעו גם למשורר הרומי וירג'יליוס.
היינו מצפים לקרוא שאברהם מסר ליצחק, יצחק ליעקב וכו' דרך משה, יהושע והשופטים ובוודאי דרך שלמה המלך החכם מכל האדם. אבל הרב מתתיהו מציין רק את אברהם כפי שכתוב במקור.
במאמר שכתב פרופסור יעקב אלבוים הוא מסביר שמדפיס ספר 'צל העולם' בוורשה בשנת 1840 לא אהב את תוכן הפרק מבחינת היסטוריה יהודית.
מדוע לא מוזכרים כל אבות האומה וחכמי עם ישראל? היכן במקורותינו מוזכר מבול אש?
על השאלה השנייה ראוי לציין שפילון האלכסנדרוני בספרו 'חיי משה', יוספוס ב'קדמוניות היהודים' ואחד מהספרים החיצוניים 'חיי אדם וחווה' מזכירים הן את שני העמודים הן מבול אש שאירע או שעתיד לקרות. אבל מעבר לעונשים מקומיים הקשורים באש בתנ"ך ובחז"ל, אין לכך זכר.
מסיבות אלו החליט המו"ל בוורשה להשמיט את הפרק הלא-כל-כך יהודי הזה, ושינה את סוף הפרק הקודם כדי שהקורא לא יבחין בפרק החסר.
מסיבות דתיות דומות גם לא הדפיס את דברי המבוא המעידים על מקור לא-יהודי של הספר.
בסופו של דבר, בידינו ספר קטן במדעי הטבע של ימי הביניים, כתוב בעברית של המאה ה-16 ומעובד לקורא היהודי מהמאה ה-19.
"בֵּין כּוֹסִית רִאשׁוֹנָה לִשְׁלִישִׁית"
מאלת האלכוהול השומרית ועד למשוררי 'כסית' השתויים. טעימות של יין ושירה.
משחר התרבות האנושית שתה האדם יין, ומשחר האנושות שר האדם על יינו. על פי רוב הייתה זו שירת הלל. שירת הערצה חגיגית ונלהבת לפרי הגפן האדום, המוצר המעודן, האצילי והנחשק ביותר שידע האדם לפתח. שירי היין הרבו לשבח את המשקה שהיה בגדר "משכך כאבים". בזכותו שכחו מרי הנפש את ביש מזלם, באמצעותו התגברו נפשות תוהות על חרדת המוות הנוראה שתקפה אותם, ובליוויו הוקל מעט משא הצער של הבודדים בעולם.
"אין אומרין שירה אלא על יין"
יין ושירה, שירה ויין, צמד בלתי נפרד בעולם. כשהיין נמזג המוזות מתעוררות, וכשהמוזות מתעוררות – היין נמזג. בוודאי צדק הוראציוס כשפסק: "שותי המים מעולם לא כתבו שיר מושלם שיזכר לאורך זמן".
ברשימה זו נערוך "סיור טעימות יין" בתוך הז'אנר המגוון של שירת היין, ונטעם מעט משירי היין שנכתבו משחר ההיסטוריה ועד לשירה העברית החדשה.
בחלק האחרון נגיע לשירי היין של משוררי 'כסית', ולשיריו של גדול המשוררים העבריים החדשים, נתן אלתרמן, שיחסיו עם הכוס ועם הבקבוק היו מן המפורסמות.
מי שהצליח להביא את כלל הדיבורים והרינונים על מקומה של הטיפה המרה בחיי אלתרמן לפיתוח ספרותי ממש, היה רעו הטוב יעקב אורלנד, שתיאר את הרגלי השתייה של אלתרמן בספר "כ"ז שירים – נתן היה אומר". אורלנד הצליח להעניק לקוראיו נקודת מבט חשופה, אמיצה ומרתקת, על הקשר הסבוך שבין שתייה ושירה גדולה:
תיאוריו של אורלנד את אלתרמן השתיין מעלים על נס את מזגו ההפכפך של המשקה, ומציירים תמונה ברורה:
בהשפעת האלכוהול הציץ אלוהים מגרונו של המשורר והמוזות נטו לו חסד: גדולתו האנושית הצליחה בהשפעתו של האלכוהול להתעלות למדרגת גדולה על-אנושית. אולם כל הטוב הזה נמשך בתווך שבין כוסית ראשונה לשלישית ובין כוסית שלישית לחמישית.
אך מכוסית שישית ואילך…. היין מגלה את פניו הממזריים והבוגדניים, את השפעותיו ההרסניות על האדם.
מסע הטעימות שנערוך בין שירי היין יגלה לנו כי לא תמיד כאשר עמד היין למשפטה של השירה, יצא ממנו זכאי בדין, וגם לפניו הקשות ותוצאותיו הרות האסון הוקדשו שירים רבים.
אַיֵּה האלה סירש – הלל לְשֵׁכָר בשׁוּמֶר הָעַתִּיקָה
מתי נכתב השיר הראשון שעסק בשכרות?
לשם כך עלינו לחזור כ-4000 שנים לאחור!
השיר הקדום ביותר, הידוע לנו, העוסק בשתיית אלכוהול, נכתב בממלכה השומרית כבר בתחילת האלף השני לפני הספירה. זהו שיר שיכורים המתאר את הבלות האדם בעולם. תבנית השיר, שנודעה במחקר בשם 'נוסח אַיֵּה' מבוססת על רשימה המונה את כל גיבוריה ומלכיה של התרבות שהלכו לעולמם, תוך שהיא מסמיכה להם את השאלה הרטורית: אַיֵּה הם? התשובה מדכדכת וברורה מאליה: הם מתו. כולם. תשובה שמזכירה לאדם כי חייו אינם נצחיים.
הנה השיר השומרי, כפי שתרגמה אותו עבור רשימה זו ד"ר נילי סמט:
…החיים כולם תעתוע.
חיי אדם ‒ לא לנצח […]
איה אלולו, המלך אשר מלך 36,000 שנה?
איה אתנה, המלך אשר עלה השמימה?
איה גלגמש, אשר כמו זיאוסודרה ביקש חיים?
איה חובבה, אשר נתפש בכניעתו?
איה אנכידו, אשר גבורתו נודעה בארץ?
איה בזי, איה זיזי?
איה מלכי קדם, אשר מימים רחוקים ‒
אשר אינם נוצרים עוד, אשר אינם נולדים עוד?
חיים ללא אור, איכה יעלו על המוות?
הרשימה המדכדכת של הגיבורים שאינם, המתארת את חיי האדם בצילו של המוות, מובילה את המשורר השומרי למסקנה הכרחית אחת: אפילו גיבורי העבר הדגולים לא זכו לחיי נצח, ומכל שכן האדם הפשוט, שימיו ספורים וחייו כצל עובר.
הדרך היחידה להפיג את אימת המוות, כפי שמציע השיר, היא להטביע את היגון באלכוהול:
עלם, הבה ואלמדך דרכי האל:
סלק את העצב […], דחה את דממת-המוות
יום אחד של שמחת הלב ‒ ל-36,000 שנות דממה ישווה,
לו תשמחך סירש (=אלת הבירה) כשמחה את עוללה
זה משפט האדם.
(Y. Cohen, Wisdom of the Late Bronze Age, Atlanta 2013, 129-150)
השיר השומרי היה להיט בינלאומי בשעתו: הוא תורגם לאכדית ולחיתית, והיה פופולרי גם מחוץ למסופוטמיה: הוא הועתק באזור סוריה ובחופי הים התיכון בערים אמר ואוגרית, מה שהעיד על נדידתו אל מחוץ לחוגים שבהם חובר במקור.
באחד מלוחות הטין שנתגלו מן התקופה השומרית נמצא "שיר הלל לנינקאסי", אף היא אלת אלכוהול ובירה שומרית. פיענוח הלוחות שנכתבו בכתב היתדות, לשיר הלל זה הביא את החוקרים לתגלית של ממש:
על פי הכותרת זהו אמנם שיר הלל לאלת השיכר, אך למעשה, תוך שהשיר מהלל את חריצותה של נינקאסי, הוא מנדב מתכון המתאר בפרטי פרטים את תהליך ייצור הבירה: למן קצירת החיטה וקליית הדגנים בתנור, דרך לישת התרכובת, סינונה, התססת השיכר והוספת הדבש והענבים, ועד למזיגתו בצנצנות והפצתו.
את ראשיתה של המסורת המערבית של שירת היין נהוג לציין בשירתם של משוררי יוון העתיקה. הבולט ביותר בין כותבי שירי היין והמשתה היה אנקראון, המשורר מתיאוס שחי במאה השישית לספירה. אנקראון הרבה לכתוב על החיים הטובים, על נשים ונשפים, על עלמים יפים ותענוגות היין.
הערצתו של אנקראון ליין לא ידעה גבול. הוא ראה ביין אחד מפלאי הבריאה ובשיריו כרך את היין ברשימה אחת יחד עם גרמי השמיים ושאר בריאות קולוסאליות שברא אלוהים.
קוראי השירה העברית נחשפו לשיריו של אנקראון רק במאה העשרים, דרך תרגומיו המופלאים של שאול טשרניחובסקי.
"צריך לשתות", פסק טשרניחובסקי כשנתן לשיר את כותרתו, ברוח שיריו של אנקראון. אין כל בררה. זהו חוקו וטבעו של העולם. ושתיית היין מסדרי בראשית היא.
אחר כך הוא מונה את יתרונותיו של היין: הוא מעורר את המשורר לשיר, ובלעדיו היו האנשים חסרים את השירה; הוא מסוגל להפיג את הצער, לשקם את האהבה, ולהשכיח מהמשורר את עובדת היותו בר חלוף:
אקורד הסיום של השיר: "כי סוף דבר הכל הבל ואין מציל מן המוות" הוא מוטו המופיע ברבים משירי היין של אנקראון בהם הוא כורך זה בזה את היין עם מחשבת יום המוות.
זהו הנוסח השירי הידוע בשם Carpe Diem; 'קרפה דיאם' – חיה את הרגע, או במקבילתו המקראית "אכול ושתה כי מחר נמות". ואם תרצו, גלגול של נוסח אַיֵּה מימי הממלכה השומרית…
שירים אלה הם קריאה לשתייה הוללת וחסרת מעצורים, שתייה הנובעת ממסקנות פילוסופיות על הבלות העולם.
אנקראון מת, על פי המסורת, ממיתת חנק, כאשר ענב נתקע בגרונו. אין לדעת האם זוהי מסורת המבוססת על עובדות, או שמא כזו שנולדה בהשפעת שירי היין הנודעים שלו, שקשרו בין המוות לשתייה.
קפיצה אל בגדאד של המאה השמינית לספירה. בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, הייתה באותה העת מרכזה של אימפריה אדירה בשיא פריחתה ותפארתה. עושרם של המוסלמים בערים, וחברת השפע שהתהוותה בתקופה הזו הפכו את שתיית היין במסיבות ובמשתאות החצר למנהג רווח בחוגים רבים.
בתקופה זו חי מי שנחשב לגדול משוררי היין של כל הזמנים, המשורר הערבי אלחסן אבן האני אַבּוּ נוּאַס.
אבו נואס חי בבגדאד חיי בוהמיין פרועים. הוא השתתף בנשפים ובמסיבות גן, התהולל ושתה ללא הרף במשתאות בהם היין נשפך כמים. חרף הדת המוסלמית שגזרה התנזרות מהיין, אימץ אבו נואס אורח חיים חסר גבולות וכתב את שירתו בין מסיבה למסיבה.
שירי היין של אבו נואס נודעו בעולם כולו. הם גם היו למקור ההשפעה הבולט ביותר על שירי היין של משוררי תור הזהב העברי בספרד.
המוטיבים השונים הקשורים בשירת היין, שבאו לידי פיתוח בשיריו של אבו נואס, התגבשו והפכו לקונוונציות קבועות ומחייבות גם דורות רבים לאחר מכן.
הנה תרגומו של ד"ר יהונתן ורדי לשיר יין של אבו נואס, שהיה לאחד משירי היין הנערצים ביותר בשירה הערבית. שיר המכיל את מיטב המוטיבים של שירת היין:
הזמן ההולם ביותר את משתה היין הוא עם בוא האביב, כאשר החורף חלף והטבע מתחדש. משום כך מכילים רבים משירי היין תיאורים מפורטים של החורף הגווע, שתחתיו נגלה הגן הפורח והטבע המתעורר לחיים.
בהערותיו לתרגום השיר של אבו נואס העיר ורדי, כי הקונוונציה של השתייה באביב, מגיעה בשיר זה של אבו נואס לשיאה, וכך הוא כותב:
"הוא אינו מתרחש ב'סתם' ערב אביבי אלא בתאריך הרשמי המגלם את העונה כולה, ה-21 במרס. השמש נכנסת למזל טלה, ואורך היום משתווה לאורך הלילה ('מאזני הזמן שוות'). הפרסים חגגו בתאריך זה את ראש השנה, ה'נורוז', וחגיגות עממיות של המועד חלחלו אל העולם הערבי".
והשנה, שנת תשע"ט, ה-21 במרס, חגם של הפרסים היוצאים לשתות בגנים , יוצא בדיוק בחג הפורים שלנו…
משתאות היין נערכו בסביבה מלכותית של גני פאר וחצרות נגידים. לקול נגינה וזמר היו מתכנסים האצילים למשתאות עיליים בהם החליפו דעות והשיקו כוסות יין.
בשירתו של אבו נואס באים לידי ביטוי פניו הכפולים של היין:
מחד, היין מתואר כמוצר תרבותי ואנין, שיש לצרוך אותו במסגרת האווירה האצילית המתאימה: ראשית האביב, הזמן שחודש, כאשר הארץ התכסתה בלבוש מלכות והגנים מתפארים בפרחיהם. זהו הקוטב האריסטוקרטי של היין : אליו שייכים תיאורי האביב, והגנים המלכותיים, ואליו שייכים תיאורי עלמות החן היפות והמעודנות, וגביעי הבדולח השקופים.
אבל מאידך, ליין בשירתו של אבו נואס פנים נוספות השייכות ליסוד הנמוך ולקוטב המחוספס של החיים: הקוטב המביא לידי ביטוי דווקא את היסוד הפרוע, שלוח הרסן וההולל של השתייה. זוהי שתייה של שיכורים מרי נפש בבית המרזח: שתייה חסרת מעצורים וקרנבלית שיש בה גסות. פעמים היא כרוכה בניבולי פה, ובהתנהגות מינית חסרת גבולות.
סיום שירו של אבו נאוס משמיע הד ברור לקוטב הזה: כאן נקרא המוזג להגיש את היין כמות שהוא, טהור וחי,יין שהיה שונה בהרבה מהמשקה המוכר לנו כיום : מרוכז, מתוק ואלכוהולי – חזק ומשכר עד אובדן שליטה, ולא יין מהול במים כמנהג השותים האנינים והמעודנים בגנים ובארמונות.
הקריאה ההוללת של אבו נאוס למוזג היין, וחיתום השיר בדרישה לשתייה חסרת מעצורים 'עד דלא ידע' מציגה את פניו האחרות של היין.
באחד משיריו הוא קורא לחבר:
"הִתְנַעֵר מִבְּתוּלֶיךָ וַהֲמִירֵם בְּהוֹלֵלוּת,
הַנְעֵם נְעוּרֶיךָ בְּיַיִן עַתִּיק".
ובשיר נוסף משירי ההוללות הפרועים, הוא 'מתחשבן' עם הדת שגוזרת איסורים רבים על האדם:
"ברוכה את וברוך טעמך" – ויכוח הגפן והעצים לאמיתי בן שפטיה
אחד משירי היין הקדומים ביותר בשירה העברית נכתב במתכונת של "שיר ויכוח".
שיר הוויכוח כשמו כן הוא: יצירה שירית שבה שני צדדים מתווכחים זה עם זה על אידאה או נושא מסוים, וכל אחד מן הצדדים מגלם צד אחד בוויכוח.
ז'אנר ספרות הוויכוחים מצוי בכל עם ולשון, החל בשירה עתיקת יומין במזרח, דרך שירי ימי הביניים הן בארצות האיסלם והן באירופה, וכלה בשירה העברית אשר גם בה נודעו שירי וויכוח רבים: בין הנער לזקן, בין הקיץ לחורף, בין הנשמה לגוף, בין הנדיב לכילי, בין ראש חודש לשבת, בין העט לחרב, בין הלילה ליום, בין אברי הגוף , ואפילו שיר ויכוח (בעל 22 דוברים) בין אותיות הא-ב.
שיר היין דלהלן, הוא שיר וויכוח מן המאה התשיעית מאת המשורר האיטליקי אמיתי בן שפטיה, אחד משירי הוויכוח הקדומים ביותר בספרותנו, והוא מתהדר גם בכתר של אחד משירי החול הקדומים ביותר שמצויים בידינו.
הצדדים הניצים בוויכוח בשיר הם הגפן והעצים. זוהי גרסה שירית ל"משל יותם" בספר שופטים (שיש שסברו כי אף הוא נכתב במתכונת של שיר ויכוח). נראה שהגפן בשירו של בן שפטיה היא ממשיכת דרכה של הגפן ממשל יותם שהעידה על עצמה: "וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת־תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים – וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?!"
בשירו של בן שפטיה מונה הגפן את יתרונותיו של היין, ממש כמו אם המתפעלת מחכמותיו של בנה; בן הכרמים, היין, ילד הפלא. הוא משמח אנשים, משמש להקרבת קורבנות, מחזק את הנחלשים ויש לו אפילו סגולות של בריאות לחולי המעיים.
ב'דיבייט' טוענת הגפן לטובת בן מעיה, היין, ואילו יתר העצים מונים את חסרונותיו:
כך חולפים עוד שלושה-ארבעה בתי שיר: הגפן מתעקשת לשבח את היין, והעצים מוסיפים לגנות אותו. לבסוף, הגפן מודה שיש ליין חסרון מהותי – השכרות, אך לבסוף, כאשר היא מציינת את העובדה שהשירה נאמרת על היין, מודים העצים בצדקתה, והגפן מנצחת בוויכוח:
"מי לא ישתה יינו עליו" – עין הזהב של משוררי ספרד
את ז'אנר שירי היין של משוררי תור הזהב בספרד דומה שאין כל צורך להציג: זהו אחד הז'אנרים הידועים הנקשרים בשמה של תקופה זו. שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא הם נציגיהם המוכרים של משוררי האסכולה שיצרה שירי יין רבים, אך כמותם ישנם משוררים נוספים שכתבו שירי יין על פי המוסכמות של השירה הערבית.
אילו מבין כל המוטיבים שנפוצו בשירה הערבית, ואיזה מבין שני פניו של היין אצל אבו נואס אימצו משוררי תור הזהב העבריים בספרד, וכיצד תואר היין בשירתם?
בדרך כלל נטתה שירת היין העברית בספרד לתאר את הקוטב האריסטוקרטי של היין. אמנם, מבין שירי תור הזהב העברי בספרד ישנם כמה שירים הקוראים לשתייה הוללת ופרועה, שיש בה ממד ארוטי פרוץ, ולעיתים אף ממש התרסה דתית כלפי שמים, אך שירים אלה הם מיעוט שבמיעוט.
על פי רוב שמרו משוררי ספרד העבריים על המהוגנות האצילית של תיאור היין, שאף הם פגשו בו במסגרת המג'ליס – משתה החצר שאליו היו מוזמנים.
שירו הידוע של משה אבן עזרא 'כתנות פסים', הוא דוגמא מובהקת לקוטב האריסטוקרטי שבו בחרו רוב משוררי היין בספרד. השיר מתאר את נפלאות הגן הפורח באביב ומשתמש לשם כך במטאפורות אציליות ומלכותיות:
קריאתו הגסה וההדוניסטית של אבו נואס "הרבה לחטוא ככל יכלתך" זוכה אצל אבן עזרא להיפוך ולעידון, כשהקריאה לשתות לנוכח התחדשות הטבע המופלאה נשמעת כתביעה כמעט דתית: מי שלא ישתה יינו – הוא אשר ישא חטאו.
משוררי ספרד העבריים העריצו את היין. הם ראו ביין את התגלמות היצירה, חלקו לו שבחים אינספור והפליאו לתאר אותו כמקור להנאה ולהתעלות. חיבתם למשקה הנכסף הביאה אותם לכנות אותו בשמות וכינויים רבים: פלא, עין זהב, טוב מדבש, בן שורק, נכד כרמים, סנהדרין גדולה (על פי הגמטריא יי"ן – 70, כשבעים זקני הסנהדרין), חצי הר סיני (שוב, על פי הגמטריה: ס"י- 70) ועוד ועוד.
גם אם נודעו למי מהם שירים הקוראים להתנזרות מפורשת מן היין מתוך סגפנות דתית, הרי שאלו תופעות שוליות ממש. בכללה השמיעה שירת תור הזהב העברי בספרד במאות שיריה קול של שבח והלל על היין והמשתאות.
"נבראת לשטן" – מים vs יין באשכנז
ומה קורה בגזרת אשכנז בנוגע ליין? ובכן, כאן שולטות הזהירות וההסתגרות, וכאן מבכרים את השליטה.
שיר ויכוח מעניין נכתב באשכנז בשנת שמ"ב (1582) כשיר דו לשוני ביידיש ובעברית גם יחד.
מחברו של השיר הוא רבי אליהו לואנץ, בן למשפחת לוריא-אשכנזי, ממשפחתו של האר"י, דיין בפרנקפורט. לצד תפקידו הציבורי היה לואנץ יוצר פורה שכתב בין השאר גם שירים וזמירות.
השיר "ויכוח יין עם המים" שכתב לואנץ במאה ה-16 נדפס שוב בקונטרס קטן בשנת תקי"ז, 1756 (על פי הגימטריה המופיעה בשער הספר: מ'ת'נ'ה' ט'ו'ב'ה')
"וויכוח יין עם המים" של לואנץ הוא בעל 22 בתים, בני עשר שורות כל אחד.
בהקדמה המחורזת לשיר (שאין כל מידע על זהות כותבה) המצויה בפתח הקונטרס, מופיעה הסיבה שלשמה טרחו מוציאי הספר להדפיסו.
"יען וביען ראינו בעינינו
ושמענו באזננו
גם ספרו לנו אבותינו
כי כמה מכשולים
חמורות וקלות
קטנות וגדולות
אשר נעשו מאת
אשר לו כדת
על ידי יין עסיס
אשר לכל דבר עבירה נעשה בסיס
אמרנו להדפיס
גם את השיר אשר חיבר…
ועל כן הדפסנוהו כדי שימנע האדם מרוב שתיית יין.
ויזכה לראות השכינה עין בעין".
אחרי קריאת ההקדמה אפשר כבר לנחש את תוצאות הוויכוח בין היין והמים בשירו של לואנץ. בשורה התחתונה, ואחרי כל הדיונים, זהו שיר פמפלטי. כעין ברושור מטעם מכון גמילה של – Alcoholics Anonymous שמטרתו להוכיח ברבים את סכנותיו של היין.
הקורא בשירו הארוך של לואנץ לא יכול שלא להתפעל מחכמתם של הניצים. ממש כמו בני ישיבה חריפי שכל, הם מגייסים לטובת טיעוניהם מגוון אסמכתאות: פסוקים וסיפורים מן המקרא, האגדה וההלכה. כל הוכחה מבריקה ומשכנעת מקודמתה.
אולם, ניכר שהמשורר תומך נלהב של המים, ושם בפיהם את הטיעונים המשכנעים ביותר. כך למשל, בקטע המובא לעיל, טוענים המים כנגד היין כי הוא נברא רק הודות לגשם.
על השותים יין עתיד לבוא אסון ונזק, כמקרה כמה מאנשי המקרא:
איה הם סירש ונינקאסי, ואנקראון ואבו נואס, איה שמואל הנגיד ומשה אבן עזרא, איה משוררי אשכנז ואיטליה, ומה נשאר לנו ממסורת שירי היין המפוארת שמשוררי הדורות כולם נטלו בה חלק?
ובכן, מסתבר שנשאר לא מעט. ודווקא בז'אנר הפזמונים ושירי הזמר העבריים, שרבים מהם נכתבו על היין, ורבים מהם נועדו להיות מושרים בפי רוקדי ההורה. לעיתים בקריצה מודעת למתכונת "שירי היין" ממסורות אירופאיות קודמות, ושמירה על חלק מן הקונוונציות שלהן, ולעיתים מתוך השפעה של שירי עם רוסיים או צרפתיים המתארים בתי מרזח ססגוניים.
"ללגום או לא? אין לרוחי מנוח" – אלתרמן וחבריו שותים ושרים
אך גם השירה העברית המודרנית, זאת שאיננה פזמונאות שנועדה להלחנה, עסקה ביין באופן אינטנסיבי.
את גני ההדר המלכותיים בבגדאד ופרחי האביב הפורחים לעת התחדש הטבע בספרד, בהם ישבו משוררים והתבשמו מניחוח האביב ומן היין, ואת בתי המרזח הרוסיים בנוסח הישן – החליפה אווירה אורבנית, ומקדשם של השותים הומר לבתי קפה קטנים, תל אביביים, ובראשם המוסד המיתולוגי קפה 'כסית' שהיה ליבה הפועם של הבוהמה התל אביבית במשך יותר משלושים שנה. לא מיותר לציין כי את שמו של בית הקפה 'כסית' נתן לו שלונסקי מטעם כפול: כסית הוא שמו של אלמוג מואדם, וכן גם מחווה ליושבי הקפה מין המוצא הרוסי שהגו את המילה 'כוסית' כ'כסית'.
יין, בירה, ג'ין או ערק, איש איש והמשקה החביב עליו, אך התבנית הלירית נשמרה:
אחוות רעים, שירה ואינטלקט, ואלכוהול הנשפך כמים ומשמש כדלק לכל חיי הרוח והחברה של הבוהמה.
מרכזיותו של האלכוהול בחייהם של המשוררים, הפכה אותו לאחד מנושאיה של השירה, וספרי שירה רבים של משוררי כסית חַכְלִילֵי עיניים מיין: שיריהם של אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, אברהם חלפי ומשוררים נוספים רבים מחבורת יושבי כסית רוויים אזכורים למשקה האדום.
הנה למשל שלונסקי המתייחס לפניו השובבים והעליזים של היין:
והנה אלכסנדר פן, מתאר את הבלבול שהמיט עליו המשקה, בלבול שהוציא ממנו שורות שיר גדולות החרותות במוחו…
והנה שירו של אברהם חלפי בו מתפקד היין בתפקיד האנקראוני המסורתי, משכיח הצרות:
אולם מעל לכל הללו, היה המשורר הגדול מכל והשותה הגדול מכל, מי שגילם באישיותו רבת הפנים והמזג את סצנת השתייה-שירה של דורו, והפך לאייקון הבולט ביותר של הסצנה הזאת: נתן אלתרמן.
משוררי כסית הצעירים שסבבו סביב אלתרמן בישיבותיו הממושכות בכסית הרבו לתאר את הרושם האדיר שעשה עליהם המפגש עם אלתרמן לעת משקה של ערב.
הוא מיגנט אותם באישיותו הכובשת, וכישף אותם בכישרונו המהמם. הייתה לו כריזמה שקטה, לפעמים אפילו מגומגמת, אבל בתוספת כמה כוסיות אלכוהול הפך אלתרמן לאדם אחר ממש. דיברו על השניות באישיותו, אמרו: ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, סברו: "נולד תאומים", עסקו בגאונות השירית החד פעמית, ובשתיינות הכרונית שהביאה אותו לא פעם אל עברי פי פחת.
ראו בהוללות ביטוי לגדולתו, ובגדולתו הסבירו את סיבת ההוללות.
וכמו יתר המשוררים בני דורו ובני הדורות הקודמים משחר ההיסטוריה, עסק גם נתן אלתרמן בשירתו ביין. הוא ניסח כמה מן התובנות המרתקות ביותר בדבר השניות הכרוכה במשקה זה, שניות שהייתה כרוכה גם באישיותו היוצרת.
הנה למשל חלקו הראשון של שיר העוסק במהותו של היין. זוהי 'אודה' ליין, המשבחת ומהללת אותו, והיא נמצאת בתוך מחזור האודות 'שיר עשרה אחים' המשבח מהויות שונות בעולם: הספרים, הבקתה, האב, הדרכים, קלות הדעת ועוד :
זהו אמנם שיר הלל ליין, אך כוחו של היין בשיר איננו כוח אבסולוטי עצמאי. ליין יש חסרונות רבים: הוא חנף, ובוגד, אך כל אלו נסלחים לו, אליבא דאלתרמן, משום שהוא בא כוחה של התשוקה והארוס.
בשירי "חגיגת קיץ" הקדיש אלתרמן שיר נוסף לשתיית היין. בניגוד לשיר היין משירי עשרה אחים, שיר הלל מלא פאתוס, הנימה הפעם מבודחת בהרבה, ושאלת מזגו של היין עולה מתוך דברי השתיין לכוסו.
"איני תופס איך מחזיקים מין הרס / כזה בכלי זכוכית וחרס" שואל המחבר את כוסו, ובכך מדגיש את הקוטב ההרסני והמכלה של היין. הוא מודע לו היטב. משוכנע בסכנה האורבת לפתחו אם ילגום.
אולם סוף דבר, ואם יש לחרוץ פה משפט, את משפטו של היין המבקש להיגמע, ואת משפטה של הכוס המבקשת להתרוקן:
תודה לד"ר יהונתן ורדי שפתח עבורי פתח לעולמם הססגוני והאציל של שירי היין, והדריך אותי בסיור במשתאות היין שבין הספרים, ותודה גדולה על החברותא שברוח. "וְהָיָה זֶה תַּגְמוּל נִגּוּנוֹ וְשִׂיחוֹ… וְהָיָה לוֹ זֶה שְׂכַר עֲמָלוֹ הַשָּׁחֹר".
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.